הרב עזריאל אריאל

 

הגדרת "מיעוט המצוי" (תגובה)

 

    בגליון "אמונת עתיך" (מס' 13 עמ' 22-25) פורסם מאמרו של הרב יואל פרידמן בנושא: הגדרת "מיעוט המצוי". לענ"ד יש להעיר מספר הערות על ההגדרות שהובאו בגוף המאמר. ובראשית הדברים יש להעלות מספר שאלות עקרוניות:

א. האם המושג "מיעוט המצוי" ניתן להגדרה מתימטית כלשהי או שמושג זה אינו מתימטי אלא אחר?

ב. האם "מיעוט המצוי" הוא שיעור קבוע בכל הנושאים, או ששיעור זה משתנה מנושא לנושא בהתחשב בשיקולים נוספים?

 

    1. מיעוט מצוי - עשרה אחוזים?

    כעיקרון, לא מצאנו אף פוסק האומר ש"מיעוט המצוי" הוא 10% בדיוק. ה"משכנות יעקב" (סי' טז) לא כתב כך כלל, למרות שכמה מפוסקי דורנו למדו כך מדבריו. הוא רק ציין שמצאנו מקרה אחד שבו חייבו בדיקה בשיעור כזה, ועפ"י זה הוכיח ש"מיעוט המצוי" אינו שיעור "קרוב למחצה", כדעת הריב"ש (סי' קצא), אלא שיעור נמוך יותר.

    כדי לעיין בשיטתו של המשכנות יעקב, עלינו להביא את ראייתו, המבוססת על השוואת שתי משניות. המשנה האחת (ב"ב פ"ו מ"ב) עוסקת בדיני מקח טעות:

"המוכר פירות לחבירו - הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה. תאנים - הרי זה מקבל עליו עשר מתולעות למאה. מרתף של יין - מקבל עליו עשר קוססות למאה. "

    ומכאן אנחנו לומדים ש-10% חומץ מתוך מאה חביות זה דבר שכיח ומקובל. אח"כ מביא המשכנות יעקב משנה נוספת (גיטין פ"ג מ"ח), העוסקת בחיוב בדיקה של פירות שאדם רוצה להפריש אותם כתרומה על פירות אחרים שברשותו:

"המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות... - מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין...  ר' יהודה אומר: בשלושה פרקים בודקין את היין: בקדים של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים בבוסר."

    ומסביר הרע"ב (ד"ה בודקין):

"את היין - שהניחו להיות מפריש עליו, צריך לבדקו שמא החמיץ, ואין תורמין מן החומץ על היין. "

    מתוך ההשוואה בין שתי המשניות עולה שחובת הבדיקה של היין נובעת מכך שיש סבירות של 10% לכך שהוא מחמיץ. ומכאן למד המשכנות יעקב ש"מיעוט המצוי" יכול להיות גם 10%, אך הוא לא קבע מסמרות בענין.

    ולפי דרכו של המשכנות יעקב עצמו, ניתן לומר שבמקרה אחר הקלו בשיעור של 10%. והראיה היא ממה שנאמר בדיני "גילוי" (ע"ז ל ע"ב):

"תניא: ר' אליעזר אומר, אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש, לפי שנאמר "שומר פתאים ה'".

    וזאת משום שבתאנה שלמה, שלא נפתחה, אין כ"כ חשש לנשיכת נחש. וכן פסקו: הרי"ף, הרמב"ם, הסמ"ג, הרא"ש והטור. ומכיון שראינו שמותר לאכול תאנים בלילה בלי בדיקה, משמע שגם לא צריך לבדוק אותן מתולעים.

    באותה משנה במסכת ב"ב נאמר שיעור זה, של עשר למאה, גם לגבי תאנים. ומכאן - ששיעור ההתלעה המקובל בתאנים היה 10%. וא"כ למדנו מכאן שאין חובה לבדוק תולעים במין שמתליע בשיעור של 10% בלבד.

 

    2. ההבדל בין יין לתאנים

    מתוך הסתירה שבין שתי הראיות - הראיה של המשכנות יעקב מיין, והראיה שלנו מתאנים - יש להוכיח ש"מיעוט המצוי" אינו מושג מתימטי קבוע, והוא משתנה עפ"י גורמים שונים.

