ובכ"ג באייר קמו על קהל וורמיישא, והקהל נחלקו לשתי כתות, מקצתן נשארו בבתיהן ומקצתן ברחו אצל ההגמון. ויקומו זאבי ערבות על אותם שהיו בבתיהם וישדדום, אנשים ונשים וטף נער וזקן, ויפלו המדרגות ויהרסו הבתים וישללו שלל ויבוזו בז ויקחו את התורה וירמסוה בטיט ויקרעוה וישרפוה, ויאכלו את בני ישראל בכל פה. ויהי לשבעת הימים, ביום ראש חודש סיוון, יום ביאת ישראל לסיני לקבל את התורה, הוחרדו אותם אשר נשארו עדיין בחצר ההגמון ויתעוללו בהם האויבים כמו לראשונים, ויתנום לחרב. והם נתחזקו במעשה אחיהם ונהרגו וקידשו את השם לעין כל ופשטו צווארם להתיז ראשם על שם יוצרם.

ומהם ששלחו יד בעצמם וקיימו 'אם על בנים רוטשה' ואב על בניו נפל, כי נשחטו עליהם ושחטו איש אחיו ואיש את קרובו, ואשתו ובניו, וגם חתנים ארוסותיהם ונשים רחמניות את יחידיהן. וכולם בלב שלם קיבלו עליהם דין שמים, ובהשלמת נפשם לקונם היו צועקים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. והאויבים הפשיטום ויסחבום סחוב והשלך, ולא השאירו מהם זולתי מעט מזער, אשר אנסו והטבילום בעל כרחם במי צחנתם. וכנגד שמונה מאות היו מספר ההרוגים אשר נהרגו באלו שני ימים, וכולם ניתנו לקבורה ערומים.(שם, עמ' כה; ושם, עמ' עג)

והאויבים מיד כשנכנסו בתוך החצר מצאו שם קצת מן החסידים גמורים עם רבנו יצחק ב"ר משה עוקר הרים, והוא פשט צווארו וחיתכו ראשו תחילה. ונתעטפו בטליתות המצויצות וישבו להם בתוך החצר למהר לעשות רצון יוצרם, ולא רצו לברוח תוך החדרה לחיות חיי שעה, כי מאהבה קיבלו עליהם דין שמים. וישליכו עליהם האויבים אבנים וחיצים ולא חשו לנוס, ויכו כל אותם אשר מצאו שם מכת חרב והרג ואבדן. ואותם שבחדרים כשראו את המעשה הזה מאלו הצדיקים, והאויבים שבאו עליהם כבר צעקו כולם: עוד אין כא-להינו טוב מלהקריב קרבן נפשנו. ושם חגרו נשים בעוז מתניהן וישחטו בניהן ובנותיהן וגם עצמן. וגם אנשים רבים אימצו כוח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם, הרכה והענוגה שחטה ילד שעשועיה. ויעמדו כולם איש ואשה וישחטו זה לזה, ובתולות וכלות וחתנים הביטו בעד החילונים וצעקו בקול גדול: הביטה וראה א-להינו, מה אנו עושין על קידוש שמך הגדול, בלי להמיר אותך בתלוי נצלב נצר נסחב ונתעב ומשוקץ בדורו, ממזר ובן הנידה ובן הזימה. (שם, עמ' לא)

ושאר כל הקהל ונשיאי העדה אשר לא פורש פעולתם וחסידותם, על אחת כמה וכמה שעשו עדיין יותר על כן, ופעלם שפעלו ליחד שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כר' עקיבא וחבריו, ועמדו בניסיון כחנניה מישאל ועזריה, ונעשה להם נס כמו שנעשה להרוגי ביתר שהתקינו לומר עליהם 'הטוב והמטיב', הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. וגם אלו הצדיקים והחסידים, נעשה להם כמו כן הנס הזה, שקברום העירונים מן הממון שלהם שהפקידו אצלם, אבל ערומים היו נקברים. ויכרו תשע חפירות בבית הקברות ויקברו שמה נערים עם זקנים, אנשים עם נשים, אב עם הבן, בת עם האם, עבדים עם אדונים, שפחה עם גבירתה, כולם יחד השליכו אותם זה על זה וקברו אותם שם. יפקדם א-להי מרום וינקום נקמתם במהרה בימינו. ועליהם נאמר 'ידין בגויים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה' ונאמר 'א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע'. אלה שהרגו לדראון עולם, ואלו הנהרגים על קידוש שמו הקדוש א-ל עליון לחיי העולם הבא, ונשמתם בגן עדן צרורה בצרור החיים אמן.(שם, עמ' לט-מ)

