|
תוכן המאמר: א. הגדרת הבעיה ב. האיסור ג. בין בני זוג ד. למניעת נזק או עבירה ה. מידע שהושג בדרך פסולה ו. העונש ז. שאלת הקבילות ח. הקלטת שיחה תקציר: המקורות לאיסור להאזנת סתר ולקריאת מכתב. מילות מפתח: האזנת סתר, מכתב, הקלטה. |
|
א. הגדרת הבעיה ב. האיסור 1. "ואהבת לרעך כמוך"1 שכן התרגום המעשי של, |
"ואהבת לרעך כמוך" הוא: "דעלך סני לחברך לא תעביד"2.
|
| וכלשונו של ספר החינוך3: "... |
כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חברו כנפשו... לא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד... שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג עם עצמו...ולהרחיק ממנו כל נזק... ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו..."4.
|
|
2. רכילות - גלוי סוד |
"אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: 'כך אמר פלוני, וכך שמעתי על פלוני'. אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם".
|
|
ובכס"מ6 הוסיף, שאומר: |
"פלוני אמר עליך כך... או עשה לך כך"7.
|
|
כלומר: ההולך מאדם לאדם, ומספר מה שעשה או אמר פלוני על השומע. ולפי זה, כל זמן שאדם רק האזין לדברי חברו, ולא סיפר לאחרים מה ששמע עליהם, לא עבר על איסור רכילות.
אולם בגמ' במסכת סנהדרין8 נאמר: |
"ומנין לכשיצא (הדיין - א.ש.) לא יאמר: 'אני מזכה וחברי מחייבים, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי'? על זה נאמר: 'לא תלך רכיל בעמך', ואומר: 'הולך רכיל מגלה סוד'".
|
|
ואף שעל-פי הגדרת הרמב"ם לעיל אין המגלה סוד חברו בכלל רכילות, מ"מ נראה שזהו איסור בגדר אבק רכילות9. ולפי זה מובן מדוע הביאה הגמ' את הפסוק במשלי בנוסף לפסוק בספר ויקרא, משום שבו מדובר במפורש על גילוי סוד10. וכן מובן, כיצד הביא הר"מ את הדין הנ"ל להלכה11, למרות שאין זה בגדרי רכילות. ומדויקים הדברים בר"מ, שציין רק את הפסוק בספר משלי - חדא, דמפורש שם איסור גילוי סוד, ועוד דאין זה בכלל רכילות ממש. והנה, ראוי להוסיף הסבר, מדוע גילוי סוד הוא בכלל אבק רכילות. עיקר האיסור ברכילות הוא שמספר לחברו דברים שנאמרו עליו או שנעשו לו, והאומר או המדבר בודאי אינו רוצה שהשומע ידע דברים אלו. וא"כ אף שעיקר האיסור הוא רק כשמספר דברים שנאמרו או נעשו לשומע, מ"מ בגדר אבק איסור אפשר להוסיף כל המספר דברים לאחרים שאין האומרם מעוניין שיגיעו לאוזניהם של השומעים.ואפשר לומר לפי זה שאם המגלה סוד של חברו עובר על איסור, למרות שחברו סיפר לו בעצמו את הסוד, אלא שאין רצונו שיספר זאת לאחרים, כ"ש שהמאזין ומקשיב לדברי חברו שלא ברשות עובר על איסור, שהרי הוא יודע דברים של חברו שאין חברו רוצה שידע אותם. וכ"כ בשו"ת "הלכות קטנות"12 למהר"י חאגיז: |
"...תשובה: בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חברו. ומה לי 'לא תלך רכיל' לאחרים או לעצמו"13.
|
|
3. הזק ראיה - הזק שמיעה -האם אף "הזק שמיעה שמיה הזק" או לאו? בגדרי הזק ראיה כתבו הראשונים15, שהוא מגדר נזקי אדם באדם, ונקרא "גירי דיליה" ועל המזיק להרחיק עצמו. והוסיף הרמב"ן16:... |
דנזקי אדם באדם הוא. אי משום עין רעה, אי משום לישנא בישא, אי משום צניעותא...". ובפשטות, טעמים אלו שייכים אף בהזק שמיעה17.
