מכירת בתים וקרקעות בארץ-ישראל לנכרי

הרב יעקב ח' חרל"פ

המעיין, טבת תשנ"ז



תוכן המאמר:

איסור מכירת בתים וקרקעות בארץ-ישראל לגוי,
על-פי שיטות הבבלי והירושלמי
    שיטת הבבלי
    שיטת הירושלמי
איסור מכירת קרקעות א"י לגוי
לפי הרמב"ם ובעל ספר החינוך
    שיטות "הרמב"ם" והחינוך
התנאים וההגבלות הנלווים לאיסור
    א. ההבחנה בין שבעת העמים לשאר האומות
    ב. האם יש הבחנה בין אומות שהן עובדי עבודה זרה לבין אומות
    שאינן בגדר עובדי עבודה זרה?
    ג. האם תלוי איסור "לא תחנם" בקדושת-הארץ?
    ד. איסור מכירת קרקעות לגוי בא"י במצב של הפסד ממון
    ה. האם איסור "לא תחנם" חל רק כשעם ישראל בארצו, שאז האיסור
    מונע כניסת הגוי לא"י, או אינו תלוי במצב העם בארץ?
    ו. דין "לא תחנם" במכירה לזמן קצוב
    ז. היתר מכירת קרקעות לגוי בנימוק של מכירה לטובת העם או בנימוק של מכירה פיקטיבית
    ח. היש הבדל בדין "לא תחנם" בין מכירת קרקע שמעולם לא הייתה בבעלות הגוי לבין מכירת קרקע שהייתה פעם בבעלות הגוי?
    ט. דין "לא תחנם" ביחס למסירת שטחים מא"י לגויים ע"י רשויות המדינה בגין צורך מדיני

תקציר:
דיון הלכתי בדבר מכירת בתים וקרקעות לגוי בא"י.

מילות מפתח:
גוי, עובד עבודה זרה, שבעה עמים, צמיתות, זמן קצוב, שמיטה.


בדברים ז, א-ב נאמר:
"כי יביאך ה' אלוקיך אל-הארץ אשר-אתה בא-שמה לרשתה ונשל גויים-רבים מפניך... ונתנם ה' לפניך והכיתם, החרם תחרים אתם, לא-תכרת להם ברית ולא תחנם".

הגמרא, בבלי ע"ז כ, ע"א, למדה אזהרה זו בשלושה אופנים, והלימוד הראשון הוא
"לא תחנם" - "לא תיתן להם חניה בקרקע",
כלומר, איסור מכירת קרקעות א"י לגוי1.

בדפים אלה ננסה לברר וללבן גדר דין זה ואת פרטיו ההלכתיים, כפי שהם באים אצל הפוסקים, ראשונים ואחרונים.


איסור מכירת בתים וקרקעות בארץ-ישראל לגוי,
על-פי שיטות הבבלי והירושלמי


במשנה עבודה זרה פ"א מ"ח באות הלכות המפרטות מה אסור ומה מותר למכור לעכו"ם. במשנה ח מובאת ההלכה:
"אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ...
אין משכירין להם בתים בא"י ואין צריך לומר שדות... דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר בא"י משכירין להם בתים אבל לא שדות...".

שיטת הבבלי
הגמרא בבלי יט, ע"ב שואלת:
"מנהני מילי?
אמר רבי יוסי בר חנינא: דאמר קרא לא תחנם, לא תיתן להם חנייה בקרקע".

מכירת קרקעות ובתים אסורה, אם כך, לדעת הכול, משום "לא תחנם".

מה אשר להשכרה? - כאן יש לחלק בין השכרת קרקעות לבין השכרת בתים. השכרת קרקעות אסורה לדעת הכל, ואילו בהשכרת בתים יש מחלוקת בין רבי מאיר לבין רבי יוסי. הגמרא בבלי עבודה זרה כא, ע"א הסבירה את דעת רבי מאיר, שסבר, שאיסור השכרת קרקעות ובתים בא"י הוא משום גזרה, שמא יבוא למכור.

