בימי דמדומי הרייך השלישי החל ברחבי הונגריה חיסול הקהילות היהודיות, ובמחנה אושוויץ-בירקנאו פעלה ההשמדה של יהודי הונגריה במלוא היקפה. עד חודש מרץ 1944 חיו יהודי הונגריה ברובם הגדול בביטחון. הם האמינו ששלטונות המדינה ינהגו בצורה תרבותית ויגנו על אזרחיה היהודים ההונגרים אם המלחמה תגיע אליהם. מידע לא מועט הסתנן בין השנים 1944-1941 על המאורעות ברחבי אירופה מפליטים מפולין ומסלובקיה, משרידים שנצלו מטבח בקאמינץ-פודולסק ומיהודים ששירתו בפלוגות העבודה ההונגריות; אבל רבים מאוד העדיפו שלא להתייחס ברצינות לסיפורים הללו מבחינת "כאן זה לא יקרה" או "הממשלה ההונגרית לא תרשה".
אנשי המועצה היהודית, שמרכזה בבודפשט הבירה, הדגישו וחזרו והדגישו את כובד האחריות המוטלת עליהם ודרשו אמון מן היהודים. המשפחות חשו את החסינות עד הכיבוש הגרמני ב-19.3.44. חודש ימים אחר כך, החל מה-15.5.44, גורשו אלפי יהודים מבתיהם, מעריהם ומכפריהם, ורוכזו בגטאות ובמחנות מיוחדים. בשעת הגזרה הזו היו רוב הגברים היהודים גילאי 55-18 מגויסים בפלוגות העבודה ההונגריות. ומשום כך נחת הצו על משפחות מרובות ילדים, שהצעירים היו המפרנסים העיקריים, והאמהות נשאו על כתפיהן את אחריות הטיפול בכלל בנושא המשפחתי. התמורות והחיפזון שהתלוו אליהם, גרמו לציבור הזה, שכלל גם אוכלוסייה קשישה, להרגיש דואגים ומפוחדים, והכול חשו תחושה של קולקטיב הנעזב לגורלו.

קרפטורוס וטרנסילבניה שבצפון מזרח הונגריה היו שני האזורים הראשונים שהוכרזו כאזורי פעולות צבאיות והופעלה בהם הגטואזציה. בקרפטורוס הוקמו 17 גטאות בערים עיקריות, ובהם רוכזו 144.000 יהודים. בטרנסילבניה רוכזו היהודים ב- 7גטאות, ובהם 97.000 יהודים. בכל המקומות שימש הריכוז בגטאות פתח לגירוש. 90% מן היהודים שגורשו הובאו ככל הנראה אל מחנות הריכוז אושוויץ-בירקאנו בשלזיה עילית.

בין התאריכים 15.5.44 - 9.7.44 התנהלו המשלוחים לאושוויץ בקצב של ארבע רכבות מדי יום ביומו, כאשר כל רכבת הסיעה בממוצע 3,000 נפש. בעשרת הימים הראשונים הוצאו להורג כ-116,000 יהודים, ובסך הכל שולחו לאושוויץ-בירקאנו בפחות מחודשיים ימים כ-445,000 יהודים, גברים, נשים וטף.
בשלב הראשון, בשנת 1940, המחנה נועד לכליאת אסירים פולנים. לאחר המתקפה של גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, החלו להישלח למחנות הריכוז המוני שבויי מלחמה סובייטים. רובם נרצחו, אך חלקם הועסקו באותו חורף בהקמת מחנה בירקנאו. מחנה הריכוז בירקנאו נמצא כ-2 ק"מ מערבה מאושוויץ, שייקרא מעתה והלאה המחנה הראשי או אושוויץ.

לעומת אושוויץ, שהיה משוכלל ומטופח, משכן האדמניסטרטיה הנאצית של כל הקומפלקס אושוויץ-בירקאנו, היו במחנה בירקנאו מבני מגורים של צריפים, תנאים פיזיים וסביבתיים תברואתיים ירודים ומזג אויר קשה במיוחד - גורמים אלה נתנו את אותותיהם ברמת החיים של האסיר.

הבנייה המסיבית בוצעה עד 1943, אך למעשה היא לא נפסקה עד קיץ 1944. הוקמו בו ארבעה תאי גזים גדולים, כדוגמת מקלחות מדומות וחמש משרפות. בינואר 1942 החלה ההשמדה ההמונית ליהודים בגזים. ברשימות שהותיר רודולף הס, המפקד הראשי של אושוויץ, שנכתבו בבית הכלא בקרקוב, הוא כתב שבקיץ 1941 קיבל הוראה מהיטלר להכשיר את המחנה כמחנה מרכזי למטרה שכונתה בפי הנאצים "הפתרון הסופי של שאלת היהודים". רשת רכבות, תאי גזים, משרפות, הרבה טכנולוגיה ותעשייה מתוחכמת שלמה עסקו במטרה אחת: ייצור מוות. מסביב לאושוויץ-בירקאנו צמחה חגורה של מחנות חוץ ומפעלי חימוש, שכן גבר הצורך בהפנייה ובהעסקה של מספר גדול ככל האפשר של אסירים בתעשיית החימוש הגרמנית.

בחורף 1942 הוברר להנהגת הרייך שיש להתכונן למלחמה ממושכת. במחנות השמדה אחרים, כגון טרבלינקה, סוביבור, בלזץ נשלחו כל הבאים - להוציא מתי מעט שהיו דרושים לאס-אס, לשם הפעלת מנגנון הרצח - הישר להמתה בתאי הגז; אולם באושוויץ ניתנה הוראה לערוך "סלקציות", דהיינו, לברור מתוך המוני היהודים את החזקים כדי לנצל אותם כגורם פרודוקטיבי.

גם אותם יהודים שהוכרזו כ"כשרים" לא הוצאו באופן סופי מהקטגוריה של מיועדים למוות. למעשה, היהודים לא היו מודעים למשמעות ה"סלקציה". במקום נוצרו סדרים של הטעיה, גם אלה וגם אלה צוו להשאיר במקום את חפציהם תוך הבטחה שיובאו אליהם מאוחר יותר.

בשנת 1944 חידדה התבוסה הדוהרת של הגרמנים את האינטרסים המנוגדים ששררו זה מכבר בקרב הרשויות הגרמניות. מחד גיסא, נזקקו למספר מרבי של כוחות עבודה ולבד מן היהודים כבר לא היה בהישג ידם שבויי מלחמה נוספים - כך ניצל אחוז קטן של יהודי הונגריה שלא נשלחו לתאי הגזים להשמדה, ועברו את ה"סלקציות"; אך מאידך גיסא, המשיכו הגרמנים לדבוק בעיקרון של ה"פתרון הסופי", והאיצו את תהליך ההשמדה ההמונית של היהודים.

הקליטה וההשמדה של יהודי הונגריה חייבה הכנות נרחבות והתארגנות שרק אסירים יהודים יכלו לבצע:
(א) הכשרה של שטח חדש שיאפשר לשכן את המוני האסירים ש"הוכנסו למקרר" כלשון האס-אס, עד לצירופם למשלוחים למחנות.
(ב) תגבור של צוותי עבודה: מספר אנשי יחידות הפינוי "קנדה" הוגדל לכ-2000 גברים ונשים, ומספר אנשי ה"זונדרקומנדו" הוגדל מ-400 איש ל-1000 איש.
(ג) שיפור מתקני ההשמדה, שנאלצו לפעול יומם ולילה ללא הפסקה, וחפירת בורות גדולים ששימשו במקום המשרפות שלא יכלו להכיל את עומס מלאכת השריפה. אלה היו ימי שיא של תפעול מכונת המוות. 7 טרנספורטים כל 24 שעות, ובהם כ-20,000 נפש.

על הדוחק והצפיפות בבירקנאו, בחודשי יולי-אוגוסט 1944, אפשר ללמוד מהטבלה להלן:
BIa נשים 20,000
b נשים 15,000
a ילדים 500
BIIa גברים 5,000
e גברים, נשים וילדים 10,000
c נשים 26,000
d גברים 8,000
d ילדים 700
e גברים, נשים וילדים 6,000
f גברים 3,000
g גברים ונשים 1,500
BIII נשים 10,000

בולטת בטבלה הנוכחות הגבוהה של הנשים בימי הטרנספורטים של יהודי הונגריה, עקב גיוסם של הגברים בפלוגות העבודה והעדרם מהבית בעת המשלוחים.

בחודש אוגוסט 1944 החלה מפקדת המחנה להיערך לחיסול המבנים ותכולתם ופינוי תושביה. בחודש נובמבר הוחל בפירוק המשרפות ובהשמדת המסמכים כדי לטשטש את עקבות הפשעים שהתחוללו באושוויץ-בירקאנו. הפינוי של האסירים שבוצע תחילה ברכבות, הסתיים בשיירות של מצעדי מוות לכיוון אוסטריה, גרמניה. בצעדת המוות של ה-18.1.45, נמנים כ-48,000 אסירים גברים ו-18,000 נשים. ב-27.1.45, יום כניסתה של יחידת הצבא האדום לאושוויץ, נותרו במחנה 7,650 נפש ומתוכם 4,000 נשים.
מאמר זה בודק את הנרטיבה של 16 עדויות של נשים שהיו אסירות באושוויץ. העדויות מקורן בתיעוד בעל-פה קולקטיבי שבוצע בתהליך של תרפיה קבוצתית ע"י פרופ' משה דייויס במושב ניר-גלים. זה היה ניסיון ראשון לחשוף סיפורים אינדיווידואליים של חלק מחברי ניר-גלים שנענו והשתתפו בשיחות ובהרצאות בנושא השואה. הן הפנימו את הסיפורים במשך 40 שנה בהוויה הפרטית שלהם ובזיכרונם, תוך החלטה ברורה שכך יוטב לשיקומם ולבריאות הנפשית של המשפחות שלהן בבית החדש, בארץ ישראל.

