רבות נכתב על כל פרטי פרשת יוסף ואחיו, מתחילתה - בפרק שבו עדיין 'רצה יעקב לישב בשלוה'¹ - ועד סופה בסוף ספר בראשית. קשיים רבים יושבו, אך נראה לענ"ד שעדיין מקום הניחו.

דרך-המלך בין דרכי הפירוש של פרשה סבוכה זו היא דרכו של הרמב"ן. לדעתו, ולדעה זו מצטרפים רבים מהמפרשים, חלומות יוסף היו לדידו נבואות ממש, שדרשו ממנו לפעול כדי להביא את המציאות - הנמשל, לקיום מלא של החלום - המשל. לדעת הרמב"ן לא יכל יוסף להסתפק בציפייה פסיבית לקיומו של החלום, כפי שטען כלפיו בעל 'עקידת יצחק'² בדברים בוטים -

'סכלות עצומה היא שישתדל האדם לקיים חלומותיו'! 'נותן החלומות יגיש פתרונם'! אלא למרות שאין חלום כנבואה ממש, ואף 'אין חלום ללא דברים בטלים'³, בכל זאת ידע יוסף שהחלום שחלם הוא 'כעין נבואה... ועליו לראות שיקויים... ואם לא יעשה כן יהיה כמו כובש את נבואתו'⁴.

נלענ"ד שאם נלך בדרך זו בהתבוננות בפרשה כולה, נמצא שכמה מתוך הקשיים וה'סיבוכים' שבה ייושבו באור חדש. על רבים מן הדברים עמדו המפרשים, וכאן אני משלב דברים הנמצאים במפרשים רבים עם דברים חדשים

הבעיה הראשונה שנפתרת אם בנבואה עסקינן היא בעיית הניתוק שניתק את עצמו לכאורה יוסף מאביו וממשפחתו, גם כאשר היה בידו הכוח לעשות מעשה בנידון. ובלשונו הידועה של הרמב"ן⁵:

כי יש לתמוה, אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו? כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו; [ועוד:] ויקר נפשו ויפדנו ברוב ממון...

הרמב"ן תמה על יוסף שתי תמיהות:
יוסף גם חטא חטא מוסרי גדול,
וגם עשה טעות מעשית חמורה, בכך שלא הודיע לאביו על היותו במצרים!

קודם באותו דיבור כתב הרמב"ן עוד על הצד המוסרי שבעניין:...

היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת⁶ - איך לא יחמול על שיבת אביו?

כאן בפעם הראשונה מציג הרמב"ן את גישתו:...

את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת.

ועוד:

בראות יוסף את אחיו משתחווים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה... וכיון שלא ראה בנימין עימהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות, כאשר עשה עימהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק; ואחר שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני.

הרמב"ן עומד בתוקף על דעתו: נבואה יש כאן, ויוסף הצדיק היה כפוף ואנוס בכל מעשיו ובכל מניעותיו לקיים את נבואתו, עד הגעת בית יעקב למצרים - וגם אחרי-כן⁷.

וכאן יש להוסיף עניין חשוב ויסודי:
חרב חדה הייתה מונפת מעל כל זרע אברהם מאז ברית בין הבתרים, שבו נתנבא אברהם אבינו ע"ה 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' וכו'. כל אחד מצאצאי אברהם אבינו ידע מאז שייתכן שהוא יידרש לפרוע את השטר הזה, בקרוב - או לאחר זמן. רש"י על הפסוק 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו'⁸ מביא את המדרש:

מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק, אמר [עשו] אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר.

ברור מכאן שלדעת חז"ל עמד 'פירעון השטר' מעל ראשי האבות והשבטים במשך כל זמן היותם בארץ כנען, עד שאכן הגיע זמן הפירעון. אך כמו בציווי העקידה, שבו השאיר הקב"ה חלק מפרטי הציווי מעומעמים עד הרגע האחרון, כמו 'על אחד ההרים אשר אומר אליך' - כך גם כאן לא נאמר על מי מזרע אברהם נגזרה הגזירה, לאיזו ארץ, ולכמה זמן בדיוק.
נאמרו דברים כלליים ואף סותרים -

זרעך,
ארץ לא להם,
ארבע מאות שנה -
ודור רביעי ישובו,

והבטחה גדולה:

לזרעך אתן את הארץ הזאת,
והיה זרעך כעפר הארץ;

ומאז כל זרע אברהם חי בתחושה שיבוא יום ויהיה על השטר להיפרע, ומי ייתן שלפחות 'שלום ואמת יהיו בימיו'⁹.