    בדברי פוסקים אחרים שדנו בנושא, רואים אנו שלא הגדירו את "מיעוט המצוי" עפ"י הגדרות מתימטיות, אלא הלכו באחד משני כיוונים:

א. תופעה טבעית היא "מיעוט מצוי", בעוד שתופעה מקרית היא מיעוט שאינו מצוי (כ"כ הרב פרידמן במאמרו בשם המשכנ"י עצמו, וכן בשם הגרש"ה ואזנר והגרי"מ אהרונסון). והראיה - מסוגיית "רוב התלוי במעשה" (בכורות כ ע"א).

ב. "מיעוט המצוי" תלוי בתודעה של האדם. וככל שהתופעה מוכרת יותר (עד שאין מתפלאים כשנתקלים בה), מתחשבים בה יותר (כ"כ שם בשם הרב אליהו פאלק).

    ההסבר הראשון אינו מבאר כלל את ההבדל שבין יין לתאנים. שהרי הן ההתלעה בתאנים ההחמצה ביין נובעות מסיבות טבעיות וקבועות.

    ההסבר השני, לעומת זאת, יכול לבאר את ההבדל שבין המקרים. אמנם מבחינה סטטיסטית אין הבדל בין השכיחות של התופעות, אך ההחמצה של היין היא תופעה הרבה יותר בולטת (הן בטעם והן בריח) מאשר ההתלעה של התאנים, שנדרש מאמץ כדי להבחין בה.

    גם נראה לענ"ד שיש בכך סברא גדולה. הרשב"א (חולין ט ע"א ד"ה אמר; ובדומה לכך בתורת הבית, בית ב שער ג, דף לג ע"ב) מנמק את חובת הבדיקה במיעוט המצוי, ואומר בטעם הדבר "שלא יהא כמעלים עיניו מן האיסור". וכך מסיק הפמ"ג (יו"ד סי' לט, פתיחה להלכות טריפות הריאה, וכן בשפ"ד ס"ק ב), שזהו הנימוק העיקרי לחיוב הבדיקה בריאות, והוסיף שראשונים אחרים נקטו כך בסגנון אחר ואמרו שחייבו בדיקה בריאה משום שבדיקתה קלה. אמנם הרשב"א לא מביא את הנימוק הזה בנוגע לתולעים (עי' חולין נח ע"א ד"ה אמר רב פפא), אבל מסתבר שזהו גם הבסיס לחיוב הבדיקה בתולעים.

    ומכיון שהיסוד לחיוב הבדיקה הוא "שלא יהיה כמעלים עיניו מן האיסור", יש משמעות רבה לתודעה של האדם ביחס לאיסור. וככל שהאדם מודע יותר למציאות האיסור, כך ההתעלמות שלו מכך חמורה יותר.

    ניתן להביא ראיה נוספת לכך שחיוב הבדיקה אינו תלוי רק במצב הסטטיסטי אלא בקלות הבדיקה - מהלכות ציצית. הסבירות הסטטיסטית לפסילת הציציות - אינה גבוהה. היא בוודאי פחותה מאשר 10% מכלל הטליתות שלא נבדקו. בנוסף, יש לציציות חזקת היתר, שהיו כשרות בשעה שהוטלו בבגד. אעפ"כ נפסק בשו"ע (או"ח סי' ח סעי' ט) עפ"י הרא"ש והטור:

"קודם שיברך, יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, כדי שלא יברך לבטלה."

    ומבאר המשנ"ב (ס"ק כב):

"אע"ג דבלא"ה יש חשש איסור שילבש בגד של ד' כנפות בלי ציצית, מ"מ מוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר. רק משום חומר ד"לא תשא" שיש על ברכה לבטלה, החמירו לבודקו. "

    ועי' ביאור הגר"א (שם) שהזכיר את דין "מיעוט המצוי" בהקשר לדין זה. המשנ"ב (שם) מוסיף עפ"י המג"א (ס"ק יא) שיש לבדוק גם ציצית שאינו מברך עליה, וכותב:

"דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו... ולכן צריך לבדוק בכל יום בבוקר כשלובשן."