התיעוד כולל 46 עדויות: 21 מהן עדויות נשים, כאשר 15 נשים חוו פרק זמן שבין 6 שבועות ל-8 חודשים במחנה אושוויץ-בירקאנו, ו- 13 מהן הועברו לאחר "סלקציות" למחנות עבודה ברחבי הרייך. כל העדויות פרט לאחת הן מהונגריה והאזורים שסופחו אליה בין השנים 1941-1938, ערים ובפרט כפרים ועיירות. כל אחת מהעדויות נושאת חותם אישיותו של האדם שמסר את העדות. עם זאת קיימת מסגרת היסטורית חברתית משותפת לכל העדויות שמשליכה על הביוגרפיה שלהם ועל חמישה מכנים משותפים.

א. רקע סוציו-אקונומי - רוב הנשים שהעידו נמנות עם משפחות המשתייכות לרובד כלכלי חברתי בינוני, שלא הגיעו לעמדת מפתח כלכלית הלוקלית במסחר. יש ביניהן בעלי מלאכה, ומיעוט שבהן נמנו עם בעלי מקצועות חופשיים.

ב. רקע חינוכי קהילתי - כל הנשים נמנות על הזרם היהודי האורתודוקסי. במרחב הגיאוגרפי של הונגריה של שנות ה-40 היהדות האורתודוקסית איננה עשויה מקשה אחת בהיבטה החברתי הכלכלי. יש בה גיוונים רבים ואף הבדלים קיצוניים בין קהילה לקהילה באורח החיים הציבורי, החינוכי, הדתי. העדות בחיבור זה חיו בקהילות יהודיות שלא התבדלו ולא הסתגרו מפני הסביבה הנכרית. משפחותיהן קיימו מערכת קשרים פתוחה עם השכנים ההונגרים והשתלבו כלכלית עם אזרחי העיר והמדינה. בביוגרפיה החינוכית שלהן בולטת העובדה שהן בוגרות המערכת החינוכית ההונגרית הממשלתית, שולטות בלשון ההונגרית כשפת אם מילדותן. מעט זמן הוקדש להשכלתן היהודית. שונה מהן חברת הבנים. אלה נשלחו לישיבות במרכזים הגדולים או נותרו בכפר או בעיירה ורכשו מקצוע לפרנסתם. אחוז גדול של הבנות המשיך בלימודים תיכוניים, וכעדותן תודעת הלמדנות אצל המגזר הנשי הייתה גבוהה במיוחד. את אורח החיים הדתי ואת קיום המצוות למדו בקרב המשפחה. הן נהגו לבקר בבית הכנסת בחג ובמועד, ידעו להתפלל, אך ברוב המקרים לא הבינו את תוכן התפילות.

הביוגרפיה שלהן מורה על מתח בין הזהות היהודית של המשפחה ושל הקהילה האורתודוקסית לבין השתלבות והזדהות עם הלאום ההונגרי. שפת הדיבור בבית הייתה הונגרית, מעטים ידעו או דיברו יידיש - שפה שגרמה להן מבוכה אף על פי כן התחנכו הנערות בשונה מהסביבה והרקע ה"פרובינציאליים" הנוכריים - כאשר משפחתן מבליטה את ערכי הלמדנות והידע בהווית העולם.

ג. המשפחה - המשפחות היו מרובות ילדים, ממוצע של 5 ילדים ומעלה ואף 10 ילדים ומעלה. קשרים הדוקים עם המשפחה הענפה, המורחבת, וחוויות משפחתיות תופסים מקום מרכזי בזיכרונם. הקשרים התהדקו עוד יותר בשעה שהתערערו החיים במשפחה הגרעינית עקב העדרם של הגברים. מצב זה הצמיח עזרה בינמשפחתית וחוסן בקרב הנשים כדי להמשיך ולפתור את כל הקונפליקטים שנוצרו.

ד. גיל העדות - רוב העדויות והעובדות אינן מתייחסות לעולם חוויות ה"נשים", כי אם ל"רגע לפני". אמנם טווח הגילים של העדות משתרע בין 20-14, אך החלוקה המדויקת היא של אחת-עשרה עדויות של בנות 17-14, שלש עדויות של בנות 20-18, ועדות אחת של בת 6 - דהיינו רובן בגיל המתבגר.

המאפיין את קבוצת המתבגרות, את עולמן הפנימי, את הערכים שהם מפנימות ואת היעדים שהן חותרות אליהם הוא, שהם נקבעו ע"י זולתם. ההורים, הקהילה והחינוך בבית הספר שימשו בבחינת חיזוק למערכת ערכים אלו. החינוך נהפך לתרבות האישית. בני 16-15, הם באמצע הדרך של חיפוש הזהות העצמית. הם מתגבשים חברתית, מתעוררים לזהויות של תנועה, מולדת ומתלהטים אחרי ערכים מוסריים, דתיים, אסתטיים. הם משקיעים את מיטב הכוחות לכיבוש הגדול והעתיד שלהם.

השואה נכפתה על הנערות המתבגרות בעיצומם של התהליכים הללו. העדויות שלהן מגלות נטייה להגדיר את זהותן שלהן במונחים של הקשר שלהן למשפחתן ורואות את עצמן כהמשך ישיר וראי של הוריהן.

יש כאן מה שמכונה "שעבוד", מבחינה זו שהן לא הצליחו להתנסות בשיקול עצמי ובאופציות שונות. בגלל גילן הצעיר - שעה שפורצת המלחמה לתוך חייהן. - הזדמנות זו נקטעה אצלן, והן נותרו קרובות לחלוטין לערכי ההורים ולציפיותיהם, אך למעשה ההכרעה האישית העצמית ללא שמץ של הרהור וערעור על ערכי ההורים תינקט על-ידן לאחר אושוויץ. וזה מביא אותנו למכנה המשותף הבא.

ה. בעת השחרור - כל העדות שבדיון זה חזרו לביתן, למחוזות שלהן לאחר השחרור, בתקווה למצוא ולפגוש בני משפחה שנותרו בחיים. אחרי ההתפכחות, כאשר נוכחו שמנוף הילדות נעלם הנוף האנושי המשפחתי היהודי, הן מצטרפות לפעילות ציונית במסגרת תנועת נוער ציונית "בני-עקיבא", ושמו להן מטרה לעלות לארץ-ישראל. הבחירה במסלול זה היא משמעותית. צעירות אלה לא נמנות עם אלה שהחורבן פגע באמונתם. יש קבלה מחדש של הזהות היהודית הדתית שלהן, קבלה של המשכיות אישית עם העבר ואורינטציה יציבה יותר כלפי העתיד. הבחירה במסגרת ציונית דתית, שלא הייתה כלל וכלל מקובלת בקהילות שלהן טרם השואה, צמחה מתוך הקרקע שנוצר בין העבר לבין המציאות לאחר השואה - והיא נשקלת על-ידן במכלול של רצף ותמורה.

מאמר זה ידון בחלק מהנרטיבה של העדויות המעלה את הזיכרונות שלהן במחנה אושוויץ-בירקנאו. המאמר מבקש לנסות לברר ולתרגם את מה שמתגלה מהעדויות, מתוך אותם הדברים שהן סיפרו, שהן בחרו לספר ולהדגיש בעזרת מילים מנחות, ביטויים משותפים או ייחודיים, ולהשיב על שורה של שאלות:

* כיצד נתפס בעיניהן גורלן האישי, המשפחתי?
* למה הייתה נתונה דאגתן של האסירות הצעירות?

דרכי ההבנה וההתמודדות של הפרט תקפות כל עוד המציאות היומיומית שונה
מן השגרה המקובלת במרכיבים אחדים בלבד, ואין כוחו יפה כאשר מסגרת החיים כולה נותקה ממסכת חוקי קיום מוכרת - כך קובע הסוציולוג פטר ברגר.

*מה הן דרכי ההבנה וההתמודדות שיכלו העדות לפתח באושוויץ?

*האם התנאים של חיי אימה וייסורים, שמטרתה השמדה, אפשר לאסירות ל"בחור" את דרכן, את התנהגותן בחיי יום יום?

*האם הן היו אובייקט סביל בלבד שנכנעו לנורמה של המחנה או שהן סללו להן דרך לסרב ולהיכנע?

*מה היה המשמעות של ה"בחירה" עבורן?

* האם השורשים התרבותיים הרוחניים לאורם הן התחנכו, הנחו את ההתנהגות שלהן, השפיעו להבין את המצב, או שמא איבדו אלה את תוקפם בשעה שניצבו על פי התהום? מה ההערכה של העדות על עצמן, על הסביבה האנושית שלהן ועל תופעת הרוע והשחיתות?