רבי יוסי לא גזר בקשר להשכרת בתים, אלא רק בקשר להשכרת קרקעות, והסבר הגמרא הוא, שבקרקע נוספה סברה של הפקעה ממצוות בתלויות בארץ, ולכן גזרו: "בהשכרה אתו מכירה".

שיטת הירושלמי
בירושלמי עבודה זרה פ"א ה"ט נאמר:
"רבי זעירא בשם רבי יוסי בן חנינה רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן,
לא תחנם - לא תיתן להם חן,
לא תחנם - לא תיתן להם מתנת חנם,
לא תחנם - לא תיתן להם חנייה בארץ".

ובהמשך:
"ר' סימון היו לו נוטעי כרמים בהר המלך, שאל לרבי יוחנן,
אל יבורו ואל תשכירם לנכרי.
שאל לרבי יהושע מהו להשכירן לנכרי, ושרא ליה רבי יהושע,
מקום שאין ישראל מצוין כהדס בסורייא".

לפי מקור זה בירושלמי, נראה שסבר, שיש איסור מכירת קרקעות בא"י מדין לא תחנם, ולדעת ר' יוחנן שם אף להשכיר אסור, אפילו במקום הפסד. אך הלכה י פותחת:
"הא במקום שנהגו למכור מוכר לו אפילו בית דירה..." -
כיצד ניתן להסביר הלכה זו בירושלמי? מפרשי הירושלמי, בעקבות תוספות בבלי עבודה זרה כא, ע"א, ד"ה "אף במקום", הסבירו, שפסקה זו נאמרה בעניין מכירת בתים בחוץ-לארץ, ששם זה מותנה במנהג המקום. אך בא"י יש איסור מדאורייתא, כפי שראינו לעיל.

הסבר שונה בדברי הירושלמי מובא ב"כפתור ופרח" פרק עשירי, בשמם של "בעל העטור" ו"בעל ההשלמה", שהבינו את הירושלמי כפשוטו, שאף בא"י תלוויה המכירה במנהג. הווה אומר, אין זה יכול להיות איסור מדאורייתא! וזה לשונו:
"ירושלמי (שם) הא במקום שנהגו למכור מוכר לו אפילו בית דירה...

כתב הרב בעל העיטור ז"ל אות שי"ן שכירות, וכן עמא דבר. והרב בעל ההשלמה ז"ל כתב נראה שזה הירושלמי הוא כחולק על גמרין".

ייתכן להסביר את שיטתם, שלדעתם, סבר הירושלמי שפשוטו של מקרא "לא תחנם" הוא לא לרחם על הגוי, ואכן זוהי ההלכה מדאורייתא שנלמדת מהפסוק, ואותה אף לא הביא הירושלמי בדיוננו כאן, שכן היא חלה על שבעת העממים שאין עניינם בכאן.

את הדרשות הנוספות, ובכללן "לא תחנם" - "לא תיתן להם חנייה בקרקע", הביא הירושלמי כאסמכתא דקרא, שסמכו עליהם חכמים איסורי דרבנן. ואמנם זהו הסבר אחד של הרדב"ז בדברי הגמרא "לא תיתן להם חנייה בקרקע". לדעתו, זהו איסור דרבנן "ואסמכוה הקרא דלא תחנם" (ח"ה סי' ש"א רמ"ז)2.

הסבר אחר בדברי הירושלמי העלה בעל "כפתור ופרח":
"מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גויים בא"י ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית שיוכל למוכרה לגויים, כי הוא מתיירא שגויים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כורחו, וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול"
לדעתו, במקרה זה מותר למכור לגוי,
"וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתה לחדא מהני תנאי...
והירושלמי
דמקום שנהגו לעבור מסייע לו..."

