|
תוכן המאמר: א. הצגת הטיעונים והעובדות ב. ס"ת שניתן "סתם" ג. קיום מצוות כתיבת ס"ת כשהקדישו לביהכנ"ס ד. עדים מהקהל על ההקדש ה. חובת ההוכחה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ו. מתנה ללא קניין ז. דעת האחרונים בנותן ס"ת "סתם" ח. הורדה בקדושה ט. הצעת פשרה י. ס"ת גזול תקציר: דיון הלכתי בעקבות הגשת תביעה נגד אדם שתרם ספר תורה לבית כנסת מסוים ורצה ולהעבירו לבית כנסת אחר. מילות מפתח: קניין, מתנה, גזול, הקדש, |
|
א. הצגת הטיעונים והעובדות הנתבעים טוענים לעומתו שביהכ"נ מתפקד באופן סביר, אף שלפעמים יש קשיים מסוימים בהשלמת מנין. לטענתם יש בביהכ"נ כשמונה ספרי תורה. המהודר ביותר הוא הספר שהוכנס ע"י התובע, עוד שני ספרי תורה כשרים, ועוד חמישה שאינם כשרים. לטענתם אם יילקח מאתם ספר התורה הדבר עלול לגרום לקושי נוסף בתפקוד המניין, כשיחסר להם ס"ת שלישי כשר, לימים שבהם יש להוציא ג' ס"ת. כמו-כן טוענים הנתבעים שלא שמעו על תקדים בו נלקח ספר תורה מבית כנסת לאחר שהוכנס לרשותו. לטענתם, והיה אם יוצר תקדים כזה אצלם, יבוא, מי שתרם מזגן לביהכ"נ וירצה לקבלו בחזרה, וזאת בהסתמך על תקדים הס"ת. הנתבעים הציגו בפנינו את מעיל הס"ת עליו רקום "ס"ת זה נדבת...", כראיה שהספר נדב לביהכ"נ. ברצוני לציין שאיש מהנתבעים לא הזכיר ששמע מפי התובע שהוא "מקדיש" את סה"ת לביהכ"נ. וכן לא הובאו שני עדים כשרים [שאינם ממתפללי ביהכ"נ] שהעידו ששמעו את הנתבע אומר שהוא מקדיש או נותן במתנה גמורה את ספר התורה לבית הכנסת זה. ביה"ד קבל, כשבועיים לאחר קיום הדיון, תוספת טענות בכתב מהנתבעים, כשעל הכתב חתומים כמניין מתפללים. במכתבם חוזרים וטוענים הנתבעים שהחזרת ספר התורה לתובע תיצור תקדים שבעקבותיו יבקשו תורמים נוספים את תרומתם בשנית. כמו-כן טוענים שהעברת סה"ת למניין שאינו מתפקד בימות החול הינה הורדה בקדושה. ב. ס"ת שניתן "סתם" |
"על אודות הס"ת, והוא שנתברר אצלכם שזה הס"ת הוחזק בימים קדמונים לאביו של זה רבי ישראל או לאחד ממורישיו, שאינכם יכולים להחזיק בו, שהרי הדבר ידוע דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בביהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים, וכן פסקתי לו כבר זה ימים רבים כאשר כתבתי אל ידיד נפשי הח' עובדיה מברוטונולו יצ"ו. ואף כי כתבתם אלי שאחד מנשיאי העדה נשבע כי שמע מפי אדם נכבד שהספר ההוא הקדישו אחי אבא של זה, וגם אחד העיד ג"כ ששמע מאמו שהייתה אשה חשובה וחסידה...".