|
|
ואכן כ' המאירי18: |
"כל שנסתלק הזק ראיה הולכין אחר המנהג, ואף במחיצה קלה שבקלות, ואין חוששין להזק שמיעה כלל, ר"ל: שהקול נכנס משם לכאן להדיא מתוך דקות המחיצה, שסתם בני אדם נזהרים בדיבורם הם".
|
|
הרי לפנינו דעת המאירי, שישנו איסור הזק שמיעה, אלא שבכה"ג שנזהרים אין לחוש. וא"כ המאזין לחברו דינו כדין המסתכל לרשות חברו, ואסור.אולם אף שע"פ הטעמים דלעיל יתכן שישנו איסור הזק שמיעה, וכמש"כ המאירי, מ"מ עדיין צ"ע, דלא מצאנו חבר בזה לרב המאירי19 שהזכיר איסור הזק שמיעה, וכן לא מצאנו בש"ס ובפוסקים ראשונים ואחרונים דין זה, וכמש"כ ר' אליהו מזרחי20: |
"ואין טענה ששומעין זה לזה, דהא לא אשכחן בכולה תלמודא הזק כהאי גוונא...".
|
|
וא"כ עדיין צ"ע בזה.
4. גניבת דעת |
"...שהרי לא גרע מהגונב דעת חברו, שזה הווי יותר חמור, שגונב דעתו ממש שהוא במצפוני לבו".
|
|
ולפי זה אף המאזין לחברו ללא ידיעתו, הרי זה בכלל גונב דעתו, ואסור.
אולם לענ"ד צע"ג בדבריו. שהרי כל איסור גניבת דעת פירושו הטעיה ומעין רמאות21, אך לא גניבה במובן לקיחת דעת22. 5. חרם דרבנו גרשום |
"שלא לראות בכתב ששולח אדם לחברו בלא ידיעתו ובלא רשותו".
|
|
אף שיש שרצו לומר שלפי זה אף להקשיב לדברי חברו ללא רשות אסור, לענ"ד לשונו של החרם "בכתב" ברורה ואינה מותירה מקום לספק שמדובר דווקא על קריאה בכתב של חברו, והבא להרחיב את האיסור עליו הראיה24.
6. מסקנה ג. בין בני זוג |
"...ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה כי אם ידורו באהבה ובחיבה",
|
|
וגם בלי כתיבת תנאים מפורשים ברור לכאורה ששני בני זוג שונים משני זרים.
אולם לענ"ד אין הדברים כן. דאף שבני זוג מן הסתם הסכימו לוותר על חלק מפרטיותם לאחר החתונה, מ"מ זה רק מן הסתם, וכשהאהבה והחיבה מצויים בביתם. אולם אם אחד מבני הזוג אינו מעוניין יותר להיחשף בפני בן זוגו - זו זכותו. ואף כששלום ביניהם, וכי אין תחומים או חלקי תחומים שבהם כ"א מבני הזוג מעוניין להמשיך ולשמור על פרטיותו? ומה שהביא ראיה מלשון ה"תנאים" או הכתובה28, י"ל דזהו לגבי הנכסים ושאר ענייני ממון בלבד. ואף א"ת דלשון זו כוללת שלא יעלימו כלל אחד מהשני, אזי זהו קניין דברים ולא חל הקניין. ד. למניעת נזק או עבירה וכן הוכיח מהגמ' בברכות30, המספרת על אמוראים שהלכו אחרי רבותיהם לבית הכסא, ואף שכבו מתחת למטותיהם, כדי ללמוד הלכות שונות. ועל פי זה כתב, שאם ללימוד תורה אין מתחשבים בצנעת הפרט, כ"ש שלמניעת עבירה אין להתחשב בה. ויש להעיר על דבריו. א. אף ב"חקקי לב"31 לא התיר בזה אלא בגוי, ובישראל הסתפק. ומהר"י חגיז בשו"ת "הלכות קטנות"32 אסר לפתוח האיגרת, אלא רק להשמידה. ב. וודאי שאם ישנה וודאות שחברו עומד להזיקו, רשאי אדם לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו ע"מ למנוע את הנזק, ולא רק להאזין בסתר, אלא אף להכות את העומד להזיקו. לא רק מדין "עביד איניש דינא לנפשיה", אלא אף מדין גנב הבא במחתרת, שהתירו לבעה"ב לעמוד