    וחייבים אנו לומר שהחמירו לבדוק את הציציות הנוספות למרות שהסבירות לקריעתן נמוכה - משום שהדבר בולט לעין וקל לבדיקה[1].

 

    3. חומרת האיסור

    דבר נוסף למדנו מהלכות ציצית, והוא, שחומרת האיסור היא סיבה לחייב בדיקה גם בסבירות נמוכה יותר. ועל כך מבוסס הטעם הראשון של המשנ"ב.

    עפ"י זה יש מקום לומר שאיסור שתיית יין של טבל חמור מאיסור אכילת תאנים מתולעות. שכן יין של טבל אסור מצד עצמו, בעוד שתאנים מתולעות אינן אסורות מצד עצמן (עי' ט"ז יו"ד סי' קכז ס"ק ה בענין ניקור), ואכילת התולעים ללא ידיעה וללא כוונה יש בה צד של "מתעסק" (עפ"י שו"ת ארץ-צבי). כמו כן יש לומר שביין יש חזקת איסור של טבל, בעוד שבתאנים אין חזקה קודמת שהן מתולעות, ולהיפך, חזקתן שהיו נקיות. ואכן זוהי שיטת ר"ת (בכורות כ ע"ב תוד"ה חלב), שחוששים למיעוט רק במקום שיש בו חזקת איסור.

    ראיה נוספת לכך שחומרת האיסור גורמת לכך שנחשוש למיעוט גם בסבירות נמוכה יותר, יש מדין "נפל למים שאין להם סוף", שאין מתירים לאשתו להינשא (יבמות קכא ע"א). בטעם הדבר כותב ר"י בתוס' (יבמות לו ע"ב ד"ה הא, ובדומה לכך בע"ז מ ע"ב ד"ה כל ובעוד מקומות) שהוא מטעם "מיעוט המצוי". וכך נאמר שם:

"וא"ת: ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דוולד מעליא ילדן? ואומר ר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה, כמו במים שאין להם סוף, דאשתו אסורה, וגוסס, שאין מעידין עליו להשיא אשתו. אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו, מ"מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי, מחמירים ביה, ומחמירים נמי שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים..."

    מי שנפל למים שאין להם סוף, הסבירות שמא הוא חי ואינו יכול להודיע על כך - נמוכה מאד, וודאי שהיא פחותה בהרבה מ-10%. אעפ"כ - חששו לכך. וע"כ יש לומר שהחמירו במיעוט כזה, למרות שאינו מצוי כל כך[2], משום "חומרא דאשת איש" (ואולי אף מצד חזקת חי וחזקת אשת איש). ואף שר"י דחה את הטעם הזה, מ"מ נראה שהוא משפיע על הגדרת "מיעוט המצוי" בנושא זה. דאל"כ נצטרך לומר שגם סבירויות נמוכות ביותר נכללות בגדר "מיעוט המצוי".

    ומכאן יש ללמוד שאין הגדרה אחידה ל"מיעוט המצוי", והיא משתנה - לא רק לפי קלות הבדיקה, אלא גם לפי חומרת האיסור המדובר.

 

    מסקנה

    מכל האמור עולה שהמושג "מיעוט המצוי" אינו מושג מתימטי קבוע, אלא מושג שמשמעותו משתנה לפי חומרת האיסור ומידת ההיכר שלו לעיני האדם. וכבר כתב מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (מכתב הנדפס בס' "התורה והארץ" ח"ג עמ' 151):

"הראשונים... לא הזכירו בשום מקום האחוז שנקרא "מיעוט המצוי"... ומזה נראה שאין להחמיר בכגון דא, אלא הדבר ניתן להכרעה לכל אחד לפי הרגשתו, שירחק הספק מלבו."

    ומתוך כך נראה לענ"ד שאכן נראה שאין ראיה להחמיר בתולעים בשכיחות של 10%, וניתן להקל אף בשכיחות גבוהה יותר. אלא שנדרש עיון גדול כדי לתת הגדרה יותר ברורה, שעל פיה אפשר יהיה להחליט מהו "מיעוט המצוי".