חוקרי פרשנות המקרא בני זמננו קבעו, כי התכונה היסודית של פרשנות הפשט היא האוביקטיביות של הפרשן כלפי המקרא. פרשן פשטי הוא זה אשר משתדל ככל יכולתו להינתן מזמנו שלו ומעצמו, והשואף בכל כוחו לבאר את דברי הכתוב על דעת אומרם, וכפי שהבינום בני דורו של הכותב.

לפי הגדרה זו, המלבי"ם איננו פרשן פשטי. הוא לא התייחס למקרא יחס אובייקטיבי כל עיקר, והוא ניגש לפירוש הכתובים על יסוד הנחות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם ההנחות המשתמעות מן ההגדרה של הפשט אשר בה פתחנו את דברינו.

אך מן הראוי לציין, שהגדרה זו כשלעצמה לא היתה מקובלת כלל בדורות הקודמים. ההגדרה המודרנית של הפשט מבוססת על ההנחה המוקדמת שאמנם קיים במציאות טיפוס של חוקר מקרא המסוגל להינתק לגמרי - או, לפחות, המשתדל בכנות להינתק לגמרי - מזמנו הוא, מעולמו הפרטי, מאמונותיו ומדעותיו כדי להגיע למהימנות מירבית בשיחזור המאורע המסופר בספרים, לדיוק רב ככל האפשר בתיאור תולדות הטקסט ולאוביקטיביות גבוהה בביאור המסר העצור בכתובים. ברור מאליו, שעבודתו הפרשנית של החוקר הזה היא עיסוק אינטלקטואלי טהור, ושאין בין ממצאיו המדעיים לבין אורח חייו ולא כלום.

הפרדה זו של המדע מן החיים, המקובלת על רבים היום, ספק רב אם היא מתארת נכונה את מצב הדברים בדורות הקודמים. חכמי ישראל בדורות ההם ראו בעבודתם הפרשנית - כולל הפרשנות הנקראת בפיהם פשט - משום קיום מצוות תלמוד-תורה, והספרות הפרשנית - וספרות הפשט אינה יוצאת מכלל זה - היא אפוא ספרות דתית, אשר על סיבות התהוותה חל כלל הסטורי חשוב אשר נוסח בזמנו על ידי הפרופ' יצחק בער בזה הלשון: "הספרות הדתית של כל עם ושל כל תקופה באה לבטא איזה יחס - חיובי או שלילי - אל המציאות ההיסטורית". כלל זה הוטעם לאחרונה ביחוד בזיקה לפרשנות המקרא על ידי הפרופ' וידה: "פירושו של טקסט הנתפס על ידי האמונה כפרי ההתגלות והמהווה בשל כך מדריך להגותו ולאורח חייו של המאמין איננו תרגיל של סקרנות-סתם או משחק בעלמא; הוא עונה על הצרכים ועל העיסוקים של הקהילה אשר טקסט זה הוא סמכות בעיניה". פרשן המקרא הפשטי בדורות ההם היה פרשן "מגוייס". הוא לא חיבר את פירושו מתוך היכל השן האקדמי ולמען הקהילייה האקדמית, אלא התכוון במודע ליטול חלק בעיצוב עולמם הרוחני של בני דורו. מגמתיותו לא נראתה בעיניו מכשול בדרכו הפרשנית, שכן הוא האמין בכנות שהמקרא, גם בלבושו הפשטי, עשוי להנחות את בני הדור המתלבטים.

אמור מעתה, שהקטיגוריות של אוביקטיביות וסוביקטיביות אינן יפות כנראה להגדיר - ועאכו"כ להעריך - את מפעלם הפרשני של רוב פרשנינו בני הדורות הקודמים. נדמה לי, שמן הדין הוא שחקר הפרשנות היהודית של המקרא יתנהל בשני אפיקים - מצד אחד עלי לנסות לשחזר את הרקע ההיסטורי שבו נוצר הפירוש, כדי להבין את טיב הבעיות אשר כלפיהן קבע הפרשן עמדה בפירושו, ומצד שני עליו לתאר משנה פרשנית על יסוד כללי שיטתו של הפרשן עצמו. המחקר צריך להעריך אם פרשן פלוני, במסגרת שיטתו הפרשית המוגדרת, אמנם העניק לבני דורו את ההדרכה הרוחנית אשר הוא התכוון להעניק להם. רק בשלב האחרון של המחקר יש מקום לדון בשאלת תרומתו האפשרית של אותו פרשן ללומדי המקרא בני דורנו.

