|
תקציר: דיון הלכתי אם רופאים והעוסקים בצרכי ציבור פטורים מתפילה. מילות מפתח: תלמוד תורה, תפילת תועבה, רופא, אחות, צרכי ציבור. |
|
בהתכנסות גדולי הדור בדור שלפנינו אשר נידונו בה צרכי רבים, חיזוקם בתורה ויראת שמים, התמשך הדיון והתעמק ונגה יומא. רב גדול קם והציע להפסיק את הדיון כדי להתפלל תפילה בזמנה. שאר הגדולים שהשתתפו בעיצומו של הדיון לא קבלו דעתו. סבורים היו שדינם כעוסקים בצרכי ציבור שפטורים מתפילה [כנפסק בשו"ע או"ח סימן ע' סעיף ד']. הרב אשר יזם את ההפסקה לתפילה, קם והתפלל ביחידות1. מפי הרב הראשי לאר"י הג"ר אברהם אלקנה שפירא שליט"א שמעתי, שגדול אחד מגדולי הדור שהשתתף בדיון, קם והכריז שתפלת היחיד של אותו גדול, תפלת תועבה היא. שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד [סוכה דף כא, ב], קל וחומר דיון הלכתי בין גדולי דור. ההתבטאויות בדיון הנשמעות כחריפות, לאמיתו של דבר, תוכם וברם אינם אלא מלחמתה של תורה בענייני הלכה טהורים. יש ללבן ולהבין מהו הספק, ובמה נחלקו הגדולים, ונראה שהלכתא גבירתא איכא למשמע מינה. כך היא הצעתם של דברים: א. שנינו בגמרא במס' שבת דף י, א: |
"ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא, והוו עסקי בשמעתתא, נגה לצלויי והוה מסרהב ר' ירמיה. קרי עליה ר' זירא "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה"
|
|
[משלי פרק כח פסוק ט].
בסוגיא כאן לא נתפרש מהו דינה של תפילת תועבה שהפסוק כולל אותה בכלל תועבה. אולם דברי תורה עשירים במקום אחר. |
"שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה"
|
|
[מס' עירובין דף סד, א, רמב"ם הלכות תפילה פרק ד הלכה יז, שו"ע או"ח סי' צט סעיף א].
ומוסיף הרמב"ם: |
"לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרונן משכרותו".
|
|
דינו של מתפלל תפילת תועבה כאמור הוא: אין תפלתו תפילה, כתפילת שיכור. ברכות התפילה אשר בירך ברכות לבטלה הן. ונראה שאף יעבור באיסור של הוצאת ש"ש לבטלה, וחייב בתפילת השלמה2.
ב. פטורם של ר' זירא ור' ירמיה מתפילה היה מכיוון שתורתם אומנותם. כך נתפרש בדברי בעלי התוספות שבת דף יא, א ד"ה "כגון אנו" בתירוצם הראשון. ומבואר מדבריהם ומתוך סוגיית הגמרא שתלמיד חכם הפטור מתפילה מאחר שתורתו אומנותו אינו רק פטור ממעשה התפילה בלבד, אלא הפטור גורם שתפילה זו של המתפלל תהיה בלתי רצויה, תפילת תועבה. ומשמע שתפילת תועבה היא על כל תוצאות פרטיה ודקדוקיה שנתבארו. ונראה ברור שאין דבריו של ר' זירא לר' ירמיה היו חידוש עצם הפטור שלומדי תורה אשר תורתם אומנותם פטורים מתפילה. הלכה זו מקובלת הייתה בידם מתורת רשב"י. וצ"ע מהו החידוש שחידש ר' זירא לר' ירמיה? ויש להסביר שידע ר' ירמיה על הפטור מחיוב תפילה, וידע שקיים גם איסור להפסיק מתלמוד לתפילה לת"ח שתורתו אומנתו3. אך סבור היה ר' ירמיה שהמפסיק את לימודו עם רבו, עבר את האיסור ברגע