העיון ב"טעמי המקרא" הוא נושא ייחודי במורשת אשכנז. אין הכוונה לעיסוק בטעמי המצוות, אלא בטעמי המקרא, 'הנגינות', שאנו מכירים בעיקר מקריאת התורה, אך חשיבותם אינה מצטמצמת בקריאת התורה. טעמי המקרא נזכרים כמעט בכל מפרשי המקרא בגלל חשיבותם בלימוד ובהבנת המקרא. כך נהגו רוב מפרשי המקרא בתקופת הראשונים, וכך נהגו מפרשי התורה באשכנז מראשית צמיחת מורשת אשכנז ועד הדור האחרון, כולל שרידי רבני אשכנז שעלו לארץ ישראל.

נכתב רבות על טעמי המקרא, כלליהם ומשפטיהם, ומפרשי התורה השתמשו בטעמי המקרא ככלי עזר להבנת המקרא. אלה הם שני צדדים של אותו מטבע. בדורות האחרונים, כאשר גברו קולות מכחישי המסורת, עסקו חכמי ישראל באשכנז בטעמי במקרא, כדי למצוא בהם חיזוק למסורות חז"ל. בדורנו קיבלו העיונים בטעמים תנופה חדשה בעקבות עבודתם של מומחים במקצוע זה.

כדי להדגים את חשיבות הטעמים להבנת המקרא, נביא כאן דוגמה אחת. אליעזר שאל את רבקה: "ויאמר בת-מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין" (בראשית כד, כג). קיימות שתי אפשרויות להבנת הפסוק. הראשונה: "ויאמר בת מי את - הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין". אם כך, אליעזר ביקש תשובה באופן מיוחד על שאלת הלינה. אפשרות אחרת: "ויאמר בת מי את הגידי נא לי - היש בית אביך מקום לנו ללין". לפי חלוקה זו, אליעזר הדגיש את שאלת "בת מי את". כאן קיימות שתי אפשרויות שוות. טעמי המקרא נותנים תשובה ברורה: "הגידי נא לי" שייך לתחילת הפסוק, שהרי "לי" מוטעם עם 'אתנחתא', ולפי זה המשך הפסוק "היש בית אביך מקום לנו ללין" אינו קשור עם "הגידי נא לי". לפי הטעמים עיקר שאלת "הגידי נא לי" הוא על ייחוסה של רבקה, ואילו השאלה על הלינה באה רק כשאלה נוספת. ואלה דברי הרב מרדכי ברויאר: "ניגונו של פסוק תלוי במידה מרובה בפירושו, ולפיכך הטעם המורה על הניגון מורה מאליו גם על הפירוש" ('טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת', ירושלים תשמ"ב, עמ' 368). עוד לפני כן כתב הרב מרדכי ברויאר: "טעמי המקרא הם אוצר בלום של פרשנות" ('פיסוק טעמים שבמקרא', ירושלים תשי"ח, עמ' 135).

רבי יוחנן הזהיר מקריאה "בלא נעימה" (מגילה לב, ב), ורש"י מפרש "נעימה - כגון טעמי המקראות", ז"א שיש להימנע מקריאה בלי טעמי המקרא. הנביא אמר "ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח, ח), ורב אמר: "ויבינו במקרא - זה פיסוק טעמים" (נדרים לז, ב). הר"ן מפרש (שם) "שעל ידיהן אדם מבין המקרא כפי תנועת הטעמים". בספר האשכול (מהדורת אוירבך, הלכות סדר הסדרים של כל השנה, פרק כ) מובא "שע"י טעם שהוא הניגון בקול יודע ומבין בפסוק עצמו מה שצריך לחבר או לפרוד מתיבה שאצלו".

יש אומרים שמקור הטעמים מסיני, ויש אומרים שעזרא הסופר או אנשי כנסת הגדולה קבעו את טעמי המקרא, או יתכן שהטעמים נקבעו באופן סופי רק בזמן הגאונים, ומכאן המילים הארמיות לטעמים^a. הרב יואל קטן העיר לי שאולי אין קשר בין טעמי המקרא - החלוקה והפיסוק הנכונים של הפסוק, ההטעמה וכו', שהם מסורת בעל פה מסיני, לבין קביעת הסימנים השונים בתקופה מאוחרת, וכינוייהם בשפה הארמית. וכן כותב הרב מרדכי ברויאר בספר 'טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת', עמ' 3: "הנעימה [הנגינה] שהיתה מלוה את הפסוקים, גם היא היתה מקובלת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והועברה מדור לדור כתורה שבעל פה; עד שבאו חכמי המסורה וכתבו את מה שנמסר להם כתורה שבעל פה. הם קבעו סימנים לתנועות וכך יצרו את מערכת הניקוד; הם קבעו סימנים גם לניגון וכך יצרו את מערכת הטעמים".

במסכת יומא נב, א מובא, שיש ספק לגבי ההפסקה בחמישה פסוקים בתורה, ומזה משמע לכאורה שאז לא ידעו על טעמי המקרא; אך המהרש"א (שם) דוחה הבנה זו. אולי יש להסיק מהספק בחמישה פסוקים, שלגבי כל התורה כולה, חוץ מבחמישה מקומות, לא היה שום ספק על המסורת המדוייקת של טעמי המקרא. כך דעתו של מרן רבי יוסף קארו בשו"ת אבקת רוכל, סי' ד, ש"הטעמים נכתבו בימי עזרא", אך מאידך "בפיסוק טעמי דעזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא".

בטעמי המקרא טמונה חכמה נפלאה, המקדימה את פירושי מפרשי המקרא. דור בא ודור הלך, וטובי מפרשי המקרא עמדו והשתוממו על עבודת הנמלים של בעלי הטעמים בהטעמת כל מילה ומילה בכ"ד ספרים.

רש"י משתמש במקומות שונים בפירושו לתורה בטעמי המקרא^b. במסכת ברכות סב, א כותב רש"י (ד"ה טעמי תורה) על מנהגם של בעלי קריאה שבאו מארץ ישראל: "נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים בין בניקוד בספר בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך, מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל". בפירוש ליחזקאל א, יא כותב רש"י: "אלמלא שראיתי טעם זקף גדול על 'ופניהם' לא הייתי יודע לפרשו". בפירש"י לחגיגה ו, ב (ד"ה לפסוקי טעמים) וזבחים קטו, ב (ד"ה לישנא אחרינא) דן רש"י בשתי אפשרויות של הפסקת הטעמים בשמות כד, ה: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלות". אם מקום האתנחתא תחת "עולות", אז "נערי בני ישראל" - הבכורים - הקריבו עולות, אבל אם האתנחתא כבר תחת "בני ישראל", אז רק קראו את נערי בני ישראל, ואילו אחרים - כהנים - הקריבו עולות ושאר קרבנות הנזכרים שם.