כלומר, אליבא ד"כפתור ופרח", לא חלק הירושלמי על הבבלי בקשר לתוקף דאורייתא של איסור מכירת קרקעות, אלא הבחין בין שני מצבים בדין:
האחד - כשאין הפסד מוחלט, שאז קיים איסור דאורייתא,
והשני - כשיש הפסד גמור, שבמקרה זה לא אסרה תורה;
הכול תלוי במנהג, כדעת הירושלמי3.


איסור מכירת קרקעות א"י לגוי
לפי הרמב"ם ובעל ספר החינוך


בעוד הגמרא למדה איסור זה מהפסוק "לא תחנם", יש ראשונים שהביאו מקורות שונים לדין זה. יש לתת את הדעת על השאלה, מדוע נמנעו ללמוד את הדין הזה מ"לא תחנם", כפי שלמדה הגמרא, ועוד יש לשאול - האם ישנן השלכות מהלימוד השונה על תוקף האיסור, ואם כן - מהו?

שיטות "הרמב"ם" והחינוך
הרמב"ם, ובעקבותיו בעל החינוך, סברו שאיסור זה הוא מדאורייתא.
הרמב"ם בספר המצוות, מצוות ל"ת נ"א כתב:
"שהזהירנו מהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם והוא אמרו לא ישבו בארצכם פן יחטיאו אותך לי... ואולם עובד עבודה זרה לא ישכון עמנו ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר, ובביאור בא לנו הפירוש לא תיתן להם חנייה בקרקע".

הרי שהרמב"ם ציטט את הפסוק בשמות כג, לג: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי".

וכך "החינוך" במצווה צד:
"שלא לשכון עובדי ע"ז בארצנו שנאמר "לא ישבו בארצך, פן יחטיאו אותך לי..." ואם לא הניח ע"ז, אין צורך לומר, שאין מוכרין לו קרקע שישכון בארצנו, אלא אפילו לשכור לו בית אסור..."
מן הפסוק "לא תחנם" (מצווה תכו) למד בעל החינוך מצוות אחרות (שלא לרחם, שלא לומר כמה נאה, שלא לתת להם חן, ולא לתת להם מתנת חינם), ולא הביא כלל את איסור מכירת הקרקעות4.

אך ברמב"ם ב"יד החזקה" משמע שהוא הסיק שאיסור מכירת קרקע לגוי נובע מ"לא תחנם".

למעשה, הרמב"ם הבדיל ב"יד החזקה" בין שני זמנים:
א. זמן שיד עכו"ם תקפה, שבו אסור למכור קרקע לגוי מכוח הפסוק "לא תחנם" - כך משמע מדבריו שם בפרק י ה"ג:
"אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י ומשכירין להם בתים בא"י ואין משכירין להם שדות... ומפני מה החמירו בשדה, מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע".
ובה"ד:
"ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תיתן להם חנייה בקרקע".

ב. זמן שיד ישראל תקפה, שבו אסור לאפשר לעכו"ם אפילו ישיבת עראי. זאת הוא למד מן הפסוק בשמות כ"ג ל"ג: לא ישבו בארצך, שם ה"ו,
"אבל בזמן שיד ישראל תקפה עליהם, אסור לנו להניח לעובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי... שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה".

ננסה להסביר מדוע הרמב"ם בספר המצוות לא מנה את "לא תחנם" כמצווה במסגרת תרי"ג מצוות. כפי הנראה, נקט הרמב"ם שהאזהרה של "לא ישבו בארצך" היא שורש העניין של לא לתת לגוי אפשרות לשבת בארץ, ומשום כך היא כוללת גם את האיסור האחר, הפרטי יותר, של "לא תחנם", במובן של לא לתת לגוי חנייה בקרקע, לא למכור לו בתים וקרקעות. וכך יש לדייק בלשונו בספר המצוות:
"ואולם עובד עבודה זרה, לא ישכן עמנו, ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר,
ובביאור בא לנו הפרוש לא תיתן להם חנייה בקרקע".