|
|
המהרי"ק פוסל בהמשך דבריו את העדויות הנז', מכיוון שעדות של בני קהילה על ס"ת שבקהילתם הינה עדות פסולה, כמבואר בגמ' ב"ב מג, א שהעדים נוגעים בעדותם. הרי שלדעת המהרי"ק מי שהוחזק ס"ת שהיה של אבותיו, אין הקהל, שס"ת זה נמצא בחזקתם, יכולים להמשיך ולהחזיק בסה"ת בניגוד לרצון היורש, כ"ז שאין עדות כשרה שמי שנתן את הס"ת הקדישו לקהל. כדעת המהרי"ק פסק המחבר בשו"ע [או"ח קנג, כ]. ואף שהמחבר עצמו פסק שם בסעיף יח, והוא מדברי המהרי"ק עצמו בשורש קסא, שכלים מכסף שנהגו להביאם תמיד לבית הכנסת אין יכולים להוציאם לחולין וה"ה בחזקת הקדש, כבר חילק הט"ז שם בס"ק טו בין ס"ת לכלי כסף, וכמש"כ במשנ"ב ס"ק צט. וע"ע בגר"א שם בבאוריו [ס"ק מח] שהביא ראיה מהמשנה במעשר שני פ"ג משנה יב במשאיל קנקנים למעשר שני להוליך בהם מעשר שני, אע"פ שגפן לא קנה, עיי"ש. וזה ראיה לדעת המהרי"ק, וצ"ע מש"כ בשער הציון ס"ק פג דדעת הגר"א משמע דלא כמהרי"ק. ובט"ז שם בס"ק טו הביא את המהרש"ל בתש' [סי' טו] החולק על המהרי"ק, ונידונו באחד שנתן ס"ת להיכל מכמה שנים, ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין. אמת שהייתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ"א קונה ס"ת ונותנה להיכל, וכ"א מכיר ס"ת שלו להתייחס בה. ופסק המהרש"ל שאם בא הוא עצמו ורצה לקחת לעצמו |
"לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה, דחזקה דהוא אקדשה, דהוא הוה מוציא ועליו הראיה. ומשום הכי ראיתי ושמעתי שבני-אדם כשמתנדבים ס"ת לבהכ"נ היו מתנין ברבים שאינה לחלוטין, וא"כ אותו שלא התנה, איהו דאפסיד אנפשיה".
|
|
וכתב עליו הט"ז, דהוא חולק על פסקו של המחבר שפסק כדברי המהרי"ק, וכדברי המחבר מסתבר, |
"דכיון שהיה ידוע שהייתה שלו מתחילה האיך יחזקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהייתה ודאי שלו. ומה שהיו לו מעילין של הקהל, אין ראיה כלל, כי כן המנהג להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת, הן של יחידים הן של הקהל". ע"כ דברי הט"ז.
|
|
הרי שהסכים הט"ז עם דעת המהרי"ק והמחבר, דלא כרש"ל. וע"כ לשיטתם כל היכא שנתן אדם ס"ת לביהכ"נ ולא הביאו הקהל [שעליהם הראיה לדעות הנז', דלא כמהרש"ל] עדים שהקדישו במפורש לקהל, יכול הנותן להוציא ס"ת זה מרשות הקהל. ובמגן אברהם [שם ס"ק כב] הפליג עוד יותר והתיר לו למוכרו, וז"ל: |
"וצ"ע על מה סומכים העולם שמוכרים ס"ת, אפי' נתנו לביהכ"נ לקרוא בהם, ומשתמשים בדמיהם. וצ"ל דכיוון דהמנהג כן הו"ל כאילו התנה בתחילה שלא תחול קדושת רבים עליהם".
|
|
הרי שהתיר המג"א למכור ס"ת של יחיד שנתנו לביהכ"נ שיקראו בו, יכול לקחת את הס"ת מהקהל ולמוכרו, שכיון שהמנהג כן, לתת ס"ת לרבים ולמוכרו בעת הצורך כשהנותן זקוק לכסף, ה"ז כאילו התנו שלא תחול קדושת הרבים עליהם. וע"ע במש"כ הט"ז [שם בסוס"ק א] |
"וצ"ע ובזמנינו רואים הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם, נראה עכשיו כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו כ"ז שיצטרך לו, ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה, ואף שלא התנה בפירוש".
|
|
הרי שלדעת הט"ז יכול למכור ס"ת ולקנות אחר בדמיו [בניגוד למג"א הסובר שיכול אף להשתמש בדמי הס"ת לשימוש של חולין], שכן היא דעת הקונה בשעת הקנייה, אף שלא אמר כן במפורש. וע"ע בשדי חמד ח"ו עמ' 592 בד"ה ובשו"ת, שנראה דעתו להלכה כדעת המג"א ובמשנה ברורה שם [בס"ק צט] הביא את דעת המטה יהודה והאליהו רבה [בתרוצו השני] הסוברים שדווקא כשיודעים בברור שבתחילה לא הניחה לחלוטין רק השאילה שיקראו בה, אבל בהניחה סתם אמרינן דמסתמא אקדשה לעולם. אולם מסקנת המשנ"ב, לאחר שהביא את דעת המג"א הנ"ל, שאף שלכתחילה טוב להתנות שאינו נותן את הס"ת לחלוטין, מ"מ בדיעבד שלא התנה אין להחמיר בזה. ג. קיום מצוות כתיבת ס"ת כשהקדישו לביהכנ"ס |
"ונראה דיחיד הכותב ספר תורה לעצמו ונותנה לביהכ"נ לקרות בה בציבור ומקדישה, לאו שפיר קעביד, דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ושוב אינו יוצא בה ידי חובתו, דלכם כתיב, שלכם בעינן, כדאשכחן בארבע מינים שאין אדם יוצא בשל חבירו מדכתיב בהו ולקחתם לכם. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מילתא דכיון דכתב לעצמו ס"ת יצא ידי חובתו וסגי ליה אע"ג דמקדישה בתר הכי, זה אינו, דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת..., לכ"נ דאין להקדיש ס"ת אא"כ כותב לעצמו אחרת".