רבינו תם חיבר 'מחברת השיר', חרוזים עם פירוט מדוייק של הטעמים, תפקידם ושימושם. שיר זה פורסם בפעם הראשונה בשנת תרכ"ה בירחון 'ישורון' בפרנקפורט [שנה ה', עמוד קכג] בעריכת הרב ש"ר הירש. שירו של רבינו תם שוב נדפס בזמננו, בליווי הסברים, בספר 'טעמי המקרא' מאת רבי שמואל הלוי ויינפלד, ירושלים תשל"ב. בשיר ייחודי זה של רבינו תם, נזכר, בין השאר, שבתנ"ך נמצאת ארבע עשרה פעמים 'מרכא כפולה'!

רשב"ם (בראשית מט, ט) דוחה פירוש מסויים בנימוק: "לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל". רבינו שמחה, בן-דורו של רבינו תם, מחבר מחזור ויטרי, מונה בפירושו למשנה הראשונה של מסכת אבות את המרכיבים השונים של התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ומציין: "טעמי הנגינות הם שנאמרו למשה, מי תולש, מי זוקף, מי יושב ומי עומד, ומי העולה ומי היורד ומי המנוח". בספר חסידים, סי' שב מובא: "כל ניגון כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה מסיני, שנאמר 'יעננו בקול' (שמות יט, יט)"^c. ר' משה הנקדן, מתקופת בעלי התוספות, כתב ספר דרכי הנקוד והנגינות, נדפס אחרי מאות שנים בוילנא תקפ"ח (1828).

צויין שבספר הזוהר, בינוקא דבלק ובמדרש זוהר איכה, מוזכרים טעמי המקרא, ואף צויינה משמעות הטעם זרקא על "אבינו מת במדבר" (במדבר כז, ג)^d.

גדולי אשכנז וספרד ציינו את חשיבות טעמי המקרא. רבי אברהם אבן עזרא הזהיר ב'ספר מאזנים' (דף ד, עמ' ב): "כל פירוש שאיננו על דעת הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו"; בפירושו לישעיה א, ט כותב ראב"ע: "עיקר גדול הוא לשמור דרך הטעמים"; מדובר שם בפירוש של פסוק בנביאים, לא בתורה! מאידך טענו כנגד ראב"ע, שלפעמים גם פירושו אינו מתאים עם הטעמים. רבי יהודה הלוי עומד בספר הכוזרי (פרק ב, סעיף פ) על חשיבות טעמי המקרא, ומסיים: "ולמחבר החכמה הזאת הדקה סודות נעלמים, ואפשר שעמדנו על קצתם... ולא הראיתי לך כי אם מעט מהחכמה הזאת הדקה". רבנו בחיי מסתמך בפסוק הראשון של התורה על "טעם המלה" והכוונה ל'טפחא' שעל התיבה "בראשית". יש חידוש בדברי רבנו בחיי (בראשית ה, כט), ששני הטעמים על המילה "זה ינחמנו", מלמדים שהיו שתי כוונות בנתינת שם "נח"^e.

המהרי"ל נשאל על איסור מחיקת נגינות שנכתבו בטעות (שו"ת מהרי"ל, סי' קצב). מהרי"ל ענה שהנגינות שייכות לתורה שבעל פה, אין בהן איסור מחיקה, אף "דילפינן מינייהו טובא".

בתחילת תקופת האחרונים טען ר' אליהו המדקדק ['בחור', נפטר שנת ש"ט (1549)], שטעמי המקרא נתחברו בתקופת הגאונים. ר' אליהו נולד בנוישטט, קהילה ידועה בדרום גרמניה, ועבר לאיטליה, ושם חקר, בין השאר, את טעמי המקרא. ספריו 'טוב טעם', באזיל רצ"ט (1539) ו'מסרת המסרת', זולצבך תקל"א (1771) זכו לביקורת, אך גם להסכמה. החיד"א כותב ב'שם הגדולים', מערכת הספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם': "ובילדותי ראיתי שאומר שם ו[בספר] 'מסורת המסורת' שהטעמים והנקודות עשו אותם אחר התלמוד חכמי טבריא, ועימו הסליחה כי הם הלכה למשה מסיני".

הרב חיים ב"ר בצלאל, אחי המהר"ל מפראג ורבה של קהילת פרידברג בדרום גרמניה, חיבר ספר 'באר מים חיים' על פירוש רש"י לתורה, הכולל הסברים על פירושי רש"י הבנויים על טעמי המקרא. הוא נפטר בשנת שמ"ח (1588). בהסברו לפירש"י "מקדש - הטעם עליו זקף גדול להפרידו מתיבת השם של אחריו" (שמות טו, יז), הוא כותב: "הז"ג [הזקף גדול] הוא מן המלכים המופרדין מן התיבה שלאחריו, כאשר פירשתי בחיבור קטן על הטעמים וקראתיו מקרא קודש". הפירוש 'באר מים חיים' נדפס רק בימינו (לונדון תשל"ה), ואילו החיבור 'מקרא קודש' על הטעמים כנראה אבד.

באותה תקופה, חכמי אשכנז כנראה לא הרבו לעסוק בטעמים. לדוגמא: לפני יותר מארבע מאות שנה הופיע ספר 'דבק טוב' מ'אחד מן החבורה הקדושה דק"ק ווראנקבורט... החסיד הגאון כמוהר"ר שמעון אושנבורג הלוי' על פירוש רש"י לתורה. המחבר הדפיס את ספרו בוויניציא בשנת שמ"ח (1588) בדרכו 'למחוז חפצי לירושלים עה"ק'. הספר נדפס פעמים אחדות בגלל הסבריו הקלים, כולל 'הגהות' על פירש"י. בפירוש זה אין כלל התייחסות לפירושי רש"י השונים המסתמכים על טעמי המקרא.