על ממונו, ואף שכתוצאה מכך יהרג הגנב, אין אומרים לו לאדם שימחל על ממונו וכד', אלא הרשות בידו להגן על עצמו ועל ממונו. אולם כל זה כאשר מדובר על וודאות נזק, או חשש נזק ברמת סבירות גבוהה ביותר33. אולם כאשר ישנו רק חשש בלבד לנזק העלול להיגרם, לא שמענו שמותר לאדם לעשות דין לעצמו כה"ג. והרי אף אדם הרואה את ממונו אצל אחר, אינו רשאי לעשות דין לעצמו, אם לא שיש בידו ראיות שזהו ממונו34 (וראיות היכולות ל"החזיק מעמד" כבי"ד) - סבירות גבוהה ביותר35. ג. מה שכתב שמותר לעשות כן על מנת למנוע עבירה. יסודו בגמ' בב"ק36 שמותר לרב להכות את עבדו המסרב לצאת לחירות, על מנת להפרישו מאיסור (שפחה כנענית). ויסוד ההיתר, דזה לא מיקרי עביד דינא לנפשיה, משום שכביכול עושה דינו של הקב"ה. וע"כ מותר לאדם להציב עצמו במקום בי"ד, ובי"ד רשאי לכפות על המצוות. ולכאורה קשה, הייתכן שעל מנת להפריש מאיסור קל (כגון איסור ביאה על שפחה כנענית, שי"א שהוא לאו מדאו' ולדעת הר"מ יתכן שזהו איסור דרבנן בלבד)73, נתיר לאדם אחר לעבור על איסור חמור של הכאה (עשה - "ואהבת לרעך כמוך", לא תעשה - "פן יוסיף"). על-כורחך צ"ל, שכשעושה כן רק על מנת להפריש חברו מאיסור, וכעין שליח בי"ד, אין בזה שום איסור. וכמו שבי"ד הכופין על המצווה לא עושים שום איסור בכפייתם38. אולם לפי זה קיימת הגבלה מעשית לדין זה, שיעשה כן לשם שמים בלבד. וכמש"ש היש"ש39: |
"דווקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה, והוא אדם חשוב ומופלג, אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה, דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, וכל אדם ריק ילך ויכה חברו על דבר הוכחה, והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב שראוי להיות דבריו נשמעים ג"כ לפי שעה מותר להכות חברו ולהפרישו מאיסור".
|
|
ד. ואף אם מעיקר הדין היה מותר לעשות דין לעצמו על מנת למנוע מחברו לעבור איסור, מ"מ נראה שאין דין זה נוהג כיום. סביר להניח שרק כאשר רוב העם שומר תורה ומצוות יש צורך להפריש ולהעניש את היחידים החוטאים, משא"כ כיום, שבעוה"ר רוב העם אינו שומר תומ"צ, אין בזה תועלת. וכמו ששמח ר"ש בן יוחאי שבטלו דיני ממונות40, וכמו שסנהדרין גלו מלשכת הגזית דווקא משרבו הרצחנין41, על מנת שלא לדון דיני נפשות, שראו שדרך זו לא תועיל במצב זה.ידועים דברי החזו"א, שכתב על דין מורידין ולא מעלין אף שהוא מפורש בגמ'42, ברמב"ם43 ובשו"ע44, שאינו נוהג למעשה. וז"ל45: |
"ונראה, דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלוויה, כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמשת בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדות, בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מדלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה - אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן - אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".
