על חידוש מצוות התכלת

ד"ר דניאל לוי

המעיין, ניסן תשנ"ז


תקציר: דברי תשובה למאמריו של הרב יעקב אפשטיין על זיהוי התכלת.

מילות מפתח: ארגמון, פורפורא, הינתינה.


במאמרו הראשון "דרכי הזיהוי במצוות" (המעין, ניסן תשנ"ו), דן הרב יעקב אפשטיין נ"י בשימוש בסימנים להשבת אבדה ולהיתר עגונה, ומסיק (עמ' 33)
"מכל זה נראה שאפילו צירוף מספר סימנים שאינם מובהקים אינו מועיל, וכ"ש שאין להשיב מצוות שאבדו לנו עפ"י סימנים כאלו".

לענ"ד אין הנידון דומה לראיה, כי כדי להשיב אבדה או להתיר עגונה יש צורך בזיהוי וודאי, אך מנלן דאין לחדש את מצוות התכלת מספק, כאשר לרוב הפוסקים (כמבואר במאמרו השני, המעין, תשרי תשנ"ז) אין בו חשש איסור? וה"ה אם נדון את הראיות לזיהוי חלזון התכלת כאומדנא (שם, פרקים 6 ו-7 והערה 5), א"א להוכיח שאין סומכין על אומדנא לחידוש המצווה מספק, מכך שאין סומכין על אומדנא בדיני ממונות ובדיני נפשות. וכך גם אין להקיש מהצורך במסורת לזהות עופות טהורים ואתרוגים כשרים (פרק 1).

בסיכום המאמר השני ("תכלת מסופקת - דינה בציצית", המעין, תשרי תשנ"ז) כותב הרב אפשטיין שאין חובה לא מצד הדין ואף לא ממידת חסידות להטיל ספק תכלת בציצית. אך אינני מבין איך התעלם מפרק ג' באותו מאמר, ממנו עולה שלדעת חלק מהאחרונים יש חובה לקיים את מצוות התכלת מספק, ומהם שהחובה היא אף מן התורה.

במאמרו השלישי "זיהוי ארגמון קהה קוצים כתכלת המקורית" (המעין, טבת תשנ"ז) מעלה המחבר שאלות וספקות רבים בזיהוי חלזון התכלת. מסקנתו היא (עמ' 74) שאפשר להטיל תכלת בציצית כמידת חסידות, אך אין לראות בה אפילו ספק מצווה בגלל מידת הספק הגבוהה. כאשר מציגים רק ספקות ושאלות, מצטיירת התמונה שזיהוי הארגמון קהה הקוצים כחלזון התכלת אינו אלא השערה בעלמא. אם הרב אפשטיין היה נותן משקל דומה לראיות בעד הזיהוי, וגם היה מציע תשובות בנוסף לשאלות, הייתה מצטיירת תמונה אחרת, שיש בה צד של מצווה שיש לקיימה מספק.

נביא מספר נקודות לאיזון התמונה:

1. המחבר מציין (עמ' 38-39) שאין הוכחה שמקור התכלת לציצית זהה למקור התכלת המלכותית. בנוסף לראיה מפירוש רש"י על הגמ' בשבת כו, א, שהמחבר עצמו מביא בעמ' 42,אין זה מסתבר כלל שמקורן שונה. עד להמצאת צבעים סינתטיים במאה הקודמת, האפשרויות לצביעת בדים ממקורות טבעיים היו מצומצמות מאוד, ואלו תוארו בספרים עתיקים של חכמי אומות העולם. כפי שמציין הרב אפשטיין, מקור התכלת המלכותית מתואר בספרים אלו כחלזון ימי, וגם נמצאו ערמות של קונכיות שבורות של הארגמונים לאורך חופי ארץ ישראל. קיומו של מקור אחר לתכלת, שגם הוא חלזון ימי, אך לא תואר בספרים ולא נמצאו שרידים של בתי הצביעה שלו, אינו מתקבל על הדעת כאשר ניתן להסביר את מקורות חז"ל כמתאימים לארגמון.

2. הרב הרצוג זצ"ל דחה את זיהוי הארגמון כחלזון התכלת לא רק "מתוך כך שמדרש מסוים [דהיינו "ת"ר חלזון זהו גופו דומה לים וכו'", מנחות מד.] לא התפרש לו באופן המתאים לארגמון... ומתוך שהצבע שהוציאו מהארגמונים לא תאם את התכלת עפ"י תיאורי חז"ל", כדברי הרב אפשטיין (עמ' 41). המעיין בעבודת הדוקטורט של הרב הרצוג כתר, 1987) יגלה נימוקים נוספים שהביאו אותו להציע את הינתינה כחלזון התכלת:

(א) בספרות המדעית נכתב שהצבע המתקבל ע"י צביעה בארגמון קהה קוצים אינו עמיד (שם, עמ' 33, 74-73, 100), כאשר מהגמ' (מנחות מג, א) משמע שהתכלת עמידה ביותר.

(ב) מלבד התאמה טובה יותר של הינתינה למדרשי חז"ל, הרב הרצוג הבין שבתעשיית הצביעה העתיקה השתמשו גם בחלזון הזה (שם עמ' 38-37). אך מאז נתגלו נימוקים אלו כלא נכונים.

נוכל לשער שהרב הרצוג לא היה נדחק לפסול את זיהוי הארגמון קהה הקוצים כחלזון התכלת לו היה יודע מה שידוע לנו היום, דהיינו: (א) שהצבע המופק מהארגמון עמיד ביותר.

(ב) שאי אפשר לצבוע עם הנוזל המופרש מהינתינה.

(ג) שבקרקעית הים קונכית הארגמון מכוסה בצמחי ים שמקנים לה הסוואה מלאה, ואכן "גופו דומה לים", כלומר לקרקעית הים (השווה ישעיהו יא, ט, חבקוק ב, יד, מלכים א, ז, כג). (ד) שע"י חשיפה של תמיסת צבע הארגמון לאור השמש ניתן להופכו מסגול לכחול (אמנם הרב הרצוג לא הכריע בשאלת גוון התכלת).

3. הרב אפשטיין מקשה (עמ' 24) "שארגמן מופיע עשרות פעמים בדברי חז"ל...לא צוין בשום מקום שמקורו מחלזון, ולא סתם חלזון אלא אותו חלזון ממנו מפיקים את התכלת" (כוונתו, כנראה, לאותה משפחת חלזונות).

את הקושיא הזאת הקשה לפניו הרב הרצוג (שם, עמ' 56) וגם הציע הסבר לכך. בנוסף, הוא מדגיש (שם, עמ' 57) שאין לפקפק בתרגום השבעים שבו "ארגמן" מתורגם ל"פורפורא", ובעדויות של פילו ויוסף בן מתתיהו שארגמן מקורו מחלזון, מכיוון שכולם חיו בזמן המקדש. א"כ יש קשר ברור בין מקורות התכלת והארגמן.

לסיכום: א. ההוכחות הנוטות לזהות את הארגמון קהה הקוצים כחלזון התכלת יש לראותן לפחות כשוות להוכחות המתנגדות לזיהוי זה. הספק הוא אפוא לפחות ספק שקול ויש לדונו כספק מצווה.

ב. אין להשוות ספק זה לדוגמאות שהביא הרב אפשטיין במאמרו הראשון המחייבות זיהוי ודאי.