ב"יד החזקה", כאשר כתב על איסור מכירה, משמע שם, שישנו גם איסור מן הפסוק "לא תחנם" (בעקבות הבבלי בעבודה זרה), אך במסגרת ספר המצוות, כאשר הרמב"ם בא לקבוע את מניין תרי"ג, לא ראה לנכון להכניס כאחד ממצוות תרי"ג את איסור מכירת קרקע שנובע מ"לא תחנם", אלא הבליע זאת בתוך הכלל של "לא ישבו בארצך"5.

ואכן, כך אפשר גם להסביר שבמבוא להלכות עבודה זרה, כשמנה את המצוות (עשה ול"ת) שישנן בהלכות עבודת-כוכבים, לא מנה כלל איסור מכירת קרקעות מדין "לא תחנם".
באות ל"ד שם מנה רק: "שלא לחון עליהם",
ובאות ל"ה: "ושלא ישבו בארצנו".


התנאים וההגבלות הנלווים לאיסור


א. ההבחנה בין שבעת העמים לשאר האומות
מפשטות הכתובים עולה, שהאיסור, שישנו על ישראל למכור בתים וקרקעות, הוא רק כלפי גויים משבעת העמים, שעליהם מדובר בהקשר הרחב של הפרשה. כך למד מן פשט הפסוק הרב ברוך אפשטיין, ב"תורה תמימה" בפרוש לפסוק (אות א) -
"ואיירי בשבעה עממים וכפשטות הכתוב הקודם".

אך מדברי גדולי המפרשים והפוסקים עולה, שהאיסור כולל את כל הגויים. התוספות בבבלי עבודה זרה כ, ע"א ד"ה "דאמר קרא" כתב:
"דוודאי בכל הנך קראי איכא טעמא רבא דלא מצינן לאוקמינן אלא בז' אומות...
אבל מתנת חינם ונתינת חן וחניה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים.

סברת התוספות, ש"אין שום טעם לחלק", פירושה שאין שום הכרח מפסוקים אחרים לחלק בין שני סוגי הגויים, כפי שיש הכרח לחלק בעניין "החרם תחרים" וב"לא תתחתן בם". זה מעמיד את איסורי "לא תחנם", בין לגוי משבעת העמים ובין לסתם גויים, באותה דרגה של איסור מדאורייתא.

נימוק נוסף להשוות בין שבעת העמים לבין שאר אוה"ע בעניין מכירת קרקעות מבואר בספר "האשכול" ובסמ"ג.
"האשכול" הלכות עבודה זרה אות מ"ו כתב:
"על כורחך קאי על שאר אומות נמי, דכיוון דאמר בז' אומות החרם תחרימם אם יישארו בא"י ולא תכרות להם ברית אם ילכו למדינה אחרת, למאי הזהיר לא תחנם, לא תיתן להם חנייה בארץ-ישראל ולא מתנת חינם, אפילו להמיתם מצווה ועומד, אלא וודאי לא תחנם על שאר אומות קמזהר".

וגם בסמ"ג לאווין מ"ח
"שלא ליתן לגוי חניה בקרקע א"י, שנאמר לא תחנם...
ואם כן מדבר באותם שלא נצטווינו עליהם להורגם...
ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות".

ההוכחה שאיסור לא תחנם, איסור מכירת קרקעות, תקף אף ביחס לשאר האומות ולא רק לגבי שבעת העמים, יוצאת מפשט הכתובים. הרי "לא תחנם" במובן של "לא תיתן להם חניה" אינו יכול לחול על שבעת העממים, שהרי בקשר להם כבר מצאנו את הציווי: "החרם תחרימם", לכן הסיק הסמ"ג בהכרח, שהאיסור הוא ביחס לעמים אחרים ולא ביחס לשבעת העממים. וכן מתוך פסיקת הטור והשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"א) לומדים שהאיסור, לדעתם, חל על כל העמים, שהרי פסיקתם היא רק בהלכות שנוגעות לדורם.

