גם אלה אשר הבורא מנע מהם פרי בטן, לא נמנעו מהם ערכי הרוח שיש בחיים משותפים של איש ואשה בקיומו של עולם. "כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו" ו"כל המגדל יתום בתוך ביתו (בביתו דווקא, שמקיים בו "עמלנו אלו הבנים" בגופו, ולא בבית אחר בממונו) כאילו ילדו". יש שווי המשקל בצער של גידול יתום בתוך ביתו, כנגד צער הריון ומכאובי הלידה. שקולים הם רחמי איש חסד כרחם אב על בנים על זרע לא לו, ורחמי אשה רחמנייה שהעמיסה על זרועותיה ילד זר כגמול עלי אמו, מתוך אהבה מאומצת במשך ימים רבים, נגד רחמי אב על יוצא חלציו ורחמי אם על פרי בטנה, מתוך כלות הנפש שכורת אהבה טבעית - אפילו אם תצרף אליהם תשעה ירחי הריון וחבלי יולדת שבאחריתם. סוף דבר כל איש ואשה ששאר רוח ותבונה יתרה בזיווגם, יש להם יד ושם בבנייני הדורות של נצחיות ישראל המוכתב בתואר ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עכ"ל.

ויש שאין רוצים לגלות להם כלל, אבל זה הוא דבר אסור דהא אפשר שישאו קרוביהם האסורות להם, כל שכן הוא לאסור מהא דיבמות לז ע"א וכו' כל שכן דיש לאסור להשכיח מהם שם האם שיודעין ודאי וגם אם יודעין שם האב אסור להשכיח מהם וכו', עכ"ל.

הנה כבר מילתי אמורה בספרי ח"ד סי' מט דלית דין צריך בושש דאסור להעלים מחצבת הילד ממנו ומאחרים, מכמה מכשולים המסתעפים מזה וכמו שדן בזה בתשובת החתם סופר אהע"ז ח"ב סי' קכה שכתב איברא בגוף הדבר שיהא אדם אומר על מי שאינו בנו שהוא בנו ויגדלנו בחזקת בנו צריך לפנים וכו', עכ"ל⁸.

דמצוה לפרסם במקום שאין יודעים שזה אינו בנו (של המאמץ). אך עיין בגמ'¹⁰: וכלב בן קנז הוא והלא כלב בן יפונה הוא וכו' אמר רבא חורגיה דקנז הוא (רש"י - גידלו קנז ולא ילדו), ע"כ.

שאביי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו ושואלת הגמ' איני והאמר אביי אמרה לי אם, ומתרצת, ההיא מרבינתיה הוא (מינקת - ערוך).

ואונקלוס תרגם ושום בת אתת אשר סרח וכו' היתה בת אשתו מאיש אחר, עיי"ש, וצ"ע.

מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי, לא מקרי מזויף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך.

דכשאין לו בנים עביד אינש דמחמת חבה קורא לו בנו ולא חייש דנפיק מיניה חורבה והפסד ליורשיו בנחלתו שיבא זה לירש בנחלתו דלא איכפת ליה כולי האי וכו'.

והנה לכאורה פשוט הדבר דאין כל מקום להתיר הייחוד בזה אפילו באופן שהבן או הבת לא יודעים וחושבים את האיש לאביה ואת האשה לאמו וכו', אבל לאחר העיון לפענ"ד להציע כמה צדדי היתר שלא להצריכם לפרוש זה מזה היכא שלקחו אותם מתחילה לאימוץ בהיתר כשהיו עוד למטה מגיל שהייחוד אסור עימהם, עכ"ל.

כתבתי בצידוד צדדי היתר הנ"ל הגם שנדמה שנכנסים לכאורה בפרצות דחוקות בכדי ללמד זכות על ישראל ובראותנו שגם גדולים וטובים לא נזהרים בזה ובכדי לא לסגור הדרך לפני ילדים אומללים שלא יהא להם דורש ומבקש מבתים שיחנכו אותם שם על ברכי התורה והמסורה. וזאת מיהת לדעת שזה אסור בודאי לקחת לכתחילה לאמץ ילדים שהם כבר בגיל של איסור יחוד, דהיינו בת מגיל ג' שנים ויום אחד ובן מגיל תשע שנים ויום אחד אם יודעים מראש שלא יוכלו להיזהר מלהתייחד עמם, עכ"ל.