ההפסקה והמעבר מהלימוד לתפילה, ובזה מסתיים האיסור. כאשר הוא מתפלל אחר כך קיים מצות תפילה כהלכתה, ללא פגם. ר' זירא חידש ש"מסיר אזנו משמוע תורה" אין האיסור זמני, לשעת העזיבה בלבד, האיסור מתמשך לכל הזמן שהיה צריך להקדישו ללמוד תורה. התפילה שבגלל העיסוק בה נתבטל הלימוד היא "תפלת תועבה". ומקורו מתוך ביאור ההדגשה אשר בפסוק: "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה"4. לא רק המעבר ומעשה ההסרה של שמיעת האוזן נכלל באיסור, אלא כל משך הזמן. מאחר שרצונו ית' שאדם זה כל עתותיו יהיו מוקדשות לתלמוד תורה, ויעסוק רק בחיי עולם ולא בחיי שעה. ומאחר ש"מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה", תפילת תועבה אינה מקובלת לפניו ית"ש. אין בה קיום מצווה ויש בעשייתה עבירות בלבד כברכות לבטלה. והם הדברים שאמר ר' זירא: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", כלומר מאחר שתורתך אומנותך ופטור אתה מתפילה, חילך הוא לתלמוד תורה. הזמן שהפנית לתפילה והתפילה עצמה אינם מרצים, תפילה כזו תפילת תועבה היא. ג. נראה להביא ראיה שגדר זה של פטור מתפילה שמתפלל תפילת תועבה רחב הוא, וכולל גם מי שדינו כעוסק בצרכי ציבור. בגמ' שבת יא, א שם: |
"והתניא כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לקריאת שמע? כי תני ההיא בעיבור שנה".
|
|
ונפסק ברמב"ם בהלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ו: |
"היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות".
|
|
ובהלכות תפילה פרק ו הלכה ח פסק: |
"מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן תפילה פוסק ומתפלל. ואם הייתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה. וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה".
|
|
והכס"מ הביא שמקורו מגמ' שבת יא, א בדין עיבור השנה. ובעקבות הרמב"ם פסק בשו"ע או"ח סי' ע סעיף ד פטור זה של העוסק בצרכי רבים מקריאת שמע. [אלא שלא כתב בשו"ע שדינו כעוסק בד"ת. עי' סי' צג סעיף ד שהביא זאת בשם י"א רמב"ם וסמ"ק.] ומבואר שעוסק בצרכי ציבור אינו פטור של עוסק במצווה אלא מעמדו הוא כעוסק בתורה אשר אינו מפסיק לתפילה. ומלשון הרמב"ם מבואר שעוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה, וגדר פטורם הוא זהה. יש להסיק מהקבלה זו לדעת הרמב"ם שכשם שמי שתורתו אומנותו ומפסיק תלמודו ומתפלל תפילתו תועבה, הוא הדין המפסיק עיסוקו בצרכי רבים ומתפלל פטור הוא מתפילה, תפילתו תועבה. המתפלל לא רק עבר איסור, תפילתו אינה מקובלת. ד. ונראה לדון בדינה של תפילת רופא שחייב להתעסק בהצלת נפשות והוא טועה ומחמיר על עצמו. לענ"ד נראה שרופא שהתפלל והיו זקוקים לנוכחותו באותן דקות של התפילה והוא יודע על הצורך בנוכחותו ועליו מוטל הטיפול החיוני של הצלת נפשות, [בחדר ניתוח או נוכחות במחלקה או בהתייעצות רופאים, קונסוליום בלע"ז] בבית חולים, אין