אמירת "נשמת כל חי" בשבת ויום טוב

הרב מרדכי ברויאר

המעיין, טבת תשנ"ז


תקציר: השיטות השונות לגבי אמירת "נשמת כל חי" בשבת וביום טוב.

מילות מפתח: הלל, ישתבח פסוקי דזמרא, ברוך שאמר.


בגיליונות "המעין" ניסן ותמוז תשנ"ו מביא הרב יהודה ליב קלירס נ"י שיטות שונות,
"מדוע נתקנה תפילת נשמת כתפילה מיוחדת הנאמרת בשבת".

הרב קלירס לא הביא את הסברו המבריק של ר' זאב יעבץ בספרו "מקור הברכות"1:
ר' טרפון אומר: שיש לומר הלל הגדול לסיום ההגדה של פסח (פסחים קיח, ע"א) - וגם אחרי ירידת הגשם2 (תענית יט, ע"א).
ור' יוחנן אומר: שיש לומר בשתי ההזדמנויות האלה גם "נשמת" (פסחים שם) או את עיקרו של "נשמת"3 (ברכות נט, ע"ב).

נראה אפוא מכאן, ש"נשמת" היא "ברכת השיר" הראויה להיאמר על הלל הגדול4 - כל אימת שאומרים אותו.

ועל פי זה כבר מובן, על שום מה אומרים "נשמת" בשבת ויום טוב. שהרי בימים אלה נוהגים לכלול את הלל הגדול עם פסוקי דזמרא; ולפיכך ראוי לומר לסיום את ברכת "נשמת", שהיא "ברכת השיר" על הלל הגדול.

ועל פי זה נוכל לבאר5 גם את המטבע הארוך של חתימת ברכת "ישתבח":
א-ל מלך גדול בתשבחות א-ל ההודאות
אדון הנפלאות הבוחר בשירי זמרה
מלך א-ל חי העולמים

נוסח זה איננו מתאים כלל להלכה, שאין עושים מצוות חבילות חבילות. ודומה, שכך יש לבאר אותו: ספר תהילים כולל שלושה הללים:
הלל המצרי (קיג-קיח),
הלל הגדול (קלו),
הלל של פסוקי דזמרא6 (קמה-קנ).

בימים מיוחדים של שמחה אומרים את הלל המצרי ומברכים לאחריו "יהללוך" וחותמים "ברוך מלך מהולל בתשבחות".

על ירידת הגשם אומרים הלל הגדול, ומברכים לאחריו את עיקרו של "נשמת" וחותמים "ברוך א-ל ההודאות"7 .

לפני תפילת שחרית של חול אומרים הלל של פסוקי דזמרא ומברכים לפניו "ברוך שאמר"8 ולאחריו "ישתבח".

והואיל וחתימת "ברוך שאמר" היא "ברוך מלך מהולל בתשבחות", הרי הדעת נותנת, שגם חתימת "ישתבח" היא מעין החתימה הזאת. ומכאן, שהחתימה המקורית של "ישתבח" הייתה רק "ברוך א-ל מלך גדול בתשבחות".

אלו הם דיני ההלל, כל אימת שהוא בא בגפם. אולם יש מקרים שאומרים בהם שנים מן ההללים האלה כאחד וברצף אחד; ואלו הם:

א. לפני תפילת שחרית של שבת ויום טוב אומרים גם הלל הגדול וגם הלל של פסוקי דזמרא. והדעת הייתה נותנת אפוא, שיאמרו שתי ברכות לסיום שני ההללים האלה: יאמרו "נשמת" לסיום הלל הגדול ויחתמו "ברוך א-ל ההודאות"; ויאמרו "ישתבח" לסיום הלל של פסוקי דזמרא, ויחתמו "ברוך א-ל מלך גדול בתשבחות". אלא שדבר זה הוא מן הנמנע; שהרי אמירת הלל הגדול בשבת וביום טוב היא מנהג מאוחר, שאין לו זכר בתלמוד; ולפיכך אי אפשר לומר ברכה לאחריו. אלא זה המנהג הנהוג היום: תחילה אומרים גם הלל הגדול וגם הלל של פסוקי דזמרא; ואחר כך אומרים "נשמת" לסיום הלל הגדול - אך אין חותמים בברכה; ובסוף אומרים "ישתבח" לסיום פסוקי דזמרא וחותמים בברכה הראויה לו "ברוך א-ל מלך גדול בתשבחות" - אך מוסיפים לחתימה זו גם את "א-ל ההודאות", שהוא החתימה שהייתה ראויה להיאמר בסוף "נשמת". כתוצאה מכך כבר אמרו את כל מה שהיה ראוי להיאמר: גם הלל הגדול וגם הלל של פסוקי דזמרא, גם "נשמת" וגם "ישתבח" וגם שתי החתימות הראויות להם - אלא שכללו את שתי החתימות האלה במסגרת ברכה אחת.