|
|
וכדברי התורת חיים כתב גם החיד"א בברכי יוסף [יור"ד סי' ער אות ז] , וכן הביאו הרע"א בהגהותיו על השו"ע [יור"ד ר"ס ער], אך ציין שמדבריו משמע דאינו יוצא בס"ת של שותפין, וע"ז הביא חולק, עיי"ש. וכן נראה דעת החתם-סופר בתש' [חאו"ח סי' נג] שמי שנתן ס"ת לציבור לא ע"ד שאלה, שלא יברכו ברכת הטוב והמטיב, דכיון שעי"ז לא יקיים הנותן מצוות כתיבת ס"ת ה"ז רעה לדידיה ולא טובה, וע"ע בשדי חמד ח"ו עמ' 492 בד"ה ועל]. ואף שבפת"ש [יור"ד סי' ער ס"ק ג] הביא חולקים הסוברים שמקיים מצווה גם אם הקדיש לציבור, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ובודאי כל מי שכתב ס"ת אין בדעתו להפקיע מעצמו את המצווה ואין בדעתו להיכנס בספק כלל, ואומדנא דמוכח דלא נתן את הס"ת לחלוטין. וכיוצ"ב ראיתי לרבה של לבוב הגאון רבי יוסף שאול הלוי נתנזון בתש' [שואל ומשיב מהדורא תליתא ח"ג סי' פו] שדן באיש זקן שלא היו לו בנים זכרים וכתב ס"ת ונתנו להיכל בית המדרש להיות לו לזכר עולם. וכמה פעמים אמר בע"פ בפני אנשים שנותן את ספר התורה במתנה גמורה מעכשיו ולאחר מיתה, והבטיח להם שיתן להם בכתב שיהיה לזה תוקף לסלק כל ערעור, שלא יהיה לבנותיו או לחתניו כל ערעור, ומת קודם שנתן את הכתב. וכתב ע"ז השואל ומשיב שאין הציבור יכול להחזיק בס"ת בניגוד לרצון חתניו, הן מטעם המהרי"ק והן בגלל מש"כ התו"ח שאינו מקיים את מצוות כתיבת ס"ת. ואמדינן לדעתיה שלא גמר להקנותו באופן שלא יצא ידי חובת המצווה, וכל כוונתו הייתה שיהיה רק אחרי מותו, ואחרי מותו הרי אין לו כוח להקדיש. |
"וגם מה שאמר ברבים שדעתו במתנה גמורה, אבל לא היה רק דרך שיחה בעלמא ולא בדרך הודאה, ומי יוכל להעיד על מה שאמר דרך סיפור אם כוונתו להודאה גמורה ולמתנה גמורה", [וכוונת השו"מ שהרי אנשי הקהילה אינם נאמנים, כדקיי"ל בחו"מ סי' לז, וכמש"כ לעיל].
|
|
ד. עדים מהקהל על ההקדש דהנה המחבר בחו"מ לז, כב פסק וז"ל: |
"עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדשות ועל כל ענייניהם, וכשרים אפי' לקרוביהם כיון שקיבלום עליהם".
|
|
לפי דברי המחבר יוצא לכאורה שיוכלו הקהל להביא שני עדים מבין המתפללים, ויהיו אלו עדים כשרים מכוח המנהג. אולם לכשנעיין במקור הדברים יתבארו דברי המחבר באופן שונה. דהרא"ש בתש' כלל ה' סוף אות ד' כתב וז"ל: |
"מנהג פשוט הוא בכל ישראל שאין מביאים עדים מחוץ לעיר להעיד על תקנתם והסכמתם אלא מקבלים עליהם עדי העיר להעיד על כל ענייניהם, וכשרים אפי' לקרוביהם כיון שקיבלום עליהם אנשי העיר".
