דעות יט, תשכ"ב

לנו המקרא לא לבד עדות חשובה להגות אבותינו אלא גם בשורה לכל הדורות. לאור ספריו והמאור שבהם עלינו למצוא את דרכנו ולהשיב תשובות על הבעיות שהחיים בדור מסוים מעוררים. בדור של השואה ותקומת מדינתנו ועצמאותנו, בודאי על היהודי המאמין בקדושתו של המקרא לחפש תשובה גם למהות השואה מבחינה דתית.

הרב מ. ע. הרטום נ"י הציע כפתרון לבעיית השואה בחוברת האחרונה של "דעות" את העונש על ההתבוללות דורות קודמים במערב אירופה ועל חוסר היענות לבנין ציון ויישוב ארצנו מצד כל היהדות האירופאית.

עלינו לשאול, אם קיימות אפשרויות אחרות לפתרון הבעייה: כיצד אירע ששליש עמנו הוכרת הרי מתעוררת התמיהה הגדולה, איך להבין את דרכי ההשגחה האלוקית שנתנה לעריץ ימ"ש לבצע את מזימתו להשמיד יהודים במספר כה עצום באשר הם יהודים ללא חטא מצדם וביניהם מרכזי התורה והחסידות.

כידוע קיים כלל בתלמוד: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה" (מגילה יד עמ' א), אולי רשאים אנו להרחיבו ולומר ספר שיוצרך לדורות נתקבל לתנ"ך, ושאין לו צורך לדורות לא נתקבל. ויש תקופות שספר מסויים ממש הופך להיות צורך הדור. הדורנו, דור השואה, ספר איוב מבחינה מסויימת הוא צורך דורנו. בו אנו מוצאים את הפתרון לבעיית דורנו. הספר מביא את ההאשמה הקלאסית שבו איוב מדבר בשם כל הסובלים היחידים וגם הקיבוציים: "ארץ אל-תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי" (טז, יח).

משך כל הויכוח בממושך תובע איוב כביכול לבירור משפטי את ההשגחה, ואינו זוכה לתשובה המניחה את דעתו-דעתנו. וגם בשני הנאומים שהמחבר שם בפי השם יתברך אין מענה לטענתו כי הם תיאורי הבריאה לבד, ומכל מקום איוב משוכנע ומגיע, אחרי נאום השני של השם יתברך, לידי ההכרה והחוויה: "לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (מב, ה-ו). במלים יותר מובנות אולי: הרי איוב מודה שעד הנה, עד אחרי נאומו השני של השם יתברך, אמונתו בו יתברך היתה מבוססת על שמועה, על מסורות דורות קודמים, על דיון שכלו הוא. כעת הוא זכה לדרגה יותר גבוהה, כאילו זכה, כביכול, לראות את ה' וכל טענותיו מתבטלות, הוא רואה באור אחר שהוא סובל שהוא שרוי "על עפר ואפר", זה לא חשוב עוד, הוא "מתנחם" הגיע לכלל דעה אחרת על סבלו, הכרת קרבת ה' הפכה את הערכת כל קניני החיים. עד הנה הבריאות, המצב המשפחתי, הכבוד בחברה היו ערכים כה חשובים בעיניו שבהעדרם הוא מרגיש חוסר צדק מאת ההשגחה העליונה, אך כעת המודד היחיד לערכי החיים הוא הקיר¹

וכאן הלקח המכריע לחיינו אנו, לפתרון בעייתנו, בעיית השואה. איוב מאמין בה' מבלי להבין את דרכיו, אמונתו עוד מתעמקת. כל ספר איוב בא ללמדנו - אפשר להאמין בה' מבלי להבין את דרכיו. עלינו להישאר תמימים באמונתנו בתמימות איובית - מבלי שאנו מגיעים אפילו במשהו להכיר את טעם הסבל. רשאים אנו לדחות דיחוי גמור, כפי שדחה איוב שלא בשל חטאיו פגע בו מה שפגע. נבצר מבינת אדם למדוד במושגינו אנו של צדק ויושר את דרכי ה' הנעלים מבינת אדם.

לא לבד אחרי הנאום השני מגיע איוב לידי המסקנה שאין בכח שיפוטו של האדם להבין את דרכי הנהגת העולם על ידי השם יתברך. הוא מגיע בפרק כ"ח, בפרק החכמה, לידי הכרה: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא, חכמה וסור מרע בינה (כט, כח). ישנו סוג אחד של חכמה, שניתן לידי אדם להשיגה ולהשתמש בה, היא החכמה המעשית, שלטון האדם על כוחות הטבע, אך החכמה בה"א הידיעה, הכרת מהות ה', נבצרת ממנו. הפרק הזה מלמד על איוב שבכוחותיו הוא הגיע לידי ענוה רוחנית להסתפק בגישה דתית של יראת ה' ובהתנהגות מוסרית שהיא מזדהית עם "בינה" במדה שהאדם ישתמש בכשרונותיו השכליים למטרה רצוייה.

כלפי בעיית השואה עלינו לוותר על פתרון שכלי, להישאר בעלי אמונה, בעלי יראת ה' ועושי הטוב, כי באלה לבד אנו תופסים משהו מחכמת ה'.