נציין חיבורים אחדים שהופיעו אחר כך, עם התייחסות לטעמי המקרא. בפירוש 'באר רחובות, באור על דקדוקי פירש"י' (זולצבך ת"ץ - 1730), מסביר הרב יצחק אייזק אויערבך מק"ק פיורדא שינויים בטעמי המקרא, כגון בראשית ז, יד; שמות כט, ל; דברים כט, כ. 'המדקדק המפורסם בדורו' הרב מרדכי הלוי כתב על חשיבות הטעמים בסוף הקדמתו 'קנה בשם' לספרו 'מירא דכיא' על דקדוקי רש"י בפירושו לתורה: "הם מורים ענינים נפלאים ונשגבים בתורתינו הקדושה... ועל ידי הטעם נוכל להכיר בין עבר להוה... יש טעמים המפסיקים... ויש טעמים המורים על סמיכות ענין". המחבר היה רב בסלאוויטיש, וחיבורו נדפס פעם ראשונה בפרנקפורט דאודר בשנת תצ"ד (1734). בביאורו לבראשית כט, כז המחבר מצטער על שגיאות נפוצות בקריאת התורה: "כי האות שהטעם עליה אנו צריכים להמשיך ולנגן אותה... על כן באתי כמזהיר להודיע שהשוא נקראת חטף, שאין לה נגינה בפני עצמה רק שצריכין לחטוף אותה אל התנועה שלאחריה... כל זה כתבתי מרוב שיחי וכעסי, קנאת ד' צב-אות וקנאת תורתו הקדושה שנהייתה ללעג בעו"ה, ואין מוחה".

בשולחן ערוך (או"ח סי' סא סעיף כד) מובא שצריכים לקרוא קריאת שמע עם הטעמים, ובעל חות יאיר מודה בספר 'מקור חיים' (סי' סא) שלא מקפידים בזה, אך "ברור לע"ד דהקורא בטעמים הכתובים בתורה ממילא נכלל בזה הבנת הענין... כי כמה פעמים הוכיח רש"י פי' הדבר מבעל הטעמים בתנ"ך".

בשנת תע"ח (1718) הופיע בהמבורג ספר 'שערי תורה' מאת המדקדק ר' שלמה זלמן הענא [נולד בהנאו שבמרכז גרמניה], על 'למודי הדקדוק, שערי זמרה והטעמים'. אחרי פטירתו הופיע ספרו 'שערי זמרה' ויותר מאוחר ספרו 'שערי זמרה הארוך'. ריעב"ץ דוחה בתוקף בספרו 'לוח ארש' (אלטונא תקכ"ט - 1769^f) סי' תס"ב, את הסבריו של ר' שלמה זלמן הענא בספר 'שערי תפלה' (יסניץ תפ"ה - 1725) על שתי מערכות הטעמים שבעשרת הדברות, טעם עליון וטעם תחתון. ריעב"ץ עסק הרבה בטעמי המקרא, ועמד בספריו 'מטפחת ספרים', 'לוח ארש' ו'מגדל עז' על חשיבות הטעמים.

באותה תקופה הופיעו במזרח אירופה ספרים שונים על חשיבות הטעמים, כגון ספר 'טעמי תורה' לר' אליעזר כהנא, כללי הנגינות והטעמים, הקריאה בתורה ועניני מסורה, זולקוא תקי"א (1751).

הרב שלמה חעלמא, בעל מרכבת המשנה על הרמב"ם, נחשב בצדק לגאון בכל התורה כולה, ש"ס ופוסקים. הוא היה כנראה הרב האשכנזי הראשון שכתב פירוש שלם על היד החזקה והמחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד, חיבר פירוש על השלחן ערוך, וכן ספר על ארץ ישראל, עריה הריה ונהרותיה. הוא כתב ספר 'שערי נעימה' על 'דקדוקי הנגינות בספרי אמ"ת' [איוב, משלי ותהלים]. ספר זה נדפס בפרנקפורט דאודר בשנת תקכ"ו (1766).

אפשר לומר, שעד לפני מאתיים וחמישים שנה, הופיעו בכל אירופה, במזרח ובמערב, חיבורים על טעמי המקרא, ופירושים לפירש"י המתייחסים לפירושי רש"י הקשורים לטעמי המקרא.

על טעמי המקרא נמסרו דברים מעניינים בשם הגאון מוילנא. ידועים פירושים אחדים בשם הגר"א על כוונת הטעמים בשמותיהם השונים, כך מובא ב'קול אליהו' פרשת ויגש (סי' מב), פרשת כי תשא (סי' עח), ופרשת ראה (סי' קט - קי)^g. מייחסים להגר"א גם את ספר דקדוקי אליהו 'על חכמת הדקדוק על הניקוד וטעמים ופעלים' (וילנא תקצ"ג), כולל הסברים על טעמי המקרא השונים. ר' בצלאל לנדוי מצטט בספר 'הגאון החסיד מוילנא' (עמ' רכא-רכב) מביאור הגר"א לתיקוני זוהר על הסודות שבטעמי המקרא. נמסרו בשם הגר"א פירושים נוספים לטעמי המקרא, אך קשה לעמוד על נאמנות הדברים.

בתחילת תקופת הרפורמה נשמע זלזול כלפי טעמי המקרא, והחתם סופר דחה את דברי המזלזלים בצורה נחרצת (שו"ת חתם סופר, חלק ו, סי' פו, ד"ה ועוד לו).

במאתיים השנים האחרונות עסקו בלימוד המקרא בעיקר חכמי אשכנז, תוך עיון בטעמי המקרא. רבי וולף [זאב] היידנהיים היה בין חשובי יודעי דקדוק, מומחה לפיוטים ויודע תורת טעמי המקרא. הוא חקר את טעמי המקרא בספרו 'משפטי הטעמים' (רדלהיים תקס"ח - 1808) וגם השתמש רבות בטעמי המקרא בפירושיו לתורה. אחריו באו תלמידי חכמים נוספים שגם הם עיינו בטעמי מקרא בלימוד המקרא, הרב יעקב צבי מקלנבורג, הרב יהודה ליב פרנקפורטר, הרב ש"ר הירש, הרב ד"צ הופמן, עד לתלמידי הרב הופמן שעלו לארץ ישראל, הרב פנחס וולף והרב יונה מרצבך.