בעל תורה תמימה, שסבר שלא כמו הדעות שהצגנו, שהאיסור חל רק על שבעת העמים, שאל על שיטת התוספות וכתב:
"והתוספות כתבו דרק איסור כריתת ברית איירי בשבעה אומות, אבל לאווין שווין בכל העובדי כוכבים וכתבו כן עפ"י הסברה לבד, אבל לדעתי זה קשה טובא, אחרי דאין ספק דפסוק זה איירי בשבעה אומות, כמו שכתבנו... וגם קשה בדברי התוספות מכמה מקומות בש"ס. שמצינו התר נתינה לעובדי כוכבים... אבל לדברינו יתיישב בפשיטות, דאותם העניינים איירי בשאר עובדי כוכבים".

דבריו אלה אפשר שיתייחסו, גם כן, לשאר דעות הפוסקים שנקטו את דעת התוספות.

ב. האם יש הבחנה בין אומות שהן עובדי עבודה זרה לבין אומות
שאינן בגדר עובדי עבודה זרה?

השאלה הנדונה היא, האם איסור "לא תחנם" - לא למכור קרקעות א"י לגוי - מוגבל אך ורק לגויים שהם עובדי עבודה זרה, שביחס אליהם הקפידה התורה לאסור חנייתם בקרקע, "כדי שלא נלמוד כפירתם" (כך לשון הרמב"ם בספר המצוות), או האיסור אינו מבחין בין שתי קטיגוריות של העמים שאינם ישראל, וחל על כולם כאחד (חוץ מאשר על גר תושב, שהוא גוי, שקיבל על עצמו שמירת שבע מצוות בני נח, ואין חשש שנלמד ממעשיו)6.

שאלה זו נוגעת גם לבעיה, האם יש מקום להבחין בין נוצרים לבין מוסלמים? לפי הרמב"ם והפוסקים בעקבותיו, המוסלמים אינם בגדר עובדי עבודה זרה. כך כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ז:
"וכן כל עכו"ם, שאינו עובד כוכבים ומזלות כגון אלו הישמעאלים".

וכך נמצא בתשובות הרמב"ם תשובה שס"ט (הוצאת מקיצי נרדמים תרצ"ד):
"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל... והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי, יחוד, שאין בו דופי".

את גישתו של הרמב"ם לנוצרים נראה ברמב"ם ביד החזקה, ספר המדע, הלכות עבודת כוכבים פ"ט ה"ד:
"אדומים7 עובדי עבודה זרה הן ויום ראשון הוא יום אידם"8.

לבעיה זו אפשר למצוא מענה בדעתו של הרשב"א, שממנה משמע שמותר למכור קרקע לגוי שאינו עובד עבודה זרה. בשו"ת הרשב"א תשובה ח', בדיון על מתנת חינם, פסק שאפשר לתת מתנת חינם לגוי שאינו עובד עבודה זרה, משום שאין הוא בגדר הנאסרים מדין "לא תחנם". וכך כתב:
"ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם וכך לנכרי איך יתיישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חינם... או בגוי שאינו עובד עבודה זרה".

אמנם הרשב"א דיבר על "לא תיתן להם מתנת חינם", אך סביר להניח, שאותה הלכה תהא טובה גם ללימוד אחר של "לא תחנם" - "לא תיתן להם חניה בקרקע".דעה שונה מצאנו אצל רבי אשתורי הפרחי. בספרו "כפתור ופרח" פ"י כתב:
"ומסתברא שעכשיו שהארץ היא ביד הישמעאלים בחטאינו, שמשכיר אפילו מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל שהרי אינו עובד עבודה זרה... אבל למכור להם בתים או שדות בא"י כלל כלל לא משום לא תחנם".
הרי שלדעתו, האיסור מתרחב גם על גויים שאינם עובדי עבודה זרה, ואף על מוסלמים.

הפוסקים מתקשים בהבנת דעתו של רבי יעקב ב"ר אשר בעל הטורים. בחשן משפט סימן רמ"ט כתב:
"אסור ליתן מתנת חינם לעובד עבודת כוכבים, אבל מותר ליתן לגר-תושב, שהרי מצווה להחיותו".