עכ"פ כשעושין כדין (דהיינו שמגלים להם שהם מאומצים), ודאי צריך לדון בדבר הייחוד אף שנקל בזו מפני הסתם והצורך גם עד בת ח' וט' מגדלין אותן כל השנים כמו בן ובת ממש והייחוד הוא יותר מוקשה מהחיבוק ונישוק דאין זה דרך תאווה וחיבת ביאה אלא דרך חיבוק ונישוק לבניו ובנותיו שלא נאסר כדאיתא בש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק י ומשמע שם דליכא איסורא כלל, ומשמע מסוטה סוף דף מג מהא דא"ר יצחק א"ר יוחנן משום ראב"י חורגתא הגדילה בין האחין אסור לינשא לאחין דמתחזיא כי אחתייהו, דלא היה היכר בהנהגת האב עם החורגתא מהנהגתו עם בתו, ואם לא היה נוגע בה ולא היה מתייחד עמה כמו עם בתו היה זה ניכר לעלמא וכו'¹⁹.
וצריך לומר דיירא מאשתו שתהא חושדתו שבחזרתה תחקור ותדרוש לבתה ולהיתומה ויגלו לה שלכן מאלו שנמצאין בבית תדיר עמו ועם אשתו אין לאסור אף אם נזדמן איזה זמן קצר שלא הייתה אשתו ונשאר הוא לבדו עם בתה ועם היתומה שמגדלין, וכן להיפוך אם היא נשארה זמן קצר עם בנו ועם יתום שמגדלין. ואם מתה אשתו בעצם יש לו ליזהר שלא יתייחד עם בתה ועם היתומה שמגדלין וכו', עכ"ל.

ובספר זיכרון עקידת יצחק עמ' לג-לז האריך טובה להשיג על כל ראיותיו (של הציץ אליעזר) ושאין להתיר בזה אפילו למטרת חינוך בבתי יראים וכו' ואפילו קיבלום לאימוץ מיום לידתם אסור בייחוד אח"כ כשהגדילו, ואדרבה יחוד עם הנך גרע טפי דכיון דגדלו בביתם גייסי אהדדי וכו'. כמו כן אסורים בשאר קריבות דחיבוק ונישוק וכו' והוי בכלל אביזרייהו דגילוי עריות דיהרג ואל יעבור.

וידעתי שגם הרב הגאון ציץ אליעזר כתב כן רק דרך למוד זכות כאשר הרגיש בעצמו שם סוף הסימן, עכ"ל.

והנה בזמן הזה שכיח מאד בזוג שלא זכו לבנים שהם מאמצים להם ילד או ילדה לגדלם במקום בנים, פשיטא ופשיטא דנוהג איסור יחוד על פי האופנים המוזכרים וכו', עכ"ל.

שיש איסור יחוד גמור בזה וכך רגילים אנו לפסוק וכן מנהג רוב המדקדקים, עכ"ל.

ובח"ד סי' מט אות ט הבאתי מאוצר הפוסקים מהרבה גדולי התורה שדחו דברי הרוצה לצדד היתרא דייחוד וכיב"ז וכתבו דהוי בכלל אביזרייהו דג"ע עיי"ש וכו'. סוף דבר לא ידעתי האיך יעלה על הדעת לחדש סברות למצוא היתר בדבר דלרוב פוסקים אסור מן התורה ולרמב"ם הוי מדברי קבלה וכו' ודאתאן מזה תברא לדינא דאין להתיר בבן ובת המאומצים וכדעת גדולי תורה ופוסקי דורינו שלפנינו, עכ"ל.

המגדל יתום או יתומה בתוך ביתו (אפילו אין הילדים יודעים כלל שאין זה אבותם), אין לך לבו גס בה יותר מזה, עכ"ל.

על זמן מועט והוא לבדו נשאר עם בת אשתו, דיש מקום להקל אם הדלת אינו סגור. ואם גס בה יש להחמיר, עכ"ל

ולמאי דמבואר לעיל דכל הני אינה ערווה בעיקרו אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא היה נראה דכל שאין דעתן של בני אדם עליהן מחמת קטנותן מותר וכו' מ"מ זו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן הדעת נוטה שלא אסרום חכמים. ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן, עכ"ל.