|
|
חזינן דהרא"ש מיירי רק לענין תקנות הקהל והסכמותיהם, שיכולים להעיד עדים מהקהל, אולם לא לענין דו"ד בענין הקדשות בין היחיד לקהל. גם מדברי הרשב"א בתש' [ח"א סי' תתיא] נראה דמיירי רק לענין תקנות, ואף שנידון שאלתו הייתה גם לעניין הקדשות, מ"מ בתשובתו לא הזכיר הרשב"א הקדשות. ועוד י"ל דהקדשות דומיא דתקנות, שהעדים מעידים שההקדש מטרתו כו"כ [לעניים, לתורה וכד'], ולא לדו"ד בין מקדיש להקדש. וז"ל הרשב"א: |
"העיד במנהג העיר בכל התקנות וההקדשות ועבר אדם עליה, אם מביאים ראיה ממנו או לא. תשובה: באמת כך הוא, וצא וראה בכל קהילות הקודש שאין מביאים עדים ממדינה למדינה להעיד על תקנותיהם. ויש תקנות במקצת מקומות שכל ישראל נכללין באותה תקנה, א"כ בטלת אותם מן העולם, שאין לה עדים, ובכל כיוצב"ז אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך ציבור נוהג ונהוג כן".
|
|
ומוכח דהרשב"א מיירי בתקנות או במצבים שאין אפשרות אחרת אלא להביא עדים מן הקהל, שהרי אם נאסור להביא עדים מהעיר לעניין תקנות העיר לא נמצא ע"כ עדים בשום פנים ואופן, וה"ה הקדשות באופן שכת' לעיל. אולם לעניין דו"ד בין הקדש ליחיד לא מיירי הרשב"א כאן. ברם, בתש' אחרת של הרשב"א נראה דמיירי אף לענין דו"ד כנז'. וז"ל הרשב"א [מובא בב"י סו"ס לז]: |
"...וכן אנו נוהגים לעולם בכל ענייני הציבור ואפי' בהקדשות, שאם אי אתה אומר כן מי מעיד על אותו הקדש של שני ספרים שהקדיש פלוני, ובס"ת הכל פסולים אצלו ואפי' סילוק אינו מועיל. אלא שכך נהגו בכל מקום עכשיו להכשיר פסולי הקורבה בכלל דברים אלו". הרי לנו מפורש בדברי הרשב"א דהמנהג להכשיר עדים מהקהל גם על דו"ד בין מקדיש להקדש.
|
|
ונלענ"ד שהדבר נמצא במחלוקת אחרונים. דמדברי השב יעקב בתש' [חחו"מ סי' ח'] מוכח דאין עדים מהקהל נאמנים להעיד על דו"ד בין מקדיש להקדש, דאם לא נימא כן יהיה סתירה בדברי הרא"ש. ודווקא אם יש מנהג קבוע וידוע שיכולים להעיד בכה"ג שרי, אולם באין מנהג קבוע וידוע לא, עיי"ש. אך מדברי החתם-סופר בתש' [חו"מ סי' לח] שכתב "דהיינו דווקא לעירם כגון פלוני מבני העיר הקדיש כלי זה לביהכ"נ", מוכח דס"ל דאף בכה"ג יכולים להעיד, וצ"ע לדינא. אמנם מזה שיש לביכ"נ זה עוד ס"ת, נראה דאין להכשיר את העדים בנידו"ד [עיין ברמ"א לז, יט ובסמ"ע שם ס"ק נג], דכיון דס"ת זה הינו הס"ת המהודר ביותר בביכנ"ס זה הוי ממש נוגעים בעדותן, דניחא להו לצאת י"ח בס"ת מהודר. מה עוד שמדברי הרא"ש בתש' כלל ג' אות יג מוכח דאפי' אית להו ס"ת אחר בעי סילוק [שלא יהנו יותר מס"ת זה, וכ"כ בתומים סי' לז ס"ק יז, עיי"ש.]. לפ"ז בנידו"ד שלא הועלתה כל טענה מהנתבעים ששמעו מפי התובע שהוא "מקדיש" את סה"ת לביהכ"נ, וכן לא הובאו שני עדים על-כך [ולאמור לעיל היה על הנתבעים להביא שני עדים שאינם ממתפללי ביהכנ"ס], והתובע טוען שהכניס את הס"ת באופן סתמי ללא אומר וללא דברים, לא על נתינה לחלוטין ולא על הפקדה לזמן, יש להגדיר הלכתית נתינה זו כנתינה "סתם", ולאמור לעיל, למש"פ המהרי"ק והמחבר, הט"ז והמג"א, וכדעתם פסק גם במשנ"ב, יש על הנתבעים להחזיר את הס"ת של התובע לרשותו. ה. חובת ההוכחה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מטוען ונטען ה"ח, וכ"פ השו"ע בחו"מ קלג, ה וז"ל: |
"אבל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש למערער עדים שהיה שלו וראו אותו עתה ביד המחזיק, וזה אומר שהשאילו או שהשכירו, אע"פ שאין לו עדים האיך בא לידו, אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא ממושכן הוא בידי וצריך להחזירו".