* העובדה שהצעירות היו אמונות על חברה דתית והיו שומרי מצוות -
באיזו מידה מצא הדבר ביטוייו בדברים שנאמרו?

* מה הייתה מוטיבציה לחיים?

מה הביא אותן להיאבק על החיים שלהן, או לחדול מכך?
היהודים מהונגריה הגיעו לאושוויץ והרגישו את עצמם מרומים. לדידם, לא היה גבול לשקר, לאחיזת העיניים ולתעמולה הכוזבת:
הכניסו אותנו לקרונות של בהמות - נשים, זקנים וטף - כשבעים-שבעים-וחמישה איש בקרון. רבים נפטרו בדרך. לא הכרנו את הדרך ולא ידענו לאן מובילים אותנו. לפעמים הצלחנו להציץ בין הסורגים, אבל לא ידענו היכן אנו ולשם מה. לא היה לנו שמץ של ידיעה עד שהגענו (אסתר שטיימץ).

למאורעות אלה קדמה התקופה של חיים בגטו. לגטו הוכנסו בחפזה ובבהילות, ולמרות ששלטו בו חוקים חדשים, עדיין חיו בסביבה שבה נותרו שרידים של חיים נורמלים: בגטו היו רק יהודים, המשפחות גרו יחד, הקשר המשפחתי התחזק מאוד. היחד הזה שמר על הפרט, על כושר ההסתגלות, על הגוף והבריאות, על החשיבה והרגשות. לאחר תקופה של חודש ימים נקרעו שוב בפתאומיות ונשלחו ליעד בלתי ידוע. הם לא הבינו את התהליך של הרכבת החתומה, את הסלקציה הראשונה, את ההתערטלות מבגדים, הם חדלו להתמצא במרחב ובזמן.

העדויות הקשורות למפגש הראשון עם אושוויץ, טעונות אמוציות חזקות וקשות. תיאור עשיר, מלל רב ושוטף, ריבוי של פעלים ובמוקד וידוי ההפרדה - הפרידה שלהן מהוריהן, אחיהן ובפרט מאמותיהן:

כשהגענו, היהודים שעבדו שם פתחו את הקרונות ואמרו לנו למהר ולרדת ולהשאיר את החבילות. הם דיברו יידיש היו מהם שהצליחו להתקרב אלינו ואמרו שנמסור את הילדים להורים המבוגרים. אבל רבים סירבו וגם אחותי אמרה שהיא לא תמסור את הילדה. הגברים הוצאו מיד. כך הפרידו מיד בינינו ובין אבא. אני, אמי ואחותי עם בתה הלכנו בקבוצה. את הסלקציה עשה מנגלה.

הוא נראה כשעברתי עם אמי ואחותי. סימן לי בידו שאגש אליו, ושאל בגרמנית בת כמה אני. אמרתי את גילי. הוא תפס אותי וזרק אותי ימינה. הצעירים מן הכפר שלי כבר התקדמו ואני הספקתי לשמוע את צעקת אמי: "רוצי מהר שלא תישארי לבד! אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה. לא ראיתי אותה עוד, - לא אותה ולא מישהו אחר מבני המשפחה (אסתר שטיימץ).

התחלנו ללכת, הייתה אימא וארבע אחיות. אני מאוד דומה לאימא שלי... ואנחנו התחלנו ללכת עם אימא ועם אחותי. מנגלה שלח גרמני מיוחד לקחת אותי מאימא שלי. אני לא רציתי ללכת... אני בכיתי שאני רוצה את אימא שלי. ואימא שלי: "לאן אתם לוקחים את הבת שלי?" אז הגרמני תפס אותי ונתן לי זבענג... הגעתי לאחיות שלי (שעברו זה מכבר לצד ימין) והן צעקו עלי: "למה את באת אלינו? מי צריך אותך? את תעשי לנו רק צרות. תלכי לאימא שלנו". (האחיות בנות 21,18 ואני בת 14) (רחל שניר).

הייתי בת 14, מופנמת, סגורה, פתאום העולם נפתח לפני... הגעתי לאושוויץ ואני רואה כאן כולם משוגעים... ואימא משכה אותי, אנחנו הולכים הולכים ופתאום אפילו שלום אני לא יכולה להגיד לאמא. היא כבר הייתה בצד אחר, אותי אחותי מושכת... אמרו שאנחנו ניפגש... אני תמיד הלכתי אחורה, חשבתי שלא יבוא תורי (להתפשט, לגזור שערות, להשאיר את הנעליים)... אבל בסופו של דבר גם תורי הגיע. אז אחותי צעקה עלי שאני נשארת אחורנית, בואי מהר ונהיה ביחד (חנה דויטש).

הרכבת עצרה וכל אחד חיפש את המשפחה שלו. אי אפשר לתאר את זה, כשאני נזכרת בא לי לבכות. הפחד של כל אחד שנשאר בחיים, כי היו כמה אנשים שנפטרו בדרך וגם תינוקות. כשהגענו שמחנו שכבר נצא מהגיהנום הזה. ירדנו וראינו בחורים צעירים עם תלבושות פסים. הם רצו פה ורצו שם. פה דיברו יידיש ושם פולנית. יידיש לא ידענו. הסתדרנו בשורות יפה, שכולנו נהיה ביחד. אימא הייתה כל-כך לבנה, הייתה לה שמלה שחורה עם תות. כשאני אוכלת תות אני רואה את אימא שלי תמיד. אנחנו היינו תאומות. הצעירים הפולנים רצו להציל עד כמה שאפשר. שמענו שצועקים: "איפה יש צווילינגים - תאומים?" חיפשו תאומות. אימא הסתכלה עלינו ותפסה אותנו עוד יותר חזק (לאה פוירשטיין).

היא הצמידה אותנו לגופה ובדרך היא שאלה ביידיש: מה? למה? אמרו לה: "להם יהיה טוב". היא אמרה לנו: "אני אתכן לא אתן. אתן תבואנה אתי". כמו אימא טובה רצתה אותנו אתה. הלכנו, התקדמנו והגענו לאחד, מרשים, באמצע עמד ד"ר מנגלה - גבוה, בחור יפה, נגיד מרשים. הכה במגלב שהיה ביד שלו. הלכנו ואפשר להגיד שהסתובבנו לצד שמאל. הלכנו צעד אחד או שני צעדים. אימא החליטה, שהיא מוסרת אותנו. היא הסתובבה בחזרה ומסרה אותנו לד"ר מנגלה. הפרידה הייתה מאוד קשה בשבילנו. אפשר להגיד, שנכנסנו להיסטריקה - צעקנו ובכינו אחריה. אימא עשתה לנו עם היד שלה וצעקה: "אל תבכו, אתן עוד תבואנה אחרינו. עד היום הזה זה מצלצל באוזנינו - המילים האחרונות שלה (חדוה כץ)

העמיסו ילד בידי אמהות - אף ילדים לא שלהם שיהיו בחבורה של ילדים קטנים. אחות שלי ביקשה לעזור לאימא, שמא לא תוכל להסתדר, גם היא לקחה ילד והצטרפה למוות, נמחקה המשפחה (ברטה פון)

באותו רגע לא ידעתי לאן הם ולאן אני (ליבסקינד אביבה).

העדויות מנציחות קולות של מאבק ולאו דווקא של פרידה. דאגה לזקנים, הגנה לתינוקות ולאחים צעירים, זרועות שנשלחו לכל עבר לאחוז או להיאחז במשהו. כנגדם בלטו הזרקורים, הכלבים, הקריאות ביידיש ובפולנית של אנשים הלבושים בבגדי פסים, המבקשים למסור תינוקות למבוגרים, לעזוב את המטענים.

"צעקו לנו: תשלחו לנו לחם, אנחנו רעבים. אל תאמינו להם, אתם תהיו כמונו באותם הבגדים ובאותן הקרחות" (רחל שניר).

ומן הצד השני נשמעו צעקות בגרמנית של לובשי צבא המריצים, הדוחפים, המפרידים וקורעים תינוקות מזרועות אמותיהם שעה שהן נאבקות ומבקשות להיצמד אליהם, ונרצחים באכזריות במקום. נוכחותו של יוסף מנגלה שבהינף-יד חרץ גורלות לחיים ולמוות, מוזכר ברוב רובן של העדויות.

צריפים עם בחורים צוחקים ואומרים לנו להתפשט ולא כל-כך רצינו, איך יכולנו לפני הגברים. הם צחקו ודחפו אותנו ושמה גם הורידו לנו את השערות... ואחרי שכבר היינו ערומות, וזה היה משהו... שברו אותנו וממש לא זכרתי פתאום כלום. לא זכרתי שהייתי פעם בבית, כלום. הייתי יחפה ובלי בגד ובלי שערות. היו בינינו כמה נשים שהתחילו לצחוק כשהכירו אחד את השני וראו. ואני הייתי לבד. זרקו לי איזה בגד, איזו חצאית כחול כהה גדולה שהגיעה לי עד הצוואר וסגרתי אותה מתחת בית-השחי, ואיזו חולצה וקיבלתי נעלי-עץ... אבל לא היה לי מושג איפה אני. הייתי לגמרי בלי אנשים שהכרתי ויצאנו משם (נעמי אמסל).

