"מעשה ידי הגדתי, זה לי כ"ח שנים משנת הרצ"ב עד שנת השגי"ח, שנות ארבע שמיטות, ובכל שמיטה ושמיטה לא מנעתי עצמי מלהתעסק ולעיין בעניין דיני השמיטה בפירות הגדלים בקרקע של גוי בא"י ואם נתמרחו ע"י ישראל אם יהיו חייבים תרו"מ... ומאז ועד עתה הייתי מורה לשואלים ממני בשנת השמיטה על חיוב תרומה ומעשר שלא היו חייבים".

"הרב ספר החרדים כתב, דפירות שגדלו בקרקע עכו"ם בשביעית ובאו לידי ישראל, כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורים מן המעשרות. וכך היה נוהג ומנהיג הרב גדול הדור מהר"ם מטראני. גם מורנו הרב גדול הדור כמהר"ר יוסף קארו בסוף ימיו כשחיבר שו"ע כתב סתם, שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, ולא חילק בין פירות עכו"ם לפירות ישראל, וכן עמא דבר, עכ"ל.

"על גידולי שביעית בקרקע הנכרי, מזה כמה הורה אבא מורי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב, שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות, וכן היה מורה ובא בכל שנת שביעית הלכה למעשה. והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא היא, שיש בדבר הפסד פירות שביעית, ולא היה מי שערער בדבר. ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל, לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר הואיל והלכה למעשה הוזקקנו".

"עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרים... ומותרין לאוכלם בלא קדושת שביעית וחייבים בתרו"מ ויפריש מ"ע (כפתור ופרח וב"י ורמ"א ורדב"ז ומהר"ם חביב וש"פ), וי"א דאין מותרים רק בקדושת שביעית ופטורים מתרו"מ (מבי"ט ומהרימ"ט) וסברא ראשונה עיקר. ומפרישין תרו"מ ומ"ע בלא ברכה".

"וודאי דעד עלותו למרום החזיק כפי פסקו, וכן המנהג גם עתה בכל ארץ ישראל ומ"ש מהרימ"ט ובתריה גריר החרדים, דמרן ב"י חזר ונהג כהמבי"ט, כבר גלוי וברור מדברי מרן הקדוש האחרונים בשנת של"ד - שביעית האחרונה שבימיו - וחותמו אמת, דעד סוף ימי חייו החזיק בדעתו. וכל הרבנים עמו, וכן נהגו בירושלים בימי הרלנ"ח. רק אשר כתב מהרימ"ט משמועתו, וודאי מפני שהוא נשאר קטן מאביו ז"ל כמ"ש בהקדמתו להמבי"ט, ואח"כ שמע מתלמידיו מה שהנהיג אביו טרם נודע למרן הקדוש ורוב בנין ומנין חכמי העיר וגזרו בחמ"ר (=חרם מרבנן) להחזיק כדעת מרן וכל הגדולים שעמו, ולא סיימוהו קמיה, ובתריה גריר החרדים שהיה בדור שאחריהם, וכן של"ה שהיה בדורות אחריהם".

"ולא מצינו בראשונים ואחרונים מי שיאמר שאין ק"ש נוהג בשל נכרים, זולת מה שהזכירו שנחלקו בזה הב"י והמבי"ט, ולפי דברי מהרי"ט החרדים והשל"ה חזר הב"י והורה כמבי"ט. ולפי הנדפס באבקת רוכל בשנת של"ד עדיין החזיק הב"י בשיטתו, ועדותן של הגאונים שחיו בחיי מרן והיו גדולי הדור בדור שלאחריו, וודאי קים להו טפי בדבר, ועדותן מכרעת נגד דבר הנדפס לאחר דורות הרבה, ולאו מרן הב"י חתם עליה.