נשתדל לעשות זאת ביחס למלבי"ם. נתאר תחילה בקיצור נמרץ את המציאות ההיסטורית אשר כתגובה עליה צמח פירושו, ואחר-כך ננסה, גם כן בקיצור, להעלות את הקווים המאפיינים את משנתו הפרשנית, כפי שהמלבי"ם בעצמו תיארם בהקדמות שהקדים לכמה מפירושיו. ודוק: אין אנו מתיימרים להעריך את המפעל הפרשני בכל היקפו, שכן לא חקרנוהו דיו ואין אנו אפוא בני-סמכא לעשות כן. מטרתנו היא רק לתאר את המשנה הפרשנית. אך נדמה, כי תיאור זה יהיה בו משום קריעת אשנב לעולמו הרוחני והפרשני של המלבי"ם.
המלבי"ם נולד בשנת תקס"ט (1809) ונפטר לפני מאה שנה, בשנת תרל"ט. את פירושו למקרא הוא חיבר ופרסם לאורך כ- 25 שנה, בין תר"ה לתרכ"ח. תקופה זו היא רבת חשיבות בהיסטוריה של עמנו באירופה. שינויים מפליגים החלו להסתמן באורח חייהם של בני עמנו, במעמדם החברתי והאזרחי, וביחסם לערכי היהדות ולמסורת עמם. בשנים תר"ד-תר"ו (1844-1846) התקיימו אסיפות רבנים ומנהיגים יהודיים, אשר התכוונו להכניס תיקונים בדת ישראל. באותה עת מתפשטת הנהייה אחרי השכלה כללית חילונית בקרב המוני ישראל, בעיקר במערב אירופה. החכמים שבין המשכילים מתחילים לחקור באורח מדעי את המורשת הרוחנית העתיקה של ישראל - זוהי חכמת ישראל המפורסמת. תנועות אלו יצרו ערכים חדשים, התכחשו להרבה ערכים עתיקים ושינו הרבה ערכים קיימים.

בהקדמותיו מרבה המלבי"ם להתייחס לתופעות אלו. ביחוד הוא מציין את עמדתם של בני דורו אלה בשלושה תחומים:

א. ניכרה נטייה חזקה לדחות לגמרי את סמכותה של תושבע"פ. נשלל כל תוקף א-לוהי מחייב מן התושבע"פ וכן הוקעו דרכי החשיבה האנטי-ראציונאליות של חכמי המדרש.

ב. במקביל לירידת קרנה של תושבע"פ, עלתה חשיבותה של התורה הכתובה, אך עלייה זו מלווה בדרך כלל במגמה לסיקולאריזציה של ספרי המקרא, ובנטייה לדמותם לספרויות הקלאסיות של עמי קדם. שתי מגמות אלה השפיעו זו על זו, ומשחדל המקרא להיות ספר-הספרים הוא הפך להיות כאחד הספרים. מותר כבר לראות בו פגמים ספרותיים או רדידות עיונית, ולהעדיף עליו שירה או פילוסופיה יוונית.