רבי וולף היידנהיים היה בקי נפלא בדקדוק ובטעמי המקרא, תוך נאמנות למדרשי חז"ל. הוא הדגיש בפירוש "הבנת המקרא" על פירש"י לתורה [בחומש 'תורת הא-להים', אופנבאך תקנ"ז] - בין השאר - את חשיבות הטעמים בהבנת המקרא^h. פירוש זה [על כל התורה] הופיע בווילנא תרמ"ח. רוו"ה סבור שכאשר רש"י מביא מדרש חז"ל כפירוש בלעדי לפסוק, זאת הוכחה שלמדרש יש קשר עם פשוטו של מקרא או עם טעמי המקרא, או עם שניהם יחד. רש"י (בראשית טז, ד) פירש ע"פ חז"ל, שהגר הרתה מביאה ראשונה. לכאורה אין לפירוש זה שום קשר עם פשוטו של מקרא או עם טעמי המקרא. רוו"ה מסביר: "ולא אמרו כן ע"פ הקבלה ולא על דרך נבואה כי אם ע"פ עיקר פשוטו של מקרא, ודקדקו כן מפסקי הטעמים אשר על פיהם יתפרשו כל הפסוקים על עיקרן, ובלעדם ימשש המפרש כעיור באפלה, וכמו שכתב רש"י ז"ל בכמה מקומות שאלמלא טעם המקרא לא היה יודע לפרשו... כי בכל מקום שכתוב ויבוא אליה ותהר הפסיק בעל הטעמים ביניהם במפסיק היותר גדול... חוץ מן 'ויבוא אל הגר ותהר' שחיברם יחד, להגיד שהביאה ההיא וההריון התיחדו יחד, לכן יפה אז"ל שנתעברה מביאה ראשונה". אין כמו הרוו"ה בעיוניו בטעמים. בפסוק השני בתורה 'והארץ היתה תהו ובהו' וכו' מסתמך רוו"ה בפירוש הארוך 'מפורש' שש [!] פעמים על טעמי המקרא בפירוש פסוק קצר זה.

אין כרבי וולף היידנהיים בדיוקיו בטעמי המקרא כדי להבין פשוטו של מקרא. בתורה נאמר: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאוד" (בראשית לד, ז). במכילתא בסוף פרשת בשלח [מובא ב'תורה שלמה' כאן] צויין שגם פסוק זה שייך לפסוקים שלא ברור איך לקרוא אותם, האם "כשמעם" שייך למעלה או למטה: האם בני יעקב שמעו על המעשה רק כאשר באו הביתה, או אולי שמעו כבר בשדה על מה שהתרחש ומיהרו הביתה. רבי וולף היידנהיים מצביע בפירוש 'מפורש' על כך, שהמילה "כשמעם" מוטעמת בזקף קטן, טעם מפסיק, כלומר "שהוא שב אל מעלה" - בני יעקב באו מן השדה כשמעם, הם "שמעו המעשה הרע הזה ומיהרו לבוא".

יש מקום לאסוף את הסבריו הרבים של הרוו"ה המיוסדים על טעמי המקרא, הן בפירושיו לתורה, הן בפירושיו לנ"ך. כך למשל בפירושו להפטרה ביום ראשון של ראש השנה. חנה אמרה: "שבעים בלחם נשכרו" (שמ"א ב, ה). אפשר לפרש 'שבעים בלחם - נשכרו', או 'שבעים - בלחם נשכרו'. רוו"ה מוכיח בפירושו למחזור, שלפי הטעמים הכוונה 'שבעים בלחם - נשכרו".

בעל הכתב והקבלה (בראשית טז, ד) מביא את פירוש הרוו"ה הנ"ל על "ויבא אל הגר ותהר", ומסיים: "ראה כי מדרשי חכמינו בכור הדקדוק מזוקקים". הכתב והקבלה מרבה להסתמך על טעמי המקראותⁱ כדי להוכיח את צדקת פירושי חז"ל, אך בפירושו לבמדבר ד, כ הוא מודה, שפירושו המוצע בפסוק זה אינו מתאים לטעמים. לא רק חכמי אשכנז ציינו בתקופה זו את חשיבות טעמי המקרא. מובא ב'אילת השחר', הקדמת המלבי"ם לפירוש לספר ויקרא, סי' רמז: "וכן כיוונו דבריהם תמיד עם בעל הטעמים", והמלבי"ם מביא מראי מקומות בפירושו, בהם הוא מציין שדברי חז"ל מתאימים לטעמים. יש להוסיף מראי מקומות נוספים, שהרי ב'אילת השחר' מביא המלבי"ם רק את מראי המקומות בספר ויקרא^j.

הרב יהודה ליב פרנקפורטר מסתמך בכמה מקומות בפירושו 'הרכסים לבקעה' (אלטונא תקע"ה - 1815) על טעמי המקרא^k. הוא מתלונן: "יש לתמוה על המפרשים ז"ל שחיברו... מבלי להקפיד על פסקי הטעמים" (בראשית ד, יב); ועוד: "ותימה שלא הקפידו המפרשים ז"ל כאן על פסקי הטעמים" (בראשית טז, יד); ושוב: "ולא נודע מדוע לא חשו המפרשים ז"ל לפסקי הטעמים כאן" (בראשית כ, יג). בין פירושיו בכוונת הטעמים, אפשר לציין את פירושו לבראשית טו יג: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם, ארבע מאות שנה". בעל הטעמים שם אתנחתא אחרי "וענו אתם" ולא אחרי "בארץ לא להם". אתנחתא תחת "בארץ לא להם" מחבר את "וענו אתם" עם "ארבע מאות שנה", ואילו האתנחתא תחת "וענו אתם" מפריד מילים אלו מ"ארבע מאות שנה", ללמדנו שהגרות תהיה ארבע מאות שנה, אבל לא העינוי.

בתקופה זו הופיע ספר 'אם למקרא' לר' משה ישראל בידינגן, מיץ תקע"ו (1816), כולל הסברים בטעמי המקרא.

עיון בטעמים מורגש היטב בפירוש הרב ש"ר הירש לתורה^l. בהסבר ל"ארבעים יכנו" (דברים כה, ג) כותב הרב הירש שמילים אלו קשורות על ידי הטעמים להמשך הפסוק "לא יוסיף", ולכן "לשון הכתוב מתפרש יפה על פי ההלכה: לא יוסיף להכותו ארבעים". בפירוש לשמות כה, לג הרב הירש כותב שבמסכת יומא נב, א-ב צויין פסוק זה כאחד הפסוקים שאין להם הכרע, והרב הירש מציין שהטעם המפסיק על "משקדים" מדבר בעד הדעה ש"משקדים" שייך לתחילת הפסוק^m. בהסכמה לספר 'תורת אמת' (פרנקפורט תרי"ב) מר' יצחק [זליגמן] בער על הטעמים המיוחדים בספרי איוב, משלי ותהלים, כתב הרב הירש: "...משפטי טעמי אמ"ת, אשר בלעדיהם אין לבוא אל הקודש פנימה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ורק ע"י פסקי הטעמים נבינה מקרא".