אח"כ הגיע לידינו ס' ברכ"י וכתב דכת"י מרן היה מקויים ע"י מהר"ם גלנטי ואין בו ספק. ויפה כתב הברכ"י דאחר שנידה הב"י בראשית שנת של"ד נשתנה המנהג בצפת עפ"י המבי"ט.

ואמנם מה שכתב הברכ"י שהיה הדבר אחר פטירת מרן או בחוליו שלא בהסכמתו, תמוה מאד, דודאי חכמי צפת שהסכימו עם מרן, לא היו עושין דבר נגד מרן ונגד דעת עצמן. גם לשון מהרי"ט מבואר דהכריחו למרן ונענה להם. ואם עדות הזקנים הייתה שלאחר פטירתו או בחוליו עשו כן, היה כותב כן בהדיא. אבל עיקר דברי הברכ"י אינם מובנין, וכי זו לא שכיח שגאון יחזור מהוראתו, והלא קדוש מרן וכל החכמים כל מגמתם למען הדין והאמת, ושפיר י"ל דאחר הכרזת נידוי לעשר כי הדבר ספק וראוי להחמיר, הרבה עליו המבי"ט בראיות, וקם מרן בשיטת מבי"ט והתיר הנידוי ונתן להם רשות שלא לעשר, ומרן משך ידו, כי היה הדבר מרופה בידו, ולא עשה מעשה לצוות שלא לעשר, ואין כאן שום קושיא, ויהיה אמת מש"כ החרדים דנהגו שלא לעשר. ואפשר דמקצת חכמים חזרו לדעת המבי"ט, ונהיה רוב נגד מרן, והוכרע ע"פ הרוב והוכרח מרן לבטל דעתו, ולכן לא ידעו אי גם ב"י חזר בו.

בכל אופן נתבאר שנהגו בצפת כהמבי"ט, ואף לדברי הברכ"י שהיה אחר פטירת מרן, מ"מ הוא מנהג כהלכה, כי לעולם ההלכה כשופט אשר בימים ההם. והנידוי שהכריז הב"י נתבטל, כיון שב"ד שלאחריו חלקו על עיקר דינו, וממילא אינו נוהג לדורות. ואמנם העיקר כעדות מהרי"ט שמרן בעצמו חזר בו".לדעת החזו"א שם, אילו פאת השלחן היה רואה תשובת הרמב"ם, היה חוזר בו.

"וכבר הוכרעה הלכה זו עפ"י דברי הר"מ (=הרמב"ם) בתשובה, שנהוג קדושה בשל נוכרי וכמנהג הקדום, וכמו שכתבו הרי"ק, מבי"ט, מהרי"ט, החרדים והשל"ה, וכ"כ הגאון בעל חיי אדם בהל' א"י שחיבר, וכן המנהג בישוב החדש".

"אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר",

"על גידולי שביעית בקרקע הנכרי, מזה כמה הורה אבא מארי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות, וכן היה מורה ובא בכל שנה שביעית הלכה למעשה, והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא הוא, שיש בדבר הפסד פירות שביעית, ולא היה מי שערער בדבר. ועתה הראו לי נוסח הפסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר, הואיל והלכה למעשה הוזקקנו".

"ולאו מרן הב"י חתם עליה",

"אמנם לעניין מה שעשו חכמי צפת תוב"ב שנדו והחרימו לשומרי שביעית, כבר כתבתי בפסק א' מה שנלענ"ד. ואע"פ שהיה אפשר להביא קצת ראיה, שיש לרבים להכריח ליחידי אפילו להקל, ממ"ש בגמרא פרק ערבי פסחים (ק, א: דתניא מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מפסיקין.) מעשה ברבן גמליאל ור' יוסי ורבי יהודה, שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום, א"ל ר"ג לר"י: רצונך שנפסיק וניחוש לדברי רבי יהודה חברנו, א"ל: בכל יום אתה מחבב דברי בפני רבי יהודה, עכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני, הגם לכבוש המלכה עמי בבית, לא נפסוק, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי", עכ"ל המהרשד"ם.