|
|
וספר תורה מוגדר כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לכ"ע. דהנה בהגדרת דבר העשוי להשאיל ולהשכיר מצאנו מחלוקת בראשונים. דעת התוס' בב"מ קטז, א (ד"ה והא) ושבועות מו, ב (ד"ה וספרא) דכל דבר שיש רגילות להשאילו ולהשכירו נחשב כדבר העשוי להשאיל ולהשכיר, שבדו"ד בין המרא קמא למחזיק חובת ההוכחה היא על המחזיק. ואילו לדעת הרמב"ם [בפ"ח מטוען ונטען הט-י] דווקא דבר שתחילת עשייתו להשאיל ולהשכיר נחשב כדבר העשוי להשאיל ולהשכיר שדינו כנ"ל. ודין הספרים כבר הוזכר בגמ' הנ"ל [שבועות מו, ב] דספרי דאגדתא חשיבי כדברים העשויים להשאיל. וכתבו התוס' שם [ובב"מ כנ"ל] |
"דכ"ש שאר ספרים שדרך להשאילם יותר, כדאמרינן בפרק נערה בכתובות נ, א וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים, וכן הוא למסקנת התוס' שם.
|
| אמנם מדברי רש"י שם בד"ה מיתמי מבואר |
"דדווקא ספרי דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר, אבל שאר ספרים אינן עשויים להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלין, כמו ששנינו במוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחילה ולא יקרא אחר עמו...".
|
|
וכן היא דעת הרמב"ם בס"פ ח מטו"נ. אמנם זה פשוט שגם לשיטתם ס"ת עיקרו להשאיל, בפרט בימינו אנו שאין לומדים מס"ת הכתוב על קלף אלא מחומשים, וכל עשייתו היא ע"מ לקרוא בו בציבור, וע"כ כל אדם פרטי שכותב לעצמו ס"ת אינו עושה כן כדי שתהא מונחת בקרן זווית בביתו אלא מוסרה לציבור כדי שיקרא בה, גם הרמב"ם יגדיר ס"ת כדבר העשוי להשאיל. וכ"כ מפורשות בגינת ורדים חו"מ כלל ג סי' יז דס"ת גם לרמב"ם עשוי להשאיל, וז"פ, וע"ע בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קלז בסופו. ע"כ חובת ההוכחה שהתובע נתן את סה"ת במתנה גמורה ומוחלטת חלה על הנתבעים, ועליהם היה לטעון ולהביא עדים שהתובע הקנה להם בקניין כנ"ל. ומדלא הביאו כן, ספר התורה בחזקת התובע. וע"כ אין מקום לטענת הנתבעים, כפי שכתבו בכתבם, שחובת ההוכחה חלה על התובע מדין המוציא מחברו עליו הראיה. ומה שהביאו הנתבעים כראיה את מעיל הס"ת ועליו רקום "ס"ת זה נדבת וכו'", אינו ראיה כלל, שכן נוהגים לכתוב הכל, גם אלה שבפרוש רק משאילים את הס"ת, ונוסח זה הוא נוסח קבוע גם למי שמשאיל ס"ת לביכ"נ. נוסח זה הוא שיגרת לשון, ואינו מצביע על כל כוונה למתנה מוחלטת. ו. מתנה ללא קניין |
"עוד נ"ל דלא שייך בזה אמירה לגבוה, דבאמת הס"ת בקדושתו, רק שהספק הוא לאיזה ביכנ"ס שייך, ובזה לא שייך אמירה לגבוה כיון שהוא רק שינוי מקודש לקודש. ועיין מל"מ פ"ו מערכין מש"כ בזה דהוי כמו מיתומים ליתומים דלא טענינן. ואני אמרתי כיון דלא שייך רווחא להקדש כיון שהס"ת בקדושתו והרווחא שייך לביהכנ"ס ובזה ל"ש אמירה לגבוה כמש"כ התוס' קידושין כט ובשו"ע יור"ד סי' רכח".