והנה נשלחו ליוסף המראות הגדולים, החלומות המופלאים, ויוסף 'יודע שיתקיימו באמת', הוא גם 'יודע פתרונם', ורואה צורך לעשות למען קיומם בכל עת שמגלגל הקב"ה את הדברים כך שיש בידו לעשות. האם גם יעקב 'יודע פתרונם'?
רגליים לדבר שיעקב יודע היטב את סודם של החלומות. האחים טעו, הם חשבו שהחלומות עוסקים ב'מרידה במלכות', בניסיון לרשת את אחיו הגדולים בחייהם, בניסיון להפרת השלום בבית האלוקי שיש לו את המשימה הגדולה 'לקרוא בשם ה'', ולכן החמירו בדינו של יוסף, עד כי גזרו עליו מיתה, אותה המירו ברגע האחרון בגירוש ובשעבוד. אך יעקב 'שמר את הדבר', הרגיש כנראה שחלומות בנו יוסף קשורים למה שעתיד לבוא עליו ועל ביתו.

וכך אומר המדרש¹⁰:

אמר ר' יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת 'ידוע תדע',
והביא עלילה לכל דברים אלו...
אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה:
לפרה שמבקשין ליתן עול בצווארה והיא מונעת העול מן צווארה,
מה עשו?
נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותו לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש,
שמעה הפרה בנה גועה, הלכה שלא בטובתה בשביל בנה;
כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת 'ידוע תדע',
והביא עלילה לכל אלו הדברים, וירדו למצרים ופרעו את השטר.

וקרוב לכך נאמר בגמ'¹¹ שראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות ברזל, אלא שזכותו גרמה לו לרדת בעגלות אל יוסף. וכן מובא במדרש¹² שאמר הקב"ה:

'יעקב בני בכורי הוא, אני מושך את בנו לפניו - והוא יורד אחריו על כורחו שלא בטובתו'.

והוא הוא¹³.

אם אכן ידע יוסף שעליו לפעול לקיום החלומות הנבואיים שלו, ברור לנו למה חיכה שנים כה רבות בלי לנסות ליצור קשר עם בית אביו. ידוע ידע שאין בכוחו בשלב זה לגרום לירידת אחיו אליו למצרים, ושעליו לחכות שאחיו יגיעו אליו כשהם משועבדים אליו. גם אחרי שמלך על מצרים יתכן שציפה ששנות הרעב ישפיעו גם על ארץ כנען, ולכן ידע שבין הבאים מצרימה יהיו סוף-סוף גם אחיו, וכך יתקיימו החלומות. ואכן אחיו הגיעו והשתחוו לו, לא כיוסף - אלא כבעל האלומות, בעל החיטים, 'השליט על הארץ המשביר לכל עם הארץ', וכך התקיים החלום הראשון בשלמותו, שהרי בנימין לא היה בין ה'מאלמים אלומים בתוך השדה' לא במציאות ולא בחלום הראשון.

ואכן כך כותב כאן הנצי"ב¹⁴:

ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. שני החלומות. והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה ח"ו התהלך עמם בעיקשות כזו, אלא משום שנזכר בחלומות שהם כעין נבואה, שהרי החלום הראשון כבר נתקיים ואם כן עליו לראות שיקויים גם השני...

אם עוד היה שמץ של ספק בלבו של יוסף שמא לא כיוון אל האמת בפירושו את דברי החלומות - גז ספק זה כעת מלבו, ו'עליו לראות שיקויים גם השני'. וכך הוא עושה, ובצורה מורכבת הוא גורם לאחיו לשוב ליעקב בלי שמעון. וכפי שציפה יוסף - אחרי שגבר הרעב בארץ נאלץ יעקב לשלוח את בנימין עם יהודה, ושוב בצורה מורכבת ומתוחכמת מצליח יוסף לשים ידו על בנימין, ורוצה לשלח את עשרת האחים 'בשלום' אל אביהם.