הורו לנו להתפשט... נכנסנו לשם ואז מאוד השתוללנו. היה לנו מאוד לא נעים כי היו שם גברים. אבל מה, לא הייתה ברירה עשינו מה שאמרו לנו. נכנסו לחדר אחד שם הורידו לנו את השערות... אני זוכרת איזו שמלה קיבלתי. מה נתנו לא ראו אם זה קטן או גדול או ארוך... אבל ההרגשה הזאת כשהורידו לנו את השערות, זה היה משהו נורא. קשה לתאר את ההרגשה הזאת. אבל הצטרכנו לעשות כי כל הזמן צעקו עלינו ומי שלא היה מספיק מהיר אפילו הרביצו לו. אז כל אחת רצה (רות נצר)

אולם גדול, כמובן שהיו צעקות. אני לא זוכרת אם פולנית או גרמנית, שפה לא ידועה לי. אז מישהו אמר שצריך להתפשט. כמובן התפשטתי כמו כולן ואז גזזו את השערות, ואם בכיתי או לא, אני באמת לא יודעת. הכניסו אותנו למקלחות ונתנו לנו איזה בגד, ויצאנו (אסתר אונגר).

הצעדה בעירום נוכח עיניהם הבולשות של הגרמנים, שהייתה חייבת להיעשות בזקיפה קומה, היוותה עבור הנערות היהודיות חילול הגוף והשפלה נפשית כאחת. חוויות מהסוג הזה עתידות לחזור על עצמן במרחצאות ובסלקציות, והגוף המעורטל נמסר כ"קניין לאחרים".

באושוויץ הצטרכנו להתפשט. עמדו שם צעירים, אנשי אס-אס, צחוק מפה וצחוק משם. אנחנו היינו בנות צעירות, אבל היו שם בנות יפות וכולנו היינו עירומות - בישיבה, ובעמידה. אנחנו לא ידענו בשביל מה הם צריכים לצלם אותנו. התביישנו. עמדו בחורים, לא אחד ולא שניים, אלא שמונה בחורים. כל אחד נתן פקודות איך לעמוד (לאה פוירשטיין).

המראה שלהן, גזוזות שיער ובלבוש סחבות, הגבירה את תחושת המבוכה באשר למינן הנשי. המין נמחק והגיל טושטש: "ומשם יצאנו וראינו איזה דבר מוזר: אנשים מגולחים, לא הכרנו האחד את השני" (לאה לנדסמן).

"בסיר השתקפו לי הפנים, אז הזדעזתי. מגולחת ובכלל כל המראה" (אביבה ליבסקינד).

"בפעם הראשונה הסתכלתי על עצמי בראי. ראיתי שמסתכל עלי איזה ילד שמאוד דומה לאבא שלי" (אסתר אונגר).

"החלון היה צבוע מצדו האחד וראיתי בו את בבואתי. שכחתי לגמרי שקיים ראי בעולם והנה חשבתי שאני רואה את אחי וצעקתי: אחי אליעזר נמצא בפנים. בין רגע המראה נעלם כי כבר עברנו את החלון ועל ראשי נחתה מהלומה מפני שלא התנהגתי כשורה. מניין לי לדעת כיצד אני נראית עם ראש גזוז ושבצורתי זו אני כל-כך דומה לאחי?"

הכל נעשה בכפייה ובמהירות. לא היו שאלות, ואם היו, לא הייתה להן תשובה; ואם היו תשובות הן לא נקלטו. הפחד וחוסר האונים כבש את הכול: "כי מה ניתן להבין מאמירה פולנית: 'נכנסתם בדלת, תצאו בארובה! ' (רחל שניר).

"הרגשתי פחד. היה בי פחד נוראי. ועד שסוף כל סוף יצאנו עם הבגד וקר, היה לנו קר מאוד ופחד. לאן אנחנו? שאלנו איפה המשפחה, איפה היתר?... היינו צריכים למהר, לעשות את הכל לצאת" (רות נצר).

"צריפים צפופים... האנשים המשונים האלו התחילו לדבר, התחילו לספר איפה אנחנו, התחילו לצחוק. אנחנו חשבנו שאנחנו עובדים כאן ועוד האמנו, והם צחקו: אתם כאן ואתם חושבים שאתם חיים - אבל כל יום עושים לכם סלקציות, קוראים לזה, בדיקות. אף פעם אתם לא יודעים מתי אתם הולכים לצד השני, ואי אפשר היה לקלוט את זה. חשבנו שהם עדיין משקרים" (לאה לנדסמן).

הפרידה מהמשפחה, הרעב שנשתכח לזמן מה ופתאום החל שוב להציק, הקור והמתח הנפשי רופפו את כל הכוחות, עד להתעלפויות, כאשר ברקע "התזמורת טמטמה אותנו בדרך לבלוק" (אסתר אונגר, חיה קלה).

עבור אדם מן היישוב התגלה המחנה כמהלומה שלא תאם שום דגם אנושי. נגזלו מהאדם זהותו, שמו, הרגליו, הגדרה ברורה של מיניותו ומשפחתו, אולם כל הכוחות העוינים לא הצליחו למוטט את רגש הגעגועים למשפחה. הנערות האסירות נותרו בודדות בתוך ההמון. תוך כדי היכרות עם המחנה לאור יום, החלו להציק הגעגועים למשפחה:

"היינו מאוד-מאוד במצב רוח ירוד והגעגועים היו מאוד גדולים. בינתיים עברו יום, יומיים, שלושה. היה מאוד קשה לקבל את פרוסת הלחם וכוס אוכל חם. גם לזה לא היו מוכנים - להכניס לפה שום אוכל מרוב געגועים. הייתה אחראית, בלוקאלטסטה, פולניה, נשמה טובה. היא השתדלה לשחק את התפקיד של אימא וניסתה להשפיע עלינו שנתחיל לאכול. העיניים שלנו היו כבר אדומות ונפוחות. החליטה מה שהחליטה והוציאה אותנו מהצריף והעמידה אותנו על-יד השער. היא הראתה עם היד: 'אתן רואות את הארובה הזאת ואת העשן מהארובה? שם שרפו את ההורים..." (חדוה כץ).

"הסתכלנו זו על וו ושאלנו אישה את חברתה: מתי ניפגש עם ההורים, עם האחים, עם האחיות. כאשר שמעו אותנו התחילו לצעוק: 'אתן רואות את העשן שם? ההורים שלכם נמצאים שם! ' אז התחלנו לראשונה לתפוס מה קורה" (אסתר שטיימץ).

האם ההלם פג והן קלטו והבינו את מה שאמרו להן? ברוב העדויות מודגשת הגישה המכחישה, הן סירבו להכיר בעובדות והעלימו את המציאות:

"לא הסבל הוא שהעסיק אותי, כי אם אובדן המשפחה... לא האמנו שאת היקרים שלנו הרגו ושרפו... אף על פי שבאמת ראינו כל הזמן את הלהבות של הקרמטוריום" (אסתר אונגר).

"הייתה לנו תקווה כל הזמן שנשתחרר ואולי להורים זה לא קרה" (חיה קלה).

"היהודיות שהביאו לנו את האוכל למרפאה תמיד ראו אותנו וניסו להסביר לנו. תמיד שאלו: 'בת כמה הייתה אימא? ' רצו לקשור את הגיל. אם היא הלכה עם ילדים קטנים או שהיא הלכה לבד, אז יש לנו סיכויים שלקחו אותה למחנה עבודה, אבל אם היא הלכה עם הילדים, או אין לנו שום סיכויים. אבל תמיד האמנו ורצינו להאמין ולא רצינו לחשוב על הרע. האמנו, שאולי לקחו ממנה את הילדים ויש תקווה וכדאי לחפש... תמיד הייתה לנו איזו תקווה שנתנה לנו קצת כוח, שאולי ניפגש עם המשפחה" (חדוה כץ).

הנחישות והרצון לפגוש בהורים הביאו אותן לידי מעשה, למרות הסכנות שבדבר ובכלל זה עונש מוות. זה טיפח אצלן תחושה של עצמיות ותחושה של כוח החלטה. הן הרבו בשוטטות ליד גדרות התיל, התנדבו לעבודות שהיו קשורות בניידות בין המחנות השונים, בתקווה לגבות מידע או לזכות למפגש המיוחל:

"כל המטרה שלי לפגוש את ההורים... אני הצבעתי, אני התנדבתי להביא מים, לסחוב את הסירים מהמטבח (שייסקומנדו) למקום החלוקה. אני השתדלתי תמיד לקחת עלי את כל העבודות וככה הכרתי מקומות איפה שאנשים התחלפו, שבאו ממחנה אחו... רציתי למצוא את ההורים, הייתי בטוחה שהם בחיים... היה לי קשר עם אנשים שהעבירו את הסירים ושלחתי אתם פתקה... כך עשיתי במשך כל הזמן, רצתי אפילו כשהייתי חולה... זו הייתה משימת חיי".

מרים וולברג הצליחה למצוא את אביה ונפגשה אתו במשך כחודשיים עד פרוץ המרד של הזונדרקומנדו בקרמטוריום, בשבת שובה (7.10.44). הוא נהרג במרד, ואת היום הזה היא קבעה כיום ה"יארצייט", וכך היא מספרת:

"באחד הבקרים פגשנו לא רחוק מהקרמטוריום קבוצה של 17 גברים, הם היו שחומים ואמרו שהם עובדים במשרפות בקרמטוריום. הבחנתי ביניהם כמישהו מהסביבה שלי והחלטתי שאפנה אליו למחרת - אולי הוא ידע מה קרה לאבא... למחרת כשצעדנו בבוקר שמעתי מישהו קורא אלי מגג של אחד הצריפים. שמעתי את שמי 'מרים'! זה היה אבא. אבן נזרקה בעבורי, ואחת הבנות תפסה אותה והעבירה אותה אלי.