ואז עמד בחור אחד ושמו שמחה הכהן. כשראה שמוליכין אותו לבית תרפותם שתק עד בואו לשם. ויהי בבואו שמה הוציא סכין מבית יד שלו והרג בו שר אחד, נכדו של ההגמון. ומיד עשו מגופו חתיכות חתיכות. ועליו ועל כיוצא בו נאמר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. ועל אלו הצדיקים אתאונן קינים ונהי והי.(שם, עמ' עד)

ויקם בעוד לילה ולקח בידו מאכלת ונתאזר בגבורה, ושחט את אשתו וג' בניו, ואחר כך שחט את עצמו, ונתעלפה רוחו ועדיין לא מת. ולמחר כשבאו האויבים עליו, היו סבורים שיבואו אליהם כמו שנדר להם, וימצאוהו שוכב על הקרקע. ושאלו ממנו: רוצה אתה להמיר א-להיך עדיין ולחזור לטעותנו, כי עוד תוכל לחיות. השיב ואמר להם: חס ושלום לא אכפור בא-ל חי בשביל מת, פגר מובס, אלא אהרג על שמו של הקדוש ברוך הוא ועל תורתו הקדושה, ואבוא היום עם הצדיקים במחיצתם וליום הזה קיוויתי כל היום. אמרו: לא נהרוג אותך כאשר אתה סבור. הנה נקבור אותך חי בקבר, או תהיה מודה על טעותנו. חזר ואמר: לו יהיו כדבריכם, והכל אני מקבל באהבה. וזדים כרו לו שוחה, והלך הוא בעצמו, ר' שמריה החסיד, בתוך הקבר, ולקח את ג' בניו והשכיבום לשמאלו ואשתו לימינו והוא באמצע, ויזרקו עליו עפר מלמעלה והיה צועק ובוכה בקול וקונן עליו ועל בניו וצלעתו השוכבים אצלו כל אותו היום עד למחרתו. ובאו אויבי ה' בפעם שנית והוציאוהו מתוך הקבר חי, כדי שיחזור בו ויהא מודה לטעותם. ושאלו לו עוד: אם אתה רוצה להמיר א-להיך. ולא רצה החסיד ר' שמריה להחליף הגדול והנכבד בנקלה והחזיק בתומו עד יציאת הנפש. ושמו אותו בקבר בפעם שנייה ויזרקו עליו עפר, ומת החסיד על ייחוד השם הנכבד והנורא, ועמד שם בנסיונו כאברהם אבינו, אשריו ואשרי חלקו. עליו ועל כיוצא בו נאמר 'ואהביו כצאת השמש בגבורתו'.(שם, עמ' נא-נב; ושם, עמ' עט-פ)

בח' באייר נהרגו קדושים שבשפירא, בכ"ד בו נהרגו קצת מן הקהל שבווירמיישא, ובראש חודש סיון לא השאירו מהם שריד. ובג' סיון נהרגו קהל הקדוש שבמגנצא. ובמדינות קלוניא התחילו בהם להרוג ולטנף מיום העצרת עד ח' בתמוז. ובשנת תתנ"ו אירעה הגזירה.(שם, עמ' פ)

'תנות צרות לא נוכל' וקללם בשמתא המתחלת 'תתנם לחרפה ולקללה' ולא שכח א' מהם".(שו"ת מהרש"ל, סי' כט)

תתנם, תתיך, תשלח, תשמידם, תרדם, תריק, תקצף,

"תהרגם במיתה משונה ומגפה רעה מיתה מנוולת וזעומה, תהמם ברעש וזעם, בעתה ופלצות, הליכה וחזירה, שיבה וקימה". מהרש"ל כתב על המקוללים "לא שכח אחד מהם"!

אך את דמכם וגו', אזהרה לחונק עצמו. ואמרו בב"ר יכול אפי' כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך, פירוש יכול אפילו כמו אלה שמסרו עצמן לקדוש השם, שלא יכול לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יכול בעצמו לעמוד בניסיון ת"ל אך, כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו', ת"ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו ייסורין קשים שלא יכול לסבול ולעמוד בניסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת השמד. ויש אוסרין ומפרשים כן:
יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה, ת"ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו, יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת"ל אך, פי' שאינו יכול לחבול בעצמו כלל, ושאול שלא ברשות חכמים עשה, מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על הדת והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקוראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפסוהו עכו"ם והיה פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין.