ג. חינה של הלשון העברית סר בעיני רבים מן המתקנים ומן המשכילים במערב אירופה. הם תיארוה כשפה מתה, אשר אוצר מילותיה מצומצם ודל-גוונים ואינו מאפשר להביע את חיי הרוח החדשים. כזכור, חכמת ישראל במערב אירופה כתבה את רוב מחקריה בלועזית, ובבתי-כנסיות רפורמיים רבים התפללו בלועזית.
חכמי ישראל האורטודוקסים נלחמו במגמות המשכיליות והרפורמאטוריות הללו בדרכים שונות. המלבי"ם בחר לו את תחום פרשנות המקרא כשדה המלחמה. הוא האמין, שפירוש חדש למקרא על פי הפשט יש בו משום תרומה חשובה לפתרון בעיות בני דורו. וייאמר כאן בסוגריים, המלבי"ם לא זלזל בדרכים הפרשניות האחרות, כגון הדרש והסוד. להיפך, הוא הכירן והעריכן מאד, אך הוא ידע כי הפשט הוא דרך "הכבושה לרבים". כן "לפשט הפשוט משפט הבכורה" (מן ההקדמה לפירושו לספר ישעיהו). בהקדמתו לפירושו לשיה"ש הוא מבאר את כוונתו כך: "הגם שידענו כי הדבר הא-לוהי לו שבעים פנים, בכל זאת הביאור הפשטי הוא ראשית דעת, הוא המפתח בו נפתח השערים טרם נבוא בחדרים אל הקודש פנימה ואל היכלי מלך", היינו אל הסוד. המלבי"ם מצהיר אפוא, כי הוא יעסוק בפשט. משנתו הפרשנית היא למעשה אסטרטגית הקרב שלו. ככל אסטרטג קבע המלבי"ם לעצמו את היעד שיש לכובשו, את שיטת הלחימה ואת כלי המלחמה.
בהקדמה לפירושו לתורת כוהנים מצהיר המלבי"ם בבהירות, שיש שני סוגי יהודים שאינם זקוקים לפירושו, והם שני קצות המחנה. מצד אחד - תלמידי החכמים המופלגים מן הטיפוס הקלאסי. אלה הם יהודים שלמים בדעתם ובידיעתם, מאמינים בקבלת חכמים ו"אנשי תלמוד, חכמי לב, גיבורי כוח". ומן הצד השני - עדת המבקרים החדשים "בעלי חיצים ואנשי קשת, (אשר) ריב להם עם האמונה ועם הקבלה מלחמה". (הקבלה הינו המסורת, לא המיסטיקה). בין שני הקצוות נותר עיקר מניינו של עם ישראל, ואלה עשויים למצוא עניין בפירושו של המלבי"ם, הם היעד שלו. המלבי"ם יודע שהמבקרים אינם ת"ח של ממש. הם "שועלים קטנים", אלא ש"בזנבותיהם אודים", והם עלולים להבעיר את הכל ולרוקן את ישראל מערכיו הנצחיים. העם מגלה ענין רב בכל הקשור למקרא. עדות לכך הם הביאורים והתרגומים הרבים אשר חוברו בסוף המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט. אין המלבי"ם מפרש למה הוא מתכוון, אך סביר להניח שהוא רומז למפעלו של מנדלסון וכן לתרגומים ולביאורים שחוברו בידי נוצרים. לדעת המלבי"ם, כל הביאורים והתרגומים הללו אינם מיוסדים על בסיס יהודי טהור, או שאינם בעלי ערך. המלבי"ם מודה, שהפרשנות היהודית של 300 השנים שלפניו אינה יכולה להועיל, שכן כולה דרש, ואילו בני דורו מעונינים דוקא בפשט הכתוב. גם הפרשנות הקלאסית של יה"ב, כולל של רש"י ושל ראב"ע, אינה יכולה לשמש משקל-נגד לרוח המשכילים המזיקה. פרשנות זו עסקה בעיקר בביאורי מילים ובענייני דקדוק, ואילו בני הדור, "דור חכם בעיניו", מעוניין גם בחשיפת ערכיו הספרותיים והעיוניים של המקרא. יש אפוא צידוק לפירוש פשטי חדש. המלבי"ם נטל על עצמו את מילוי התפקיד הזה.
בהקדמותיו לפירושיו הבהיר המלבי"ם את שיטת פירושו ואת דרכי עבודתו. יסוד היסודות של משנתו הפרשנית הוא האמונה במקורם הא-לוהי של כל ספרי המקרא. המלבי"ם הניח, שכל ספרי המקרא, מבראשית ועד ספר דברי הימים, נכתבו ברוח הקודש. "ולא לבד שמשורשי הנבואה שהנביא השיג את דברי ה' על אמיתתם מבלי יצוייר אצלו שום שגיאה או סכלות או ספק כלל, כי גם הלשון שבו דבר מלאכת הנבואה אל העם, ויפי השיר והמליצה, וגם פרטי המילות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחוכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו כמ"ש ואנכי אהיה עם פיך והורתיך את אשר תדבר ואמר רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני" (מן ההקדמה לפירושו לספר ירמיהו). לאקסיומה זו בדבר המקור הא-לוהי של ספרי המקרא יש תוצאה חשובה ביותר: קדושתם של ספרי המקרא היא ערובה לשלמותם. כל ספרי המקרא הם מושלמים בלשונם, בסגנונם ובתוכנם: "היעלה על לבך כי הדיבור הנשגב אשר צוה שמים ונבראו היה בפי נביאיו כבלויי הסחבות לכסות בם מערומי השיר והמליצה?, (מן ההקדמה לפירושו לס' ישעיהו).