איוב לימד אותנו להאמין בה', לבטוח באלוקות שנראית לו כביכול כבלתי מוסרית. עליו אפשר להשתמש בשינוי חשוב מה שאמר רבי שלמה אבן גבירול ב"כתר מלכות": "ממך אליך אברח", ממך, מאלוקות שאינני מבין את דרכיה אני בורח לאמונתי הבלתי מעורערת בו יתברך. גבירול מדבר על בריחה ממידת הדין אל מדת הרחמים באמרו: "לכן אם תקטלני לך איחל, ואם תבקש לעוני אברח ממך אליך, ואתכסה מחמתך בצלך, ובשולי רחמיך אחזיק עד אם רחמתני". גבירול לקח במליצתו מחצית פסוק מאיוב יג, טו: "הן יקטלני לו איחל", אך השמיט ולא השתמש בהמשך הפסוק האומר: "אך דרכי אל פניו אוכיח". ורש"י מפרש: "אך דרכי ומדותי שהנהגתי בהם 'אל פניו אוכיח' לדעת מה יפשיעני". הוא בורח מאלוקות שאינו מבין את דרכיה אל מידת הדין שהוא רוצה ומתגעגע שתתגלה לשם צידוק אלוקי.

בדורנו, נדרשת אפוא אמונה קשה ותובעת הרבה מהמאמין. השכל האנושי אינו תופס את האסון ואת הגורל של שליש עמנו, אך אמונתנו בה' נשארת בלתי מעורערת כפי שהראה איוב לדורו ולדורות.

לכן לדעתי אין עלינו לבחור בדרכי רעי איוב ולחפש פתרון לחידת ההשגחה במעשים רעים של נפגעי הגורל. אין להניח שכל אלה שנספו היו אשמים וראויים לפורענות שפגעה בהם: אלא אנו מעדיפים להגיד ברורות כאן לפנינו חידה בהנהגת הבורא שאין בכוחנו לפתור אותה, אך נישאר איתנים באמונתנו בו יתברך.

אולי עוד יותר מתאימה היא הדרך שהציע ירמיה בקינותיו באמרו: "ישב בדד וידום כי נטל עליו" (איכה ג, כח). יש דומיה שהיא תהלת ה' בבחינת: "אך אל א-להים דומיה נפשי" (תהלים ס"ב, ב). מדבר על סבלו של עבד ה'. ישנו סבל שאינו מושרש - לא ביסורים ולא בעונש ולא בנסיון - אלא סבל שהוא למען אחרים. אולי, מי יודע, אם לא סבלו אחינו שהושמדו למען אחרים, לאפשר לנו את הקוממיות, לתת לנו את ההזדמנות לעשות "מאתחלתא דגאולה" את החשת הגאולה השלימה² סבל "למען אחרים" אפשר גם להבין שחלק העם סובל למען חלק אחר של העם. מושג "עבד השם" כבטוי למצב עמנו ברדיפות הרשע בתקופתנו הכיר וניסח כראשון ישעיה וולפסברג אבי-עד ז"ל בספר שיצא לאור כבר בשנת 1941. לדעתו תיתכן תפיסה של סבל כ"עבד השם" של העם כולו, גם אם העמים האחרים אינם מגיעים למצב עליו יעד הנביא ישעיהו להכיר שהיהודים סבלו בעיקר למענם. ³

לא לראות בסבל וברדיפות עונש לחטאים אלא הכשרה לגאולה, זאת אנו מוצאים גם ברדיפות אחרות. ואני מביא כאן סיכום מגזירות ת"ח על פי התיאור של ג. שלום הוא מסכם: "תחושה זו שמגזירות ת"ח התחילו חבלי משיח, חוזרת הרבה בעדויות ובסיפורים על הגזירות. את שמו של הצורר עצמו, חמילניצקי, הנקרא בקורות העברים חמיל, פירוש בני הדור כראשי תיבות 'חבלי משיח יבואו לעולם'. ולא זו בלבד, אלא חישבו גימטריא ומצאו ש'חבלי משיח' עולה בגימטריה ת"ח".⁴

אך הבעיה היא כה קשה ורחוקה מפתרון סביר שנדמה לנו, כי בעלי אגדה כבר הרגישו בדיון על הרצח הראשון שאין תשובה מתקבלת על הדעת, למה יכל רשע לחולל רעות, ואין הקדוש ברוך הוא מתערב. קין הוא הרוצח הראשון, והוא ארכיטיפוס לכל הרוצחים. ואלה דברי האגדה: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: קשה הדבר לאמרו, ואי אפשר לפה לפרשו, לשני אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך, אילו רצה המלך - פירשן, ולא רצה המלך לפרשן, נתחזק אחד על חברו והרגו, והיה מצוח ואמר: מאן יבעי דינא קדם מלכא"! (בראשית רבה פרשה כב, ט).

הצענו כמה הצעות, להסבר השואה, אך לאמיתו של דבר אנו עומדים בפני חידה, ונתבעים אנו להאמין אמונת אומן מבלי להבין את דרכי ה' - "וצדיק באמונתו יחיה"!

הערות:

1. בפרוטרוט דנתי על הפתרון הזה בספרי "לבעית הגמול במקרא" עמ' 58-42 ושם הבאתי השוואות נוספות מהמקרא.
2. במקום אחר דנתי בפרוטרוט על כל הבעיות הכרוכות בפרקי עבד ה' בספר ישעיהו עיין בספרי "לבעיית הגמול במקרא" עמ' 56-71.
3. עיין ישעיהו וולפסברג בפרק: הסטוריה ומוסר בסעיף הסבל ועבד ה' עמ' 235-238 בספרו הלועזי: Judentum und gegenwart
4. שבתי צבי: כרך ראשון עמ' 73 ושם עוד חומר מענין ומקורות מפורטים.

---