ועל פי זה יש להבין גם את עצם הנוסח של ברכת "ישתבח":
ישתבח שמך לעד מלכנו הא-ל המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ
כי לך נאה וכו' שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה
נצח גדולה וגבורה תהילה ותפארת קדושה ומלכות
ברכות והודאות מעתה ועד עולם.

הלשונות "שיר ושבחה הלל וזמרה" וכו' עד "קדושה ומלכות" באים להכין את החתימה המקורית "ברוך א-ל מלך גדול בתשבחות". וברור, שהם מסתיימים בלשון "קדושה ומלכות", שהרי אי אפשר להוסיף דבר על "קדושה ומלכות". ואילו התוספת "ברכות והודאות" וכו' איננה קשורה ללשונות שלפניה, אלא היא באה להכין את החתימה הנוספת "א-ל ההודאות".

ברור מכל מה שנתבאר כאן, שהנוסח הזה של ברכת "ישתבח" נאמר מלכתחילה רק בשבתות ובימים טובים, שאומרים בהם גם הלל הגדול וגם הלל של פסוקי דזמרא. ואילו בימות החול היו מסיימים את ברכת "ישתבח" במלים "קדושה ומלכות" והיו חותמים אותה רק בחתימה אחת: "ברוך א-ל מלך גדול בתשבחות". אולם הנוסח המורחב והחתימה הכפולה של ברכת "ישתבח" כבר נתחבבו על לב המתפללים וכבר נשתגרו על פיהם; וכתוצאה מכך היו נוהגים לאומרם גם בימות החול. דבר זה כבר הביא לידי כך, שמצוות ברכת "ישתבח" נעשתה חבילות חבילות; ושוב לא היו נמנעים מלהוסיף לחתימת הברכה עוד עניינים אחרים, הקשורים - מצד תוכנם - לברכת "ישתבח": "אדון הנפלאות, הבוחר בשירי זמרה, מלך א-ל חי העולמים"9.

ב. מקרה נוסף של אמירת שני הללים ברצף אחד הוא סדר ליל הפסח. נראה מדברי המשנה, שמסיימים את ההגדה בהלל המצרי; אולם ר' טרפון מורה לומר גם הלל הגדול. אילו היו דברי ר' טרפון מקובלים להלכה, היו אומרים שתי ברכות ושתי חתימות לסיום שני ההללים האלה: היו אומרים "יהללוך" לסיום הלל המצרי וחותמים "ברוך מלך מהולל בתשבחות"; והיו אומרים "נשמת" לסיום הלל הגדול וחותמים "ברוך א-ל ההודאות".

אולם דברי ר' טרפון לא נתקבלו להלכה, ואין חובה לומר אלא הלל המצרי בלבד. אלא שנהגו לומר גם הלל הגדול כדי לקיים גם את דברי ר' טרפון. אך הואיל ואין זה אלא מנהג בעלמא, אפשר לברך ולחתום רק פעם אחת על שני ההללים האלה. והמנהגים חלוקים, איזו היא החתימה הראויה להיאמר.

הספרדים אומרים תחילה "נשמת" לסיום הלל הגדול ומוסיפים גם "ישתבח" על פי שיגרת המנהג של תפילת שחרית בשבת ויום טוב. אולם אין חותמים את הברכה הזאת בחתימה הראויה לה - שהרי אמירת הלל הגדול ו"נשמת" איננה אלא בגדר מנהג. ואחר כך אומרים גם "יהללוך" לסיום הלל המצרי וחותמים בברכה הראויה לו: "ברוך מלך מהולל בתשבחות"; שהרי אמירת הלל המצרי היא חובה ולא מנהג.

וראוי לציין: יכולים היינו לצפות, שיחתמו את "יהללוך" בחתימה כפולה: "ברוך מלך מהולל בתשבחות" שהוא החתימה הראויה לברכת "יהללוך" - ויוסיפו גם "אל-ההודאות", שהוא החתימה שהייתה ראויה ל"נשמת". שהרי בשיטה דומה נוהגים גם בתפילת שחרית של שבת ויום טוב. אולם אין נוהגים כן. ומסתבר, שדבר זה תלוי בכך, שלא רצו להמציא טופס חדש של חתימה שתיאמר רק פעם אחת בשנה.