תפקידו של הפרשן יהיה להראות שלמות זו למעיין. וכיוון שהקשר בין הפרשן והקורא מצוי במישור האינטלקטואלי, על כן גם האמצעי ליצירת קשר זה יהא לקוח מתחום האינטלקט - כוונתי לגישה הפשטית אל הכתוב. למעשה, כאן טמונה הדיאלקטיקה הפרשנית של המלבי"ם: ההנחה בדבר מקורם הא-להי של כתבי הקודש ובדבר שלמותם מעוגנת כולה במישור האמונה, ואילו הגישה הפשטית המתכוונת להוכיח שלמות זו שייכת למישור התבונה האנושית. המלבי"ם לא ראה בעימות דיאלקטי זה דיכוטומיה, מעין הראציונאלי לעומת האי-ראציונאלי, אלא שני פנים של עניין אחד, שני פנים המשלימים זה את זה. מקור הבשורה הוא הא-לוהים ונושאה של הבשורה הוא רוחני, ברם כלי ביטוייה הם ארציים בהחלט. הרי באמצעות הנביאים דיבר ה' אל בני האדם בשפת אנוש ועל תכנים אנושים. "לא נמצא בלשון שמות ומילות ופעלים אשר יורו בעצם על עניינים רוחניים ועל מושגים שכליים, כי השמות שמהם נבנה הלשון כולם לוקחו מן המוחשים, וכולם הונחו על ענייני העולם החומרי לבד" (שיה"ש, סוף דבר). רק מספר מצומצם של קטעים, קשים באמת להבנה אנושית רגילה, אך גם אלה "אינם מעוות לא יכול לתקון, (אלא) ה' הגיד לך בהם תעלומות חוכמה העטופים בלבוש זה, כי כל הנוטה מכללי הלשון ויסודי המליצה הוא מצפון ואוצר רב לפנינים יקרים אשר נמסרו מפה לאוזן וחקר כבודם כבוד" (ההקדמה לפירושו לס' ירמ'), כלומר שייכים לחוכמת הנסתר. אך אלה, כאמור, מקומות נדירים ביותר. לגבי הרוב המכריע של המקרא אפשר בהחלט להחיל את כללי הפרשנות הפשטית.
המלבי"ם הציע בכמה מקומות הגדרות למושג פשט. נזכיר כאן שתי הגדרות. בראשונה מונה המלבי"ם את התנאים ההכרחיים של הפשט:

"גדר הפשט ותנאיו הוא:
א. שיסכימו ענייניו עם מחבר הספר ועם קורותיו.
ב. שיכיל מליצת הסיפור כפי חוקי הלשון בלא דוחק.
ג. שיסכים עם כל הסיפור ועם המשך המאמר מראש ועד סוף.
ד. שיוקחו הקדמותיו מן השכל הפשוט לא ממקומות רחוקים".

נדמה לי, שהגדרה זו היא דו-כיוונית, כלומר מתכוונת למפרש ולכתוב המתפרש גם יחד. היא מחייבת את הפרשן להכיר היטב את לשונה של היצירה, לעמוד על אחדותה הפנימית ולבארה לפי כללי ההגיון. אך היא גם מניחה שכדי שמסמך כתוב יוכל להתפרש לפי הפשט, הוא צריך לענות על דרישות בסיסיות של אחידות רעיונית, של שימוש נכון בכללי הלשון ובכללי ההגיון.

כללית יותר ופשוטה יותר היא ההגדרה השנייה של הפשט. פשטן הוא זה, אשר מבאר את "אמיתת כוונת החוזה ברוח ה' ומחשבותיו" (הקדמה לפירושו לס' ישעי'). הגדרה זו מקובלת על רבים גם היום, למרות הבעייתיות שבה.
לצד הגדרות אלה של הפשט, החלות על כל ספרי המקרא, אנו מוצאים שהמלבי"ם הבחין בקיומם של סוגים ספרותיים שונים במקרא, והוא הציע דרכי פרשנות ייחודיות לכל סוג. הוא הצביע על שלשה סוגים עיקריים של ספרות: - ספרות הנבואה, הספרות ההסטוריוגראפית וספרות ההלכה שבתורה. ספרות השירה והחוכמה כלולה, כנראה, עם ספרות הנבואה. לחלק הסיפורי של התורה לא הקדים המלבי"ם הקדמות והוא שייכו, כנראה, מבחינה מיתודית-פרשנית, לחלק ההיסטוריוגראפי.
בהקדמה לפירושו לספר ישעיהו מבהיר המלבי"ם את כלי גישתו לפירוש ספרי הנבואה. מפאת החשיבות העניין, נביא את המובאה כמעט בשלמותה: "עמודי התווך אשר הפירוש נשען עליהם הם שלושה:

א. לא נמצא במליצות הנביאים כפל עניין במילים שונות, לא כפל עניין, לא כפל מאמר, לא שני משפטים שעניינם אחד, לא שני משלים שהנמשל אחד, ואף לא שתי מילות כפולות.
ב. לא נמצאנו במליצות הנביאים ובמאמריהם, הפשוטים או הכפולים, מילות או פעלים הונחו במקרה מבלתי כוונה מיוחדת, עד שכל המילות והשמות והפעלים שמהם הורכב כל המאמר, לא לבד שהם מוכרחים לבוא במאמר ההוא, כי גם לא היה אפשר להמליץ הא-לוהי להניח תחתיה מילה אחרת.
ג. לא נמצא במליצות הנביאים קליפה בלא תוך, מאמר ריק מרעיון נשגב.

המלבי"ם מדגים את שיטתו בעיון בפסוק מישעיהו "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה', ניאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור". לכאורה יש בפסוק זה כפילויות, שהרי "מה ההבדל בין גוי חוטא ובין עם כבד עוון ובין מרעים וכן בין כל שבעת הכפולים שבפסוק? זאת שנית: למה בחר להניח שם גוי אצל חוטא ושם עם אצל כבד עוון וזרע אצל מרעים, הלא כן יכול היה לאמור עם חוטא, זרע חוטא, בנים חוטאים, גוי כבד עוון, וכן כולם?".
לשם יישום עקרונותיו הפרשניים עסק המלבי"ם בחקירת המילים הנרדפות. כך, לדוגמא, הוא פירש את הפסוק שהובא לעיל על יסוד הבחנה בין גוי לבין עם, בין חטא לבין עוון. כן הוא קבע כמה כללי סגנון, כגון הכלל המפורסם ש"המליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב ולא בהיפך". בפסוק שהוזכר יתברר, לפי זה, כי שבעת הביטויים מתארים דרגות עברה הולכות ועולות בחומרתן. "הוי גוי חוטא, ויותר מזה עם כבד עוון ויותר מזה שהם זרע מרעים" וכן הלאה. המלבי"ם מסביר את דרכו בפירוט, אך אנו ניאלץ להסתפק במעט שהבאנו. בהקדמותיו לספרים ירמיהו, יחזקאל, תהילים ואיוב הוא סוקר את הבעייותיו של כל ספר ומתווה את דרכו לפתרונן.
את גישתו של המלבי"ם בפירוש הספרות ההסטוריוגראפית ניתן לתאר על יסוד עיון בהקדמתו לספר יהושע. המלבי"ם הניח, כי "כל כותב זכרון דברי הימים" חייב למלא ארבעה תנאים:
א. הכותב ישים לנגד עיניו תכלית מיוחד, הוא יהי לו למטרה אשר על פיהו יסדר דברי סיפוריו, וצריך הכותב לשמור שכל פרטי הדברים אשר יעלה בסיפוריו יכוונו יחד עם המטרה אשר אליה שם מגמתו.
ב. צריך הוא לשמור סדר הדברים, (היינו הסדר הכרונולוגי).
ג. הכותב יציג את הפרטים החשובים והמשמעותיים בלבד.
ד. הספר צריך להיות כתוב בלשון צח ונקי.

התנאי הראשון, היינו ההיסטוריוסופיה המקראית, קל להגדרה. הספרים באים לתאר כיצד "נלוותה השגחת ה' התמידית אל עם קרובו בכל משך הדורות האלה, ואיך עלו או ירדו, הצליחו או דללו, לפי מעשיהם לטוב או לרע". יותר קשה הוא בירור התנאים האחרים.
פירושו של המלבי"ם לחלק ההלכי שבתורה הוא, אולי, החלק המקורי ביותר של מפעלו הפרשני, וכמובן החלק הקונטרוברסיאלי ביותר. עיקר משנתו כאן הוא הקביעה המפתיעה, כי אין כל הבדל, ועאכו"כ אין כל ניגוד בין פשט הכתוב לבין מדרשו. פשט הכתוב ומדרשו - אחד הם. "כל דברי הקבלה ותורת הפה בכתב מבוארות ובעומק הפשט והמליצה שמורות... כי הדרש הוא הפשט הפשוט, וכל דברי חז"ל מוכרחים ומוטבעים בעומק הלשון וביסודי השפה העברייה".

