|
תוכן המאמר:
הנחות יסוד 1 עלייתם של בתי המדרש לרבנים ישיבה כנגד סמינר עמק השווה בין ישיבה וסמינר: ברלין "בית חרושת לרבנים" תקציר: הויכוחים בקרב היהדות האורתודוכסית בדבר הקמת בית מדרש לרבנים מילות מפתח: סמינר ישיבה, בית מדרש, משכילים, אורתודוקסיה, מדעי היהדות |
|
הנחות יסוד 1 |
"אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה, ...ודאשתמש בתגא חלף; הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (אבות ד ז).
|
|
על יסוד מאמר זה קבע הרמב"ם את איסור ההנאה מתלמוד תורה להלכה. ואם כי רבים הפוסקים שלא הרחיקו לכת כרמב"ם באיסור זה, הרי כולם היו תמימי דעים שלימוד התורה צריך להיות בראש ובראשונה אחד מאופניה של עבודת ה', ורק בשורה השניה תשמש תכלית מעשית. לכן הישיבה במהותה ובייעודה המקוריים אינה בית מדרש לרבנים ולא מכון להכשרה כלשהי. היא המקום שבו מחנכים בני אדם להיות יהודים במלוא מובנה של יהדות התורה והאמונה. במהותו אין ייעודה של הישיבה להנחיל לתלמידים ידיעות, אלא לעצב את אישיותם. הרב יוסף קרליבך הי"ד, רבה של המבורג, ציין תכונה זו של הישיבה במלים נוקבות: |
"הישיבה היא אוניברסיטה עממית, ואל לימודיה מתקבל אדם לא על יסוד תעודה כלשהי, אלא רק על יסוד ההכשרה האמיתית שהוא רכש לעצמו לפני כן. כאן יכול כל אדם לצאת ולבוא ובלבד שהוא מצוי באווירה העילאית של הרוח היהודית ומסוגל לשאת ולתת בעולם המחשבה של איתני התלמוד"2.
|
|
לבד מתפקודה הפדגוגי מילאה הישיבה שתי משימות מעשיות: היא הייתה אקדמיה בה נפגשו תלמידי חכמים לשם שיחה ודיון על שאלות בתחום ההלכה והמוסר; והיא שימשה בית-דין שדנו לפניו על עניינים משפטיים שוטפים, על קובלנות ודברי ריבות. נוכחותם והשתתפותם הפסיבית של התלמידים בדיוני מוריהם ובמשא-ומתן המשפטי היוו חלק חשוב של הכשרתם. אולם העסק העיוני בלימוד התורה היה ביסודו מטרה לעצמו: תורה לשמה. דומה שדבר זה מוכחש על ידי עצה טובה שהציע ספר חסידים האשכנזי מהמאה השלוש-עשרה ללומד: |
"ילמוד תחילה מה שנוהג תדיר... כגון שחיטת חולין ושבת וברכות וכיוצא בהן כי כשלומד יהיה בלבו ללמד ולא יתכן לאותם שלא למדו עדיין מסכתות הצריכין להם להורות בכל יום שילמדו תחילה מסכתות שנוהגים לימות המשיח ובמקום שיש מחלוקת במשא ומתן צריך לעסוק בסדר נזיקין"3.
|
|
בהתאם לכך שומעים אנו על ישיבות מהתקופה ההיא שרבים מתלמידיהן ערכו לעצמם קבצים של תשובות ופסקי הלכה, בהיותם מודעים לכך שייתכן שלאחר זמן יעסקו בהוראה או בדיינות4. אף-על-פי-כן נכון הוא שבאשכנז העמידו את ההבנה ואת הניתוח הביקורתי של סוגיית התלמוד במרכז הלימוד, בעוד שבישיבה הספרדית הרחיקו לכת הרבה יותר במגמה הפרגמטית, הלכה למעשה. כל כיוון הלימוד הספרדי, על כל פנים לפני חדירת ההשפעה הצרפתית-אשכנזית במאה הי"ג, נטה לצד הבירור השיטתי של הדין הנוהג בזמן הזה. יסודו של הניגוד שבין שתי האסכולות היה בשתי תפיסות שונות של המושג "תורה לשמה". אם משלוח היד המפרנס את בעליו אינו מטרת הלימוד - מה אפוא מטרתו? באשכנז: ידיעת הסוגייה התלמודית והבנתה; בספרד: הסקת המסקנות ההלכיות. בתשובה מפורסמת של הרב וראש הישיבה הספרדי הגדול יוסף אבן מיגאש (1077-1141) הוא נשאל בהקשר זה: האם תנאי הכרחי הוא באיש פוסק הלכה שיודע ללמוד גמרא ולפרש אותה כראוי, או שמא די לו לאיש, |
"שלא קרא מעולם הלכה עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה, אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל וספרי הדינים"?
|
|
על כך השיב הר"י מיגאש: |
"דע שהאיש הזה [הבקי בתשובות הגאונים ובדינים] ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי' אחד משני דברים אלו רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהי' ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם ואע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו"5.
