דעות י"ט תשכ"ב

דברי הרב מ. ע. הרטום במאמרו "הרהורים על השואה" (דעות גליון י"ח) חשובים הם בהיותם נסיון להתמודד עם אחת הבעיות הדתיות הקשות המנסרות בעולמנו - השואה. מדוע ירדה חרב המשחית דוקא על אותו חלק מעמנו שהיה נאמן למורשת אבות? היכן הצדק האלקי? האמנם שופט כל הארץ לא יעשה משפט?

הרב מ. ע. הרטום רואה את הפשע החמור, אשר בגללו בא העונש, בדבקות בגלות, ברצון להשאר במצב שאינו אלא עונש וחרפה, בהתכחשות לאפשרויות הממשיות של שיבת ציון שעמדו בפני הדור.

אפשר למצוא לדברי הרב הרטום חזוקים וראיות נוספים - תנאי החיים שהשתנו בדורות האחרונים (במיוחד בעולם המערבי) גזרו למעשה כליה רוחנית על העם היושב בגולה. תהליך ההתבוללות מרצון בגרמניה ואוסטריה במאה הקודמת ותהליך ההתבוללות מאונס ברוסיה בדורנו הם תוצאה עקבית של שנויים אלו.

בעולם מודרני, שבו היחיד נאלץ להשתלב במסגרות המדיניות, התרבותיות והכלכליות השתלבות כה רבה, הולכת ומצטמצמת אפשרות הקיום של אותן מסגרות חיים יהודים נבדלות, כפי שהיו בעירה ברחוב היהודי, בגטו וכו'.

אותם שסרבו לראות או לחוש בתהליך בלתי נמנע זה ולהסיק ממנו את המסקנות. הלכו בעצם (ביודעים או בלא יודעים) לקראת כליונם כיהודים.

יתכן, כפי שרמז הרב הרטום במאמר הנ"ל, שהשמדתם הפיזית של יהודי אירופה היתה הצלתם הרוחנית. כי הם מתו כיהודים (גם בעל כורחם) ואילו נשארו בחיים, כי אז היו חייהם (או חיי בניהם) חיים לא יהודיים. (אם גם חיבים אנו להצדיק את הדין ולחפש בשואה את המשפט העליון אין זה גורע מאומה מחומרתה. הן לגבי הקרבנות והן לגבינו ששכלנו חלק מרכזי בעמנו ופוטנציאל אנושי עיקרי להגשמת הציונות).

ואולם, ישנם כמה אספקטים נוספים שבהם נראים דברי הרב כלוקים באי-הבחנה מספקת.

תקומת ישראל לא היתה מעשה נסים גרידא, אלא תולדה של מאבק ומסירות נפש של טובי ובחירי האומה שקשה לנו עדיין לעמוד על ממדיהם ולהעריכם כיאות.

ואם היו מאורעות שניתן לראותם כניסים, כמו למשל העובדה שחרב המשחית הנאצי נעצרה בשערי הארץ פעמים (במצרים ובסוריה) הרי ראוי להגדירם כזכות ולא כחסד גרידא.

כי מעשיהם של חלוצי הארץ ובוניה - גבורתם, סבלם, קרבנותיהם, תקוותם - הם שהכריעו את הכף.

על כן טעות היא לראות סכנה באותה שאיפה מרכזית שבציונות - שעם ישראל יהיה, "עם ככל הגויים" כי בתנאי חיינו כיום רק אם עם ישראל יהיה באמת עם ככל העמים - יושב על אדמתו וחולש על עצוב חייו, יש לו אפשרות להמשיך ולהיות - "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

ועובדה היא, שכבר כיום הפכה ישראל להיות המרכז התורני הגדול והחשוב שבעולם. ואנו נמצאים רק בראשיתו של תהליך.

ההתכחשות, והשלילה ובטול הערך הדתי הכביר של התנועה הציונית ובמיוחד התנועה החלוצית, (מבלי להתעלם ממשוגותיהן) וההתעלות מהתפקידים והחובות הראשוניים הקשורים בשמירה על קיום המדינה (שבה קשור היום קיום היהדות) מביאים לראיה מעוותת ומכאן פסימית של הדברים.
ב"לאומיות החילונית" אין סכנה מרובה כל זמן שהיא נאמנה לעיקריה ונשארת לאומית יהודית.

הסכנה מתחילה כשהיא הופכת להיות לאומיות, "עברית" המתכחשת למורשת ישראל ולקשרינו עם יהדות התפוצה. (כאן אולי יש ברכה בשנאת הערבים ובאיבתם לנו כי לולי כן, מי יודע אם יכולים היינו לעמוד בפני פתויי ההתבוללות וההשתלבות).

זוהי הסכנה הגדולה המאימת עלינו ובה יש ללחום בכל החומרה והתוקף. וכל המכיר בסכנה זו ולוחם בה עתיד למצוא את הדרך אל מורשת אבות. - כי דרך ביניים אין.

דבריו של הרב הרטום "שראויים אנו לחורבן שלישי" לוקים אפוא בחוסר הבנה מעמיקה של מציאות חיינו (והגם שבעקרן צודקות ונכונות טענותיו) ומכאן קל להגיע לקטרוג בלתי מבוסס ולשנאת חנם על כל תוצאותיהן החמורות והקשות.