|
|
ה. וכן מה שהביא ראיה ממס' ברכות30, מאותם תנאים ואמוראים שנכנסו אחר רבותיהם לבית הכסא, או זה ששכב מתחת למיטת רבו כדי ללמוד הל' צניעות, ועשה ק"ו שלמנוע עבירה מותר להקשיב גם בלי רשותו - נראה שכל זה לא שייך כלל לנידון דידן. לא מבעיא דאפ"ל שרבותיהם היו מסכימים לזה על מנת ללמדם הלכות, אלא אף בלא סברא זו, משום שזה דורש יראת שמיים וטהרת הלב במידה כה עצומה, שאינה מצויה בינינו כיום. הגע עצמך, וכי נתיר כיום לתלמיד לשכב מתחת למיטת רבו?! על-כן נראה שאין להתיר "האזנת סתר" אלא על מנת למנוע נזק במקום שישנה סבירות גבוהה ביותר שהלה עלול להזיק לו, ושעל ידי האזנה זו יוכל למנוע את הנזק. ה. מידע שהושג בדרך פסולה שואל שלא מדעת, גזל, גניבת זכויות יוצרים, ורכילות (ממש, ולא רק אבק רכילות). וצריך להיזהר לא לעבור על אחד מהאיסורים הנ"ל. ואכמ"ל46. ו. העונש אולם אם ננקוט שיש בזה אף משום איסור הזק ראיה74, הדבר תלוי בחקירה שחקרו האחרונים48 במהות איסור הזק ראיה, האם האיסור הוא משום מניעת השתמשות - שעל ידי כך שמסתכלים לתוך רשותו של אדם הרי הוא נמנע מלהשתמש ברשותו כפי שהיה רוצה, וזהו סוג של נזק הקרוב לגזל; או שעצם הראיה היא הזק, שאין אדם רוצה שיראוהו בתוך ביתו בתשמישיו הצנועים, ויש בדבר בושה וכד'. הנפקא-מינה היא אם עבר והסתכל: אם האיסור הוא משום מניעת השתמשות - פטור, שכן האדם שהסתכלו עליו לא ידע שמסתכלים עליו ולא נמנע מלהשתמש ברשותו כרצונו (כמובן שמדובר בהסתכלות חד-פעמית, כך שלא יחוש שמא יסתכלו עליו פעם נוספת); אולם אם עצם הראיה היא האיסור, משום הבושה וכד' הנגרמת לאדם שראוהו בתוך ביתו, חייב כדין כל מזיק. ואם כן ה"ה בהזק שמיעה, השאלה אם על המאזין לשלם פיצוי או תשלום נזק על האזנתו תלוויה בחקירה הנ"ל.וכיון שהדבר בספק או במחלוקת, וכן עצם הקביעה שיש בהאזנת סתר משום הזק שמיעה אינה מוחלטת, קשה על-פי זה להוציא ממון. אולם ראוי להביא את דברי המהרח"ש בעניין49: |
"... אך מ"מ ראוי לייסרו... ולכן ראוי לעשות סייג ולגדור גדר ולייסר למי שעשה כזאת כפי הנראה לבי"ד צורך לפי העניין - והנשארים ישמעו ויראו..."50.
|
|
ז. שאלת הקבילות כתוב בגמ' במס' סנהדרין52: |
"ההוא דאכמין ליה עדים לחבריה בכילתיה אמר ליה: מנה לי בידך?
א"ל: הן. עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי? א"ל: לא. אמר רב כהנא: הא אמר ליה לא. ההוא דאכמין עדים בקיברא לחבריה. א"ל: מנה לי בידך? א"ל: הן. חיי ומותי ליהוו עלך סהדי? א"ל: לא. א"ר שמעון: הא אמר ליה, לא... צריך שיאמר אתם עדי...". |
|
משמע מסוגיא זו, שעדות העדים שהתחבאו ושמעו את הודאת החייב, הייתה מתקבלת כעדות בבי"ד, אילולא הצורך באמירת "אתם עדי" (כדי שלא יוכל לטעון "משטה הייתי בך" או "שלא להשביע עצמי נתכוונתי"), ואף שהעדים האזינו לשיחה ללא ידיעתו של החייב53. וכן מדויק מלשון הר"מ54 לגבי מסית: |
"...אם לא רצה המסית להסית לשניים מצווה להכמין לו".
|
|
ודבריו הם על פי המשנה והגמ' בסנהדרין55. אולם בשאר חייבי מיתות אין מכמינים להם, פירוש שאין מצווה להכמין להם עדים, אולם אם הכמינו - מהני56.
ונוסיף, שאף מצד הסברא הדין כן. דהרי טעם איסור האזנת סתר הוא משום "ואהבת לרעך כמוך" ומטעם אבק רכילות. אולם קיי"ל57 דבבי"ד אין אסורי רכילות, וכל דבר שיכול להביא לחקר האמת ולהוצאת הצדק לאור מצווה לאומרו בבי"ד57*. ח. הקלטת שיחה כתב בשו"ת "חקקי לב"58: |
"ועוד נלענ"ד לומר, דאפי' שולח אדם אגרת לחבירו, אסור לחברו שבאה לו האיגרת לגלות דברי האיגרת לאחרים, דאפי' בסתם דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק להכותב איגרת איכא איסור לגלות כמש"כ בגמ'59 דכל האומר דבר לחברו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו בפי' שיאמר, וכ"ש בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו. וע' לרז"ל60 ורש"י במלכים א' סימן ב' עה"פ "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה בשם מדרש תנחומא שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה".