|
|
ברור שגם להשקפתו של הר"י מיגאש חכם שלם הוא זה שיש לו - |
"שני דברים אלו:
רצוני לומר הבנת ההלכה, והעמידה על דעת הגאונים ז"ל", |
|
אולם אם אין מנוס מלבחור באחד מ"שני הדברים", הרי שיש להעדיף את זה שבקי בדינים ובפסקים. זו עמדה ספרדית טיפוסית שיש להניח שרק מעטים באשכנז היו שותפים לה. אפשר שמקורו של הר"י מיגאש הוא בסוף מסכת הוריות, שם הכריעו חכמי בבל כי "סיני" עדיף מ"עוקר הרים", הווה אומר, הבקיאות חשובה מן החריפות. מכל מקום בין שתי האסכולות הייתה תמימות דעים בזה שתפקידו העיקרי של רב בוגר ישיבה, שפעל כרועה נאמן בעל אמונה, סמכות ואחריות, הוא להדריך את בני קהילתו בשמירת המצוות בקפדנות ובזהירות. אכן רבני אשכנז ורבני ספרד לא היו מטיפוס אחיד: ה"חכם" הספרדי היה בדרך כלל בעל השכלה כללית יותר רחבה מן ה"רב" האשכנזי, וגם בלימודי היהדות היו לו ידיעות רחבות יותר מלבד התלמוד. אולם דבר זה לא נגע בזהות תפיסתם לגבי תפקידו העיקרי של הרב. עלייתם של בתי המדרש לרבנים לצורך הכשרתם של רבנים מטיפוס חדש זה מוכרחים היו להקים מוסדות חינוך מיוחדים. הישיבה במתכונתה הישנה לא הייתה מסוגלת לכך, משתי סיבות. ראשית, לא לימדה הישיבה שום תוכני לימוד מלבד התלמוד, ולכל היותר חלקים מן הספרות הרבנית המאוחרת; ושנית, הרי הישיבה לא ראתה את עצמה כמוסד הכשרה כלל וכלל, היא הייתה פתוחה לכל מי שרצה להשתלם כיהודי שומר תורה ומצוות. הכשרת הרבנים הייתה לגביה עניין משני ולכל היותר תוצאת לוואי. זה לא הספיק עבור דמות של רב שעיקר הצלחתו נידונה על פי מידת כושרו לדרוש דרשות בגרמנית צחה ולהביא מזור לנשמות צאן מרעיתו על פי מיטב כללי התיאולוגיה והפסיכולוגיה. לשם כך היו צריכים לקום בתי ספר מודרניים להכשרת רבנים. עובדה ראויה לציון היא שבתי הספר הראשונים להכשרת רבנים לא קמו בארץ מולדתה של ההשכלה היהודית, הווה אומר בגרמניה, שרבות ממדינותיה הטילו על פי חוק מידה ידועה של השכלה כללית על המועמדים לרבנות. ראשוני המוסדות האלה הוקמו באלזס-לורן שבצרפת, במלכות הלומברדית-הוויניציאנית שבקיסרות האוסטרית, ובפולין שבקיסרות הרוסית. לא קשה למצוא את הסיבה לכך. ידוע שאמנם הייתה קיימת בגרמניה, אחרי שנות עשור של התקדמות ונסיגה, אמנציפציה של היהודים, אולם מעולם לא הונהגה אמנציפציה של הדת היהודית. לפיכך רוב הממשלות שבגרמניה, וראש לכל הממשלה הפרוסית, לא היו כלל מעונינים בעיצובה מחדש של הרבנות; אדרבה, היו להן כוונות עוינות לגבי הרבנות והיו רחוקות מאד מלקדם אותה על ידי הקמת בתי ספר מודרניים לרבנים. שונים בהרבה היו פני הדברים במחוזות הנזכרים שמעבר לגבול הגרמני. שם קמו בתי ספר שכאלה תוך שיתוף פעולה פעיל של הממשלות, כחלק של אסטרטגיה חיובית שתכליתה הייתה להנהיג בכפייה את המודרניזציה והאסימילציה של היהדות. בוורשה יזמה הממשלה בשנת 1826 את הקמתו של בית-ספר לרבנים. מגמתה הייתה להכשיר רבנים שיקדמו את האינטרס הפולני-לאומי בקהילות היהודיות. שנה אחת לאחר מכן ערכו קהילות לומברדיה-ויניציאה, על-פי הוראותיו של הקיסר פרנץ הראשון, ועידה שמטרתה הייתה הקמת מוסד מודרני להכשרת רבנים. ממשלת אוסטריה השתדלה להקים סמינרים לרבנים גם בבוהמיה, מורביה וגליציה, אך ללא הצלחה, ורק באיטליה הצפונית הצליח הדבר, כיוון שהיהודים שם היו מודרניים ומתקדמים יותר. המוסד נפתח בסתיו 1829 בפדובה. באותה שנה הפכו את הישיבה הותיקה במינץ (צרפת) לבית ספר לרבנים. המוסד זכה בתור שכזה בהכרת הממשלה וקיבל ממנה תמיכה שנתית. ברוסיה היו ניסיונות הממשלה להתערב בהכשרת הרבנים הרבה