|
תקציר: על מה הסתמכו גדולי הפוסקים בהיתר עיסקא? מילות מפתח: היתר עיסקא, רווח, ריבית, הלוואה, עסקים. |
|
בעקבות מאמרו של ר' יעקב שטרן (המעין, ל"ג, ד, תמוז תשנ"ג) ברצוני להעיר על פן נוסף בבעיית "היתר עיסקא". לית מאן דפליג, שעם התפתחות המסחר והתעשייה בעולם, לא היה מנוס מלחפש היתר לריבית. גדולי הפוסקים בפולניה התכנסו ב-1606 ביריד קראמניץ, כדי לדון בבעיה. על דעת "ועד ארבע הארצות" החליטו, שאיש לא יעשה עוד עסקים מבלי לסדר את השטרות בהשגחת ממונים מטעם רבנים יודעי הלכה, כדי שלא להיכשל באיסורי ריבית. ר' יהושע פלק (הסמ"ע, היה תלמידם של הרמ"א והמהרש"ל) היה הרוח החיה בהתכנסות זו, הוא אף סיכם את הנושא ב"קונטרוס הריבית". הדברים היו מסובכים מדי, כדי למנוע רווחי ריבית אסורים. נוצרו תנאי הלוואה שונים, שלא תמיד ניתן היה להתאימם לדרכי ההיתר שהוחלט אז. הציבור אימץ את רעיון היתר העיסקא וניסוחו, שערך עוד לפני כן רבה של קראקא. ר' מנחם אביגדוריס, שהיה רבה של קראקא (מעטים יודעים את שמו , כי הוא מוזכר לעתים רחוקות, לא מזכירים אותו בשמו אלא בשם מהר"מ, ורבים מחליפים אותו עם אחרים), מצליח לנסח נוסח ל"היתר עיסקא", שיתאים לכל סוגי עסקים והלוואות, שהיו נהוגים בזמנו. נוסח ההיתר עיסקא שלו פורסם לראשונה בספר "נחלת שבעה" בשנת 1681,ע"י ר' שמואל ב"ר דוד הלוי. העיקרון של היתר העיסקא, הוא בעיקר בפישוטו. ההצעות שהוצעו בוועד ארבע הארצות, התבססו על יצירת שותפות עיסקית בין המלווה והלווה. התעוררה בעיה, א"כ הדבר, הרי על המלווה להיות שותף גם להפסדים. לשם כך נקבע, שהמלווה "משלם" ללווה "שכר" כפי שסוכם, תמורת שכר זה, מתחייב הלווה לדאוג, שיהיו רק רווחים וכל ההפסדים יהיו על חשבונו. הלווה הופך להיות מעין "שכיר". אמנם ר' יוסף שאול נתנזון (שו"ת "שואל ומשיב", ח"ג, סי' ק"ס) והמרש"ם (ח"ב, רט"ז) קבעו, שגם אם אין ללווה כל רווח מההלוואה שקיבל בהיתר עיסקא, אך יש לו רווחים בעסקים אחרים, יכול הוא לשלם את הריבית, כי הלוואה זו אפשרה לו לעסוק גם בנושא אחר. אולם, מה המצב, כשלאיש אין כל עיסוק אחר? אמנם אפשר לומר, שגם שכר עבודה נחשב לרווח, כי ההלוואה מאפשרת לאדם לעבוד. אולם, מן הראוי להעיר שרבים כבר דנו בזה ובאחרונה ר' משה פיינשטיין וקבע, שמן ההכרח שבשטר ההלוואה של הבנק יהיה כתוב, שהמלווה מאפשר לו לנצל את ההלוואה גם לעסקים אחרים ממה שהוא ביקש (שו"ת "איגרות משה" יו"ד, ס"ג). ברם בימינו, לא זו בלבד, שלא נאמר מפורשות, שמותר לו לנצל את ההלוואה למטרה אחרת, אלא נאמר מפורשות, שאסור לו להשקיע את כסף הלוואה למטרה אחרת ממה שנקבע וכאמור, הרבה הלוואות ניתנות לנישואין לרכישת דירה וכדומה, שלא יכול להיות מזה כל רווח. האדם המקבל את ההלוואה אינו עוסק בשום עסק אחר וגם אינו עובד. מהו אפוא, הבסיס ל"היתר עיסקא" כזה? משום מה