באותו יום קיבלתי את הפתק הראשון מאבא. במשך כשלושה שבועות בשעת צעדת הבוקר ראיתי את אבא, ואם לא ראיתי קיבלתי באמצעות אקרמן חתיכת לחם או פתק. בכולם חזר שוב ושוב המסר: מרים תהיי חזקה, את חייבת להישאר בחיים, צריך להישאר זכר! צריך להישאר זכר! לא ידעתי אם התכוון זכר למשפחה או זכר לעם היהודי. באחד הפתקים התבטא: 'זה מלמעלה יש לו חשבון גדול אתנו, ומי אנחנו שנוכל להתווכח אתו'... בפתקים האחרונים כתב שהוא יוצא לטרנספורט וכי לא אדאג לו, ושוב חזר: 'יש לי בקשה גדולה אליך: את היית תמיד חזקה, את חייבת להחזיק מעמד. את חייבת להישאר בחיים. כל המשפחה הגיעה, הם במנוחה'. לא הבנתי מה הייתה כוונתו 'את צריכה להישאר בחיים'. הצוואה שלו הייתה בשבילי הציווי לחיים. עד שפגשתי אותו הייתי אדישה".

היו גם קשרים מסוג אחר: נעמי אמסל ואסתר אונגר מספרות על גלויות שכתבו הביתה באוגוסט 1944, עבור אבותיהן שעד השילוחים היו מגויסים בפלוגות עבודה (נעמי גילתה את הגלויה שלה בארכיון קיבוץ יד-מרדכי). ההיצמדות לאדם נוסף, אם זה היה קרוב משפחה, או שכן או אח לצרה, הייתה ספונטנית, אינסטינקטיבית וללא מחשבה תחילה. מסקנה זו ניתן ללמוד מכמה עדויות.

"כבר הייתי לבד, כבר לא ראיתי את אמי, את אחי, וכבר הלכתי עם בנות שאף פעם לא ראיתי... ואיזו בחורה אומרת: 'בואי איתי גם אני נשארתי לבד' (נעמי אמסל).

"באותו רגע לא ידעתי לאן הם ולאן אני. רציתי ללכת אתם אבל לא נתנו לי [המשפחה]... ומאז אני לבד. הצטרפתי לכל קבוצה" (אביבה ליבסקינד).

"הייתה שם חברה שלי מהכפר שהייתה הרבה יותר מבוגרת ממני, ומצאתי את עצמי על-ידה" (אסתר אונגר).

עם חלוף הימים הראשונים, החלו להתגבש במחנה משפחות קטנות של שניים מעיר ואחת ממשפחה. נוצרו זוגות, שלישיות או חמישיות, בדרך כלל אחיות, בנות דודות וחברות ילדות:

"שמרנו להיות ביחד, לקבל מספרים אחת אחרי השנייה. לכולנו מתחיל ב-F ומספרים רצופים, כדי שבשעת היציאה לעבודה או בסלקציה, להישאר ביחד... עשו מן סלקציה, העניין הוא כזה בינינו, בין החמישה, הכוונה, קודם הולכת הבת דודה, שהיא קבועה ואין בעיות, אחר כך הולכת אני ואחותי והשכנה... אנחנו עוד לא ידענו שיש חשיבות לצד שמאל או צד ימין. העיקרון הוא שלא ניפרד" (חנה דויטש).

"עם חברה נוספת יכולנו להיות קצת ביחד, היא עבדה במטבח באותו זמן והיא הרבה עורה לי כשהביאה לי פה ושם איזו פרוסת לחם שזה היה מאוד משמעותי באותם הימים... ובסלקציה פתאום הגיע תורי... כבר ראיתי שהחברות שלי הלכו ואיכשהו התחלפתי והלכתי אליהן... והשכנה שלי אמרה להן שישמרו עלי כי הן היו בנות יותר מבוגרות ואז היינו ביחד כל הזמן" (רות נצר).

"להיות ביחד", הוא מושג שמהווה ציר מרכזי ומחבר את כל התיאורים האישיים של האסירות הצעירות. הוא מחבר את האירועים הפרטיים שלהן מיום הגיען למחנה ועד היום של הסלקציה האחרונה לקראת עזיבתו, והוא מעיד שהיחסים הבינאישיים הממושכים הושתתו על מודעות לגורל המשותף של הכלל. בדיעבד התברר, שזה היה מצב אידיאלי, הייתה כאן כדאיות ותועלתיות הדדית. כאמור, בשגרת החיים של אושוויץ שררה אימה ולא הייתה ציפייה לחסד ולסולידריות. ולכן תופעות של מחוות שמישהי תדאג לפירורי לחם כתוספת, עזרה בדרגש נוח יותר.

השגה של "סיר ואולר - עולם ומלואו" (אסתר אונגר),

וכל עזרה בעלת אופי סמלי ביותר נחשבה כתרומה לרצון שלהן לתפקד. לזכות בעזרה מאחרים גרם גם לתת את הדעת על אחרים, והעיקר תרומה מכרעת ליכולת שלהן במאבק ההישרדות.

במרקם ההתקשרויות תופסים יחסי התלות בין אחיות, ובפרט בין אחיות בוגרות לבין אחות צעירה, מקום מרכזי. להלן מספר דוגמאות:

"הודות לאחותי אני פה. כאשר השיגה משהו התחלקה אתי, האחות הגדולה דאגה לאוכל. הייתה ממתינה לטרנספורטים כדי לבקש אוכל" (ברטה פון).

"אחותי תמיד משכה אותי, בזכותה אני פה! ארבע שנים מבוגרת ממני, תקופה ארוכה בלי אבא בבית, אימא נותרה עם 6 ילדים, היא הייתה יד ימין, המרכזת... יש שמועה שמפרידים בנות עד גיל 17 לבלוק טוב יותר, אחותי לא נותנת לי שאני אעזוב אותה, בספירה שמו אותי תמיד באמצע, שלא יראו שאני בולטת הייתה עלי השגחה עליונה בשם אחותי" (חנה דויטש).

"כבר לא היה לי כוח, אבל אחותי סחבה אותי. יום אחד הרגישה כמוני, וכך סחבנו אחת את השנייה... תפסתי אותה והיא תפסה אותי... היא בכתה כל הזמן שאנחנו מוכרחות להגיע הביתה, קודם כל היו לנו אחים קטנים, הייתה מחשבה כזאת שאנחנו צריכות לגדל את האחים הקטנים... כיום קשה לי לקבוע איך נשארנו בחיים. לפי הרגשתי, אילולא היינו יחד, תומכות זו בזו... מעודדות זו את זו, לא היינו נשארות בין החיים" (שושנה עופר).

"כולנו עמדנו בשורה. ראו אותנו, שאנחנו ילדות ואמרו לנו היותר מבוגרות: 'אתן לוקחות על עצמכן [סיכון] ואתן מסכימות לבוא בשלג? בקור'? אמרנו שאנחנו מפחדות להישאר, כי ישרפו את המחנה ואנחנו רוצות להגיע הביתה. גם דיברנו על זה... אנחנו התעקשנו ולא רצינו להישאר... צעדנו. ואחותי לא רצתה ללכת. הייתה מחשבה לזרוק את הכול. מחשבתי הייתה רק להציל אותה... אבל היא בשום אופן לא רצתה לזוז... בכל כוחי, מה שלא היה לי ניסיתי. לקחתי את השמיכה וסחבתי את אחותי בכל כוחותי, ובזה אני הצלתי את אחותי" (חדוה כץ).

היו אלה הידוק יחסים כדוגמת אם-בת. האחות הגדולה קיבלה תפקיד אם, הייתה למשענת ולמחסה בשעת צרה. העדויות מחוקות במיוחד שההתנהגות המלוכדת על בסיס משפחתי או חברתי הייתה דרך להתמודדות פסיכולוגית: "להיות ביחד" במסע ליעד המשותף, להגיע הביתה, זה נסך כוח ותקוה.

אחד המאפיינים שהבדילו את האסירים והאסירות ההונגרים באושוויץ מיתר האסירים הייתה השפה. נוצר מצב של חרשים-אילמים, "וכאשר ביקשו להיאבק היו ביניהם שעשו זאת בלשונם ובתנועות ידיים, כל העדויות הדגישו את בליל השפות שקידם אותם. במפגש של יהודי הונגריה עם יהודי פולין, טענו האחרונים כלפיהם שהם אינם יהודים מאחר שאינם יודעים יידיש (רחל שניר). בקושי התאפשר להן לשוחח אתם. לא מן הנמנע שהבדלנות הזו חיזקה את ההסתגרות החברתית ההונגרית.
הזמן במחנה בירקנאו לא נמדד על פי הקטגוריות שלנו. כל ציוני הזמן סולקו. לא היה שעון ולא לוח שנה, אלא הזמן שהפך לדבר ארוך מאוד ושל אפס מעשה משמעותי. יום אחד בחיי האסיר התפצל

ל"דבר אחד חשוב: אוכל, בגד, שינה, להתרחץ, זהו, ונראה מה יהיה מחר" (אסתר אונגר).