בפירוש לדברים טו, ב מציין הרב דוד צבי הופמן שהפירוש המקובל על "בעל משה ידו" אינו מתאים עם טעמי המקרא. לגבי המחלוקת הידועה על כוונת "ארמי אבד אבי" (דברים כב, ה) סובר הרב הופמן שלפי הטעמים הכוונה ללבן הארמי, כמו שאמרו חז"ל. לא כל המפרשים מסכימים עם זה. בפירוש לויקרא יד, ו כותב הרב הופמן שהטעמים מסכימים עם פירוש חז"ל ל"על המים החיים". בפירוש לויקרא טז, ב כותב הרב הופמן ששד"ל מודה שהטעמים מצביעים על כך שרק על כניסה אל פני הכפורת יש עונש מיתה, וכן מובא במסכת מנחות כז, ב בשם רבי יהודה. כעין זה אצל המלבי"ם, 'הרכםים לבקעה' והרב הירש.

על ההתענינות בטעמי המקרא בקהילות אשכנז מעיד הספר 'מורה הקורא' (1896 Frankfurt, בגרמנית) מאת י"מ יפת, שמונה פרקים מחולקים ל114- סעיפים על כללי טעמי המקרא.

הרב חנוך ארנטרוי, רבה של קהילת היראים במינכן [נפטר בשנת תרפ"ז - 1927], כתב שלושה מאמרים על מנין פסוקי התורה והתנ"ך, ודרך אגב דן על זמן קביעת הטעמים למקרא. גם אם אין הוכחות לכך שבזמן התלמוד ידעו את כל פרטי סימני הפיסוק והטעמים, בכל זאת "מקומות הפיסוק והתנועות כתופעות קוליות - הם חלק בלתי נפרד מן המקרא עצמו, ונמסרו עם תורה שבע"פ". לכן ידעו והשתמשו מאז ומתמיד בהפסקות בנגינה, כולל נגינת הטעם של 'סוף פסוק', ו"גם בהפסק הגדול שבאמצע, באתנחתא" ('עיונים בדברי חז"ל ובלשונם', ירושלים תשל"ח, עמ' קלח). הרב ארנטרוי כתב גם על המסורה על כתיבת המילים בתנ"ך, כולל דיוקים בטעמי המקראⁿ.

האם כל הדיוקים בטעמי המקרא נכונים? אי אפשר לומר שכל דיוק שנאמר הוא הכרחי ונכון. הוכחה לכך חילוקי הדעות בין מפרשי המקרא על כוונת הטעמים באותו מקרא, זה אומר הטעמים מוכיחים כך, ואחרים סוברים אחרת. בכל אופן המחלוקת מוכיחה את חשיבות הטעמים בעיני מפרשי המקרא.

רבני אשכנז שעלו לארץ ישראל המשיכו את העיונים בטעמי המקרא, כחלק מלימוד המקרא. הרב פנחס וולף הסתמך בפירושו "דיוקים על התורה" כמעט בכל עמוד - ולפעמים פעמיים [!] באותו עמוד - על טעמי המקרא, ואף התריע: "יש שטועים בפרוש [בפירוש המקרא] בגלל זה שאינן שמים לב לטעמים, דבר, אשר מן הראוי לעשות לכשרוצים להגיע להבנת התורה" (דיוקים, בראשית כז, לז). בחוברת 'נברשת הילנה' (ירושלים תשי"ח), פרק ג (עמ' 45 - 40) דן הרב פנחס וולף ב'מקרא מסורס' בפירושי רש"י לתורה, ומסביר את הקשר בין 'מקרא מסורס' והטעמים: "אחד הגילויים החשובים בו אנו נעזרים בנגינות הוא המאמר המוסגר" (שם, עמ' 41). הרב וולף מציין: "טמונים בטעמים אוצרות חכמה רבים אשר מחכים לגואל ולמגלה" (עמ' 40); עיונים בטעמים יעזרו לנו "בישוב מקראות קשים, ובגלוי רעיונות נעלים בפרשנות המקרא" (שם). הרב וולף מסביר את חכמת טעמי המקרא, אף מציין בעיות. בבראשית ל, לה נאמר: "ויסר ביום ההוא את התישים". המילים "ההוא" ו"התישים" מוטעמות ב'קדמא ואזלא', דבר שדורש הסבר, שהרי לכאורה יש לחבר ולהטעים את "ביום ההוא" ב'קדמא ואזלא', ולא את "ההוא" ו"התישים". הרב וולף מסביר למה בכל זאת ענין זה מתאים למשפטי הטעמים.

הרב יונה מרצבך כתב דוגמאות של "הנגינות וההלכה" (עלה יונה, עמ' קכג-ד). הוא התריע (המעין, טבת תשכ"א) על אי-הבנה בטעמי אמ"ת [איוב, משלי, תהלים], שהגיעה עד לשגיאות גדולות בהדפסת הטעמים בספרי תהלים בימינו. מאמר זה נדפס שנית ב"עלה יונה" (עמ' תג - תו). בהערה לפרשת וילך (שם, עמ' שיא) מסביר הרב מרצבך את המקום התמוה של אתנחתא בדברים לא, ט, וכלשונו: "רוצה אתה לדעת ערכה של אתנחתא, עיין..."^o.

לא אלמן ישראל. אחד מגדולי הדור בבני ברק ממשיך בעיונים בטעמים. בספר 'טעמא דקרא' (מהדורה בתרא תשמ"ז), מסביר הרב חיים קניבסקי שליט"א פעמים אחדות את כוונת הטעמים^p. קשה לקבוע אם טעמי המקרא נותנים תמיד תשובה חד-משמעית בהבנת הפסוק, אבל יש כאן חכמה גדולה שמקורה במסורת עתיקה ביותר. אין להתעלם מהעובדה, שקיימים הבדלים, בדרך כלל לא-משמעותיים, בכתבי יד ובדפוסים על טעמי המקרא. פרטים מדוייקים מובאים בספר 'מנחת שי' מאת רבי ידידיה שלמה מנורצי, ובפירוש 'שום שכל' של רבי וולף היידנהיים, ועוד.