יותר תקיפים ועלו בקנה אחד עם מדיניותה הכללית כלפי היהודים, מדיניות שצידדה בהתבוללות ללא התחשבות ברצון רוב רובו של הציבור היהודי. בביצוע מדיניותה יכלה הממשלה לסמוך על תמיכתן, ולעתים אף על יוזמתן, של קבוצות קטנות יחסית של משכילים יהודים. בשנת 1847 היא פתחה בשיתוף פעולה עם משכילים מקומיים שני בתי ספר להכשרת רבנים, אחד בווילנה ואחד בז'יטומיר. מסמך סודי, שאושר בידי הצאר, קבע את העקרונות שעל פיהם ינוהלו. נאמר שם, כי מטרת הצעדים שננקטו ע"י הממשלה על מנת להעניק ליהודים השכלה כללית היא להביא אותם בהדרגה לידי התקרבות אל האוכלוסייה הנוצרית ולמגר את האמונות התפלות הישנות והדעות הקדומות ששורשן בתלמוד. בתי ספר אלה היו צריכים להתנהל בראשותם של פדגוגים נוצרים; את לימודי היהדות היה צריך ללמד עד כמה שאפשר תוך הימנעות מדעות ופירושים תלמודיים. לבית הספר לרבנים בווילנה צורפה פנימייה שמטרתה הייתה להרחיק את התלמידים מהשפעתה של הקהילה היהודית. בשביל הוראת השפה העברית והוראת תנ"ך נתמנה אדם שיצא לו שם רע בשל דעותיו האפיקורסיות*. רק עתה הגיע תורו של ייסוד מוסדות דומים בגרמניה, אך פה, כאמור, ללא כל השתתפות מצד השלטונות. הראשון היה "הסמינר היהודי-תיאולוגי" בברסלאו, שנוסד בשנת 1845 מכספי תרומתו של נדבן. שם המוסד הצביע על "הפקולטה היהודית-תיאולוגית" שאנשי "חכמת ישראל" ביקשו להקים באחת האוניברסיטאות הגרמניות ואשר למען הקמתה הרבו בדברי תעמולה; אך הדבר מעולם לא יצא אל הפועל. מכאן שהסמינר שבברסלאו נעשה לאב-טיפוס של מוסד ללימודים גבוהים, שראה במדען יהודי-מודרני את הדמות האידיאלית של רב המשלב מנהיגות דתית עם מחקר מדעי. בכך שימש הסמינר בברסלאו דוגמה למוסדות אחרים שקמו לאחר מכן בצמידות לזרמים שונים ביהדות, ואילו הוא בעצמו נעשה למרכז הרוחני של הזרם "הפוזיטיבי-היסטורי", שנטל על עצמו לאחר מכן את השם "קונסרבטיבי". בכך ביקש להביא לידי ביטוי את הפער שבין עמדתו לבין שאר הזרמים, הן האורתודוקסי הן הליברלי. רק בשנת 1827 נפתח בברלין בית הספר הגבוה למדעי היהדות, שלכתחילה היה אמור להיות מוסד למחקר ולהוראה, אך התפתח במהרה למוסד להכשרת רבנים ליברליים. תרומתה של ממשלת פרוסיה התבטאה בעיקרה בכך שהיא מחקה את "בית הספר הגבוה" משם המוסד ושמה במקום זה את השם "מוסד להוראה" (Lehranstalt ) - שם שהתאים יותר למסגרת דתית שהיא רק "נסבלת" ע"י הממשלה ולא "מוכרת".בתכנון הקמתו של בית ספר לרבנים בהונגריה היה לממשלה חלק רב. ברשותה עמדה קרן לחינוך יהודי שכספיה באו ממקורות יהודיים, ובחלק של הכספים האלה רצתה הממשלה להשתמש לצורך הקמתו של בית ספר לרבנים. נציגי היהדות הליברלית אימצו לעצמם תכנית זו בשמחה, ואילו הרוב הגדול של הרבנים האורתודוקסים דחו אותה בשתי ידיים. במלחמה בין שני הזרמים, שנערכה בקונגרס של נציגי הקהילות ההונגריות שהתכנס ב-1868/69 ושהביא לידי פילוג יהדות הונגריה, היה בית הספר לרבנים אחת הפלוגתות המכריעות. בשנת 1877 נפתח בית הספר הארצי לרבנים בבודפסט. המוסד הזה היה ונשאר בחזקת איסור חמור כמעט בכל חוג האורתודוקסיה, לא רק מפני שהנהלתו לא הייתה בידי האורתודוקסים אלא מפני שהמושג של בית ספר לרבנים נגד את מהותו של תלמוד תורה ברוח המסורת. בשנת 1884 זמם שר התרבות ההונגרי תחיקה חדשה שהייתה עלולה לסכן את קיומן של הישיבות, כיוון שלפי דעתו הן היו מפגרות בהכשרת רבנים. אז הגישו כמה מהרבנים החשובים עצומה לקיסר, שבה נאמר בין השאר: |
"הישיבות אינן בתי ספר לרבנים, אלא בתי ספר בהם מלמדים את המדעים הרבניים"6.