בודדו אותן מה"זמן", מהיום יום של מחוור טבעי של 24 שעות של יום ולילה, אך הן המשיכו להרגיש רעב וצמא, חום וקור, וצורך בשינה. הן סבלו את היום הארוך, את השבוע והקיץ עד בוא עונת החורף. את סדר היום התחילו בפקודת קימה והסתדרות בחמישיות, שהייתה חייבת להתבצע במהירות מסחררת. וכנגדם ה"צלאפל", הספירה הייתה מתנהלת באיטיות מענה. זה היה יכול להימשך שעה, וגם חצי יום ויותר. ביום השמש לוהטת ובלילה הקור מקפיא, וגם תחת גשם שוטף שהרטיב אותן עד לשד עצמותיהן.

התנאים הפיזיים של הצריפים לא היו טובים יותר:

"מזג אויר הפכפך וחמור, כאשר השמש זרחה היה נורא, והגשמים חדרו והציפו את הבלוק... שכבנו על הריצפה במים... ישנו כך כל אחת על הישבן של השנייה, כמו תרנגולות שהצטופפו וחיממו אחת את השניה" (אסתר שטיימץ)38.

התנאים הירודים החישו את התשישות של האסירות, אך מעל לכול הייתה זו תוצאה ישירה של מנות המזון שלא הספיקו בשום אופן לתזונה של אדם רגיל.

"קצת מים עם כמה חתיכות סלק, חתיכת לחם כמו פרות" (חיה קלה).

"איזה אוכל, איזה עשבים, אפילו כלבים לא יכלו לאכול את זה" (לאה לנדסמן).

כל אחד סופר את הלגימות של ה"מרק" כדי לאפשר לאחרים בדרגש לקבל מנה. "כל בוקר חילקו מין דייסה של מים לבנים" (נעמי אמסל).

"בזה תלויים החיים. בהתחלה לא אכלנו אבל ראינו שאין ברירה אם רוצים להמשיך לחיות" (שושנה עופר).

גניבת לחם הייתה נורמה מקובלת (מרים וולברג, חנה דויטש). היה גם סחר חליפין. סביב המקלחת ה"וולסטריט של אושוויץ", ניתן היה להשיג מצרך אוכל תמורת חוט, כף או מסרק. להשיג אוכל נחשב ל"חסד" שזכית בו, ומוטב היה שלא לשמור בשביל למחרת - שמא ייגנב (מרים וולברג).

לאכול - לא היה מה, והרבה שעות נאלצו לשתוק כי אסור היה לדבר, אך כאשר התאפשר להן, הרבה מהשיחות שניהלו ביניהן סובבו סביב נושא האוכל.

"התרגלנו לאכול תפוחי-אדמה לא מבושל ואמרנו, כאשר נשתחרר נאכל גם בבית כך" (ברטה פון).
"שיחות היו תמיד מסביב לאוכל. מה נאכל? מתי יביאו את האוכל? מי קיבל ומי לא קיבל? (חנה דויטש).
"על הבית דיברנו: איך היינו, מה עשינו בליל שישי, מה אכלנו, מה בישלנו, איך יהיה כשנשתחרר?" (לאה פוירשטיין).

השיחות על אוכל ביקשו "להשלים את התפריט" של אושוויץ, את ה"מרק" ואת ה"קפה" הבלתי מוגדרים, אך ספק אם התכוונו אל אוכל בלבד. באמצעותו דיברו על הבית, על היום שהסיוט של המחנה יסתיים. שיחות אלה אפשרו לתמונות מהחיים השלווים שלהן עם המשפחה בעבר לחדור למציאות הזרה והמוזרה של המחנה. הזיכרונות והשיחות על הבית דחו את זמן הגסיסה שאיים עליהן והמירו אותו בזמן של תקווה: יום השחרור. הזיכרונות של חיי בית: אוכל, שולחן, שבת, העידו על אפשרויות קיומיות אחרות. השיחה גם הייתה עבורן לפינה רגעית ואינטימית בתוך ההמון.
הרבה מחשבה הוקדשה למפגש עם המשפחה, ולחזרה הביתה לימים מאושרים. הרבה מאמצים הוקדשו ליצירת קשרים חברתיים, וכדברי פרימו לוי, תכליות החיים היו המגננה הטובה ביותר לפני המוות. אך שום תכלית לא יכולה הייתה לטשטש ולבטל את המציאות, מציאות של אפס מעשה שהביאה את השעמום - רגש שאין עניין בעולם הפנימי והחיצוני, רגש המלווה תחושת דיכאון וחוסר אנרגיה ליוזמה, שעמום שבלא הזיכרונות עלול היה להיות קטלני:

כבר לא היה איכפת לנו כלום. היינו אדישים, ולא ידענו מה יקרה אתנו. יקרה מה שיקרה, ממילא אין מה לעשות. כל הזמן ישבנו והסתכלנו, יכול להיות שהחומר שהכניסו באוכל זה עשה אותנו כאלה (רות נצר).

היינו שבורים לגמרי. אני חושבת ששום דבר לא עניין אותי. זו הייתה מן שבירה טוטאלית של בני-אדם שלא חשבנו שזה הסוף, אלא היינו במין אוירה שחיכינו מה יקרה אתנו" (נעמי אמסל).

קודם כול קיבלנו איזו תרופה - ברום או משהו - שטמטמה אותנו. לא יכולנו כל-כך טוב וברור לחשוב. לא נכנסנו לעומק - למה אנו מקבלות יותר ולמה הם פחות. לא התעסקנו עם הדברים האלה ולא התעניינו (לאה פוירשטיין).

היינו עומדות בחצר המגודרת ומסתכלות באנשים שנראו כשלדים, ההולכים על שתיים ועליהם בגדי פסים, והם סוחבים על אלונקות את המתים. תמיד היינו מרגישים באוויר ריח של גופות נשרפות בקרמטוריום, שהיה לא רחוק משם (שרה שפר).

היה מן טמטום כללי למרות שראינו כל הזמן את הקרמאטוריום" (רחל שניר). היה שם זמן. לא היה שם מה לעשות, ואם כן, היו אלה עבודות בנליות: ניקוי שירותים (שייסקומנדו), איסוף אבנים - סתם להעביר את הזמן (ברטה פון).

הן מספרות על המונוטוניות המשוועת של המחנה ועל החלשת הרצון להילחם על החיים, ובמקום זה הניחו לגורל להתגלגל: הרעב, האדישות וטשטוש החושים. כאילו הדבר אינו קורה להן והן צופות מהצד, לא שייך ולא קיים. לא מובן להן, כיצד הסתגלו לחיות בצוותא עם המוות, עם הקרמאטוריום. הן איבדו את כושר השיפוט ומייחסות ואת ל"ברום". דפוסי ההתנהגות שלהן או במחנה נותר אצלן כתעלומה גדולה (בלשון המעטה). קשה להן להשלים עם התעלומה, והן משאירות לאלוקים את הפתרונות.
העדויות משלבות את הסיפור של היחיד, את נפשו, את אשר בלבבו, את רגשותיו בתוך סיפור שהיה נחלת הכלל, של כל האסירים באושוויץ-בירקאנו,

"ולא הייתה כוונה להמחיש מצב היסטורי, כי אם להעמיד במרכו אנשים המספרים את עמדתם בתקופה זו" - שואה מזווית אישית. נפרשים סיפורים דומים, אף דומים מאוד ויש משקל רב ללשונות, כגון: למדנו, ישבנו, חיכינו, שכבנו, אכלנו, לא האמנו... שהן תיאור נאמן של הטראומה שנכפתה עליהן בצורה מסיבית-המונית, לצד הסיפור האינדיווידואלי, הייחודי של ההתנסות האישית, שכל אחת מהן ראתה וחוותה בפיסת השטח הקטן שלה: הלכתי, חיפשתי, החלטתי, רציתי, התפללתי, התגעגעתי....

במרכז סיפורן של הנשים מרחפת התחושה של הכאב הנפשי, הנפש היא שנפגעה יותר מכול, הסיבה היא מערכת היחסים של הורים וילדים שבאה אל קצה באופן כה אכזרי.

"לא הסבל העסיק אותנו, כי אם האובדן" (אסתר אונגר),

אמירה זו מייצגת את קבוצת הנערות המתבגרות, שהתלותיות בהוריהן מאפיינת אותן,
"רגע לפני" היותן לנשים עצמאיות. הסבל הפיסי הפרטי מתגמד ואף מוצנע לעומת החוסר בחום ובאהבה, במגע הפיזי שהורה מעניק לילדיו:

"אמנם אני יודעת שיש דברים מאוד מזעזעים, לעומת זה מה שאני עברתי, אפשר להגיד שאני מקרה קל לעומת מה שאחרים עברו... זה היה גורלי... הייתה שם אישיות שעליה היה אפשר לבנות שהיו בסביבתה... לסמוך עליה על מה שהיא מדברת. הייתה רופאה - אבל היא הייתה יותר מטפלת, נאמר: "לעטוף מישהי" (חנה דויטש).