כאן 'ניגש' יהודה, ובעקבות הנאום המיוחד במינו שנשא מגיע הרגע ש'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו'¹⁵. פירושים רבים נאמרו על הצורך להתאפק ועל הסיבה שיוסף לא יכל להתאפק. רבנו מאיר שמחה הכהן מאיר את הנקודה באופן המתאים לדרכנו:

כי רצה להתאפק, ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח וכו' משתחווים לי'...ושוב להלן¹⁶שרצונו היה להתאפק, ולהביא באופנים האלה את יעקב...

יוסף לא התכוון להתגלות כאן כלל! יוסף חשב שכבר קודם, אחרי ששלח את תשעת אחיו ללא שמעון, אביו הזקן ירגיש שהוא חייב בעצמו להיכנס לעובי הקורה כדי לפתור את התעלומה של ההתנהגות המוזרה והקשה של 'השליט על הארץ', ושמא גם לא ירצה להיפרד מבנימין, ולכן יבוא אתו לארץ מצרים, וכך יבוא על פתרונו גם החלום השני. אך לא כך קרה, ואחרי שיהודה התערב ושכנע - הסכים יעקב בלב כבד שירד בנימין עם יהודה למצרים, והוא נשאר בארץ כנען. אם כן החלום השני טרם נפתר! יוסף היה מוכרח לגרום ליעקב עצמו לרדת למצרים, וזה יוכל להיות רק כאשר ירד יעקב עצמו בעקבות בנימין שנשאר עם יוסף במצרים.

וכן כתב הנצי"ב¹⁷:

ידע שאביהם לא ינוח ולא ישקוט עד שיבוא בעצמו, וישתחווה ליוסף שיניח אותו; ואז יתוודע.בלב כבד נאלץ יוסף להמשיך ב'משחק', להוסיף ולהתעמר באחיו ובאביו. ידוע ידע שלא תהיה ליעקב שום ברירה, ומה שלא עשה בפעם הקודמת - יאלץ לעשות עכשיו, לרדת בעצמו למצרים ולנסות לשכנע את 'האיש אדוני הארץ' להחזיר לו את בנימין, ולהסיר את הלוט מעל התנהגותו המוזרה בכל יחסו אל בניו. כך תכנן יוסף, כשליבו נקרע בקרבו על הצער שהוא גרם ושהוא עתיד להמשיך לגרום לאביו הזקן, אלא שהוא היה אנוס על פי הדיבור, על פי החלום, על פי הנבואה שנכפה עליו לקיים את פתרונה!

ובא הנאום המופלא, המזעזע, יורד חדרי בטן, של יהודה, ובמקום ליגוע ללבו של משנה-למלך-מצרים אכזר ומוזר - קרע הנאום הזה את לבו של יוסף; ואז ממש כפשוטו - לא הצליח יותר יוסף להתאפק, ונשא קולו בבכי, ואמר 'אני יוסף', ושאל שאלה שקרוב-לוודאי ידע את התשובה עליה, וגם לא ציפה כלל שהאחים ישיבו עליה, אלא שגם אותה לא יכל להתאפק מלשאול - 'העוד אבי חי'? זו הייתה יותר צעקה מאשר שאלה, האם אחרי כל מה שעוללתי לו בגלל הצורך לקיים את נבואת החלום עוד מחזיק אבי מעמד? כי כל מה שטרחתי ועשיתי לא עשיתי אלא כדי שיתקיים החלום, לטובת אבי, שלא ירד למצרים 'בשלשלאות של ברזל' - האם אני עדיין בדרך הנכונה¹⁸?

יש לזכור שפעמיים בעבר כבר כמעט נכשלה תכניתו בגלל הקושי הגדול הזה;
בפעם הראשונה: כשראובן אומר 'וגם דמו הנה נדרש'¹⁹ כשהם 'לא ידעו כי שומע יוסף'; אז עוד הספיק יוסף לסוב מעליהם ולבכות, ומסביר הנצי"ב²⁰:

'ויבך' - מרוב חמלה; אבל לא היה יכול להתוודע שהרי עדיין לא נתקיים החלום השני שהוא כמו נבואה, ועליו להקימו שלא יהיה בכלל נביא שוויתר על דברי עצמו שחייב מיתה בידי שמים.