|
|
לפני כן, בשנת 1859,העניק שר-תרבות אחר לישיבת פרשבורג (ברטיסלבה), הישיבה המובילה בהונגריה, על פי בקשתה, את ההכרה הרשמית כ"בית ספר ציבורי לרבנים". כן הכיר ב-13 ישיבות אחרות בתור "מכינות" לישיבה הגבוהה בברטיסלבה. לכאורה היה בכך משום נסיגה מצד הישיבה מן העיקרון שהישיבה אינה מוסד להכשרת רבנים; אולם למעשה היה זה רק צעד טקטי כדי לפטור את התלמידים, שהוכרו בתור מועמדים לרבנות, מחובת השירות הצבאי. יש לציין כי עצומת הרבנים משנת 1884 לא הוכתרה בהצלחה; הממשלה דחתה אותה וחייבה כל תלמיד ישיבה להירשם בבית ספר תיכון מוכר. ישיבה כנגד סמינר מדע יהודי אמיתי, כך סברו, יש לעסוק בו רק לשמו, ורק מי שלמד גמרא במשך שנים רבות מתוך הכוונה של תורה לשמה - ראוי לשמש ברבנות. מאידך לא התנגדו לכך שלתלמיד השוקד על לימוד הגמרא תהיה כוונה צדדית להשתמש לאחר זמן בידיעות, שרכש לעצמו, לצורך עסקי הרבנות. "אין לשמה גדול מזה", אמר ר' ישראל סלנטר לתלמידיו ויעץ להם להתכונן להיות ראויים להוראה, שכן מותר ללמוד לשם רבנות. אולם בשום אופן לא הסכים שילמדו במוסדות שהוקמו במיוחד לשם כך7. גורלם של בתי הספר לרבנים ברוסיה הצדיק את מתנגדיהם הצדקה מלאה. היה להם שם רע מאד בקרב ההמון הגדול של היהדות המסורתית, והורים שלא הקלו ראש בחינוך בניהם לא שלחו אותם ללמוד לשם. בשנת 1873 נסגרו שני בתי הספר לרבנים על ידי הממשלה. לא שפר גורלו של בית הספר לרבנים שבוורשה. במשך ארבעים שנות קיומו לא זכה אפילו אחד מבוגריו לשמש ברבנות. הם לא היו לטעמן של הקהילות, ואף הם בעצמם לא ביקשו לשמש כרבנים. הם למדו במוסד זה רק כיון שזה היה בית הספר הגבוה היחיד בו התקבלו. עמק השווה בין ישיבה וסמינר: ברלין הדרכת התלמידים בדרכי המחקר המדעי הייתה בעיני ר"ע הילדסהיימר משימה חשובה במיוחד. בליטא ובהונגריה נדחתה "חכמת ישראל" החדשה בשל התגרותה בישיבות; ר"ע הילדסהיימר נענה לאתגר זה בראותו בו מבחן ליכולתה של יהדות התורה להתגבר על המודרניות. תוך עירוב מיוחד במינו של מיושנות (בעיני ה"מודרניים") ומודרניות (בעיני ה"זקנים") לימד במידה שווה של התלהבות תלמוד ולטינית, פסקי הלכה ומתימטיקה. המחשבה היחידה שפעמה בו הייתה השאיפה להוכיח את כוח חיותה של היהדות הרבנית במסגרת הציביליזציה והתרבות של העידן המודרני. בו בזמן שחברו למאבק הקשיש ממנו, ר' שמשון רפאל הירש, הצטמצם בהשכלת הנוער והמבוגרים, הייתה שאיפתו של ר"ע הילדסהיימר להגשים את החיות הזאת גם במחקר המדעי. ר"ע הילדסהיימר היה ראש הישיבה הראשון בעל תואר דוקטור, שאותו רכש באחת האוניברסיטאות שבגרמניה. בהונגריה הייתה זאת אחת הסיבות שחלקם הגדול של הרבנים שם לא העריכו אותו, ואף היו עוינים לו. "בית הספר לרבנות" שלו היה לצנינים בעיניהם. כאשר נקט בקונגרס ההונגרי-היהודי קו חיובי בשאלת בית הספר לרבנים, קו שלא עלה בקנה אחד עם עמדתם השלילית הקיצונית של רוב הרבנים החרדים, ניהלו הם נגדו מאבק כה חריף עד שהוקל עליו לעבור לברלין זמן קצר לאחר מכן. מצויות מספר עבודות חשובות על תולדות הסמינר לרבנים של הילדסהיימר, ייסודו והתפתחותו8. כאן ברצוני לעסוק בטענתו של ר"ע הילדסהיימר בזכות קביעתו שהסמינר שלו אינו פחות ולא יותר מישיבה משופרת העונה על דרישות הזמן. |
"אין ברצוננו לייסד בית חרושת לרבנים",
|
|
הוא הצהיר בדרשת הפתיחה שלו9, ובזה נטל את תוקף התבטאותו של ר' ישראל סלנטר, בה סיכם ראש בעלי דבבא של בתי הספר לרבנים את התנגדותו ללא-פשרה10. כיוון שר' ישראל שהה דווקא אז זמן ממושך בברלין והכיר את ר"ע הילדסהיימר, קרוב להניח שמייסד הסמינר שמע התבטאות זו מפי ר' ישראל בעצמו, ושהצהרתו זו הייתה תשובה המכוונת לכתובתו של ר' ישראל. שינוי יסודי אחד הכניס ר' עזריאל בסמינר שלו בברלין לעומת ישיבתו שבאייזנשטט: תכנית הלימודים כלל אך ורק לימודי קודש ויהדות, שביניהם בלט לימוד הגמרא ב-% 16,ומאוחר יותר אף בשני שלישים, של שעות הלימוד. אמנם תעודת הבגרות הייתה אחד מתנאי הקבלה לסמינר, והומלץ לתלמידים ללמוד באוניברסיטה עד כדי השגת הדוקטורט, אך במבנהו הפנימי היה הסמינר קרוב יותר לישיבה מהסוג הישן מאשר המוסד שבאייזנשטט. אף-על-פי-כן התייצב גדול תלמידי החכמים שבגרמניה בזמן ההוא, ר' יצחק דב (זליגמן בר) במברגר רבה של וירצבורג, כמתנגדו האורתודוקסי החריף ביותר של הסמינר; ואפילו ר' שמשון רפאל הירש, שעמדותיו הציבוריות היו הרבה יותר קרובות לעמדותיו של ר' עזריאל, ואשר ניסה בעצמו, בהיותו רב מדינה במורביה, להקים בית ספר לרבנים, היה רחוק מלהיות מרוצה ממפעלו של ר' עזריאל. שניהם חששו שעל אף משקלו הכמותי של לימוד הגמרא בתכנית הלימודים - המגמה המדעית המודגשת בהבלטה יתירה בתכנית הסמינר תקרב אותו הרבה יותר לסמינר הלא-אורתודוקסי שבברסלאו מאשר לישיבה "אמיתית". ר' עזריאל הילדסהיימר היה נחוש בדעתו לגבי המגמה המדעית של מוסדו. דבר זה, שחכמי התורה שבמזרח אירופה ראו בו חטא גדול, הוא ראה בו ממש מצווה, ובדיוק כמו שרש"ר הירש דרש והגשים את התאמתם של טובי ההישגים של תרבות אירופה אל רוח היהדות של תורה ומצוות, כן עשה ר' עזריאל לגבי שיטות המחקר המקובלות ותוצאותיו של המדע המודרני. אף כי לקח כדוגמה את המבנה החיצוני של הסמינר בברסלאו, עמד על כך שהסמינר שלו הוא ישיבה במלוא מובן המלה, ממלא מקומן הראוי של ישיבות גרמניה הישנות והרבות אשר נסגרו עקב ההתבוללות המתפשטת בין יהודי גרמניה. במקום אחד בכתביו הוא אף תבע את זכותו של הסמינר לתואר ולמעמד של ישיבה בהקשר של פסק-הלכה אחד. הוא נשאל כדת מה לעשות בכספי הקדש שנתרמו בשעתם עבור "בני התורה", ועתה הרי נסגרו הישיבות. בתשובתו הזכיר בין שאר מוסדות תורניים גם את הסמינר, בזו הלשון: |
"והן אמת כי גם בית מדרשינו ראוי להענקה זו, אבל בזה אני חושב עצמי כנוגע ולא אדין בדבר זה"11.