"לאחדים מהילדים הייתה אם בקרבתם. הקנאה הייתה גדולה. כולנו רצינו מאוד את אימא בקרבתנו. היום אני יכולה להבין, שלאותן האמהות בגיהינום הזה, היה קשה עד מאוד לעמוד במראה הזה של ילדיהן במצבם. בין כל הדברים הזוועתיים היה מקרה מאוד מרעוע, באם צעירה שכרעה ללדת במקום, ולאחר שהתינוקת נולדה, עשו עליה ניסיון..." (שרה שפר - בת ה6-).

הן חשו דחייה ומיאוס כלפי הסביבה וכלפי עצמן: צורת האכילה, הלבוש המינימלי, הנעליים הבלויות, הראש מגולח והלכלוך הבלחי נסבל. כאמור, סבלו מעין ספור התערטלויות ב"סלקציות" השונות, וכאשר נלקחו לרחצה, הכל נעשה בפומבי. הן עסקו הרבה כניקיון עצמי:

"האחיות ניקו אחת את השנייה" (ברטה פון).

"כל אחד בדק את עצמו, את גופו" (מרים וולברג).

"לקחו אותנו להתרחץ, הלבישו אותנו יפה, הכוונה, קיבלנו בגדים נקיים, קיבלנו גם אוברול, זה נתן לנו באמת את המחשבה שבאמת לוקחים אותנו לעבודה" (חנה דויטש).

הן נוכחו לדעת שניקיון הגוף ובדיקת כינים מלבד שהוסיף להרגשה הפרטית, הם חשובים כדי לחיות. תנאי היגיינה הגרועים גזרו כליה על אסירות רבות, וכל מי שנתגלו בה סימנים למחלה, נלקחה ל"טיפול מיוחד".

בתוך כל הכיעור הגדול, לא קהו אצלן הערך והתועלת של היופי הנשי:

בנות יפות זה נקרא, למשל: הייתה בת-דודה, היא הייתה בחורה מאוד יפה, קטנה, היא בגילי, השאירו לה את השערות. קראו להם לוצרין, זאת אומרת: הם עשו את השליחויות של הבלוקאלטסטה. אז היא היו לה השערות, היא נשארה כל הזמן עם השערות שלה. לעזור זה לא עזר שהיא הייתה יותר יפה, אבל לפעמים חיפשו בנות יפות, להן נתנו לנקות בתי-שימוש, או בנות יפות, החברה של הבלוקאלטסטה, החברה שלהם הייתה יותר נעימה. להיות בחברה נאמר: יפות יותר, צעירה עם השיער. לא היה לנו שום פריבילגיה מזה שהיא הייתה, לה כן היה, היא קיבלה יותר אוכל, לה כן. היום אני משוכנעת שאפילו אם היה לה רצון היא לא יכלה הרבה לעזור" (חנה דויטש).

לעשות מאמצים כדי להשיג מסרק (לשם מה?), להבחין בין "בנות חדשות" המגולחות לחלוטין לבין הוותיקות ששערן החל לצמוח, לציין את "הבנות היפות, עם שיער, מלובשות חצאיות כחולות וחולצות לבנות" בעת הופעת הקונצרט בראש-השנה - הן התייחסויות לצימאון לחוויה אסתטית.

הקעקוע של המספר ביד, שבדיעבד ידוע כסימן לסיכוי לחיים, לא היה בעיני הצעירות אז אלא מפגע ליופיין. ולכן אם לא היה מנוס מקעקוע, דאגו שזה ייעשה "יפה" ככל האפשר.

"יום אחד אומרים: כולם שיבואו לעשות על היד את המספר, אנחנו מאוד שומרות שנהיה ביחד, לקבל מספרים אחת אחרי השניה, לכולנו מתחיל ב-F, הבת-דודה, אחותי ואני ועוד הילדונת הזאת של השכנים. לכל אחד יש מספר בצד, ומה שיש בצד מעבירים את זה אחר-כך על היד. הייתי ילדה, הייתי בת 14 ומשהו, מאוד חשוב היה לראות שהמספרים ייראו יפה. מי עשה את המספרים הללו? בנות מאתנו, זאת אומרת: שלימדו אותם, אני הלכתי לראות מי עושה את המספר בצורה הכי יפה. תראה איזה מספר יש לי פה, ממש אתה רואה באיזו צורה יפה המספר. אם כבר אין לי בגד יפה לפחות שיהיה לי מספר יפה, ראיתי שאת זאת הבחורה עושה יפה את המספרים, או קראתי לאחותי ולבת-הדודה שיבואו ויעמדו פה שהיא עושה מספרים יפים" (חנה דויטש).

מן העדויות בולטת העדרן של ההתייחסויות להתנסויות של חוויות שהן ייחודיות לאישה במחנה. הן מציינות לידות בצריף כדרך אגב, ובראיון אישי שקיימתי עם מרים וולברג, נעמי אמסל ולאה חן, חיה וקיימת עדיין הנבוכות מול זיכרונות כאלה. היו מצבים שקשורים באיסור "לא תעמוד על דם רעך" אך אין סיפורים על אונס או על לסביות, להוציא אזכור בודד שככל הנראה מתייחס לאירמה גריזה. זיכרונות בהקשר לנושאים אלו יופיעו בעדויות על תקופת מחנות העבודה והשחרור.

על משמעות הגיל והקשר לבעיות שהטרידו אותן ניתן ללמוד מעדותה של שושנה עופר שהייתה אז בת 20:

"תקופה לאחר השואה לא יכולתי לספר.... קודם כל קיבלתי מכות ולא ידעתי שאוכל ללדת. המחשבות העסיקו אותי. רציתי משפחה, רציתי ילדים.... לא היינו נשים כפי שהצטרכנו להיות. לא הגעתי למחשבה כזאת שאני צריכה לספר שכל העולם יידע".

לעומתה, על רוב רובן של העדות העיבה במיוחד ההחמצה של קטיעת הנעורים:

"פעם אני זוכרת שאמרו לי: איזה יופי, את בת 16! איזה יופי! מה היה לי טוב שהייתי בת 16? בית אין לי, אני לא יודעת מה זה יופי, לא יודעת מה זה בגד. מה טוב להיות בגיל 16? לעולם אני לא מוכנה עוד פעם להיות בת 16. מה טוב בזה?" (אסתר אונגר).

חיינו כמו בהמות, בלי תאריכים. ידענו על שבועות, תשעה באב. חגי תשרי נמחקו כמעט מהזיכרון, איבדנו כיוונים (ברטה פון).

על כל פנים, בתקופה הראשונה ציון הזמן היחידי אצל הרבה מהן היה הזמן היהודי (נוסף לעונת השנה). הן גם ביקשו לקבוע אירועים לפי הלוח העברי: יום פרידתן מהוריהן, יום מותו של אחד מבני המשפחה או יום עזיבתן את המחנה. יש לזכור שכל הצעירות מוצאן ממשפחות שהאמונה באלוקים ובשמירת המצוות הייתה להן השקפת עולם. הצום והתפילה, התעוררו אצלן מאחז של תקווה, למרות המציאות הקשה במחנה, אבל אין ספק שהצום והתפילה קיבלו עתה משמעות שונה.

אמרנו שלא יתכן שהקב"ה לא יעזור לנו. האמונה עזרה לנו. וגם התפללנו... היו תאומות שלא היו דתיות. עד היום במפגשים משותפים הן זוכרות שלימדנו אותן להתפלל... נודע לנו שאחד הדודים היה במחנה סמוך, איפה שהגיעו החבילות, וכשבאו לשאול בשמו איזה אוכל אנחנו מבקשות... אנחנו ביקשנו סידור כי זה היה בשבילנו משהו גדול... היה חסר לנו משהו, אנחנו השתנינו, מובן, אבל אנחנו לא חופשיות, נחזור הביתה. האמונה עזרה לנו וגם התפללנה (חדוה כץ).

מלבד נושא התפילה, זיכרון של תשעה באב, יום כיפור, אין בעדויות פנייה כלשהי לנושא קיום המצוות. בכמה מן העדויות הן מתפלאות לגלות שלא זכורות להן שאלות בנושא (נעמי אמסל, חנה דויטש).

כל אחת ניסתה להתמודד עם שאלת הנטישה הכפולה, של ההורים ושל אלוקים, בדרך שמירת האמונה.

"יהודי דתי יודע שהקב"ה מעניש את עמו בעד עוונותיו, אבל את המתרחש כאן הוא לא מבין" (מרים וולברג).

הן שואלות את עצמן:
מה עלי לעשות כאדם מאמין במצב זה? את עוצמת האמונה תעלו לדיון ההתנהגות המוסרית שבין אדם לזולת:

"אנשים שהייתה להם אמונה החזיקו מעמד... זכור לי שאף רגע לא איבדתי את הצלם האנושי... ולא עשיתי דבר שנגד את היחס של אדם לחברו" (אסתר אונגר).

הן העניקו למצוות שבין אדם לחבירו את המשקל של צו דתי, שהוא נכון ואמת במהותו. בקיום התכנים הללו הן ראו המשכיות נאמנה של המורשת היהודית הדתית שקיבלו בבית. צוואת ההורים נאמרה בתפילה בשעת פרידה:

"לפני צאתנו מהקרון אבי בירך אותי כמנהגו בכל ליל-שישי בבואו מבית הכנסת ואמר: בתי הקטנה - יודע אני שאין צורך להגיד לך ולהזהיר אותך איך להתנהג להבא, אך יעזור לך אלוקים להמשיך".
או בצעקה מעבר לגדר מאב שעובד בזונדרקומנדו: "להמשיך לחיות ואל תשכחי מאיפה את באה" (מרים וולברג).