ואני העני איני מבין שהרי מפורש הוא בשו"ע אהע"ז סי' כב סע' יא אף דאיסור יחוד פנויה דוד ובית דינו גזרו אפ"ה מג' שנה ויום א' אסור משום יחוד ואנו לא אומרים דזו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן לא הוי בכלל הגזירה, ועוד דתמיד חכמים נותנים קצבה לדבריהם דכן מדת חכמים והיאך יתכן שכאן יפקרו זה להרגשים שלכל אחד ואחד וכו', אלא שברור כיון שסתמו חז"ל טפח באשה ערווה דינו כמו בכל דיני עריות דשיעורם מג' שנה ויום אחד, עכ"ל.

כיון שמצאנו (דבר הלכה סי' א ס"ק א) דאיסור יחוד הוא רק משום חשש ביאה והרי החזו"א כתב במ"ב דחז"ל אסרו (אמירת דברי קדושה בפני ערווה) משום הרהור שעינא וליבא סרסורא דעבירה וזו (שהיא קטנה מעל לגיל שלוש) אין יצר עליהן מחמת קוטנן הדעת נוטה שלא אסרום חכמים.
ואולי יש להוסיף דבדרך כלל מדובר באיסור יחוד שאינו אלא דרבנן, כיון שמן התורה האיסור הוא רק בערווה, ונדה בכלל, והרי בדרך כלל קטנה כזו אינה רואה דם נדה, עכ"ל.

וז"ל של מרן הב"י: ד"ה לשם אבי הבעל דכשר דמאי שנא וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקנה וז"ל אפשר שא"צ לכתוב שם אביהן כלל דשמו ושמה שם עירו ועירה תנן, שם אביה ושם אביו לא תנן. ובתשובה אחרת כתב על יהודי שבא מארץ אחרת ולא נודע שם אביו, אם לא כתב שם אביו בגט כשר, והגע עצמך שהיה גר מה שם אביו כי תדע או אם היה שתוקי או אסופי שאינו מכיר את אביו היאך יכתוב בגט או בשטרות וכתובות וזה פשוט, עכ"ל.

ולענ"ד היה נראה לכתוב שם אמו כדאשכחן רב מרי בר רחל⁴⁰. ואפשר דשאני התם שבשעה שנתעברה היה איסור גוי א"כ אינו אביו כלל ולא היה לרב מרי שום אב, אבל שתוקי יש לו אב אלא שאין אנו יודעים מה שמו, לכן אין לכתוב שם אמו, עכ"ל.

כתב בספר גט פשוט ס"ק נא אם המגרש לא כתב שם אביו רק שם אמו ובמקום דה"ל לכתוב יצחק בן אברהם כתב יצחק בן שרה, יראה לי לצדד דהגט כשר כיון דידוע דשם שרה הוא משמות הנשים, אמנם אם שם אמו שמחה וכה"ג דנקראים גם אנשים בשם זה, אפשר דאיכא לעז. ועוד אפשר דאפילו בכותב יצחק בן שרה איכא לעז דהרואה יחשוב דגט זה הוא משתוקי או אסופי דלא נודע שם אביו, ולכן כתבו שם אמו. אמנם במי שהוא מפורסם על שם אמו כמו יואב בן צרויה ורב מרי בר רחל, פשיטא לי דאם כתב כן בגט כשר, ואפשר דלכתחלה נמי יכול לכתוב כן, עכ"ל.

ליכא קפידא כל כך מאחר שמוחזקת בשם בת איש זה וגם בתורה מצינו כהא אליבא דרמב"ן (במדבר כו, מו) דשרח לא היתה בת אשר אלא בת אשת אשר ומ"מ קראה הכתוב בת אשר וכהנה עוד הרבה, אבל לכתוב טוב להזכיר בפירוש בגט בת פלוני שגדלתה כבתו, אבל במקום עיגון יש להתיר גם בסתמא, עכ"ל.