"וצור ישראל ינקום את נקמותינו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו השפוך במהרה בימינו ויראו עינינו וישמח לבנו".(שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, סי' נט)

בעצם הימים המקודשים לכבוד התורה [בין פסח לשבועות] הראו בני ישראל ובנותיו, שיודעים הם להגשים בפועל את משמעות ימי הספירה. צאצאי ישראל, על אלפיהם, הוכיחו שהחיים על כל קניינם אינם שווים להם - אם מחיר קיומם הוא הפקרת התורה. הם הערו נפשם למות בגבורה תחת מכות הטירוף של הצלבנים למען קיום התורה [בפרט בשנת ד' תתנ"ו- .[1096 (ספר חורב, פרק ספירה)

העולם מסביבם נהפך לחיה טורפת צמאת דם, וישראל לפגר שותת דם. ובכל זאת האבות קמו וספרו ימי הספירה. הם ספרו מחג החרות שכרגע נהפך לחלום, ומהארץ שכבר נאבדה מהם, עד לחג קבלת התורה שלמענה מסרו נפשם ואשר עבורה בתיהם נהיו למאכל אש, ילדיהם נחתכו לחתיכות ונשיהם נרצחו, התורה שלמענה נזרקו לבתי סוהר חשוכים ועבורה סבלו מכות תופת ועבורה עלו על המוקד. (אוסף כתבים, חלק ב, עמ' 99)

ביד אחת הם החזיקו חרב ולפיד-תבערה, בעוד ידם השניה נופפת בפסל אלילי. גודל ריחוקה משליחות של אהבת-אדם כביכול, מוכיח בעליל מפעולות הדת הזאת. זה התבטא בשעבוד אומות, בעריצות שליטים, בסחיטת דמעות ואנחות נדכאים, במלחמות ושפך דם רב ובשרפת בקתותינו-אנו עד אפר. אנשים אלה התאכזרו בטביחת נשינו וטפינו, בגירוש משפחותינו, ועל-ידי המעטת אושרנו או השמדת רכושנו הדל, בכל האמצעים הפסולים ביותר.(אוסף כתבים, חלק ג, עמ' 208-207)

ובזמנים החשוכים ביותר, בזמן שאספסוף מוכה שיגעון החריב את בתי הכנסת וקרע את ספרי הקודש, ניגש היהודי הנרדף והבזוי בוקר וערב אל א-להיו והתנחם וציפה לעתיד שבו השיגעון הזה ייעלם, והצדק, האמת והשלום יהיו נחלת כל הבריות. הבנים ניגשו אל קברי אבותיהם שנשחטו, ביודעם שבאותו מקום שהשיקוץ השתולל עוד יתגדל ויתקדש שמיה רבה וימליך מלכותיה לעלם ולעלמי עלמיא.(אוסף כתבים, חלק א, עמ' 155)

לו היינו מה שאנו חייבים להיות - הכוונה לא לאחינו שעזבו תורת ה' - הכוונה אלינו, הנאנחים והנאבקים על אבדן דתנו, לא היינו מוחקים את תפילות הספירה [היוצרות המיוחדים לשבתות שבתוך הספירה], אלא היינו מוסיפים על הדמעות הלאומיות של זמנינו, צעקות הפחד על סכנות של הגלות שלנו. עלינו ללמוד מאבותינו לעמוד בפרץ, להביא קורבנות למען ה' ולמען התורה. יהיו החיים שלנו בעיני נכדינו דוגמא של העזה אמיתית, עמידה ללא ערעור, רבת-העשייה והתמסרות לה' ולתורתו הקדושה. כך היינו מורישים לנכדינו את רוח מאבקינו באמצעות יוצרות הספירה מתקופתנו. וכמו שאבותינו ספרו לנו על תקופת תתנ"ו, כך נכדינו יגדירו את תקופתנו-אנו כשנים, בהן "רבנים" רשמיים קברו בצורה אלגנטית את התורה והמצוות. (אוסף כתבים, חלק ב, עמ' 6-105)

אם הרוגי מסעי הצלב היו קמים מקבריהם ונפגשים עם צאצאיהם - היו רואים את בני בניהם, אך לא היו מכירים אותם עוד, שואלים להם על התורה שלהם, אבל אלה לועגים להם. לכן הם חוזרים לקבריהם ונאנחים: אליהו הנביא בא יבוא במהרה וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.(אוסף כתבים, חלק ב, עמ' 101)