ועל פי זה יש להבין את המנהג הנקוט בידי האשכנזים. אף הם נוהגים לומר גם "נשמת" (ו"ישתבח") וגם "יהללוך". אך אין הם חותמים את החתימה של "יהללוך", אלא את החתימה הרגילה של "נשמת" ו"ישתבח": "ברוך א-ל מלך גדול בתשבחות א-ל ההודאות" וכו'. בדרך זו כבר עלה בידם לכלול בברכה אחת את שתי החתימות שהיו ראויות לשתי ברכות השיר: "א-ל מלך גדול בתשבחות" (הדומה ל"מלך מהולל בתשבחות") שהיה ראוי לחתום את "יהללוך"; ו"א-ל ההודאות", שראוי לחתום בו את "נשמת". וזו היא בדיוק השיטה, הנהוגה לכל הדעות בתפילת שחרית של שבת ויום טוב.

נמצא, שכל אחד משני המנהגים האלה יש לו מעלה בצד חיסרון.
הספרדים חותמים את ברכת "יהללוך" לסיום הלל המצרי - שרק אמירתו היא חובה, אך אין הם כוללים בברכה אחת את שתי החתימות שהיו ראויות להיאמר על שתי הברכות של שני ההללים.

היפוכו של דבר האשכנזים: הם כוללים בברכה אחת את שתי החתימות -אך אין הם חותמים את ברכת "יהללוך", שרק היא ברכה על הלל של חובה.

ואוסיף עוד בשולי הדברים האלה.
עצם ההסבר של ר' זאב יעבץ לאמירת "נשמת" בשבת ויום טוב איננו אלא בגדר השערה. הוא יוצא מתוך ההנחה, שלא נהגו לומר "נשמת" בשבת ויום טוב אלא אחרי שכבר נהגו לומר אז גם הלל הגדול. ודבר זה עדיין טעון הוכחה, ואין בידי הכלים המדעיים לצורך הבדיקה הזאת. ואני מודה, שלשון הרמב"ם איננו מורה כן, שהרי הוא מזכיר בסדר התפילות שלו רק את "נשמת", ולא את הלל הגדול. אולם אין מכאן ראיה לסתור את ההשערה של זאב יעבץ. שהרי אפשר, שהמנהג לומר "נשמת" בשבת ויום טוב הגיע אל הרמב"ם מקהילות שהיו אומרים בהן גם הלל הגדול.

מכל מקום נראה לי, שמאמר הדן באמירת "נשמת" בשבת ויום טוב חייב להזכיר גם את השיטה הזאת, שיסודה באדם גדול. ואם אין היא נראית נכונה, היה ראוי להביא ראיות לסתור.


הערות:



1. נוסף ל"סדור עבודת ישראל", מאת זאב יעבץ, ברלין תרפ"ב.
2. מסתבר, שר' טרפון הורה לומר הלל הגדול על ירידת הגשם; שהרי הוא שהורה לעם קודם לכן להפסיק את הצום אחרי שירד הגשם.
3. זה נוסח הברכה על ירידת הגשם, כפי שהוא נאמר בשם ר' יוחנן: "מודים אנחנו לך וכו' אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות לך ה' אלוהינו" עד "תשתחווה ברוך אתה ה' הא-ל ההודאות" (כך על פי תיקונו של רבא שם). דברים אלה כוללים את רוב בניינו של "נשמת" או לפחות את עיקרו ואת מרכזו.
4. כך נתבארו דברי ר' יוחנן על ידי רשב"ם שם, ד"ה ור' יוחנן אמר נשמת כל חי.
5. זאב יעבץ גילה את הקשר שבין "א-ל ההודאות" הכלול בחתימת ברכת "ישתבח" ובין "א-ל ההודאות", החותם את עיקרו של "נשמת". שאר כל הדברים המובאים כאן בהמשך נאמרים על דעתי, ואין אני יכול לסמוך בהם על דעתו של גדול.
6. המאמר "יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ע"ב) נתבאר בתלמוד כמוסב לפסוקי דזמרא.
7. השוה את נוסח עיקרו של "נשמת" המובא בהערה .
8. וביתר דיוק: הברכה, שאומרים לפניה את שבח "ברוך שאמר".
9. הגדילו לעשות הספרדים, שהוסיפו גם "בורא כל הנשמות ריבון כל המעשים".