ובפעם השניה: כאשר 'נכמרו רחמיו אל אחיו' וביקש לבכות, אז כבר היה צריך למהר לבוא החדרה ולבכות שם, ואם לא היה ממהר הייתה נכשלת תכניתו.

אך הפעם, בפעם השלישית, הוא אכן נכשל! ליבו לא היה עשוי מאבן, בן אברהם יצחק ויעקב היה, "בן זקונים" ליעקב, ו'אונס רחמנא פטריה' - בכל כוחו ניסה לקיים את הפתרון הקשה של החלום הנבואי לפי מיטב הבנתו וכשרונו, אך כאן התוכנית השתבשה מפני שלא יכל להתאפק! אך הוא לא מאבד את עשתונותיו, וממשיך לתכנן את ביצוע תפקידו - להוריד את בית אביו למצרים בצורה הקלה ביותר האפשרית, לפני שחס וחלילה יורדו לשם בצורה אחרת, 'בשלשלאות של ברזל'.

ואכן בו במקום משנה יוסף את התוכנית: האחים ימהרו אל יעקב ויביאו אותו למצרים אל יוסף. יוסף מזרז אותם מאוד, פס' ט - 'מהרו ועלו... רדה אלי אל תעמוד' [ומתרגם אונקלוס: לא תתעכב], פס' יג - 'ומיהרתם והורדתם את אבי הנה'^21;. אחרי שאין מקום יותר לדרכים עקלקלות - מבקש יוסף להיפגש עם אביו כמה שיותר מהר, לטובת שניהם, ולצורך השלמת קיום הנבואה.

האחים ממהרים אל אביהם. אחרי שיעקב מתבשר שיוסף חי ושבה רוחו אליו, הוא מחליט כצפוי לקבל את בקשת יוסף ולרדת מצרימה. יעקב גם מבין שכעת הדרך לקיום נבואת 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' סלולה, אך הוא מנסה לדחות עד כמה שאפשר את קיום החלום. הרי יוסף עצמו לא דיבר כלל על השתקעות במצרים, רק על הצלה בשנות הרעב, 'למחיה שלחני אלוקים לפניכם'²². וכך יעקב ובניו אכן יורדים כעת למצרים, כאשר בינתיים אין בדעתם להשתקע כלל. אבל יעקב ירא מפני העתיד, האם ההצלה מהרעב ופגישת יוסף לא יגרמו להתחלת קיום גזירת השעבוד, ממנו הוא כה חושש?

והקב"ה מאשר את חששותיו - ומרגיע אותו כאחד: 'אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם', רק 'שם' תתקיים ההבטחה שניתנה סמוך לברית בין הבתרים²³ 'הבט נא השמיימה וספור הכוכבים... כה יהיה זרעך', ואשר ניתנה לו בדרכו לחרן²⁴ 'והיה זרעך כעפר הארץ'. דווקא 'שם' יש אפשרות, כך קבע ה', שיעקב יהיה גוי גדול, כפי שאכן קרה - 'פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד', צורת ריבוי שאין כמותה בכל התנ"ך. ואולי יש לכך רמז מתוך שהפסוק הראשון של ספר שמות מתחיל 'ואלו שמות בני ישראל' ומסיים את העניין ב'ובני ישראל פרו' וכו', להודיענו שלמרות שאלו אינם אותם בני ישראל, שהרי בהתחלה מדובר על בני יעקב ואחר-כך על עם ישראל, הנה כבר התקיימה הסיבה שבגללה ירדו למצרים, כדי שיפרו וישרצו וירבו, כדי להפוך ממשפחה לעם.