עוברים על זה בשתיקה, למרות שמדובר באיסור חמור ביותר. הרעיון שהציע בזמנו אחד מבעלי התוספות הגדולים עשוי לתת פתרון לבעיה זו. ר' יעקב (מהר"י) מאורליאנס, תלמיד הרבנו תם ומבעלי תוספות (רבים מכנים אותו "רבנו תם מאורליאנס"), הבין שהציבור היהודי אינו יכול להיות יוצא דופן בעולם הכלכלי ההולך ומתפתח. הוא המציא רעיון, כיצד אפשר לעסוק בהלוואות נושאות רווחים, מבלי להיכשל בעבירת ריבית. הוא הכין נוסחה של שטר, בו כתב: פלוני מלווה לאלמוני סכום כסף. על האלמוני להחזיר את הכסף בשלמותו תוך מספר ימים קצובים. אולם אם האלמוני לא יחזיר את הכספים כפי שנקבע מראש, הרי מכאן ולהבא על הלווה לשלם למלווה קנס בעבור הפיגור בסכום מסוים בעבור כל תקופת זמן קבוע (יום, שבוע, חודש, כפי שהותנה) סכום הקנס יעלה, ככל שהפיגור מתארך. ר' יעקב מאורליאנס נרצח על קידוש השם בשנת 1189 ביום הכתרתו של ריצ'רד לב-ארי. הציבור טרם היה מוכן לקבל הסדר קל כזה. עכ"פ רעיונו לא נתקבל להלכה ולמעשה. מאות שנים לאחר מכן, מחוסר ברירה, התקבל הנוסח של ר' מנחם אביגדוריס. אולם, כאמור, ישנם מצבים, שההיתר אינו "הערמה" לגיטימית כמקובל לנצל פרצה בחוק, אלא יש בזה משום הערמה לשמה. חבל שגדולי הפוסקים לא מחפשים דרך כיצד להתגבר על מכשולי ריבית אלה. יש באמתחתי הרבה חומר על נושא זה, אך קצר המצע מלהשתרע. |
הערות: 1. רבים טועים בזיהויו עם הרמ"א (כי היו כאלה שכתבו "כתקנת מהר"ם" או "כתקנת מהרמ"א") וזה עורר בעיות הילכתיות, כי דברי הרמ"א בהלכ' ריבית אינם משתלבים בהיתר עיסקי זה. שמו היה ר' יהושע מנחם בן ר' יצחק והשם אביגדוריס בא לו על שם חותנו אביגדור. ר' אפרים זלמן מרגליות 1828-1760) בעל "בית אפרים" כבר העיר על הטעות לייחס את ניסוח היתר עיסקא לרמ"א. הטעות נבעה לדבריו, מפענוח לא נכון של ראשי התיבות של רמ"א. בנוגע להיתר עיסקא: "יש לקרוא ר' מנדל אביגדוריס והוא הגאון ר' מנדיל אביגדוריס" ("מעלות היוחסין" לראז"מ עמ' כ'-כ"ז). במשך הזמן החלו לכתוב רק מהר"ם. הוא שימש ברבנות בעיירה קטנה שברשין ולאחר מכן בבנדין. אז חיבר את הנוסחא של "היתר עיסקא". לאחר מכן נבחר כרבה של קראקא, שהייתה עיר ואם בישראל. אגב, הוא היה הרב הראשון בעיר זו, כי עד בואו הם תיארו את המנהיג הרוחני בתואר "ריש מתיבתא" בלבד. הוא מוזכר בשו"ת הב"ח ובשו"ת "משאת בנימין" (סי' פ) ושניהם מכנים אותו בתואר "חסיד"). הוא נפטר בכ"ה, אב, שנ"ט. הוא חיבר ספר אחד בשם "באורים כבדו את השם", אולם הספר לא נמצא ולא ידוע עליו. כנראה, שהיה נחבא אל הכלים. הוא היה רבו של ר' אליהו בעל שם בעל "מכלול יופי" (ר"א היה סבו של ה"חכם צבי", הוא אשר ערך את "דרכי משה" לרמ"א), ונתן הסכמה על "מתנות כהונה" בשנת שמ"ו. הוספתי פרטים אלה, כי מעטים העוסקים בדיני היתרי עיסקא יודעים מי הוא המחבר, מתי חי וכדומה. |