אמנם הטור כתב על מתנת חינם לגוי ולא על מכירת קרקע לגוי, אך יש מקום להשוות בין דיניהם, מכיוון ששניהם נלמדו מאותו פסוק בתורה: "לא תחנם". מלשון הטור משמע שהאיסור הוא דווקא לעובד עבודה זרה, ואינו כולל גוי שאינו בגדר עבודה זרה. אך לא כך הבין רבי יוסף קארו ב"בית יוסף" על הטור שם שכתב:
"מה שכתב רבנו, אסור ליתן מתנת חינם לעובד-כוכבים, לא לאפוקי ישמעאל".

דעתו, אפוא, היא שאין לחלק בין עובד עבודה זרה לשאינו עובד עבודה זרה. אך ה"ב"ח" חלק על הבנת ה"בית יוסף" בדברי הטור וכתב:
"ולפי דבריו קשה למה לו לרבנו לכתוב לע"ז ולתת מכשול שיבינו למעט ישמעאלים".
דהיינו, הבנת הב"ח היא שבישמעאלי אין האיסור של מתנת חינם.

רבי מיוחס רפאל ב"ר שמואל התייחס לשאלה זו בספרו "מזבח אדמה" בהלכות יין נסך9 סימן קנ"א (על דברי שו"ע סעיף ח' "אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י") וכתב:
"והאידנא שראינו גדולי ישראל מו"ה, מוהרש"א ומהר"מ וכמה וכמה חצרות ובתים וכיוצא [שנמכרו לעכו"ם] נראה וודאי דהיינו משום דלאו דלא ישבו בארצך לעניין חניה בקרקע, היינו על גויים עובדי עבודה זרה דווקא".

כך רצה לדייק גם מדברי ס' המצוות מצווה נ"א:
"הזהירנו השי"ת מלהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירותם בה'".
משמע, לדעתו מהרמב"ם בספר המצוות, האיסור חל על עובדי עבודה זרה בלבד.

על תשובה זו הסתמך הרב הירושלמי הרב א' סלומן מני בספרו "זכרונות אליהו" שכתב (ביורה דעה מערכת ג', אות ג')
"אסור למכור בית לגוי... ועיין מזבח אדמה, שהגויים ישמעאלים אינם בכלל זה".

רבי ישראל משקלוב, מחבר "פאת השולחן", הביא להלכה (הלכות א"י, סימן א', ס' י"ז) את דעת בעל "כפתור ופרח" וכתב:
"והאידנא שא"י תחת הישמעאלים מותר להשכיר... ולמכור לכולם אסור".

הרב אברהם יצחק הכהן קוק דן בכמה מתשובותיו בס' משפט כוהן (תשובות נ"ח, ס', ס"ג) בבעיית מכירת קרקעות לגוי בשנת השמיטה, שהתעוררה בימיו. מתוך הדיון בהיתר המכירה בשנת שמיטה הוא בא לידי דיון באיסור מכירת קרקע לגוי, שהרי יש שטענו, שאי אפשר לבצע היתר מכירה בגלל איסור זה. דעתו של הרב קוק הייתה שבמכירה לישמעאלי אין האיסור חל, ולכן התיר למכור קרקעות א"י לערבים-מוסלמים. בין שאר הראיות הוא הסתמך על הטור חושן משפט סי' רמ"ט, שהובא לעיל, שכתב:
"אסור ליתן מתנת חינם לעובד עבודת-כוכבים,
אבל מותר ליתן לגר-תושב, שהרי מצווה להחיותו".