ועי' רמב"ן על הפסוק 'ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק'²⁵, שמביא מבראשית רבה²⁶ שכאשר בא יעקב לרדת למצרים הבין שהגלות מתחילה בו ובזרעו, ולכן זבח זבחים להקל מעליו את מידת הדין, ולכן זה מתאים דווקא ל'פחד אביו'. ובאמת הקורבנות עזרו, ושם הבטיחו ה' שיגאל אותו אחר השעבוד, וזהו 'ואנכי אעלך גם עלה'. וגם הקריאה בפס' ב 'יעקב יעקב' במקום 'ישראל' - באה לרמוז שכבר אינו 'המנצח', מעתה מתחילה הגלות בה הוא עבד ולא שר.

ואחר-כך קם יעקב מבאר שבע. הנצי"ב מסביר²⁷שיעקב היה צריך כאן למאמץ גדול כדי לצאת מבאר שבע כי 'יודע היה שהיה הולך לגלות', וזהו פירוש 'ויקם'; אולם על-פי דרכו אפשר לומר שיעקב 'קם' בהחלטה נחרצת להמשיך ולהילחם נגד קיום הגזירה בימיו, וכפי שיתבאר. מכל מקום, שבעים נפש יוצאי יריכו וכל בני ביתם וקניינם ובהמתם פונים ויורדים מצרימה, שם הם אמורים לפגוש את יוסף ולשבת בארצו עד סוף ימי הרעב. וכן מפורש בספרי²⁸ ובהגדה של פסח, שלא ירד יעקב להשתקע אלא לגור. המלבי"ם²⁹ מסביר ש'אלכה ואראנו' פירושו שיעקב תיכנן לראות את יוסף ולשוב לכנען, ורק 'אל תירא מרדה מצרימה' שכנע אותו שכאן מתחילה הגלות, וכנ"ל³⁰.

בבוא יעקב מצרימה אנו מצפים לפגישת יוסף עם אביו בארמונו; הדרך הטבעית הייתה שיעקב ובניו יגיעו כולם אל בית יוסף, יתארחו אצלו זמן מה, ואחר כך ילכו לארץ גושן אותה הכין להם יוסף. ניתן היה לצפות שבפגישה של יעקב עם יוסף בארמון, לעיני כל מצרים, יצטרך יעקב להשתחוות לבנו המשנה למלך, ובזה יתקיים החלום השני. כך כנראה חשב גם יוסף. אך יעקב משנה את התוכנית - הוא שולח את יהודה לפניו "להורות לפניו גושנה". מדוע זקוק יעקב לשליחות זו, האין הוא סומך על יוסף שידאג לסדר את כל הדרוש? אולי ניתן להבין ש'להורות' כאן תרתי משמע - להורות ליוסף שאין רצונו לפגוש אותו בביתו אלא בארץ גושן, כדי שיסדר את הגעתם מיד לארץ גושן, שיהודה יורה לו את דרכו אליה. מתחוללת כאן מעין 'מלחמה סמויה' בין יוסף, שמנסה בכל כוחו לפעול שיתקיימו החלומות, לבין יעקב שרוצה לדחות את הקץ, שמנסה עד כמה שאפשר 'לשרות עם אלוקים ואדם' כדי שגזירת ברית בין הבתרים לא תבוא עדיין לידי קיום.

וכך זה גם ממשיך - יוסף אוסר את מרכבתו כדי לפגוש סוף-סוף את אביו אחרי שזה לא הסכים לבוא לארמונו, והוא מנסה להביא את אביו להשתחוות לו בשיטה אחרת: לפני שהוא מגיע עד אליו במרכבה המלכותית - כתוב 'וירא אליו'; מסביר הנצי"ב¹³:

יוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו, והוא אביו, והרבה להשתדל על זה עד כה ולא עלה בידו; על כן עלה בדעתו שיבוא לקראתו בבגדי מלוכה... והיה סבור יוסף שיעקב יכירנו וישתחווה לו מפני כבוד המלוכה, או אפילו אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחווה לו, יהא בזה האופן מתקיים החלום'³².