יהדות אשכנז הצטיינה במשך דורות רבים בלימוד תורה שבכתב תוך עיונים בטעמי המקרא. האם יהיה לזה המשך? האם עיסוקם של גדולי אשכנז בטעמי המקרא זוכה בדורנו לתשומת לב הראויה? ההקפדה על טעמי המקרא והבנה בקריאה מדוייקת אינם מונופול של יהדות אשכנז. הוכחה לכך הם בתי מדרשות אחדים בישוב הישן בירושלים, בהם הקפידו על קריאה מדוייקת בקריאת התורה ועל קריאה נכונה בתפילה. גם בבתי מדרש מסויימים בבני ברק ובישיבות שונות קיימת התעוררות להקפדה על קריאה נכונה בספר תורה. הוצאת ספרים 'אשכול' בירושלים הוציאה לאור סידור 'תפלת כל פה', עם ניקוד מדוייק על מלעיל ומלרע. הרב שמואל יהודא הלוי ויינפלד, אחד מבעלי הוצאת ספרים 'אשכול', הוציא ספר שימושי 'טעמי המקרא' על שמותיהם וחוקותיהם של הטעמים, בליווי טבלאות. ספר זה זכה להסכמות מגדולי ישראל, וגם ממומחים. מו"ר הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל כתב שאמנם לא עסק בידיעת כללי הטעמים ומשפטיהם, אך "הרי ידוע מ"ש בספר חסידים שהעוסק בחלק מהתורה אשר לומדיה מעטים, הרי הוא כמתעסק במת מצוה". ספר 'טעמי המקרא' זכה בשנת תשנ"ה למהדורה רביעית. מומחים בדורנו ממשיכים לעסוק ולחקור בטעמי המקרא.

אין כוונת המאמר להמליץ על לימוד שיטתי ורצוף של טעמי המקרא בבתי אולפנא. העיון בטעמי המקרא ראוי להיות חלק מלימוד המקרא המקובל, אך לא עיקר הלימוד. גם אצל 'הכתב והקבלה', הדן בעשרות מקומות בטעמי המקרא, דיונים אלה הם חלק קטן מפירושיו. השאיפה שלנו צריכה להיות שיהיה שילוב של דיוקים בטעמי המקרא בלימוד חומש ונ"ך. אין זו משימה קשה. קיימים היום בארץ ישראל 'חדרים' המרבים בלימוד תנ"ך, ובהם לומדים בגיל צעיר גם את טעמי המקרא. תלמידים אחרים לומדים את טעמי המקרא לקראת הבר מצוה. מורים ייטיבו להראות לתלמידים, איך טעמי המקרא מסייעים ללימוד מקרא. גם לתלמידות יש להסביר את תפקיד הטעמים. למשל, פעם כתוב "בספר התורה הזאת" (דברים כח, סא) ופעם "בספר התורה הזה" (שם כט, כ). רש"י מסביר את ההבדל בין הפסוקים ואת השוני בטעמים הנובע מכך. אין לדלג על פירושי רש"י המזכירים את טעמי המקרא. אדרבה! כאן יש הזדמנות להכניס את התלמידים - כמעט דרך אגב - בסוגיה של שימוש בטעמי המקרא בהבנת הפסוק.

במלחמת משה כנגד מדין נאמר: "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא, אתם ואת פינחס בן-אלעזר הכהן לצבא" וכו' (במדבר לא, ו). יש קושי בפסוק זה - פעמיים כתוב בפסוק "לצבא". לכן סוברים מפרשים אחרונים, כגון הכתב והקבלה, העמק דבר ו'דיוקים בתורה', שאין כוונת הפסוק שמשה שלח את פינחס בן אלעזר הכהן "לצבא", אלא שפינחס בן-אלעזר, הוא - "הכהן לצבא", כהן משוח מלחמה, כמו שמובא בסוטה מג, א, וכן בפירש"י כאן. לפי זה, כוונת הפסוק שפינחס בן-אלעזר הוא הכהן לצבא, ולא שפינחס בן-אלעזר הכהן נשלח לצבא. אך לפענ"ד יש לדייק בטעמי המקרא; "בן-אלעזר הכהן" מוטעם עם מהפך-פשטא, והטעם פשטא מקשר את המילה עם המילה הקודמת, כלומר "הכהן" קשור עם "בן-אלעזר" ולא עם "לצבא". הטעמים מתאימים לפענ"ד עם הפירוש המקובל, שפינחס בן-אלעזר הכהן - נשלח לצבא^q.

קיימות הזדמנות שונות לשלב את טעמי המקרא בלימוד חומש. בלימוד פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק" מתעוררת השאלה, מה כוונת "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כה, יח)? האם "ולא ירא אלוקים" מתייחס לעם ישראל, כמו דעת ה"העמק דבר", או "ולא ירא אלוקים" מתייחס לעמלק? המכילתא בסוף פרשת בשלח מביאה שתי דעות בנידון. טעמי המקרא נוטים לייחס את "ולא ירא אלוקים" לעמלק. טעם האתנחתא תחת "ויגע" מבדיל בצורה ברורה בין "ואתה עיף ויגע" ובין "ולא ירא אלוקים".

ועוד דוגמה, מהאוצר הגדול של רבי וולף היידנהיים. בפרשת העקידה נאמר: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב, יג). הפירוש המקובל, שאברהם ראה איל שנאחז בסבך. רוו"ה הולך בפירושו 'מפורש' בעקבות הרשב"ם, שכוונת "אחר" - אחרי-כן; אברהם ראה איל עובר, ואחר כך האיל נאחז בסבך. רוו"ה מציין ש"האיל" מוטעם עם זקף קטן - טעם מפסיק, ז"א אברהם ראה איל. הפסוק ממשיך: "אחר נאחז בסבך" - "אחר" מוטעם בזקף גדול, שוב טעם מפסיק. הטעמים מראים שיש כאן שני עניינים, ראיית איל עובר ע"י אברהם, ועוד ענין, אברהם ראה שאחרי-כן האיל נאחז בסבך בקרניו.

הזכרנו כבר שרבינו בחיי כותב בפירושו לפסוק הראשון של התורה שהמילה "בראשית" מוטעמת בטפחא, וזה לא כדעת רש"י, ש"בראשית" היא לשון סמיכות. כנראה גם האתנחתא תחת המילה "אלוקים" באמצע הפסוק אינה מתאימה לפירש"י. אם הפסוק הראשון של התורה - לפי פירש"י - משמש כעין סמיכות ארוכה, אין מקום לאתנחתא באמצע פסוק קצר זה. בפסוקים קצרים רבים אין אתנחתא, ולפעמים אפילו בפסוק בן אחת עשרה מילים (בראשית יג, א).

