הרב יעקב אפשטיין

היתר חדש מיין ושמן במקדש*

 

שאלה

 

    האם הבאת עומר בפסח ושתי הלחם בשבועות קובעים אף לגבי יין ושמן לנסכים ומנחות וגורמת לאסור הבאתם קודם שבועות, או שאין עומר ושתי הלחם מתירים אלא תבואה למנחות, ויין ושמן אין זמנם מוגבל[1]?

 

א. בירור יסודות השאלה

 

    המשנה במנחות (סח ע"ב) קובעת:

"העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר".

    איסור הבאת מנחות קודם העומר הוא בלאו (סה"מ ל"ת קפט-קצא, רמב"ם הל' מאכ"א פ"י ה"ב). איסור הבאה קודם לשתי הלחם הוא בעשה, על מנת ששתי הלחם תהיינה הראשונות לכל המנחות שבמקדש (רש"י שם ד"ה קודם, סה"מ מ"ע קכה).

    אע"פ שהעומר ושתי הלחם מן התבואה בלבד (עומר - שעורים, שתי הלחם - חטים) בכ"ז אין להביא ביכורים מכל שבעת המינים קודם שבועות, ואם הביא אין מקבלים אותם (ביכורים פ"א מ"ג, רמב"ם ביכורים פ"ב ה"ו). ועל כן נשאלת השאלה על שמן הבא בתוך המנחות  ועל היין הבא  לנסכים,  האם הם כשרים להבאה מן החדש שביכר קודם להבאת העומר ושתי הלחם[2].

 

ב. הסתירה במסכת מנחות

 

    בגמרא במנחות (פד ע"ב) מובאת ברייתא וז"ל:

"'קרבן ראשית' שתהא ראשית לכל המנחות, וכן הוא אומר: 'בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם'... מנין שתהא קודמת לנסכים ולפירות האילן? נאמר כאן בכורי מעשיך ונאמר להלן באספך את מעשיך מן השדה מה להלן נסכים ופירות האילן אף כאן נסכים ופירות האילן". 

    הקרבן שמדובר בו הוא שתי הלחם, ויוצא שהוא צריך להיות קודם אף לנסכים. מפרש רש"י (ד"ה מנין שתהא): "שלא יביא נסכים מן החדש ובכורים מפירות תמרים וזיתים קודם לשתי הלחם". ויותר בברירות ברש"י כת"י (ד"ה לנסכים ולפירות האילן): "שלא יביא נסכים יין מן החדש ובכורי פירות האילן קודם לשתי הלחם"[3].

 

    ברייתא זו מופיעה בספרא (ויקרא א' פרשה יב ח) ומסביר עליה הראב"ד:

"ומנין שיקדמו שתי הלחם אף לנסכים ג"כ מיין חדש ולבכורים פירות האילן - כי בכורי כל אשר בארצם אינה אלא מן הזרעים שבארץ, אבל פירות האילן לא, ושמא יביא ביכורי פירות האילן קודם לשתי הלחם ת"ל..."

    מדבריהם עולה שנאסר להביא קודם לשתי הלחם הן נסכים והן ביכורים[4].

    מן המשנה שהובאה לעיל: "אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר". אין ראיה ברורה מפני שאפשר לטעון שהיא עוסקת רק בתבואה ולא בשמן ויין לנסכים.

אולם מהמשך הסוגיא במנחות (סח ע"ב) עולה להיפך.נאמר:

 "יתיב  ר' טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם? אמר לפניו  יהודה בר נחמיה: לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט"...

    ובהמשך:

"אמר רב נחמן בר יצחק: לדברי יהודה בן נחמיה נסכים ביכורים (נ"א: נסכי בכורים) שהקריבם קודם לעומר כשירין, פשיטא! מהו דתימא התם הוא דהותר מכללו אצל הדיוט אבל הכא דלא הותר מכללו לא? קמ"ל כל שכן הכא דלא איתסר כלל!".

    ניתן היה לטעון שדברי רנב"י על דברי יהודה בן נחמיה מצטמצמים לביכורים ולא לנסכים, אמנם  לפי רש"י מימרת  רנב"י עוסקת בשאלתנו, ומסקנתו שנסכים מיין שביכר קודם לעומר מותרים, משום שלא נאסרו כלל באיסור חדש. ומוסיף עליו בשטמ"ק (אות ח):

"ומתניתין דקתני גבי מנחת בכורים: 'ואם הביא פסול בבכורים של תבואה מיירי שצריכים להתיר משל עומר".

    דברי יהודה בן נחמיה, המתירים הבאת נסכים מן החדש קודם לעומר, חולקים בפשוטם על הברייתא מדף פ"ד. ולכ' היה ניתן לומר שמה שהברייתא בדף פ"ד אסרה לכתחילה התיר יהודה בן נחמיה בדיעבד. אולם נראה שא"א לומר כן: א) יהודה בן נחמיה התיר אף לפני העומר ולא אך לפני שתי הלחם. ב) לפי שיטתו אין איסור כלל אף לפני העומר וכל איסור חדש מצטמצם אך לתבואה. 