ולכן 'הראה עצמו' יוסף לאביו, התקרב אליו והציג את עצמו לפניו בכל הדר מלכותו, אולי יספיק רמז זה כדי שיעקב ישתחווה. אך יעקב לא יכרע ולא ישתחווה. יעקב אינו מוכן לקבל את מרות יוסף, אינו מוכן 'לשתף פעולה' עם הנבואה שנתנבא יוסף שתגרום להתחלת השעבוד. יוסף רואה שיעקב שוב 'גבר עליו', שוב לא נתקיימה מחשבתו; ואז הוא נופל על צווארי אביו ובוכה 'עוד', על הפרידה ועל הצער שגרם לו עד כה, ועל שהחלום טרם נפתר! אך יעקב לא מגיב כלל באותה שעה. יתכן שיעקב טרם החליט בלבו היכן הוא נמצא, מהי הדרך שיבור לו, האם גם הוא חייב לקיים את חלקו בפתרון החלום? האם ניתן עוד לדחות את הקץ? האם צדק שלא השתחווה עתה ל'תעלא - בעידניה'? הרמז שרומזת לנו התורה על היסוסיו היא השתיקה הרועמת, יוסף בנו האבוד נראה אליו ונופל על צוואריו ובוכה על צוואריו עוד - ומיעקב לא שומעים דבר³³.

המאמצים של יוסף לקיום החלום נמשכים: הרמב"ן³⁴ מעיר שיוסף נתן לאחיו אחוזה כי לא רצה שיראו כגרים בארץ, וקנה להם בתים, למרות שהם אמרו בפירוש לפרעה שהם רוצים לחזור לארץ מיד אחרי הרעב. מצד שני - גם אחרי שנסתיים הרעב³⁵ וגם אחרי עבור שנים רבות איננו שומעים ואיננו רואים שום דיבור ושום מעשה שמשמע ממנו על קשר כלשהו של בני יעקב עם ארץ ישראל! גם יעקב אינו פונה אל בניו ואינו מזרזם לשוב, והכתוב בסוף פרשת ויגש כבר אומר דברים מפורשים: 'וישב ישראל בארץ מצרים... ויאחזו בה', ולעומת קללת הגלות גם הברכה מתחילה להתגשם - 'ויפרו וירבו מאוד'.

ומה עם קיום החלום?
היכן ההשתחוויה של יעקב לבנו?

גם סופה להגיע: שבע-עשרה שנה עברו, בני ישראל מתחילים להשתקע בארץ מצרים, ובכל השנים האלו יעקב עדיין מסרב להוסיף את 'החתימה' שלו על השטר האומר שאכן הגיעו ימי השעבוד. רק כאשר קרבו ימיו למות, כאשר הוא נזקק לבקש מיוסף 'אל נא תקברני במצרים'³⁶
כאשר אפילו האפשרות להיקבר בארץ ישראל כבר אינה מובנת מאליה, ובגלל הקשיים הצפויים ליוסף בעניין זה הוא נזקק לבקש ממנו להישבע לו לקיים את הבקשה - רק אז מחליט יעקב שאין סיבה להתנגד, הרי השעבוד כבר התחיל! שוב הצליח 'לשרות עם אלוקים ואנשים' ולדחות את השעבוד למשך שנים רבות, אך אם הרצון האלוקי הוא שהשעבוד יכלול גם אותו עצמו - אין לו יותר סיבה ואין לו יותר רשות להתנגד לכך לפני מותו. ואז, אחרי דחיות כה רבות, מתקיים הדבר סוף-סוף: 'וישתחו ישראל על ראש המיטה', 'תעלא בעידניה סגיד ליה'. כאן הודה יעקב ליוסף שנגזרה הגזירה, החלום קוים עד תומו, נסתמה הפרשה, נסתם הקץ, ונסתמו עיני ישראל מצרת השעבוד כשהתחילו לשעבדם³⁷.

אולי לזה רמז יוסף כאשר דיבר על פליטה גדולה -
קיום החלום ייתן אפשרות להינצל מה'אימה, חשכה גדולה' המצפים לעם ישראל. ומי יודע, שמא בזכות מסירות הנפש של יוסף לקיים את דברי החלומות הנבואיים עד תומם, ובזכות המאבק של יעקב אבינו עם אלוקים ואדם לדחות את קיום הגזירה שבחלום עד נשימת אפו האחרונה כמעט, חישב לנו הקב"ה את הקץ, ולא שינו בני ישראל את שמם ואת לשונם ואת בגדיהם, ונעצרו לפני שער הטומאה האחרון, וזכו אבותינו לעלות ממצרים ולקבל את התורה ולחזור לארץ ישראל ולבנות את בית הבחירה לכפר בו על כל עוונותינו. כן תהיה לנו בב"א.