בלימוד פרשת משפטים עם פירוש רש"י, אין מנוס מהשאלה, אם פירוש רש"י (שמות כב, ג) תואם את הטעמים. בפסוק נאמר: "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים, שנים ישלם. בפירש"י מובא - בהתאם לדרשת חז"ל - "חיים שנים ישלם - ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים", וזה בניגוד לטעמי המקרא בפסוק, שהרי 'חיים' מוטעם עם אתנחתא. דנו בזה המפרשים, כגון משכיל לדוד, הכתב והקבלה והעמק דבר. כעין זה בפירש"י לישעיה א, ט. מאידך, במקום אחר רש"י מעדיף הוכחה מטעמי המקרא על הוכחה מניקוד המילה. בסוף שירת הים (שמות טו, יז) נאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך" ורש"י מסתמך על הטעם 'זקף גדול' על "מקדש" המראה "להפרידו מתיבת השם של אחריו". לפני כחמש מאות שנה העיר על זה הרב אברהם בקראט, ממגורשי ספרד, בספרו 'ספר זכרון' על פירוש רש"י לתורה.

לימוד חומש עם פירוש רש"י נותן אפשרויות שונות להיכנס להיכל טעמי המקרא, וכדברי הרב חנוך ארנטרוי: "ומדוייקות ביותר גם הערותיו הדקדוקיות והתחביריות של רש"י בענין הטעמת נגינות מלעיל ומלרע..." ('עיונים בדברי חז"ל ובלשונם', עמ' רעה).

הרשות נתונה להוסיף עיונים בטעמי המקרא^r. אולי אפשר למצוא הוכחה בטעמי המקרא (ויקרא ז, יח) למסורת חז"ל הידועה, שמכחישי תורה שבעל פה תוהים בה, שאיסור פיגול מתחיל כבר באכילה ביום ההקרבה. זה לשון הפסוק: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פיגול יהיה, והנפש האכלת ממנו עונה תשא". טעם האתנחתא לא נמצא אחרי המילים "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה", מה שהיה מראה שאיסור האכילה קיים רק מהיום השלישי והלאה. בעלי הטעמים שמו את האתנחתא כמעט בסוף הפסוק, אחרי המשפט: "המקריב אתו לא יחשב לו פיגול יהיה". הטעמה זו מוכיחה, שאיסור פיגול אינו תלוי באכילת "זבח שלמיו ביום השלישי", אלא בכוונת "המקריב אותו", איסור האכילה מתחיל כבר ביום ההקרבה.

המטרה צנועה: נחזור קצת אל האוצר העתיק והמוסמך של 'טעמי המקרא', בו עסקו חכמי מורשת אשכנז עד לדור האחרון, בעקבות גדולי מפרשי התורה. זהו תפקיד מכובד המוטל על יוצאי קהילות אשכנז - לימוד מקרא שכולו אמונת חכמים, הבנה במקרא המבוססת על הטעמים שנקבעו ע"י מעתיקי השמועה.

הערות:

1. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ערך 'טעמים', ושם בסוף הכרך 'נספח לערך טעמים'.
2. ראה פירוש רש"י בראשית טו, יז; שם יח, כא; שם מא, לה; שם מו, כו; שם מט, ד; שמות טו, יז; שם כט, ל; שם ל, כה; דברים יא, ל; שם כט, כ; שם לג, כג, ועוד. רשימה זו - וכן הרשימות האחרות במאמר - אינן מלאות.
3. בפירוש 'ברית עולם' על ספר החסידים דן רבינו החיד"א בכוונת דברי ספר החסידים ומעיר: "וגם אפשר דהל"מ לאו דוקא". אך ראה דברי החיד"א ב'שם הגדולים', מערכת ספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם', שהטעמים הם הלכה למשה מסיני, בניגוד לדברי רבי אליהו המדקדק. מצוה ליישב סתירה זו.
4. מובא בספר 'לוח ארש' לריעב"ץ, סי' תסב.
5. עיונים נוספים של רבינו בחיי המבוססים על טעמי המקרא נמצאים בפירושו לבראשית ד, כב; שם יח, ג; שם לט, ח; שמות כה, לח; דברים כה, לט; שם לג, כט. מראי מקומות אלה מובאים ע"פ המפתח שבסוף 'כתבי רבינו בחיי', מהדורת מוסד הרב קוק (ירושלים תש"ל), ערך טעמים ונקודות. לכן תמוה שב'ספר רפאל', מוסד הרב קוק (ירושלים תש"ס), עמ' רצט, הערה 15, מחבר המאמר כותב שלא מצא שרבינו בחיי הזכיר או הסתמך על טעמי המקרא. אמנם המחבר שם צודק שהרמב"ן כנראה לא מזכיר בפירושו לתורה את טעמי המקרא.
6. יצא כעת במהדורה חדשה ושלימה בידי הרב דויד יצחקי, בני ברק.
7. בספר 'פנינים משלחן הגר"א על תורה, נביאים וכתובים' מאת הרב דב אליאך (ירושלים תשנ"ז) מצאנו הערות בשם הגר"א על טעמי המקרא: בראשית לו, כ-כא; שמות כז, יח [מובא שם בויקרא יא, מא]; שם ל, יד; שם לג, ד-ה; ויקרא יא, מא; שם, כה, מו; במדבר לא, נ; דברים יד, כב; שם טו, ח; אסתר ב, יב. אגב, פירוש הגר"א על טעמי המקרא דברים יד, כב מובא שם בשם ספר פרחי אהרן, ניו יורק תשי"ד, אך כבר מובא בספר 'קול אליהו', פיעטרקוב תרס"ה, ונדפס פעמים אחדות.
8. ראה פירושי רבי וולף היידנהיים בפירוש 'הבנת המקרא: בראשית טז, ד; שם יח, ה; שמות כד, א; ויקרא ט, א; במדבר טז, טו; שם, טז, כב; שם יט, ב; דברים כו, ה; שם כט, כ; שם לב, ה.
9. נביא כאן רשימה חלקית של יותר מארבעים מקומות, בהם הרב יעקב צבי מקלנבורג מזכיר את טעמי המקרא ב'הכתב והקבלה': בראשית ב, ט; שם ב, כג; שם ג, כב; שם ו, ט; שם ט, ה; שם י, כא; שם טו, ז; שם טז, ד; שם כב, יג; שם כב, יד; שם כד, כז; שם כז, יט; שם כז, לז; שם לז, ב; שם לח, כט; שם מח, כב; שמות ט, כח; שם יב, י; שם כב, ג; שם, לב, לב; שם לג, יט; ויקרא ה, כג; שם ט, א; שם טז, ב; שם יח, יח; שם יח, כח; שם כג, מג; במדבר ג, יב; שם ד, כ; שם טו, יד; שם טו, טו; שם טו, כח; שם טז, יד; שם יח, יא; שם יט, ב; שם לג, ב; דברים א, יג; שם א, לא; שם ד, ה; שם כו, ה; שם כט, כח; שם לב, ה; שם לב, לד.
10. לדוגמה, ראה פירושי המלבי"ם לספר שמות כ, ב; כב, ג; כה, לד; ל, כג; לד, ה.
11. ב'הרכסים לבקעה' נזכרים טעמי המקרא במקומות שונים, כגון: בראשית א, יא; שם ב, ג; שם ב, ה; שם ג, א; שם ד, יב; שם ה, ד; שם יא, ג; שם טו, יב; שם טו, יג; שם טז, יד; שם כ, יג; שם כד, לב; שם כז, לז; שם לח, ח; ויקרא א, א; שם טז, ב; שם כג, מ; שם כה, לה; דברים טו, יח.
12. כגון: בראשית ד, י; שם יח, כא; שמות ה, כב; שם א, י; שם כה, לג; שם לב, ח; שם, לב, יא-יב; שם לג, יט; ויקרא טז, ב; במדבר ג, ב; דברים כה, ג; שם כו, ה; שם כו, יב; שם לא, טז; שם לג, כא. ב'מפתח נושאים' בתרגום פירוש הרב הירש לתורה לעברית, סוף ספר דברים, צויינו 'טעמי המקרא' בין הנושאים היחודיים בפירוש הרב הירש לתורה.
13. ראה יומא נב, א: "חמש מקראות אין להם הכרע", ושם פירש הריטב"א שאין הכרע מלשון התיבות "דאלו השתא דאיכא פסוקי דקראי והפסק טעמים נתברר ספקו". מכאן חשיבות הטעמים, שיש בהם כדי להכריע בספק הגמרא; ולכן הרב הירש הכריע לפי הטעמים. אך המאירי, חגיגה ו, ב סבור שאין לסמוך כל כך על פיסוק טעמים שלנו, מובא בא"ת, כרך כ, ערך טעמים, הערה 77. כנראה שבאשכנז נקטו כשיטת הריטב"א. וראה 'יד מלאכי', סי' רעט וב'המקרא והמסורה' לרב ראובן מרגליות, פרק כ, הערה 5.
14. ראה בספר הנ"ל, עמ' רעג - רעז. במסורה נמצאת רשימה של כל פסוקי המקרא בהם מופיעות כ"ב אותיות של אלף-בית, שני פסוקים בתורה, שמות טז, טז ודברים ד, לד, ועוד עשרים וארבעה פסוקים בשאר ספרי המקרא. הרב ארנטרוי מפנה (שם, עמ' רעד) לפירוש רש"י, יחזקאל יז, ט: "כל האלפא ביתא במקרא זה, ותמיה אני כי אינו נמצאת במסורה". רש"י מציין פסוק נוסף, בו מופיעות כל אותיות הא-ב!
15. הופיעו ספרים רבים על הטעמים, ראה הביבלוגרפיה לערך טעמים, באנציקלופדיה תלמודית, סוף כרך כ, ושם גם ספרים שהופיעו בזמננו. וראה ספר 'יסודות בהוראת המקרא' מאת פרופ' משה ארנד (ירושלים תשמ"ח) פרק ד, ומאמר 'טעמי המקרא - מפרשי המקרא' מאת הרב יוסף אליהו מובשוביץ ב'ספר רפאל' (ירושלים תש"ס), עמ' רצז - שז. הופיעו גם חוברות על הטעמים, כגון 'דפים ללימוד טעמי המקרא' מאת מיכאל פרלמן. וראה 'המעין', ניסן תשכ"ח [ח,ג] עמ' 62 על 'הפסקה נכונה בקריאת התורה' מאת ד"ר משה קטן, ושם תמוז תשכ"ח [ח,ד] עמ' 59-57 הערות על אותו נושא, מאת שבתי שלומאי.
16. ספר 'טעמא דקרא': בראשית כד, יב; שמות ה, טו; ויקרא י, א; במדבר לב, מב. וראה עוד דברי הרב קניבסקי שליט"א על 'פיסוק טעמים' בפירושו ל'ברייתא דמלאכת המשכן' פרק עשירי, הלכה א', מדור 'דעת', ד"ה אבל לא למדנו. אגב, שם בסוף אותו העמוד כותב הרב חיים קניבסקי שליט"א, וז"ל: "והא דמשמע כאן [בברייתא דמלאכת המשכן] דבצלאל עשה את המנורה, נראה דחולק על מדרש תנחומא שהביא רש"י בחומש (שמות כה, לא) שהשליך את הככר לאור והיא נעשית מאליה". אולי יש לומר - כמבואר בגור אריה, כאן ובמדבר ח, ד - שגם לפי המדרש בצלאל התחיל לעשות את המנורה, כך מובא בגור אריה השלם, שמות כה, לא.
17. הרב מרדכי ברויאר סבור שטעמי המקרא מחייבים אותנו רק בשעת הקריאה, אך אינם מחייבים בשעת לימוד המקרא (טעמי המקרא, עמ' 368). בדרך זו הוא מסביר שלפעמים המפרשים פירשו את המקרא בניגוד לטעמי המקרא. אפשר לקבל הסבר זה בשינוי קל: העובדה שהמפרשים הסתמכו על טעמי המקרא מוכיחה שהטעמים מראים איך לפרש את המקרא, ז"א לימוד המקרא מושפע מטעמי המקרא, ואף מודרך על פיהם. זה לא סותר את העובדה שמותר לפעמים לחלוק על פירושם של בעלי הטעמים בכוונת המקרא. לכן המפרשים מציינים בלימוד המקרא את ההוכחה שיש בטעמי המקרא לפירושם המוצע, אך מצד שני אינם מכחישים שלפעמים הפירוש המוצע אינו מתאים לטעמים, ראה הכתב והקבלה, במדבר ד, כ.
18. בספר 'מורה הקורא' על טעמי המקרא (בגרמנית) מסביר י"מ יפת, מורה בבית ספרו של הרב ש"ר הירש בפרנקפורט, את כללי הטעמים. דרך אגב הוא עומד (שם עמ' 20) על הבדלי הטעמים בבראשית לט, יד ושם לט, יז. אשת פוטיפר שיקרה ואמרה לאנשי ביתה: "הביא לנו איש עברי לצחק בנו". כעין זה היא אמרה אחר כך לפוטיפר: "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי". לכאורה אין הבדל, אך בטעמים יש הבדל. בדברה אל בעלה, המלה "לנו" מוטעמת בטפחא, להפריד בין "הבאת לנו" ו"לצחק בי". כלפי בעלה היא לא העיזה לומר שהוא הביא עבד לצחק בה, כמו שאמרה לאנשי הבית; לבעלה אמרה רק שהוא הביא עבד לעבודת הבית, אך הוא בא לצחק בה.

---