דעות גליון כ', תשכ"ב

מאמרו של הרב מנחם עמנואל הרטום "הרהורים על השואה" (דעות י"ח) זכה לתגובות בחוברת י"ט מצדם של הרב יששכר יעקבסון ומר דוד חומסקי. הרב יעקובסון הצליח שוב להראות - והפעם בצורה תמציתית - שדרך החשיבה המקראית בהסברת הרע בעולם וממנה תתבקש לנו הבנת השואה - אינה פשטנית, "חד-סיטרית" כפי שנראה מתוך דבריו של הרב הרטום, ואלו מר חומסקי משיג על כמה פרטים עניניים-מטריאליים בהסברת השואה.

דומה שיש עוד מקום להערות נוספות ועקרוניות לענין זה. כל אחד מאתנו הרואים באמונה בהשגחה האלקית אחד מעקרונות היסוד של היהדות - שאינה נתפסת כדרך תגובה אימננטית בלב במאמין אלא כהכרה במציאות ההיסטורית ממש - יראה גם את מאורעות הזוועה שעברו על עם ישראל בתקופת השואה לאור עקרון זה. אך דווקא מי שמאמין באמונה שלמה בכך, יזהר מאד מלפרטו לפרטי פרטיו בהסברת המתרחש. מה רבה כאן הסכנה שניחס לדרכי ההשגחה את עקרונות השקפתנו ואת הרהורי לבנו ויהיו אלה הרצויים ביותר, והרי עם כל היותם מושרשים בתוך עולמם של המקרא ושל חז"ל הם פרי עמלנו הרוחני. באיזו מדה חד צדדית וצרה היא ראית דרכי ההשגחה ופעולתה כעונש על החטא גרידא גולל לפנינו הרב יעקבסון ביריעה רחבה. והרי על כגון זה נאמר - ודווקא בהקשר בעית השכר, הענש והחסד - "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה' כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נ"ה ח'). דווקא מי שחדור האמונה שאכן קיים קשר השגחתי בין השואה ובין מה שקדם לה בקורות עמנו מחד גיסא ועם תקומתה של מדינת ישראל מאידך גיסא, נדרש להזהר מאד מלנסות לנהל את פנקסיו של הקב"ה עד לפרטי פרטיהם, שכן נסיונות כאלה יביאו בנקל לשרירות לב בהערכת ההתרחשויות שהיא תלויה ומותנית בהשקפת עולמו האישית הקבוצתית של המעריך. בנקל עשויה ההיסטורוסופיה כזאת להפך למה שנקרא בסלנג המקצועי הגרמני Geschichtsklitterung - פרוט הפרשנות ההיסטורית לרסיסים קטנים והפיכתה לדרשנות, שלא בקשי אפשר להפריכה. אסתפק רק בשאלה אחת על הנחתו של הרב הרטום שהשואה היא עונש על חטא ההתבוללות של יהודי אירופה. מדוע נפגעו והושמדו, אפוא, דווקא אותם המרכזים שהוו עד השמדתם את חוט השדרה של התנועה הלאומית והיהדות החרדית ושמשו כתריס עצום בפני אותה התבוללות? הייתי מיעץ לרב הרטום לעיין בפרסומיו של הרבי מסטמר כדי להווכח שקיימת הסברה "דתית" אחרת של השואה, ונדמה ששערותיו היו מסתמרות.

לשם הדגמת האמור אוסיף כאן זכרון אישי. כאשר אילצה הגיסטפו בשנת 1937 את הקהלות החרדיות העצמאיות לאחד את מוסדותיהן עם אלה של הקהלה הכללית האחידה העיר אחד ממנהיגי יהדות זו - רב וראש ישיבה - שאכן זהו נסיון שההשגחה העליונה הטילה על האורתודוכסיה העצמאית שתעמוד במבחן גם בנסיבות אלה. מיותר להגיד שהיו בין אלה ששמעו את דבריו לא מעטים שנתנו הסבר דתי שונה לגמרי למאורע, הסבר שעמד - כך נדמה לי - במבחן מהימנותו האיום והנורא שנים מועטות לאחר כך, כאשר משרפות ההשמדה האירו באור בהיר ואכזרי את עובדת אחדותו של עם ישראל על כל פלגיו.

וכן גם לגבי ראייתנו את יחס ההשגחה למדינת ישראל כמות שהיא. אין ספק לכל המאמין בהנהגת העולם ע"י בורא העולם שקיומה או ח"ו אי-קיומה תלויים בהשגחתו אשר "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה עד אחרית השנה" (דברים י"א, י"ב) ושמעשיהם והתנהגותם הדתית והמוסרית של היושבים עליה קובעים ויקבעו את גורלה. אך מי מאתנו יעיז לקבע כאן את "סולם העדיפויות" של מעשים טובים וגלויי גבורה רוחנית ונפשית לעומת הערכת הפגמים והלקויים בעיני ה'? אנו מוסמכים ואף מחוייבים לדון לחיוב ולשלילה דרכי התנהגותנו במדינה, אך אין ערובה לכך, שדרכי פעולת ההשגחה זהות עם ראיתנו. כמה שבועות לפני מבצע סיני יצאתי עם מספר חברים לעבודות בצורים באחד המשקים הדתיים, ובאחת מפעולות התרבות בערבים נסה אחד מן המתנדבים להוכיח בהרצאה - והוא אינו משוללי המדינה דווקא - שלא עברה מאז קום המדינה שנה ללא פגעי טבע ואסונות אחרים, ומכאן מסקנה שה' אינו אתנו כאן. קשה היה במקצת לראות את מבוכתם של חברי הקבוצה והאורחים-המתנדבים - שגם לא-דתיים היו ביניהם - למראה משק שנפגע קשות במלחמת העצמאות והצליח להגיע עם קום המדינה לשגשוג כלכלי ולהרחבה רוחנית-דתית וחנוכית לא מבוטלת.