הערות:

1. תחילת פרשת וישב (פרק לז).
2. סוף שער כט.
3. ברכות נה, א. וכאן 'הירח' - רחל - כבר איננו, ולא יוכל להשתחוות לו.
4. העמק דבר מב, ט.
5. מב, ט ד"ה ויזכר.
6. כאן רומז הרמב"ן לתירוץ הידוע שהסיבה להתנהגות ה'מוזרה' של יוסף ביחסו לאחיו הייתה כדי להחזירם בתשובה, ואכמ"ל. וראה בהע' הבאה.
7. ראה להלן (ליד הע' 41) שבניגוד לדעת הרמב"ן מסיק הנצי"ב שהחלום הראשון יכול להתגשם גם בלי בנימין. וראה בחוברת מגדים א (ניסן תשמ"ו) עמ' 20 ואילך במאמרו של ר' יואל בן-נון בעניין זה;
וכבר העיר פרופ' יעקב שפיגל (מגדים ה [ניסן תשמ"ח] עמ' 93) שביסוד דבריו כבר קדמו שפ"ן הסופר (שמואל שרגא פייגנזון מווילנה, מנהל דפוס האלמנה והאחים ראם) בהערתו 'למילוי הגיליון' בירושלמי סוף ברכות (וילנא תרע"ז). ומצאתי ששב לזה שפ"ן בספרו 'עלבונה של תורה' (ברלין תרפ"ט, [הדפיסו כשהיה בן 92 שנה!]), שבחלק 'עוללות' שבסוף הספר (ו, ב) הביא בקיצור את שהביא ביתר הרחבה בהערה הנ"ל בירושלמי: אחרי שחיזק את קושיית הרמב"ן על כך שיוסף לא ניסה ליצור קשר עם אביו כל השנים, והראה שלדעתו תירוצו דחוק מאוד, כתב שיוסף חשב שאחיו מכרוהו לא משנאתם אלא על-פי גזירת אביו, מפני שרמז שאביו ישתחווה לו, ומידה כנגד מידה שלח אותו להיות עבד במקום מלך; והראיה לכך היא שאביו שלח אותו למקום סכנה לבד וכו'. והיה ברור לו שאביו לא התחרט בינתיים, מכיוון שלא שלח לחפשו במשך השנים. לכן לא שלח יוסף ליעקב אות שהוא חי, כי בזה היה כמתגרה בו, ולכן בתחילה לא גזר על האחים להביא את אביהם בעצמו אלא את בנימין. ולדעתו רק המילים 'ואומר אך טרף טורף' בנאום יהודה ביררו ליוסף את טעותו הנוראה, ואז לא יכול להתאפק וכו'. וכבר דחה דברים אלו ר' יעקב מדן בחוברת מגדים שאחריה (גל' ב [מרחשוון תשמ"ז] עמ' 54 ואילך), וראה את תשובתו של ר"י בן נון שם (עמ' 110-109). וראה שם את שיטת ר"י מדן עצמו, ודברי ר' דוד הנשקה (שם עמ' 106-108), שכדברי ר' יואל בן-נון בסוף דבריו (שם) הראשון 'מרים את יוסף עד לשמי כוונותיה של ההשגחה', ואילו השני 'מוריד אותו עד עפר ההתבוללות' וכן לא ייעשה. גם ר' אלחנן סמט [בעלון קשר לבני הישיבה שבצבא של ישיבת 'ברכת משה' מעלה אדומים, טבת (חנוכה) תשנ"ב (רט)] דחה את דברי הנשקה בתקיפות. וראה בספר הפרשיות לר"א כי טוב פרשת ויגש עמ' שנג, ד"ה השעה דוחקת, ובקובץ מרחבים כרך ה (עמ' 46 ואילך) במאמר 'מכירת יוסף' מאת הרב עזריאל ליכט.
8. פרשת וישלח, לו, ז.
9. כמו שקיווה חזקיהו אחרי נבואת הפורענות של ישעיהו, מל"ב כ, יט.
10. תנחומא פרשת וישב אות ד.
11. שבת פט, ב.
12. ב"ר פו, ב.
13. בהמשך ניגע שוב בגישת יעקב עצמו אל כל פרשת יוסף.