כך השיב הרב קוק גם לטענה שהועלתה בפי מתנגדי היתר המכירה, מדוע לא מצאנו בחז"ל פתח להתיר עבודה בשביעית ע"י מכירת הקרקע לעכו"ם. לדעתו, לא מצאנו משום שבתקופת חז"ל לא היו גויים שאינם עובדי עבודה זרה, ואי אפשר היה להתיר את מכירת הקרקע לגויים שהם עובדי עבודה זרה משום "לא תחנם".הרב יהונתן אבעלמאנן בעל "תורת יהונתן" והרב קוק ב"משפט כהן" סברו, שהרמב"ם והראב"ד חלוקים בקשר לנקודה זו, דהיינו, בשאלה האם איסור "לא תחנם" נוגע גם לגויים שאינם עובדי עבודה זרה.

הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"י ה"ו כתב:
"אבל בזמן שיד ישראל תקפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו אפילו יושב ישיבת עראי אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני-נח שנא' לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה"

הראב"ד בהשגותיו שם כתב:
"א"א איני משווה לו בישיבת הארץ".

לשיטת הרמב"ם, כדי להתיר ישיבת הגוי בינינו (וממילא גם להתיר מכירת קרקע), צריך שיהא הגוי בגדר "גר תושב", ז"א גוי שיקבל עליו שבע מצוות בני-נח בפני ג' חברים. כלומר, לא די שיהא זה גוי שאיננו עובד עבודה זרה. ולדעת הרמב"ם אין קטיגוריה של מצב ביניים של גוי שאיננו עובד עבודה זרה שיותר בישיבת הארץ. הראב"ד, לעומת זאת, סבר שלעניין ישיבת הארץ, די שהגוי לא יעבוד עבודה זרה. ז"א לדעת הראב"ד, גם האידנא (שאין לנו גר תושב) אפשר להתיר ישיבה של גוי בא"י בתנאי הנ"ל.

כך סבר גם הנצי"ב מוולוזין. בספרו "משיב דבר", כשדן בבעיית היתר מכירה בשמיטה, התייחס כאמור גם לשאלת תוקף איסור "לא תחנם". וכך ענה לאחד הגאונים שרצה להתיר למכור קרקע לישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה. הוא דחה בחריפות היתר זה, וכתב שם
"כי רוצים להימלט מאיסור שביעית בזמן הזה דרבנן... ופגע באיסור מכירת קרקע10 לעובדי גלולים בא"י שהוא איסור דאורייתא לכ"ע... דהלאו דלא תחנם הן במתנה, הן במכירת קרקע, שהוא איסור דאורייתא בעובד גלולים ומותר גר תושב, אף אם הוא עובד גלולים שלא פלח נמי אסור... כתב המשנה למלך בדרך מצוותיך לדעת הראב"ד אף דפליג במצווה דלא יישבו בארצך וסובר דדווקא בשבע עממים. מכל מקום בלא תחנם מודה דאפילו בשאר עממים אסור..."

ה"חזון איש" (זרעים שביעית ס' כ"ד אות ג'), הבחין בדעת הראב"ד בשתי רמות של גוי:
גוי שמקיים שבע מצוות בני-נח, אף שאינו גר תושב, דווקא שהוא שלם באמונת ישראל, שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות ובן-נח ב-ז',

והסוג השני הוא גוי "שיש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין בהם עבודה זרה ממש, וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר, שאינו ראוי לקבלו לגר-תושב, הרי הוא באיסור לא תחנם ובאיסור ישיבה..."

לדעתו, אף לדעת הראב"ד לא די בקיום שבע מצוות בני-נח, כדי שיותר במכירת אדמה ובישיבה בארץ. על הגוי להיות ברמה של קיום ז' מצוות מתוך הכרה שהן חלק ממערכת תרי"ג שנצטוו בה ישראל, כדי שיופקע מהיותו מושא לאיסור "לא תחנם"11.

ג. האם תלוי איסור "לא תחנם" בקדושת-הארץ?
בבעיה זו דנו בכתבי האחרונים. השאלה היא - האם איסור "לא תחנם" חל רק בזמן שארץ-ישראל בקדושתה, הווה אומר, שלשיטות שקדושה שנייה (קדושת עזרא ונחמיה) בטלה, או במקומות שעולי בבל לא קידשו אותם, לא יהיה איסור של מכירת קרקע לגוי, או שמא איסור "לא תחנם" אינו תלוי בקדושת הארץ, אלא ב"שם ארץ ישראל" גרידא.