ובדבר חתן שאין ידוע שם אביו, אם לכתוב בכתובה שם בעלה השני שמגדלו כאב או לכתוב אברהם אבינו או לכתוב שם אמו או שמו לבד, הנכון לע"ד לכתוב בנוסח כזה "בן מי שנשכח שמו ונקרא בן פלוני שגידלו" ובשעת הקריאה תחת החופה כנהוג, אם ירגיש כתר"ה שאין זה כבוד להמגדלו, יוכל כתר"ה לדלג התיבות הנוספות אבל בכתיבה יכתבו כאשר כתבתי. כי לכתוב בן אברהם אבינו וכו', ואין לכתוב שם האם או שמו לבד משום דיאמרו שהוא שתוקי או אסופי ויוציאו לעז על זרעו, ולכתוב שם שגידלו לבד אף שיש מקום לכתוב סתם בן על המגדלו כדאיתא סברא כזו, מ"מ לכתחלה אין לעשות כן אלא לכתוב דברים מפורשין כדבארתי, עכ"ל.

דכשהאב קיים ומשיא בתו כותבין ודן נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה וכשאין האב קיים כותבין נשא ע"כ,

דמי שגידל יתומה בתוך ביתו דבתחילת הכתובה יכתבו שם אביה הביולוגי ואח"כ יכתבו "דהנעלת ליה מבית פלוני שנתגדלה ותהי לו כבת" וכו'

דבבת ישראלית מנכרי כותבים שם אמא, וכדאיתא בדגול מרבבה ופ"ת (מובא לעיל). והאם החזיקה עצמה בשם בת פלוני, אז צריכים להוסיף "שהחזיקה עצמה בשם בת פלוני" דכיון דהיא כשרה לקהל צריך לכתוב עליה שם אמה ולא סימן של שתוקי ואסופי (דסגי בשמותן בלבד) שהן פסולין וכו', ע"ש.

עיין בפתחי תשובה שכתבתי בשם המהרי"ק דאם היה ספק אם אבריו מרוקמין אינו פוטר הבא אחריו וכו' ולענ"ד קשה ע"ז דהא קי"ל וכו' דאין הולכין בממון אחר הרוב ומה"ט כתב בתשובות צמח צדק סי' קכה באשה שאינה יודעת אם אביה היה כהן או לוי או ישראל ונשאת לאיש והמליטה זכר שהוא פטר רחם לה דפטור מפדיון, דאף דרובא דעלמא הם ישראלים ולא כוהנים ולוויים מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב, עכ"ל.

ומשמע מדברי הרמ"א בחו"מ סי' רצב דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו' וע"ש בש"ך ס"ק כו וזהו גם כן דעת הרב צמח צדק בסי' קכה וכו'. מ"מ אין דעתי העניה נוחה הימינו ואני אומר אילו הואי התם הייתי כהנא מסייע כהני ומחייבינא לפדותו לפי שנ"ל דהאי כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב לא איתמר אלא בממון דעלמא אבל בממון עניים שפיר אזלינן בתר רובא וכו'. ודין מתנות כהונה דין מתנות עניים להם לעניין זה וכו', עכ"ל ע"ש.

הנה בשתוקי לעניין פדיון הבן כשידוע שנולד לאמו יהודית פנויה והוא פטר רחם, ולא ידוע אולי הבועל האב הוא כהן או לוי וכן לא ידוע האם אולי היא בת כהן ולוי, אם יש להחשיב זה לספק ולפוטרו מפדיון, ודאי היא שאלה גדולה ולא מצאתי בעניותי ראיה לזה וכו', ולכן למעשה יש לעשות פדיון בלא ברכה. אבל בכלל אין על שום אדם החיוב אלא עליו כשיגדל, ורק רוצים יכולין לפדותו מדין זכות אף שיש בזה מחלוקת, אבל נוהגין כהש"ך⁹⁵ שיכולין לפדותו כשרוצים.
אף שדעתי אין נוחה מזה מטעם הדברי חמודות שהביא הש"ך וכו' אבל עכ"פ נוהגין כהש"ך וכו'. עכ"פ למעשה אם לא יוכלו לברר מי הם האב והאם יפדה עצמו כשיגדל בלא ברכה או אם רוצים לזכותו יפדוהו עתה בלא ברכה (והכהן יחזיר את הכסף - מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א). ובספק השני (כשגם אין יודעים מי היא האם ויש עוד ספק שמא כבר ילדה אחר או הפילה קודם לזה), הוא רק כשרוצה להחמיר על עצמו, אבל מדינא אין לחייבו כלל דהמוציא מחבירו עליו הראיה, כיון שהוא ספק שמא אינו פטר רחם כלל, עכ"ל.