|
|
ובאמת, כדרך שלפנים יצאה מהישיבות העילית הרוחנית של הקהילות, כן נעשה עתה הסמינר לתל תלפיות של שכבת אנשי הרוח באורתודוקסיה שבגרמניה ושמעבר לה. אפילו בין הרבנים המנהיגים שברוסיה רחשו אהדה רבה לסמינר, ואף לא נרתעו מלכנותו בשם ישיבה. נוכח מספרם ההולך וגדל של תלמידי הסמינר שמוצאם מרוסיה, פנה ר' עזריאל אל מי שהיה מוכר כמנהיגה של היהדות החרדית ברוסיה, הרב יצחק אלחנן ספקטור בקובנה וביקש ממנו מכתב המלצה לנדיבים בעלי אמצעים שיתמכו בסמינר לרבנים. ר' יצחק אלחנן נענה לבקשה זו בחפץ לב וכתב בהתלהבות על "ישיבה" נהדרת זו, שהיא "עץ חיים" (עפ"י משלי ג, יח) וראויה לכל תמיכה וסעד12. אכן מדובר בגיוס כספים ו"אין בודקין למזונות", כידוע, אולם אין להעלות על הדעת שר' יצחק אלחנן הקל ראש בהענקת תואר ישיבה, אפילו לצורך תעמולה, למוסד שאינו ראוי לכך כלל ועיקר. כיון שכך, אין פלא שיורשו של ר"ע הילדסהיימר בהנהלת הסמינר, הרב ד"ד דוד צבי הופמן, דיבר ברבים על כך שמייסד הסמינר "הרחיב ובנה" את ישיבתו באייזנשטט לממד של בית מדרש לרבנים. אבל כדאי להשתהות מעט על העובדה שמנהלו האחרון של הסמינר, הרב ד"ר יחיאל יעקב ויינברג, שמוצאו מליטא ושיצא לו שם בגדולות שבישיבות ליטא, שמר, כמו קודמיו, על תביעת זכותו של הסמינר למעמד של ישיבה והגן על תביעה זו כנגד התגרויותיהם של רבנים מפורסמים בליטא. במקומות רבים בתשובותיו אל שואליו הזכיר רי"י ויינברג את הסמינר לרבנים בלשון שמדורי דורות השתמשו בה ראשי ישיבות בכותבם על ישיבותיהם ועל פעילותם כמגידי שיעור. גם במכתבים שהגיעו אליו מפולין ומהונגריה, פנו אליו במפורש כראש ישיבה. שמא פחתה שם ההתנגדות לבתי ספר לרבנים? בעד אפשרות זו מדברת העובדה, שזה זמן רב הגיעו בארצות מזרח אירופה לידי הכרה שתכנית הלימודים הרגילה של הישיבות אינה מספיקה עוד כדי הכשרת רבנים. במשך המאה הי"ט נוסדו פה ושם בפולין ובליטא קרנות והקדשים שמטרתם הייתה להכשיר רבני קהילות. המוסד הראשון מסוג זה קם בשנת 1877/87 במרכז ישיבות ליטא ובהשתתפותם של רבנים בעלי סמכות עליונה בישיבות, כגון ר' יצחק אלחנן ספקטור ור' ישראל סלנטר. זה היה "כולל הפרושים" בקובנה. היוזם היה לא אחר מאשר אותו ר' ישראל סלנטר בעצמו, שהתנגד בצורה כה נמרצת לבתי ספר לרבנים שלא צמחו מתוך חוגי הישיבות. מטרתו המפורשת של המוסד בקובנה הייתה הכשרת רבנים. ויש לציין שדבר שהיה מעולם כשר ומקובל בישיבות הספרדיות, הוכשר עתה בדלית ברירה בישיבות אשכנז תחת לחץ צרכי הזמן. הכשרת מורי הוראה הייתה מאז ומתמיד מטרה חשובה בישיבות ספרדיות ודי לציין בהקשר זה את ישיבתו של ר' יעקב בי רב בצפת13 אכן הותנה תנאי בל יעבור לגבי המוסד שבקובנה, תנאי שקיים עד היום הזה לגבי כל שאר המוסדות שירשו ממנו את השם "כולל", והוא שיתקבלו רק מועמדים כאלה שכבר מילאו כריסם בש"ס ופוסקים. כמה מבין ישיבות ליטא הגדולות ביותר הקימו לידן כוללים דומים, שתפקידם היה להכשיר תלמידים מבוגרים ובעלי משפחות לרבנות על ידי לימוד אינטנסיבי של ספרי הפוסקים. עם זאת הקפידו להפריד בין שתי המחלקות, והלימוד הישיבתי העיקרי נשאר כמקודם ללא מגע עם צורכי חיי המעשה והוקדש לאידיאל של תורה לשמה כמאז ומתמיד. "בית חרושת לרבנים" |
"בית מדרש הרבנים של כת"ר [כבוד תורתו] הוא דבר גדול למעלה להפליא לחיזוק התורה והיראה כו' והוא באשכנז. אבל ברוסי'[ה] עודהו עומד מצב הרבנות על בסיס הישן, והתקווה כי ימשך שנים רבות בעזרת ה'. כי תודה לא-ל ישנו הרבה והרבה השוקדים רק על התורה ומוכנים להיות גדולי'[ם] (כן ירבו). ויראתי להציג בית מדרשו, אשר המדעים עיקר והתורה טפל, למופת לפניהם פן יקראני עוון חלילה"15.