|
|
הרי לנו מדברי השו"מ שאמירה בפיו גרידא, אף שהס"ת היה כבר ברשות ובחזקת ביהכנ"ס לא מהני ללא קנין, והס"ת ברשותו קאי. וע"כ על הנתבעים היה להביא עדים שהתובע נתן והקנה בקניין גמור. ז. דעת האחרונים בנותן ס"ת "סתם" |
"ואף אם הוא [נותן סה"ת] עם-הארץ ולא ידע שיאבד מצוותו בזה שיתן לביהכ"נ, ואולי עוד היה סבור שיותר יש מצווה שיקדישנה לביהכ"נ, וא"כ אפשר הייתה כוונתו להקדישה לביהכ"נ לחלוטין. פשוט לענ"ד דהוא הקדש טעות, דברור אם היה יודע שיאבד מצוותו בזה לא היה מקדישה, ונהי שאין לסמוך ע"ז כשהקדיש בפירוש משום דאפשר שיודע שאבד מצוותו ומ"מ הקדישה, אבל עכ"פ כשלא פירש ממ"נ אינו הקדש, דאם יודע הדין הדין אנן סהדי שלא הקדישה, ואם אינו יודע הוי הקדש טעות".
|
|
ולאחר שחלק על הסבר הערוך השולחן, מסיק הגר"מ וז"ל: |
"ולכן לדינא כיון שהמחבר והרמ"א הסכימו למהרי"ק וגם הט"ז מסיק כן, הוי דעת המהרש"ל דעת יחיד, ובפרט שמוכרח כמותם כדבארתי, ולכן בנתן סתם הוא של הבעלים כפסק השו"ע".
|
|
לפ"ז יובן החילוק בין מש"כ המהרי"ק בשורש ע למש"כ הוא עצמו בשורש קסא, וכמש"פ המחבר בסעיפים יח, כ. דדוקא ס"ת שאם הקדישו אינו מקיים את מצוות ס"ת ה"ז בחזקתו, אולם כלי הכסף, וכגון כתרים וכד', שאין בהם הטעם הנ"ל, הרי הם מוקדשים לחלוטין. הרי לפנינו דעת הגר"מ זצ"ל שאם נתן ס"ת לביהכ"נ סתם ולא הקדישה בפרוש, הרי הוא שלו ולא של ביהכ"נ. גם הגאון ר' מאיר אריק זצ"ל בשו"ת אמרי יושר [ח"א סי' עז] דן בשאלה דומה, באחד שכתב ס"ת וגמר בליבו ליתנו לבית מדרש מסוים, וגם אמר זאת בפיו, והיו היריעות של הס"ת תח"י של אותו רב ביהמ"ד, ואח"כ חוזר בו הנותן ורוצה ליתנו לביכ"נ אחר. ורצה הרב השואל לומר שלא יוכל הנותן לחזור בו, שמאחר והוציא זאת מפיו ה"ז נדר גמור כמו אמירה לצדקה. וענה ע"ז הגר"מ אריק שלדעתו זה אינו, דהא אפי' נתנו כבר לבית-המדרש עדיין ברשותו הוא ויכול אח"כ אפי' למוכרו ולהוציאו לביכנ"ס אחר, כדאיתא באו"ח קנג, כ. והביא כסמך גם את דברי התורת חיים הנ"ל, והשואל ומשיב שפסק לפיו שאין הס"ת מוקדש, וכ"פ המרי"א הלוי [יור"ד ח"ב סי' יט] שיכול להוציאו מביכנ"ס זה וליתנו לאחר. |
"וא"כ מאי אולמא הא דהבטיח ליתן להם מאילו כבר נתנו לביהמ"ד שיכול אח"כ להוציאו, וא"כ ממילא יכול לחזור בו לגמרי וליתנו לבימ"ד אחר, דהא ל"ש בזה דין נדר כלל כיון דבכל שעה יכול להוציאו".
|
|
ושוב הביא מש"כ המהרי"ט בתש' [יור"ד סי' ה'], וכתב |
"דזה שייך במקדישו באמת דאח"כ שוב אינו יכול למוכרו, אבל בנותן ס"ת כנהוג בזה"ז דבאמת יוכל למכרו אח"כ, א"כ שוב אין בזה דין נדר כלל שיהיה מחויב ליתנו לביהמ"ד שאמר",
|
|
עיי"ש בדבריו באריכות.