רק הנביא אשר לו נתגלו הקשרים המטהיסטוריים מאחורי ההשתלשלות ההיסטורית של המאורעות הוא מוסמך לתת הסבר מחייב ומוחלט לדרכי פעולתה של ההשגחה. והרי הנביאים ידוע ידעו בברור גם את הקשר הסבתי-הטבעי בין המאורעות, והם השיאו עצות לעם ישראל גם במישור המדיני-הטבעי "השמר והשקט" (ישעיהו ז' ד'), ואין לבטח ב"משענת קנה רצוץ" (מלכים ב', י"ח כ"א ישעיהו ל"ו וכ') וכדומה. אך להם נתגלתה על כל פרטיה גם הדרך השניה להבנת המאורעות: כמפעלי ההשגחה העליונה. אנו - אין אנו יכולים לקבל את העקרון של הנהגת העולם במדת הצדק והרחמים אלא בכללותו, עקיבה אחרי תכנית ההשגחה לפרטיה ודקדוקיה נתונה תמיד לסכנת הגלישה לפרשנות-דרשנות בלתי מחייבת.

צורך זה בהנזרות מהסברת הקשרים המטהיסטוריים בתולדות ישראל ע"י מי שאינו מחונן בראי הנבואית הוא גם הסבה לכך, שעל אף העובדה שתורת ישראל והנביאים נתנו לעולם את מושג ההיסטוריה כמערכת התרחשויות רציפה ומכוונת לפי תכנית ולא גבוב מקרי של מאורעות בודדים, לא עסק עם ישראל אחרי חתימת המקרא וסוף הנבואה עוד ביצירה היסטוריוגרפית מעבר לרשימות כרונולוגיות עד להיסטוריוגרפיה המודרנית החילונית. לא התימרו, כנראה, חז"ל וגדולי ישראל אחריהם להיות עוד מסוגלים לראות את פועל ה' בהתרחשות ההיסטורית לפרטיה ולהתרומם לרמת ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריוסופיה המקראית.

הרב הרטום רואה את הסברת השואה כעונש על ההתבוללות כפי שהוא נותן אותה כ"צדוק הדין". מנוח זה מושאל מרשות היחיד המתיחס למשפט ה' הקשה עליו ביותר והמקבלו על עצמו באהבה. אך אם נתבונן באותם הפסוקים הנפלאים אשר חז"ל מגישים לנו לאותה השעה הקשה בחיינו בה אנו עומדים לפני מטתו של אחד מיקירינו-קרובינו המומים מעוצם האסון שפגע בנו, הרי נווכח ששני קוטבים לצדוק דין זה: אמונה שלמה ובלתי מעורערת בהשגחתו ובצדקו של "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" - אך מצד שני: "מי יאמר לך מה תעשה" "ואין להרהר אחרי מדת שפטך". אין כאן שמץ של נסיון לחדר להבנת האסון שפגע בנו, באשר נכשלנו ח"ו בחטא מסוים או - קשה להעלות אפשרות זו אף לרגע על הדעת ועל הנייר - מפני שהנפטר נפקד על מעשיו המסוימים.

זהו צדוק דין אמיתי, ואין דרך אחרת אלא לנהג לפניו בענוה ובהצנע לכת גם בתחום קורות הכלל.

אכן מוטל על המאמין לחיות ולהתמיד במתיחות קשה זו: לראות את מהלך ההיסטוריה ואף את דרך חייו הפרטיים בראיה כפולה: אחת היא השרשרת הסבתית-ההיסטורית הנתפסת במדע ההיסטורי ובחיי יום-יום. הראינו לעיל שגם ראיה זו נראתה לנביאים כלגיטימית. אך לידה קיימת המציאות השניה: ההתרחשות מתנהלת על ידי פעולתו של ה' אלקי ההיסטוריה. מה הקשר בין שתי השרשרות האלה, היכן מתערבות חוליותיה של זו העליונה במערכה הטבעית - כאן יכול האדם רק לנחש ולגשש. רק לנביא ניתנה על ידי ה' היכולת להבין ולהסביר את העבר, את ההווה ואת העתיד הסברה מוסמכת, מחייבת ושלמה. לנו לא נשאר אלא לחיות ולהתמיד במתיחות זו מתוך אמונה ב"צור תמים פעלו".