תפלתו תפילה. וטעם הדבר הוא שרופא העוסק בהצלת נפשות וחיי אדם תלויים באבחונו ובטיפולו, ודאי שבשעת העיסוק וההתרכזות בטיפול הרפואי הרי הוא פטור מתפילה. חובה עליו להציל נפשות גם ממצות "לא תעמוד על דם רעך", גם ממצות עשה של "והשבותו לו". ואף במקרה שהספק של ההצלה רחוק, אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב. מדין "וחי בהם" - ולא שימות בהם, ופטור הוא מתפילה גם מכוח הדרשה של "וחי בהם" - ולא שימות בהם. רצון ה' שהרופא יעסוק בחובות הרפואיות המוטלות עליו מבחינת האחריות הרפואית והמצווה התורנית. שירפא את החולים שחיוב רפויים מוטל עליו, ובאותם זמנים הרי רצון ה' שיתרכז ויעסוק רק ברפואתם והצלתם. הרופא אשר מחליף את הזמנים ומקדיש את אותם זמנים לתפילה הרי תפילתו תועבה. רופא שבמקום לעשות את רצון ה' ע"י ריפוי והצלת נפשות התפלל, תפלתו תועבה ואין היא נרצית לפניו ית'. גם אחים ואחיות ואף טכנאים שחיוניים לתהליכי הריפוי וההצלה, דינם הוא כדין המחויב בהצלת נפשות. הרי ברור שרצון ה' שרופא והצוות הרפואי יעסקו בריפוי ואם הם במקום לעסוק בהצלה יתעסקו במצוות, אין לך מסיר אזנו גדול מזה, ותפלתם תפלת תועבה היא. ה. אלא שאין הדברים אמורים במקרה של סכנת נפשות בלבד. כתב הגרא"י ולדנברג שליט"א בתשובות "ציץ אליעזר" והובאו תורף דבריו בספר "משנת אברהם", שרופא ואחיות וכו' דינם כעוסקים בצרכי ציבור [או"ח סי' צג ועיי"ש בסי' קח סעיף ח] גם כאשר אינם עוסקים בהצלת נפשות, אלא בחולים שאין בהם סכנה. וכל מי שעוסק בצרכי ציבור הרי הוא כעוסק בתורה שתפלתו תועבה. ו. אולם דברים אלו של תפילת תועבה שאינה מעשה מצווה, מיוחדים הם לדין תפילה בלבד, אך ביחס למצוות אחרות אף שעובר איסור אין האיסור מבטל את המצווה. מפורשים הדברים ברמב"ם בהלכות קריאת שמע בפרק ג הלכה ז: |
"כל מי שהוא פטור מלקרוא קריאת שמע, אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא"5.
|
|
בכלל הפטורים מקריאת שמע כולל הרמב"ם בפרק ב הלכה ה מהלכות קריאת שמע גם את העוסק בצרכי ציבור. ומפורש שהעוסק בצרכי ציבור אשר החמיר על עצמו אין קריאת שמע זו נטולת משמעות של מצווה, יש בה קיום מצוה6. וכן פסק ב"משנה ברורה" ס"ק יח בשם ה"פרי מגדים". ז. נראה בטעם הדבר שהלכה זו מיוחדת היא לתפילה בלבד, מכיוון שתפילה דין עבודה לה, ועבודת ה' היא קיום רצון ה'. כל שרצון ה' שיעסוק האדם בעניין אחר הרי אין רצונו ית' בעבודה זו אף שעוסק בתפילה הוא. בחובת קריאת שמע, ברכת המזון, ברכות אחרות וקיום מצוות לא תהא המצווה תועבה. ח. ומו"ר הגרש"ז אויערבך שליט"א בספרו "מנחת שלמה" סי' צא אות כה בדיני אבילות ואנינות דן: |
"מסופקני מי שחייב להתעסק בהצלת נפשות, והוא טועה ומחמיר על עצמו לברך ברכת המזון אם מותר לענות אחריו אמן. ולכאורה ק"ו הוא מאונן וברכתו, וחשיב בוצע ברך נאץ ה'. אך יתכן דגבי אונן יש פטור מיוחד וחשיב טפי כמברך לבטלה", עכ"ד.