קשה לתאר תנאים מפריעים יותר ומתאימים פחות לקיום מצוות כמו גטו, מחנה ריכוז - קל וחומר ההשמדה. באותה מידה בתוך עוצמת המאבק להישרדות בבירקנאו לא היה מקום לדון על אלוקים. הזמן והמקום לא הניחו שהות למחשבה בכלל, קל וחומר לא להגות מעמיקה בנושא.
הן נאחזו באמונה הדתית התמימה, ובתפילה ביקשו כוח לסבול, אסתר אונגר "זוכרת בבירור שרצו לחיות", הרע בחייהן לא הרס אותן. במקום הרס גילו בתוכן את הרצון והאפשרות, אולי ההכרח להמשיך לחיות כדי לשוב לחיות מאותה הנקודה שהפסיקו אותן - גם מבלי להשיב על הקושיה "מדוע כך נפל בגורלן". הן שאבו כוח מהאופטימיזם שעוצב בכוח האמונה, המעוגן בתפיסת הזמן היהודי שנובע מניסיון מודע להביט אל מעבר להווה המידי, דרך מסורת חיים של אלפי שנים של נצח ישראל.
מתברר, שרגש האמונה הדתית עבר את אותם השלבים שהתוודענו אליהם:
(א) שלב ההלם והשתיקה - ועיקר תפילה חרישית.
(ב) שלב הסקרנות, שלב שרוצים לעכל את המצב ושואלים על גורלנו, אך דוחקים את ההסבר.
(ג) המפגש עם המציאות - התשובות נשארו עלומות, והייסורים הם עובדה שאינה ניתנת למחיקה. האתגר החדש הוא לסלול משמעות של הקיום בעתיד.
החזיון היומיומי של אושוויץ-בירקנאו לא תאם שום דגם של סדר חיים אנושי שהיה מוכר וידוע לנפשות הפועלות. שם התחולל הנגטיב של הקודים המוסריים והערכיים, שעליהם התחנכו. שם השפילו אותן כבני-אדם, ושללו את קיומן היהודי, ובצירוף עינויים וסבל רב ביקש המוות לתפוס אותן. תוך חודשים-שלושה מוצו מאגריהן הפיסיולוגים. מרחב הבחירה והמחיה צומצם עד כדי לא כלום, וזה ניתץ את יכולת העמידה, ואת יכולת החשיבה של האסירות. הן לא היו מסוגלות להעריך נכונה ולהפנים את ממדי ההשמדה הטוטלית המתנהלת מול עיניהן, ולכן כל זמן שהמוות לא תפשן הן היו שבויות בתקוות השעה:

"החלטתי כשרשמו את התאריכים, נחתי תאריך יותר מוקדם 26 או 28 שנולדתי. בעצמי החלטתי, שאם כבר - כדאי שאני יותר מבוגרת" (אביבה ליבסקינד).

הן ביקשו להכריע על גורלן - ולהשלות את עצמן, כי המטרה האחת הייתה לעזוב את אושוויץ בחיים.

העדויות מגלות וידויים שהם שקיעה במערבולת של רגשות שליליים, של כניעה לייסורים ולרשות המוות, של אדישות מפני הזוועה; ולהפך - רגשות של תקווה. כאשר ניטלו מהן כל הנכסים, התחדדו החושים והחיים היו יקרים להן מאוד. קשה להן להבין כיצד החזיקו מעמד, ולהסביר למה הן נועדו לחיים. מתברר, שלכל אדם יש עתודות כוח, ששיעורן איננו ידוע לו, ורק במצב של צרה נוראה ביכולתו להעמידן למבחן והערכה.

"בצרה זו" - בקיצונית במיוחד, קשה לעשות סיווגים ולהסיק מסקנות על אודות הגורמים שנתמכו בהם ושאבו מהם כוח כדי להישרד. אבל ניתן להבחין בעמדות שלדעתן עודדו את רגשות התקווה, ובמצבי לחץ הפכו לאתגר שצריך לשרוד.
אציין שלושה עמודים של תקווה.

א. התקווה לחזור ולפגוש את המשפחה, קשר עם חוויות ילדות ותמונות משפחתיות. קשה לקבוע כמה זמן נמשכת תחושת ההלם, אותה תחושה שצמצמה את התודעה ושיתקה את המחשבה וניתקה אותן מהמציאות, אבל חיפוש קרובים ובפרט אם ואב, עזר ללא ספק לרפא בכוח החשיבה החיובית. ברור, שפעל כאן שכנוע עצמי ששיפר את ההרגשה ואת רמת התפקוד, הייתה כאן ברירת היבטים חיוביים מתוך המציאות, תוך התעלמות מכל מה שעלול להפריע.

ברירת החיוב נעשה בשכנוע עצמי על ידי דיאלוג פנימי ששידר להן לצאת למאבק, או על ידי גורם שכנוע חיצוני, אחות או חברה. הפעילות בחיפוש אחרי ההורים, כמו כל פעילות אחרת תכליתית במחנה, הייתה רעיון גואל. היא טיפלה במצב עצמו וברגשות הכרוכים בו גם יחד, היא צמצמה את תחושת חוסר האונים. גם העדרם של הליכי אבל ודרכי התמודדות עם האובדן, פתח בין היתר תהליך של הכחשה, והביא לנטייה לשקוע בזיכרונות שהיו מלווים לעתים באידיאליזציה של המפגש עם מחוזות הילדות.

ב. קשרים חברתיים - הפחד והכאב הביאו למודעות גבוהה שהן נזקקות לתמיכה אחת מהשנייה. העדויות מחזקות מחקרים רבים, שמבקשים לקבוע ולציין את הקשרים של תומך ונתמך שהיה קיים בין הנשים. העדויות מצהירות ולא משאירות ספק בחשיבותה של המערכת התומכת ובהשפעתה על כושר העמידה של האסירות. היחסים הבין-אישיים במצב הטראומטי קיומי של המחנה הצמיחו אחריות הדדית, העלו פתרונות ויוזמות, וכתוצאה מכך העלו ולו לשעה קלה את הדימוי העצמי, דימוי שמנע את ההתמודדות עם משימות שמצריכות מאמץ נפשי וגופני (אחרי אושוויץ - זה יתגלה בצעדת המוות).

העדויות מפנות את תשומת הלב לטיב הקשרים החברתיים ולהתנהגות שלהן, שיסודם במטען התרבותי החינוכי, שלמרות הכול הועילו להן בשעתן הקשה, במקרים של עזרה, שנתנו או שקיבלו, הן חשו את עצמן מורמות מעפר. הסולידריות הייתה הנגטיב של השבר האנושי שהחליט להשמיד אותן. הן ראו כיצד התבונה המוסרית פעלה לצד גילויים של רשע אנושי. זה שרמס בפראות כדי להגיע לתפוס פרוסת לחם, או חלץ נעל מגוויה, או ציפה למותו של שותף בדרגש כדי שירחיב לו - ביצע גם מעשים אנושיים. את עמדתן לא קבעה אצבע האלוקים, רעיון שהן היו אמונות עליו, אלא השיפוט המוסרי על התנהגות האדם, כיצד הוא מתנהג כאשר כולם נידונים למוות.

ג. האמונה הדתית - כל אסירי אושוויץ, ללא הבדל מין וגיל, חיפשו תשובה והסבר מצדיקים לשואה. העדויות שבדיוננו חושפות את הזעקה, את המחאה כלפי שמים, אך בתוך עצמת המאבק של הקיום באושוויץ לא היה להן מקום לדון על אלוקים. השבר הגדול הותיר אצלן פצע חסר מרפא בין התמיהה והעדר תשובה מנחמת לבין דבקות באמונתן ובמורשת אבותן. ההתנהגות שלהן לא נלמדה בבתי הספר בעבר, ואין לראות בה אסטרטגיות מאבק שהן הצטיידו בימי ילדותן. כל אסטרטגיה עתידה להיכשל במציאות שלא מאפשרת לבחון את התנאים או לצפות את הסכנות. בסביבה שרגש הדיכאון השתלט על הכול - הגישה המקובלת הייתה שאין מה להפסיד ושגרוע מזה לא יכול להיות. ראייה צרה של התייחסות אך ורק לחוויה המיידית שלהן, לרגעים השליליים, היה מותיר אותן לבדן מול האירועים הקשים ומחזקת את המשמעות השלילית. מהעדויות מצטייר שבמאבק הזה הן לא היו "בודדות" לגמרי. אין ספק שלילדותן, לחינוכן ולאורחות החיים המשפחתיים לפני המלחמה הייתה השלכה והשפעה על חוסנן, על מנגנוני ההגנה וההתמודדות שהשתמשו בהם להישרדותם.
• אונגר אסתר (1928) נצר רותי (1929)
• אמסל נעמי (1925) עופר שושנה (1924)
• דויטש חנה (1930) פון ברטה (1928)
• וולברג מרים (1930 ) פוירשטיין לאה (1930 )
• כץ חדווה (1930) קלה חיה (1927)
• לבסקינד אביבה (1931 ) שטיימץ אסתר (1926 )
• לנדסמן לאה (1930) שניר רחל (1930)
• נוימן ווייס לאה (1929) שפר שרה (1938)