|
|
יש להניח שר' ישראל ידע כי אין מלמדים בסמינר של ר' עזריאל מדעים כלליים שלא בתחום התורה והיהדות. אבל ר' ישראל גם ידע כי עמדתו של הסמינר כלפי המדע והמדעים היא חיובית, והיא הנותנת. על כן ראויה לציון מיוחד הצורה בה הזדהה ר' יחיאל יעקב ויינברג, תלמיד החכם הליטאי, עם תביעתו של הסמינר לרבנים בברלין למעמד של ישיבה. דבר זה בא לידי ביטוי נוקב בפרק האחרון של תולדותיו המהוללות של הסמינר, זמן קצר לפני שעלה עליו הכורת, יחד עם כמעט כל האתרים הקדושים בגרמניה שתחת שלטון הפושעים. כבר בשנת 1934 הכירו מנהליו שבמהרה יבוא יום בו כבר לא יהיה מקום לסמינר לרבנים ב"גרמניה החדשה". מנהלו האדמיניסטרטיבי של הסמינר, הרב ד"ר מאיר הילדסהיימר, בנו של המייסד, ביקש בכל נפשו להציל את המפעל, שלו הקדיש אביו את כל כוחותיו, מתוך גרמניה הרצחנית. הוא הציע להנהלת המוסד לנסוע לארץ ישראל כדי לברר אם התנאים השוררים שם נוחים להעברתו של הסמינר למקום מתאים. נתקבלה החלטה בהתאם לכך, אולם ההנהלה שמרה לעצמה את זכות ההכרעה הסופית לאחר שתבדוק את הדין-וחשבון של המנהל. ביקורו של ר"מ הילדסהיימר בארץ ישראל עשה שם רושם, ומטרת שיחותיו השונות עם רבנים, ראשי ישיבות ואישי ציבור היו לשיחת היום. כאשר הגיע העניין לאוזניו של ראש המשרד המרכזי של ישיבות פולין-ליטא בווילנה (ועד הישיבות), החלה חליפת מכתבים שממנו ברצוני לצטט פה בסיום דבריי. הרב חיים עוזר גרודזנסקי ייסד את ועד הישיבות בתחילת שנות העשרים ומאז עמד בראשו. הוא היה מוכר בתור בעל הסמכות התורתית העליונה בישיבות הליטאיות והייתה לו דעה מכרעת במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל העולמית. הוא רכש לעצמו זכויות לאין שיעור בהחייאת הישיבות אחרי מלחמת העולם הראשונה וראה את עצמו, ובצדק, כמופקד על מורשתם של גדולי התורה מן המאה התשע-עשרה. הוא נחשב כמורה דרך בחוגים נרחבים של רבנים ושל הציבור החרדי בעולם היהודי.מיד לאחר שקיבל את הידיעה על מטרת ביקורו של הרב מאיר הילדסהיימר בארץ ישראל כתב לו מכתב לכתובתו שם (ג' דחנוכה תרצ"ד), שהיה מנוסח בסגנון נמרץ וכלל אף דברי התרסה. הכותב הצהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שיהיה זה בניגוד לרוח התורה אם יעבירו את הסמינר לרבנים לארץ ישראל. בגרמניה היה על יהדות האורתודוקסיה להילחם ברפורמה וייסוד הסמינר היה במקומו. והוא המשיך: |
"אבל איך יעלה על הדעת לייסד בית חרושת כזה לרבנים באה"ק [בארץ הקודש], שיש שם ישיבות גדולות ורבנים גדולים, גדולי תורה ויראה, לבחור ברבנים חדשים שאצלם דרך-ארץ עיקר ותורה טפל, גם להספרדים בערי המזרח אין צורך ברבנים כאלה. להיראים בודאי אינם מסוגלים ולהשמאלים מסטרא דשמאלא אין צורך גם ברבנים מטיפוס ברלין, ואין זה תיקון רק קלקול גדול לאה"ק ועלבונה של תורה... לא אאמין כי ידידי יעשה על דעת עצמו צעד מסוכן כזה בלי הסכמת גדולי הגולה וגדולי ירושלים עיה"ק... והנני להגיד לו תוכחת מגולה אהבה מוסתרת... כי לא אנוח ולא אשקוט בזה..."16.