הרב מרדכי רובייו, מחבר הספר "שמן המור", טען (בחלק יוד סימן ד') שאי אפשר להסתמך על השיטה הסוברת שקדושה שנייה בטלה,
"שהרי כבר הרמב"ם פסק דקדושה שניה לא בטלה, וא"כ אנו בתר הוראותיו תפסינן... ולמימר דלא התיר המכירה אלא במקום שלא נתקדש בקידוש שני... דאיכא צדדים דלבתר דקדשה קדושה שניה בחלק הארץ חזר איסור חניה לגוי בא"י מדאורייתא גם בחלק שלא כבשו בכיבוש שני, כיוון שכבר הייתה בקדושתה בקידוש ראשון, ולא חזיתן דנתנן חכמים חילוק ביניהן לעניין זה, כמו שנתנו לעניין שביעית".

אולם בעל "מנחת-חינוך", מצווה צ"ד, כתב:
"ודווקא מה שהוא ארץ ישראל המקודשת או בכיבוש שני במה שכבש עזרא, כי מה שלא החזיקו עולי גולה אינו קדוש".
אמנם מנחת חינוך כתב זאת על האיסור של "לא ישבו בארצך", אך אפשר ללמוד מזה גם לענייננו.

כך גם הרב קוק במבוא לספרו "שבת הארץ" פי"ב כתב:
"ולכאורה נראה לומר שאיסור לא תחנם דחנייה בקרקע, כיוון שהוא נאמר דווקא בא"י, א"כ בזמן הזה למאן דאמר דבטלה קדושת הארץ לחיובי מצוות התלויות בארץ, הוא הדין נמי דבטלה לעניין חנייה בקרקע, ואינה אלא מדרבנן".

מהדעות שהבאנו יוצא, אפוא, שאיסור "לא תחנם" קשור עקרונית לעניין הקדושה של מצוות התלויות בארץ. רק לדעת "שמן המור" אנו נוקטים שקדושה שנייה לא בטלה, והיות שבחלק מהארץ שאותו קידשו עולי גולה קיים האיסור, יש בכוחו להחילו גם על יתר חלקי ארץ ישראל שקודשו בקדושה ראשונה. אך מדעת ה"מנחת-חינוך" והרב קוק אנו רואים שהם פסקו, למעשה, לקולא, והתירו משום סברה זו למכור קרקע בא"י לגוי.

דעת ה"חזון-איש" היא שאיסור "לא תחנם" אינו קשור בקדושתה של הארץ אלא הוא חל בכל חלקי א"י, בכל התקופות ובכל המצבים. האיסור עצמו אינו קשור למערכת מצוות התלויות בארץ שהן תלויות בקדושה המיוחדת של האדמה אלא פועל יוצא ממצוות יישוב הארץ ופרט ממצוות ביעור עבודה זרה. וכך כתב (חזו"א, זרעים, שביעית כ"ד אות א'):
"והנה למדנו מזה, דאין איסור ליתן להם חניה בקרקע תלוי בקדושת הארץ, דהא בקדושת הארץ איכא פלוגתא בשעה שגלו, ובאיסור חנייה בקרקע ליכא פלוגתא שהרי עיקרה נאסרה בזמן שאין יד ישראל תקפה... אבל הדבר מוכרע בסברא, שדין זה בכלל הרצון שתהיה הארץ מיושבת מישראל ולא יחנו בארץ עובדי עבודה זרה, וארץ-ישראל היא גם בגלותנו, ואנו חייבים ביישובה ולדור בה גם בגלותנו... אלא לפי שאיסור ליתן להם חניה בקרקע הוא מפרטי מצוות ביעור עבודה זרה".

המשך המאמר