    הסבר מיוחד בסוגיא הציע בפירוש המיוחס לרשב"א למנחות. לפירושו ר"ט הסתפק האם האיסור במקדש הוא מכח האיסור להדיוט או שהוא איסור עצמי לגבי מקדש. אם הוא נובע מכח האיסור להדיוט הרי רק דברים שנאסרו להדיוט קודם לעומר אסורים לגבוה קודם לשתי הלחם. אבל אם האיסור הוא איסור עצמי הרי נאסרו גם שמן ויין, ומכיון שהוא איסור עצמי אין הבדל בחומרתו בין קודם לעומר לאחרי העומר. ולפי"ז מוסבר מדוע רנב"י הסיק דוקא לדברי יהודה בן נחמיה. בהמשך נשאר הפירוש (המיוחס לרשב"א) בספק, האם כיון שר"ט שתק הודה לדברי יהודה בן נחמיה או שר"ט עמד בדעתו.

    אמנם מרבנו גרשום  בסוגיא, שהזכיר את הברייתא מדף פ"ד, והסביר  שדווקא לדברי יהודה בן נחמיה הוסקו דברי רנב"י, משמע שדברי יהודה בן נחמיה הם דברי יחיד, ור' טרפון חלוק עליו והלכה כברייתא מדף פ"ד.

 

ג. מחלוקות הראשונים בבאור סוגיית הנצה או חנטה

 

    בהמשך (סט ע"א)  שאל רמי בר חמא האם שלב הגידול הקובע שחייב לקדם בפירות האילן קודם הבאת שתי הלחם (דוגמת השרשה אצל תבואה לפני העומר) הוא הנצה או חנטה של הפרי (רש"י מסביר שהנצה קודמת לחנטה), ונשארה בתיקו. שאלתו היא עפ"י הברייתא בדף פ"ד ויכולה להתייחס  לביכורים בלבד או אף לנסכים.

    רש"י הזכיר אך פירות האילן ומשמע שדוקא ביכורים. אבל רבנו גרשום כתב במפורש שהשאלה מתייחסת הן לגבי ביכורים והן לגבי נסכים. ובהתאם לשיטתו לעיל (שהלכה כברייתא בדף פ"ד), היתר נסכים תלוי לגמרי בשתי הלחם, וע"כ אם לא הנצו או חנטו קודם לשתי הלחם אסור להביא מיין ושמן זה עד שתי הלחם הבאים[5]! 

    מהשטמ"ק (אות א בשם תו"ח) משמע שהשאלה מתייחסת אף לנסכים, אבל מסביר שעל אף שהסיק רנב"י שקודם לעומר כשרים - היינו בדיעבד! היינו ששאלת חנטה והנצה היא אף לפי יהודה בן נחמיה מפני שאף הוא לא דיבר אלא בדיעבד, ולכתחילה צריך לנהוג כברייתא בדף פ"ד.

 

ד. שיטת הרמב"ם וביאורה

 

    הרמב"ם כתב בהל' אסורי מזבח (פ"ה ה"ט):

"אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר... ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו".

    ובהלכה י':

"כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחלה שהרי נאמר בהן 'בכורים לה'' ואם הביא כשר".

    וחוזר על הדברים בקצרה בהל' תמידין ומוספין (פ"ז הי"ז): "כבר בארנו שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול, ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם ואם הביא כשר".

    מדברי הרמב"ם משמע שנסכים שהובאו מן החדש קודם לעומר פסולים. אולם לא כן הבין מהר"י קורקוס (אסו"מ שם) שהביא את מסקנת רנב"י, וכתב:

"ומכאן יתבאר שמה שכתב רבנו ואם הביא פסול לא קאי אנסכים מן החדש פירוש נסכי יין, דעומר ביין מאי עבידתיה. ולא הוצרך רבנו לפרש כי דבר ידוע הוא דאיסור חדש לא שייך אלא בחיטין וכאשר נתבאר בגמרא דלא אתסר כלל ולכך גבי שתי הלחם לא הזכיר נסכים. ומ"מ עוד יתבאר (מעה"ק רפ"ב) שגם הסולת הבא עם הקרבן נקרא נסכים".

    עולה מדבריו שהבין ברמב"ם שאין יין ושמן תלויים בהיתר חדש במקדש כלל[6].

    לעומת דבריו הברורים של מהר"י קורקוס הבין תוס' יו"ט (מנחות פ"י מ"ו) את הרמב"ם להיפך! לפי דעתו הרמב"ם לא פסק כרנב"י, מפני שר' טרפון חלק על יהודה בן נחמיה, ואף ששתק, כבר תוס' כתבו שידע בעצמו את תשובת יהודה בן נחמיה. ואף שהמשנה היתה קשה לר' טרפון הרמב"ם פסק כמותה מפני שכך סתמה רבי יהודה הנשיא.  תמך בשיטת התויו"ט ערוך השולחן (העתיד אסו"מ סי' נח ט­יד) ומחדש שנסכים הוקשו למנחות וכשם שמנחות מותרות ע"י עומר ושתי הלחם -  כן לגבי נסכים[7].

 

מסקנות

 

    עולה להלכה  שהשאלה  אם יש דין חדש בנסכים נשארה לפי רוב הראשונים בספק: 

רש"י תלוי  כאיזו סוגיא פסק להלכה.

רמב"ם  - נחלקו נושאי כליו מה שיטתו.

פירוש המיוחס לרשב"א נשארה אף היא בספק.

 רבנו גרשום והראב"ד (בפי' לספרא) - יש דין חדש בנסכים ובביכורים, והנצה או חנטה קודם לשתי הלחם היא הקובעת מה מתירים שתי הלחם.

    ויהי רצון שיתקיימו בנו בקרוב דברי הנביא:

   "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".