והגאון מטשיבין מוסיף סברא ודין [בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' צא - בנידון דידיה, |
באשה שציותה בחוליה לכתוב ס"ת ממעות שהניחה, עיי"ש], דאף אם נאמר שהיה גמירות דעת להקדיש את הס"ת לידי הציבור, מ"מ מי אומר שהיה גמירות דעת למוסרו עולמית לבית מדרש זה, אולי היה בדעתה שבכל עת שתרצה יהיה בידה למוסרו לבית מדרש אחר. בשלמא אם היה ברצונה לחזור וליקח הס"ת לעצמה שפיר היה מקום לומר שאינה יכולה, אולם בנידו"ד שרצונה לתת את הס"ת לבימ"ד אחר ודאי שיכולה.
|
"וכן ראיתי בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' יט שהעלה דאפי' לדעת המהרש"ל שהביא הט"ז דהס"ת שייך לציבור, מ"מ זה דווקא ברוצה ליקח הס"ת לעצמו, משא"כ ברוצה למוסרו לבימ"ד אחר שפיר י"ל דגם המהרש"ל יודה דמותר לו להוציא הס"ת מבימ"ד זה לבימ"ד אחר, עיי"ש".
|
|
הרי שלסברת המרי"א הלוי, וכוותיה הסכים הדובב מישרים, לכ"ע, גם לחולקים על דעת המהרי"ק, יכול להוציא את הס"ת מביכנ"ס זה לביכנ"ס, והחולקים חולקים רק באופן שרוצה לקחתו לעצמו. גם הגאון הרב מרדכי יעקב ברייש [רבה של ציריך] בשו"ת חלקת יעקב [חאו"ח סי' מד - במהדורה החדשה] דן בשאלה דומה, ומסקנתו - |
"שלא מעייל איניש נפשיה בספיקא, ובשעה שנתן הס"ת לביהכ"נ לא עייל נפשיה בספיקא להפסיד בזה את המצווה שלו של כתיבת ס"ת, ואמדינן נפשיה כאילו פירש להדיא שאינו נותנה לחלוטין לציבור רק בכדי לקרוא, ובפרט שכבר העידו לנו המגן אברהם והאליהו רבה דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהן... ולפענ"ד זה ברור".
|
|
הבאתי בדברי מספר פוסקים, מהמהרי"ק הראשון ועד לאחרוני האחרונים, שמכולם עולה מסקנא ברורה לנידונינו שעל הנתבעים להחזיר את ספר התורה, שהוכנס לרשותם ע"י התובע, לרשותו של התובע, כדי שיוכל להפקידו בבית כנסת אחר לפי רצונו. ח. הורדה בקדושה למצב שבו קוראים פעמים רבות בס"ת וכעת רוצים לשנות ולקרוא בו פעמים פחותות, יש התייחסות הלכתית מזוויות שונה. הרמ"א בחו"מ קמט, לא כתב וז"ל: |
"יחיד שיש לו ס"ת והחזיק שהציבור קורא תמיד בס"ת שלו, אם היה לצבור ס"ת אחרת כשקראו בשלו מקרי חזקה ואסורים לשנות, ואם לא היה להן ס"ת אחרת לא מיקרי חזקה".
|
|
ועיי"ש בסמ"ע ס"ק נ ובנתיבות שם ס"ק טז ובתומים שם. הרי שטענה זו יכולה להישמע דווקא מצד בעליו של סה"ת, ולא מהציבור. יתירה מזו - מדברי הרמ"א מוכח שאם בעליו רוצה לשנות ומסכים שיקראו בו פחות אין כל מניעה בכך, ורק התנגדותו יכולה למנוע קריאה בס"ת אחר, כשהוא בא בטענת חזקה כמבואר שם. בכ"ע הדבר ברור שלאחר שקבענו שהתובע הינו הבעלים של סה"ת, זכותו להעביר את הספר לאיזה ביכ"נ שיחפוץ, ואפי' לא יקראו בו כלל. ט. הצעת פשרה וע"כ אין מקום לעכב את ביצוע השבת סה"ת לבעליו עד שיתוקן סה"ת הפסול, אלא יש להשיב את סה"ת תוך שלושים יום מתאריך נתינת פסה"ד, ובמהלך זמן זה ולאחריו יוחל בברור מקצועי ויקבלו הצעות מחיר. והואיל ומעשה זה מצדו של התובע הינו לפנים משורת הדין, אין מקום לכרוך את השבת סה"ת בתיקון ס"ת אחר. י. ס"ת גזול הרא"ש במסכת ראש-השנה [פ"ג סה"ט] כתב וז"ל: |
"וההיא דלולב ביו"ט שני שיוצא בשאול וגזול, וכן בשופר אם תקע בשופר גזול יצא, והכי איתא בירושלמי [סוכה ג, א] מה בין לולב לשופר, א"ר אסי בלולב כתיב ולקחתם לכם - משלכם, - ברם הכא יום תרועה יהיה לכם, מ"מ".