|
| בו בזמן כתב רח"ע גרודזנסקי מכתבים בעלי תוכן זהה אל אישים אחרים, שמהם יכול היה לצפות שישפיעו על ר"מ הילדסהיימר בכיוון הרצוי לו. ביניהם היה גם הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק קוק, וגם כאן חזר רח"ע גרודזנסקי על כינוי הסמינר שכבר נודע לנו: "בית חרושת לרבנים"17. גם אל חברו הטוב הרב ד"ר ויינברג כתב, ותשובתו של זה האחרון כללה בוודאי את ההגנה הנמרצת ביותר על הסמינר נגד ההתקפות מחוגי הישיבות הליטאיות ועל תביעת הסמינר למעמד שווה-ערך לישיבה גבוהה. מבחינה עניינית היה רי"י ויינברג שותף לדעתו של רח"ע גרודזנסקי שאין להעביר את הסמינר לרבנים לארץ ישראל, אף כי נימוקיו היו שונים. דווקא משום כך יכול היה להרשות לעצמו למחות ללא כחל וסרק על נימת הזלזול והביזיון כלפי הסמינר לרבנים כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבו של הרב גרודזנסקי. בייחוד מחה על התואר-לגנאי "בית חרושת לרבנים". והרי מכתבו של הרב ויינברג במלואו18: |
|
ב"ה ח' חנוכה תרצ"ד
למרן הגאון שליט"א [=שיחיה לאורך ימים טובים אמן]. מכתב הדר"ג [=הדרת גאונו] קבלתי. בינתיים כבר קבל את החלק הראשון של תשובתי, במשך הימים הקרובים אשלח את השאר. מפני כאב עיני אני ממעט בכתיבה ועבודתי מתנהלת בכבדות, מטעם העדה הגדולה דוחקים ומאיימים שינהיגו אכילת טריפות בבתי החולים ושאר המוסדות. עלה בידי לפעול שיחכו עוד עד שתבוא תשובת כת"ר [=כבוד תורתו]. ע"ד [=על דבר] הרב דר. היל[דסהיימר] נ"י [=נרו יאיר] - כבר עוררת [צ"ל: התעוררה?] מחאה אצל הקוראטאריום [=ההנהלה] שבכאן על שעושה על דעת עצמו, נגד המדובר, כי בפר[ו]ש התנינו עמו שלא יעשה דבר ורק לתור ולחקור ולדרוש ולה[מ]ציא דו"ח כאן. אני מתנגד אל הרעיון בכל תו[ק]ף. אבל עדיין אני מחזיק בהשקפתי כי כל הדבר הוא חלום בעלמא כמו שיראה הדר"ג. מכתב הדר"ג לפ"פ [=לפראנקפורט] ולהרב דר. מונק עורר התרגזות על שנמצא בו הביטוי "בית חרושת לרבנים" - וכי בית חרושת אנחנו? וכי אנחנו "עושים" רבנים? אנחנו עושים שלא תשתכח תורה מישראל באשכנז. וממי יצאה הרוח של אהבת תורה בכל אשכנז עד שרבים נוסעים לישיבות? האם לא מבית מדרשנו? וידוע הדבר כי גם אלה שלמדו אצלנו כמה שנים אינם מקבלים תעודה אם אינם ראויים לכך. ובכלל מדוע נגרע חלקנו מכל הישיבות[?] לאמיתו של דבר יש לנו ישיבה כמשמעה הטוב, ואיזו לימודי חול לומדים אצלנו, רק תנ"ך וידיעת תולדות ישראל, האם גם אלה לימודי חול? ומעיד אני כי בזמן האחרון שוקדים תלמידינו כל היום עד שעה מאוחרת בלילה ובכל האולמים והתאים נשמע קולה של תורה. ובי"ש [=וביראת שמים] ובמדות טובות לא נופלים תלמידינו מתלמידי הישיבות בפולין ובכל מקום בואם מקדשים ש"ש [=שם שמים] ברבים כידוע ומפורסם ורק צרי-עין מכחישים דבר זה. ויסלח לי הו"ג [=הוד גאונו?] אם אומר לו כי בענוותנותו שכח הפעם את מעמדו, הוא חושב א"ע [=את עצמו] ל"ראש ועד הישיבות" בעוד שלאמתו של דבר הוא בדורנו ראש האומה כולה, וגם לנו יש רשות לבקש מהדר"ג שיגן עלינו וימחה נגד אלה המזלזלים בכבודנו. אנחנו - "בית חרושת לרבנים"! יחקור וידרוש הו"ג ויוכח, כי אנחנו מדקדקים ומחמירים ונזהרים יותר בשעת הבחינות בש"ע [=בשולחן ערוך] ומתן התעודה יותר מראשי-הישיבות בפולין שנותנים "תעודות סמיכה" לכל אמריקאני ולכל אשכנזי אפילו אינם יודעים צורתא דשמעתא. ואנחנו דוחים אותם. ומפורסם כאן כי תלמידים שלא יכלו להשיג אצלנו תעודה בשביל מיעוט ידיעתם נסעו לפולין ולליטא ולמדו איזו זמנים - לא למדו אלא בלו שם - וקבלו סמיכות.