עניין היחס בין הפשט לדרש בחלק ההלכי של התורה היה מאז ומתמיד בעייה חמורה מאד. פירוש החלק הסיפורי של המקרא או החלק הנבואי שלו שלא על פי מדרש חז"ל לא עורר בעיות רבות והוא נחשב בדרך כלל כלגיטימי. הרי אין כאן הלכה למעשה, ויכול אדם להביע דעתו על מעשה זה או אחר של איש כלשהו מאישי המקרא, בלי שדעתו תתיימר להשפיע על התנהגותו הדתית של האדם היהודי. לא כן בחלק ההלכי. כאן מובע מה רוצה הא-ל מבני בריתו, ויש לדעת בדיוק מהו רצון זה כדי לקיים את המצווה על ידיו. במשך הדורות קיבל עם ישראל כי ביאור ההלכה של חז"ל, היינו מדרש ההלכה, הוא התורה המחייבת אותנו. אך מדרש חז"ל זה, כשמו כן הוא - זוהי דרישת התורה, חקירתה על ידי חז"ל, היינו על ידי בשר ודם. ובמה עדיפה מסקנת חקירתם על מסקנתו של פרשן כלשהו? כאן ניצבת במלוא חריפותה בעיית מקור סמכותו של מדרש ההלכה של חז"ל. הפרשן הדתי שרוי כאן בדילמה קשה ומסובכת. אם סמכותם של חז"ל יונקת את תוקפה ממקור א-לוהי, משמעות הדבר היא שההלכה שנמסרה מדור לדור ניתנה בסיני, לצד תורה שבכתב והמדרש אינו אלא תרגיל אינטלקטואלי המשתדל למצוא בכתובים אסמכתה להלכה שנאמרה בעל פה. אך אם נייחס למדרש כוח יוצר, היינו שנאמר כי חז"ל פירשו את ההלכה שבתורה בעזרת מיתודה רציונאלית, משמעות הדבר כי המדרש יונק את סמכותו ממקור התבונה האנושית, והרי זו ניתנה לכל אדם נבון, ולא רק לחז"ל, ויכול כל אדם להשתמש בה כדי להבין את כוונת ה' ולנהוג לפי מסקנות חקירתו. במילים אחרות: אם למדרש כוח מסמיך בלבד הרי שוויתרנו על השימוש בתבונה האנושית בפירוש הכתוב, וויתרנו על הפשט; ואם למדרש כוח יוצר הרי שפגענו בסמכות הקבלה של חז"ל. אוי לי מיצרי ואוי לי מיצירתי.
השאלה בדבר אופיו המסמיך או היוצר של המדרש שנוייה, כידוע במחלוקת החוקרים עד היום. המלבי"ם קבע בפסקנות שיש למדרש כוח יוצר. הוא הודה, כי העיון השטחי בכתובים מגלה לעיתים קרובות ריחוק רב בין פשט ההלכה לבין מדרשה. בעטייו של ריחוק זה נוצרו מדי פעם כיתות שפרשו מישראל, כגון הקראים. המלבי"ם רומז, כי גם המשכילים ילכו, בסופו של דבר, בדרך של המכחישים. טעותם, לדעתו, היא בכך, שלא הבינו כי הריחוק בין הפשט והדרש הוא ריחוק מדומה ולא אמיתי. לאמיתו של דבר, מדרש חז"ל הוא הביאור הנכון ביותר והמדוייק ביותר של הכתוב. מה שחסר לקראים, ומה שחסר עתה למשכילים (ולמעיינים רבים בכל הדורות), הוא ידיעה יסודית ומקיפה של לשון המקרא. פירושיהם מוטעים, מפני שידיעתם בלשון העברית לקוייה ושטחית. לעומת זה, "היה ביד חז"ל כללים ביסודי הלשון ודרכי הדקדוק וההגיון", ובעזרת אלה הגיעו לאמיתה של תורה. המלבי"ם ראה כתפקידו לגלות כללים לשוניים אלה, לנסחם ולמיינם ולהעמידם לרשות המעיינים. הוא האמין שביאורו הוא "מחבר את הכתב והקבלה בלולאות והיה המשכן אחד". סיכומו של דבר - כל אדם בלתי משוחד אשר יעיין בכתובים על יסוד חוקי הלשון שבה נוסחו כתובים אלה יגיע בהכרח למסקנות הפרשניות אשר ממש אליהן הגיעו חז"ל במדרשיהם.