|
|
וא"כ לדעתו אף מקבל האיגרת אינו רשאי להראותה לאחרים ללא רשות כותבה. ואף שידע הכותב שיתכן שהמקבל יראה לאחרים, מ"מ סמך על כך שלא יראה, ולכן אסור לו להראות. לפי זה יש אולי מקום לאסור הקלטת שיחה ע"י אחד המשוחחים ללא רשות חברו, מפני שסמך על כך שלא יקליט. ואולי יש בזה אף איסור גנבת דעת, שאילו היה יודע שמקליטו אולי היה מסרב לדבר עמו. אולם עדיין הדברים צ"ע. דיתכן שכשם שהשולח אגרת פתוחה, גלויה, הרי זה סימן שלא מקפיד, שיודע שיתכן שיסתכלו באגרת, כך אולי המשוחח צריך לקחת בחשבון שיתכן שמקליטים אותו. ואף על עצם דינו של ה"חקקי לב" לגבי אגרת יש לחלוק, דאולי לא חל על זה החרם. ואף מסברא יתכן שעליו לחוש לזה שיראו את מכתבו לאחרים (לאחר שהגיע לנמען). ואין זה דומה לנדון הגמ' ביומא שצריך להניח שאין חברו רוצה שיספר הלאה דבריו. ואף הראיה מיואב אינה מוכחת (מלבד דאין למדין מהמדרש) דשם טענת דוד היא שעשה יואב כן כדי להבאיש את ריחו של דוד, אך לא שלעולם יש בזה איסור (מלבד שעל פי הפשט לא זה היה חטאו של יואב). וצ"ע. ולמעשה נראה שבמקום שיש חשש נזק, כגון שיודע שחברו מנסה לרמות אותו או שחושש מהטעיה וכד', יש להקל בזה, ומותר להקליט את חברו בלא רשותו. |
הערות: 1. ויקרא יט, יח. 2. שבת דף לא, א. 3. מצווה רמג. 4. ובדומה ברמב"ם ספר המצוות מצוות עשה רו, ובהלכות דעות פרק ו הל' ד. ומקורו במשנה באבות פ"ב הלכות יג, טו. ועי' גם תורה שלמה על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שהביא עוד דינים שנלמדו מפסוק זה, ובדומה לזה. 5. הלכות דעות פ"ז הלכה ב. 6. שם. 7. ובספר החינוך מצווה רלו וכתב שזהו דווקא המספר דבר רע. ועיין גם בהשגות הראב"ד על הר"מ שם, מחלוקת מי חמור ממי, הרכיל או המספר לשון הרע, ואין לזה נפקא מינא לדידן. 8. דף לא. 9. וכן כתב הגר"א בפרושו למשלי יא, יג. וכן כתב בשערי תשובה לר' יונה שער ג אות רכה. 10. עי' תוספות יו"ט על המשנה שם (סנהדרין פ"ג מ"ז) שנתקשה בזה. 11. הלכות סנהדרין פכ"ב הל' ז. 12. ח"א סי' רעו. 13. ולתוספת סברא שיש איסור אף בהאזנה, עי' מש"כ החפץ חיים (בספרו הלכות לשון הרע כלל א בהערה הראשונה, ועי' שם מה הביאו לזה) בשם השל"ה: "...או אפשר דהתורה רצתה להשמיענו שיש לו איסור משעת הילוכו שהקדים רגליו לדבר עבירה, וכעין מה שאמרו בע"ז (דף יט, א) אשר לא הלך, כיון שהלך וכו', וכעין שאמרו שם (דף סא, ב) לא תעשו עול במשקל לעבור עליו משעת עשייה, ואפילו לא שקל בהן עדיין, וכן כאן כיון שהזמין עצמו לילך ולדבר רכילות עובר על לאו זה".