|
|
נראה שלכן נסתפק מו"ר הגרש"ז שליט"א רק בדיני ברכות אם דין ברכה לה וניתן לענות על ברכתו אמן, או שאין היא ברכה כלל, אך לא בדיני תפילה. ט. ויש לזה נפ"מ למעשה לא רק לכתחילה שלא להפסיק לתפילה, אלא גם לאחר מעשה נראה שאם התפלל תוך כדי עיסוקו בצרכי הרבים, את התפילה שהייתה אסורה עליו, שהיא תפילת תועבה. מי שעסק בצרכי רבים והתפלל, לאחר שסיים את תפקידו תוך זמן תפילה, חייב לשוב ולהתפלל פעם נוספת כדי לקיים את חיוב התפילה. כלומר אם נעשה מעשה של תפילה, אף שמחשבת המתפלל הייתה שהוא מחמיר על עצמו, אין בתפילה קיום של רצון ה' והרי זו תפילת תועבה7. י. נתברר לנו מעשה הרב, וברורה הקביעה של אותו גדול על המתפלל תפילת יחיד בשעה שעוסקים היו בצרכי ציבור שתפילתו תועבה היא, וכוונתו לגמרא זו ולמסקנות שעלו מדברינו. יא. שמעתי מפי רב צבאי בדימוס, בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיש מקרים שלחיילים יש מעמד של עוסקים בצרכי ציבור. ונראה שחיפוש קולא בדיני תפילה כדי להתפלל היא חומרא הגורמת לתפילת העוסקים בצרכי ציבור או לצוותים במערכת הבריאות שלא תהא לרצון, ותפילת ישרים רצונו. והשי"ת ישיב העבודה לדביר ביתו, ויקבל תפילת עמו ישראל ברחמים. |
הערות: 1. הסיפור מובא בספר "משנת יעקב" ח"א, על משנה תורה להרמב"ם פרק ב מהלכות קריאת שמע הלכה ה, להג"ר יעקב רוזנטל שליט"א אב"ד הרבני בחיפה. 2. תפילה במקום שאינו נקי, נחלקו אמוראים אם תפלתו תועבה או שעבר באיסור בלבד, מס' ברכות דף כב, ב. לסוברים שתפלתו תועבה במקום שאינו נקי, מקור הדין נלמד מהפסוק "זבח רשעים תועבה", בתוס' ד"ה "אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה", אם יש לו תקנה או לא ועיי"ש בתוד"ה "והא". וברמב"ם הלכות תפילה פרק ד הלכה ט כלל את המתפלל במקום שאינו נקי בכלל אלו שאין תפילתם תפילה. ועי' בכס"מ ובלח"מ שם בדבר התנאי האמור בתוד"ה "והא". 3. כדברי ה"מגן אברהם" או"ח בסי' קו סק"ד, ויש לדון בהוכחתו. יתכן שיש פטור גם כשהפסיק תלמודו, אך איסור מנלן? ולמבואר בהמשך שיש בזה משום "מסיר אזנו", ניחא שהוא מקור האיסור. 4. ע' מהרש"א בחידושי אגדות, ובמהר"ל בביאורי אגדות שעמדו בהדגשה זו. 5. וע' השגות הראב"ד ו"מגדל עוז" וכס"מ שם. 6. אך עיין ב"מרומי שדה" לנצי"ב מס' שבת, וב"מקור הלכה" לגרב"י זילבר שליט"א שנקטו בפשט דברי הגמ' שפטור ר' ירמיה היה מדין עוסק במצוה. ראה מש"כ בנושא זה ב"המעין" ניסן תשנ"ב. ועיין ב"משנת יעבץ" לג"ר בצלאל זולטי או"ח סי' סה. וכן דן כעי"ז הגר"ש ערנפלד בשו"ת חתן סופר או"ח. לדבריהם יש אולי לדון בהרחבת הכלל וצ"ע. 7. ביחס לחובת השלמה לעוסק בצרכי ציבור ראה ש"ך ב"נקודת הכסף" יור"ד סי' שמא ובט"ז שהובאו דבריו שם ואכמ"ל. |