14. העמק דבר מב, ט.
15. מה, א.
16. 'משך חכמה' פס' יב.
17. מג, כז.
18. ה'משך חכמה' מסביר שלא יכל להתאפק מסיבה טכנית, בגלל הניצבים עליו, 'שלא היה נאות לפני האנשים הניצבים... והיה נראה כאכזר... ו[לכן] לא היה יכול להתאפק, בסיבת כל הנצבים עליו'. אך לענ"ד לא זה מה שהיה שובר את ליבם של שרי בית-העבדים הגדול הזה, ולא משום כך לא הצליח להתאפק. ושיעור הכתוב הוא 'ויאמר לכל הניצבים עליו הוציאו כל איש מעלי', משום שהרגיש שהוא עומד לפרוץ בבכי, ולא רצה שיקרה מה שבכל-זאת קרה בסוף - ש'וישמעו מצרים וישמע בית פרעה'. לנצי"ב יש הסבר אחר (מג, כז): "לא היה מניח יוסף מזה הרעיון [לגרום שיעקב יהיה מוכרח לרדת למצרים בעקבות בנימין] עד שאמר לו יהודה 'והיה כראותו כי אין הנער ומת', מיד הבין כי אי אפשר ליתקיים החלום בזה האופן, על כן התוודע". אך גם זה תמוה לענ"ד, שהרי יוסף מניח ליהודה לסיים את כל נאומו ולא עוצר אותו בפסוק זה, ואיך יתכן שהכתוב לא רומז כלל שזו הנקודה ששינתה את דעתו של יוסף? ועוד, מה חידש כאן יהודה, הרי לדבריו כבר בפעם הקודמת 'ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו, ועזב את אביו ומת'! וצ"ע.
19. מב, כב.
20. פס' כד.
21. ואולי גם בפס' כד - אל תרגזו בדרך - אל תפחדו, אל תחששו, אל תהססו, ובכך לא תתעכבו בדרך; ולפי זה הכוונה בעיקר לדרך חזרה למצרים מארץ כנען, ולא לדרך מכאן אל אביהם. ושמה 'אל תרגזו' רומז גם לחשש של יעקב ובניו מפני הירידה ל'ארץ לא להם' וקיום פורענות ברית בין הבתרים; ואומר להם יוסף שלא ירגזו בדרך, שלא יחששו מפני הדרך הארוכה שמצפה להם 'בארץ לא להם', כי זה רצון ה'. וראה להלן.
22. ורק רמז משהו במילים 'לפליטה גדולה', ראה להלן בסוף המאמר.
23. טו, ה.
24. כח, יד.
25. מו א.
26. צד, ה.
27. מו, ה.
28. דברים כי תבוא שא.
29. מו, א.
30. ועי' בהגדת 'מבית לוי' בפירוש 'אנוס על פי הדיבור' - שדיבור זה 'אל תירא' כו' הוא ש'אנס' את יעקב לרדת מצרימה להשתקע, בניגוד לתכניותיו.
31. פס' כט.
32. וראה גם רמב"ן שמעיר על 'וירא אליו' בדומה למ"ש, ומוסיף שיוסף עצמו היה בעצם צריך להשתחוות, כמו שאכן עשה להלן מח, יב.
33. כאן דרך הנצי"ב בדרך אחרת: לדעתו יעקב אכן השתחווה! וז"ל: 'אבל באמת לא הכירו יעקב מתחילה, וכסבור שהוא פרעה, והשתחוה לו, שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו'; ולדעת הנצי"ב היה ליעקב קפידא על יוסף שגרם לו במודע השפלה זו, ולכן לא נפל על צוואריו גם הוא, והסיח דעתו על-ידי אמירת קריאת שמע, כפי מאמר חז"ל הידוע.
34. מז, יא.
35. ולפי חז"ל זה קרה מיד אחרי בוא יעקב מצרימה, שעלה הנילוס לרגלו.
36. מז, כט.
37. ראה רש"י מז, כח.

---