קיצורו של דבר הדר"ג יכול וגם צריך להתנגד אל העברת בית מדרשנו לא"י אבל במקום המשפט שם הצדק, צריך הוא לגעור בנזיפה באלה המזלזלים בנו מרוע לב או מצרות עין או מצביעות וחנופת-שקר וד"ל [=ודי לחכימא ברמיזא]. ובעיקרו של דבר אני מתנגד להעברת בית-מדרשנו לא מטעמים שזכר הדר"ג כי יבולע ע"י [=על-ידי כך] לישיבות - ח"ו [חס וחלילה]! אדרבא! כשם שע"י [=שעל ידינו] ובהשפעתנו נתגברה האהבה לישיבות בחוגי הסטודנטים שבאשכנז כן יהי' גם בא"י. ואני מתנגד מטעמים אחרים לגמרי, אך גבר עלי כאב עיני ולקצר אני מוכרח אבל זאת אגיד להו"ג שאיני יודע ומבין בשום אופן מדוע מתיחס אלינו בחשדנות כזו. אנחנו קדשנו ש"ש ואנחנו נלחמנו והצלחנו במלחמתנו נגד הבורות והמינות יותר משארי הרמי"ם [=ראשי מתיבתות, המורים בישיבות] אשר בליטא ובפולין. הנאמן לו באה"ר [=באהבה רבה] יחיאל יעקב וויינבערג |
|
מעטים הם האישים שהיו יכולים וזכאים לערוך השוואה שכזאת, שאין בה דווקא כדי להחמיא לישיבות מזרח אירופה, כמו רי"י ויינברג. כל הדברים האלה אינם עתה אלא היסטוריה. בהתמודדות בין סמינר לישיבה היטיב מהלך ההיסטוריה עם הישיבה. מה היה כלל היהדות הדתית, או מוטב, כלל ישראל בארץ ישראל, מרוויח או מפסיד אילו היה קם אותה שעה בית המדרש לרבנים בתל אביב? על כך אפשר היום רק להרהר. |
אנו, צעירי התלמידים בישיבת סלובודקה, הרגשנו גאווה בלבנו שזכינו להימצא במחיצתו [של רבי נפתלי אמסטרדם] ורקדנו מתוך שמחה שאנו משתייכים לאותה חבורה שהוציאה מתוכה אישים מסוגו של ר' נפתלי אמסטרדם, של ר"י בלאזר, של ר' שמחה זיסל. אשרינו שזכינו לראות בעינינו אנשים בעלי קומה מוסרית כזו, ותקוותנו כי זכותם תעמוד שלא תשכח תורת הרב הגדול מישראל, ענק הרוח וענק התורה שהחזיר כבוד התורה וטעמה ליושנה.(הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל: הדרום תשרי תשכ"ד, עמ' 91)
|
הערות: 1. עיקרו של מאמר זה הוא הרצאה שהושמעה בימי עיון על נושאים בתחום החינוך היהודי, שנערכו באוניברסיטת המבורג בקיץ תשנ"ג לזכרו של רבה האחרון של המבורג הרב יוסף קרליבך הי"ד. 2. ר' יוסף קרליבך, כתבים נבחרים (גרמנית), הו"ל מרים גיליס-קרליבך, הילדסהיים-ניו-יורק 1982,כרך ב, עמ' 1123/4. 3. ספר חסידים, מהד' ויסטינצקי, סי' תתתרצה. 4. ראה למשל על מהר"ם מרוטנבורג: א"א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים תש"ם4, עמ' 528 . 5. שו"ת הר"י מיגאש, סי' קיד. 5*. סבינה לוין, "בית הספר לרבנים בווארשה "1826-1863,גלעד יא (תשמ"ט), עמ' לה-נט; יהודה סלוצקי, "בית המדרש לרבנים בוילנה", העבר ז (תש"ך), עמ' 29-48. 7. דב כ"ץ, תנועת המוסר, א, עמ' 166. 8. מאיר הילדסהיימר, "כתבים בדבר יסוד בית המדרש לרבנים בברלין", המעין, טבת תשל"ד, עמ' ;12-37 ראה גם: מרדכי ברויאר, עדה ודיוקנה, ירושלים תשנ"א, עמ' 118-130. 9. מצוטט אצל מ' אליאב (הערה 8), עמ' 56. 10. ראה הערה 7. 11. שו"ת רבי עזריאל, [כרך ב], חו"מ סי' קמה, עמ' קנ. 12. שם, מבוא, עמ' 21. 13. ראה ח"ז דימיטרובסקי, "בית מדרשו של ר' יעקב בירב בצפת", ספונות ז (תשכ"ג), עמ' נה. 14. שמואל ביאלובלוצקי, אם למסורת, אוניברסיטת בר-אילן תשל"א, עמ' 244. 15. עמנואל אטקס, ר' ישראל סלנטר, ירושלים תשמ"ב, עמ' 307. 16. המכתב נדפס בתוך: קובץ אגרות מאת מרן בעל חזון איש, ב (י"ל ע"י ש' גריינימן), בני ברק תשט"ז, עמ' קעא-קעג. על השאלה, אם אכן כלל המכתב את הביטוי "בית חרושת לרבנים", ראה דניאל שוורץ, "בין ברלין, ליטא והמזרח הרחוק: על כמה שו"ת ו'תיקון בהשמטה'", קרית ספר סד (תשנ"ג-תשנ"ד), חוברת ג, עמ' 1077-1087. ראה גם מאמרו האנגלי של דניאל שוורץ, שמראה מקומו צוין במאמרו הנ"ל, הערה 1,ושם גם דיון על פרשת העברת הסמינר לארץ ישראל. 17. ראה מראה מקום במאמרו העברי של ד' שוורץ, הערה 5; אגרות הראי"ה, מכתב שיח. 18. המכתב פורסם, בליווי הערות, כנספח אל מאמרו של ד' שוורץ בקרית ספר (ראה הערה 15) ואנו מעתיקים אותו כאן לנוחיותם של קוראי "המעין". |