ולפי זה עצם ההאזנה ואולי אף הטמנת מכשיר בלבד אסורה. ועל פי זה אפשר להבין מה שכתב בשו"ת בית דוד (שאלוניקי, חיו"ד סי' קנח) שאף בפתיחת אגרת ללא קריאת תוכנה עבר על חדר"ג. 14. ב"ב דף ג, א, ר"מ הל' שכנים פ"ב הל' יד, שו"ע חו"מ סי' קנז סעיף א. 15. ר"י מיגאש בחידושיו לב"ב דף ו, ב סוד"ה "ואביי", רמב"ן בחידושיו לב"ב דף יח, ב ד"ה "ה"ג" ועוד. 16. חידושיו לב"ב דף נט, א ד"ה "הא דתנן". 17. הטעם משום לישנא בישא שייך בהזק שמיעה אף יותר מבהזק ראיה, וכאמור לעיל. ואף הטעם עין רעה שייך בהזק שמיעה כש"מטיל עין רעה" בחברו לאחר ששמע מה ששמע, וכמו שלישנא בישא בהזק ראיה שייך כשמספר לישנא בישא אחר שראה מה שראה (מלבד זה, הרמב"ם לא ס"ל כלל טעם עין רעה, וכמבואר ואכמ"ל). 18. בפירושו למשנה הראשונה בב"ב (סוד"ה "אמר המאירי"). 19. אף בחידושי הרמב"ן שם על המשנה, ובהג"א שם בדף ד כתב שבונה מחיצה קלה שבקלות, אולם אין בזה הוכחה להזק שמיעה, משום שאף המאירי כתב שבחצר נזהרים מדבור בקול וא"כ אין כאן חשש הזק שמיעה. 20. שו"ת רא"מ סו"ס ח. 21. חיו"ד סי' מט. 22. עי' חולין דף צד כל המקרים בגמ', ר"מ הל' דעות פ"ב והל' מכירה פי"ח, שע"ת לר' יונה שער ג אות קפד, טוש"ע חו"מ סי' רכח, ועוד. ובכולם הדבר פשוט כמש"כ שאיסור גניבת דעת הוא מעין רמאות. 23. כן הלשון בכל המקומות: שו"ת מהר"ם דפוס פראג סי' תתרכב סוד"ה "חרם", כלבו סי' קטז, שו"ת מהרם מינץ סי' קב, ועוד (הבאים אחריהם ציטטו את הנ"ל). 24. ובאנצ' תלמודית כרך יז ערך חדר"ג פרק יח הביאו בשם האחרונים טעמים רבים לחרם זה, וכן בשו"ת "חקקי לב" סי' מט. 25. "ואהבת לרעך כמוך" - ספר החינוך מצווה רמג ור"מ הל' דעות פ"ו הל' ג. "לא תלך רכיל בעמך" - עי' ח"ח סוף הל' רכילות. וכ"כ ב"חקקי לב" סי' מט ד"ה "ומעתה". 26. ע' "חקקי לב" חיו"ד סי' מט ד"ה "אבל", ואנצ' תל' ערך גזל הגוי, וערך גוי (פרק: ביחס לממונו). 27. הרב שלמה דייכובסקי חבר ביה"ד הגדול לערעורים, תחומין יא, עמ' 992 והלאה. 28. לענין משמעותם המשפטית עי' שו"ת מהרי"ק שורש נז, ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' מה ד"ה "ועוד". 29. שו"ת "חקקי לב" ח"א חיו"ד סי' מט. 30. דף סב. 31. שם בסופו. 32. ח"א סי' קעג. 33. ואולי בכה"ג דיבר מהר"י חאגיז, שהתיר השמדת האגרת, שזהו מזיק ממש. 34. שו"ע חו"מ סי' ד. 35. אמנם במקום ד"איכא פסידא" כגון האשה שרוצה להציל בעלה, ואם תתבע לדין בינתיים ימשיכו להכותו, או הדולה מים מבור חברו ועד שיתבעהו לדין ימשיך לדלות וכד' - רשאי לעשות דין לעצמו אף במקום חשש נזק בלבד וכמבואר בב"ק דף כז, ב - כח, א בסוגיית עביד איניש דינא לנפשיה. 36. דף כח. 37. הל' אסורי ביאה פי"ב הל' יא ו-יב. וע' מ"מ שם ו"קרית ספר" שם. 38. עי' אוצר מפרשי התלמוד ב"ק דף כח, א הע' 801-311,האם זהו דווקא למנוע שיעבור על מצוות ל"ת או אף לכופו לעשות מצוות עשה. ובהע' 701 שם מח' האם רק למי שאחראי על חברו כגון האדון על עבדו ואולי אף הבעל על אשתו יכול להפרישו, או כל אחד יכול להפריש חברו מאיסור. 