|
|
הרי דס"ל לרא"ש כדעת הירושלמי דכיון דאין דין "לכם" בשופר, יוצא גם בשופר הגזול. ובקרבן נתנאל שם [אות ש] הקשה דמ"מ יהיה אסור לתקוע בו מדין "מצווה הבאה בעבירה". ותירץ ע"פ מש"כ הירושלמי בהמשך [שם] לחלק בין שופר שמצוותו רק בשמיעת הקול וא"צ לעשות מעשה בגופו, שהרי אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו יצא, ובקול אין דין גזל, משא"כ לולב שצריך להגביהו ולעשות מעשה בגופו. וצ"ל, דכיון דא"צ לעשות מעשה בגופו א"צ לעשות מעשה גזלה ע"מ לצאת ידי המצווה, וע"כ לא הוי מצווה הבאה בעבירה, כ"נ פרוש הק"נ, וע"ע במש"כ הישועות יעקב [או"ח תקפו ס"ק א]. גם הרמב"ם פסק שיוצאים י"ח מצוות שופר בשופר גזול, וז"ל הרמב"ם בפ"א משופר ה"ג: |
שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצווה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל".
|
|
ובראב"ד שם כתב |
"דאפי' יהיה בו דין גזל, יום תרועה יהיה לכם מ"מ".
|
|
ועיין בלחם משנה שם שהרמב"ם רצה להרוויח את הקושיא ממצווה הבאה בעבירה וע"כ נקט בטעמו שאין בקול דין גזל, וכ"כ הרבינו מנוח שם, וע"ע ברב המגיד שם בביאור הדברים. וראה עוד בשו"ת חוט המשולש תשובה מנכדו של הגר"ח וואלוזינר, הגאון ר' אליעזר יצחק [בסוף הספר סי' א], ובתורה תמימה [במדבר כט, א אות יא]. ובשו"ע פסק כדעה זו [או"ח תקפו, ב]. אולם יש מן הראשונים שפסקו שאין השומע קול שופר משופר גזול יוצא ידי חובתו, ובהם האור זרוע [מובא בהגהות אשרי סוף מסכת ראש השנה, וכן בב"י או"ח תקפו] ש"שופר הגזול פסול", ועיין הסבר דבריו בב"י הנז'. וכ"ה דעת הריטב"א [ראה"ש כח, א ד"ה ולענין] וז"ל: |
"ומסתברי דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה, אבל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצווה הבאה בעבירה, כדין לולב דמפסיל מהאי טעמא ביום השני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול. שאע"פ שבקולו הוא יוצא מצווה הבאה בעבירה היא, ובמה יתרצה אדם אל אדוניו ביום הדין. ובירושלמי דלא חייש להא, משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצווה, דמצווה הוי שינוי רשות או שינוי השם וקנאו ביאוש ושינוי רשות, הלכך שופר הגזול פסול והשאול כשר. וגזול שקנאו ביאוש ושינוי כראוי קודם מצוותו ליכא משום מצווה הבאה בעבירה".
|
|
ואף שלענין קנאו ביאוש ושינוי רשות, שהריטב"א מקל ע"פ הירושלמי ונראה דהאו"ז מחמיר בכ"ע, מ"מ לתרוייהו היכא שלא קנאו בקנייני גזילה לא יוצא ידי חובתו. ולענ"ד נראה דדין ס"ת כדין שופר דתרוייהו המצווה בשמיעה, ואין דין שיעשה מעשה בגופו. וא"כ אם יוצאים בס"ת גזול תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל. ואף למש"פ המחבר בשו"ע דיוצא ידי חובתו, כתבו הב"ח והפרי חדש [וכוותיהו פסק המשנה ברורה תקפו ס"ק ט] שכ"ז בדיעבד אבל לכתחילה פשיטא שאסור לתקוע בו. ובמגן אברהם שם בס"ק ד' כתב דאין לברך עליו אף לשיטת המחבר, ועיי"ש בלבושי שרד. וכ"פ באליהו רבה שם, וכ"פ במ"ב ס"ק ט דאפי' היה ייאוש ושינוי רשות או מעשה ג"כ אין לברך עליו. |