"למרות הרושם הנפשי העמוק שחרתו מסעי-הצלב, אשר חותמו ניכר היטב בתיאורי המאורעות, בפיוטים, באגרות ובקינות בני הזמן, העובדה הבולטת היא המשך הפעילות התורנית-ספרותית כסדרה, תוך שמירה של רציפות טכנית, אינטלקטואלית ונפשית עם זו שלפני " 1096 (האנציקלופדיה העברית, כרך כג, עמ' 1124).
...מן המקורות - ובעיקר מרשימות הזכרת הנשמות של הנספים בתתנ"ו - עולה, כי רובם הגדול של בני משפחות אלה, דהיינו: חכמיהן המובהקים של מגנצא ושל וורמייזא, נהרגו באותן גזירות. במגנצא: ר' יצחק בר' משה, ר' שמואל בנו של ר' יהודה הכהן, ר' יהודה בנו של ר' יצחק בר' יהודה, ר' קלונימוס הפרנס בנו של ר' משולם בר' משה, בניו של ר' דוד הלוי: ר' מנחם, ר' יהודה ואולי גם ר' שמואל. למעשה, נכללים ברשימה זו כל אלה המתוארים על-ידי בני מכיר כחכמיה הגדולים של מגנצא ערב הגזירות, למעט ר' נתן בר' מכיר עצמו. מבין חכמיה המפורסמים של קהילה מפוארת זו מצינו לאחר תתנ"ו גם את ר' קלונימוס בר' יצחק, נכדו של ר' אליעזר הגדול, שהיגר לשפירא. כבר אפיין את הגזירות הללו ר' אלעזר מוורמייזא: "ושם [=מגנצא] פרו וישרצו וירבו במאד מאד. עד אשר פקד ה' שם חרון אפו על קהילות הקדש בשנת תתנו, ושם גוענו אבדנו כולנו אבדנו, זולתי מתי מספר שנשארו מקרובינו עם רבי' קלונימוס הזקן".

...בכרוניקות מסופר, כי חכמים אלה במגנצא ובוורמייזא נספו יחד עם בניהם. מכאן, שנושאיה העיקריים של היצירה הרוחנית - בניהן של אותן משפחות מיוחסות - אבדו מן העולם. די בה בעובדה זו לבדה כדי ללמד, כי פגיעתן של גזירות תתנ"ו הייתה קשה ביותר. יחד עם חכמים אלה נבזזו ונקרעו גם ספריהם. אלה מעטים ויקרים היו בלאו הכי, ואין צורך להאריך בדברים כדי להדגיש את משמעותה של פגיעה חמורה זו. (חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 7-435)

"אסור לשחוט בניו בעת הגזירה".

"ולהצית הבית באש מותר",

"יכול להצית את הבית כדי שישרפו הוא ובניו בעת הגזירה וזה אינו קרוי חובל בעצמו".

"נהרג על קידוש השם הוא וחמותו ואשתו וכל בניו והרגו זה לזה"².

"...ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, ע"כ מצאתי בגיליוני התוספות. והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה".

"שהיו מוסרין עצמן על קדושת השם לפנים משורת הדין".

"מפני שהייתה השעה צריכה לכך" (שם).

"אנא הבט בצדקת עבדיך וחסידיך אשר הערו נפשם למות עליך ולא חסו על נפשם ועל זרעם וקצו ומאסו בחיי העולם הזה ובטלו רצונם מפני רצונך וקדשו שמך הגדול ולא חללוהו ורצו לזבח ופשטו צווארם ועמדו בניסיון".

"את אלה מזבחות זכור ואלה עקדות תראה כי על אחת הרעיש העולם והן אראלם צעקו חוצה ונשבעת לברך עוקד ונעקד להרבות זרעם כחול הים, אף כי עתה כמה וכמה עקדו בניהם על ייחוד שמך המיוחד הנכבד. נא דורש דמים, קול דמי בניך צועקים אליך מן האדמה ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך כי אם בדם שופכו" (סליחה בערב ראש השנה).(מדרש לקח טוב לשיר השירים⁴)

בית שנהרגו בו על קידוש ה' והדם נתז על החומה ועל האבנים ובעל הבית בא לטוח בסיד קורות הבית את הדם, לא יעביר ולא יהא טח עליו שנאמר 'ארץ אל תכסי דמי', לכך אין לכסות... הרי כל זמן שאין הדם מכוסה הקב"ה נוקם וכשמכוסה אינו ממהר לנקום.(ספר החסידים, סעיף תמט)