39. ב"ק פ"ג סי' ג. 40. ירושלמי סנהדרין פ"ז הל' ב. 41. בבלי ע"ז ח, א. 42. שם דף כו, ב. 43. הל' ע"ז פ"י הל' א-ב. 44. יו"ד סי' קנח סעיף ב. 45. יו"ד סי' ב סו"ס קט"ז ד"ה "ונראה". 46. ע' שו"ת "תורת חיים" למהרח"ש ח"ג סי' מז, ובשו"ת "חקקי לב" לר' חיים פאלאג'י ח"א חיו"ד סי' מט. דין זה שייך לחלק מהפוסקים אף בגוי. 47. ע' לעיל פרק ב סעיף - 6 המסקנה. 48. "אבן האזל" על הר"מ הל' שכנים פ"ב הל' טז. וב"חזון יחזקאל" על התוספתא ב"ב פ"א הל' ה (ועי' סמ"ע סי' שעח סק"ד). ובחידושי ר"ש שקופ עמ"ס ב"ב סי' א, שתלו החקירה הנ"ל במחלוקות ראשונים שונות. 49. שו"ת "תורת חיים" ח"ג סי' מז (בסוף התשובה). 50. או לחלופין להתקין תקנה האוסרת האזנת סתר ולקבוע בה עונש לעובר עליה. 51. לא להיכנס לשאלה מה משקל ראיה זו, והדבר תלוי בשאלת משקל עדות נסיבתית. 52. דף כט, ב. 53. אין מזה ראיה להיתר האזנת סתר, שאין בזה משום עצמו רשע, ופלגינן דיבורא בכגון דא. 54. פרק ה' מהל' ע"ז הל' ג. 55. דף סז, ב. 56. וכ"כ ב"מנחת חינוך" מצווה תסב. 57. עי' ב"ק דף קיב, א גבי שליח ב"ד, וכן בשו"ע סי' כח, שכל שיש תועלת בדבריו מצווה לומר. 57*. בחוק האזנת סתר תשל"ט 9791 סעיף 31 נאמר: "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט" (בהמשך החוק מוזכרים יוצאים-מן-הכלל שאינם שייכים לענייננו). הסברא שהביאה לחוקק סעיף זה היא שלא יהא חוטא נשכר. לפי ההלכה האזנה שהושגה בדרך פסולה - קבילה, ואין אנו חוששים לסברת שלא יהא חוטא נשכר. נראה שהסיבה לכך היא שעולם המשפט החילוני אינו מכיר בחוק ללא "שיניים". כלומר, חוק שחייבים לקיימו ואולם אם אדם הפר את החוק - לא יענש, משום שאז אין סיכוי שישמרו ויקימו חוק כזה (דבר זה הביא כמה מחכמי המשפט לומר שאין כלל משמעות לקיום החוק, אלא העובר עליו צריך להיענש בבחינת 'מחיר העבירה', ואכמ"ל). אולם לדידן העונש אינו חלק מהציווי, ואפשר לצוות על האדם לעשות מעשה מסוים או לאסור עליו לעשות מעשה מסוים, גם אם כשעובר עליו אין מענישים אותו, אלא "דינו מסור לשמים", ואין דבר זה גורם לכך שלא יקיימו את החוק. על כן אין צריך לגזור ולהעניש תמיד מטעם שלא יהא חוטא נשכר, ואפשר בהחלט להסכים למצב שאסור להאזין האזנת סתר, אולם אם האזינו האזנה זו מותר לבי"ד להשתמש בה. אגב, בחוק האזנת סתר הנ"ל מדובר בהאזנה באמצעות מכשיר, ואילו לפי ההלכה אין איסור האזנת סתר תלוי בשימוש במכשיר. אין כאן המקום לדון בהבדלים נוספים בין איסור האזנה לפי ההלכה ואיסור האזנה בחוק שנתקבל בכנסת. 58. ח"א חיו"ד סי' מט ד"ה "ועוד". 59. יומא דף ד, ב. 60. ילקו"ש שם בשם תנחומא. |