בגישתו זו חשב המלבי"ם, שהוא שומר גם על אמונתו השלמה של המאמין וגם על חירותו המלאה של האינטלקטואל. המושג "קבלת חכמים" לובש כאן משמעות חדשה. פירושו - קבלת מדרש חז"ל לא בשל סמכותם הדתית של חז"ל אלא בשל סמכותם המדעית, המבוססת על ידיעת הלשון העברית. המלבי"ם דחה את דעת הראשונים, אשר "מליבם יוציאו מילים שהכתובים המובאים לראייה על ההלכות הם רק ציונים ואסמכתות לעורר הזכרון ועיקרי ההלכות היו מקובלות בידם בעל פה" (מן ההקדמה לפירושו לתורת כהנים). דעה זו היא רחוקה מאד, והמלבי"ם ממשיך ומפרט את ההוכחות לדעתו: "ראינו שחז"ל שואלים תמיד מנא לן, ומשיבים מקרא פלוני ומקשים ומתרצים ומפלפלים, והרי לא יצוייר שיקשו כן על דבר שהוא רק רמז וסימן לבד. וכשיש מחלוקת כל אחד מביא ראייה לדעתו מן המקרא ודוחה ראייתו של חברו, והגמרא מפלפל תמיד ביניהם בעניין המקרא ומדקדק עד כחוט השערה, עד שמבואר שעיקר ראייתם הוא מן הכתוב, ששם נוטעו ההלכות גם שורשו, ולא באו כשורש מארץ צייה".

נשים נא לב, שהמלבי"ם מכנה את הדרך השנייה "ארץ צייה". להלן הוא נתלה באילן גדול, הלוא הוא הרמב"ם עצמו: "וכבר חלק הרמב"ם בין הדברים שאין להם שורש במקרא שנקראים בשם הלכה למשה מסיני ובין דברים שמוצאם מן הכתוב, והרמב"ם מנה וספר את הדברים שהם הלמ"מ והם מתי מספר, וכל המון ההלכות זולתם אשר רבו כמו רבו הם נלמדים מן הכתוב ובתורת הכתב סודם". "סוד תורת הכתב" גילה המלבי"ם כידוע בחיבורו "איילת השחר" שהקדים לפירושו לתו"כ.

הגישה הפרשנית הזאת היא תרומתו של המלבי"ם לפרשנות התורה. לבטיו של המלבי"ם הם חולייה בפרשת לבטיה של הפרשנות היהודית מראשית צעדיה בימי הביניים. הפרשנות מבית מדרשו של רש"י חשבה למצוא פתרון בהבחנה החדה בין הפשט והדרש ובמתן לגיטימיות לשתי הדרכים גם יחד. לעומתה הפרשנות הספרדית הכריזה על נאמנותה לקבלת חז"ל בפירוש החלק ההלכי של התורה. במשך הדורות דרכה של הפרשנות הצרפתית - רשב"ם נראה להיות מייצגה הראשי - ננטשה על ידי רוב פרשנינו. כבר במאה ה- י"ח וביתר שאת במאה הי"ט ובראשית מאתנו חיברו פירושים רבים אשר מגמתם העיקרית היתה - הטעמת הקשר האינטלקטואלי והפרשני בין פשט ההלכה לבין מדרשה. נזכיר לדוגמא את "אור-החיים", את "הכתב והקבלה", את פירושיו של ד"צ הופמן. בין חכמינו אלה בולט מלבי"ם - גם הוא שאף מחד גיסא לתת חיזוק לתושבע"פ ולבסס את תקופה הא-להי מתוך עיון בכתוב עצמי, ומאידך גיסא חתר להשיב מלחמה נגד הריפורמים והמשכילים בתחום לימוד פשוטו של מקרא.