"התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת".

"תפילה של יד אינה מעכבת את של ראש",

"ואע"ג דמצווה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן - אפ"ה אין זה מעכב את זה, ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא"

"והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין".

"ת"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא-אילן.
מיתיבי: טלית אין פוטר בה אלא מינה, טלית שכולה תכלת מביא תכלת,
וד"א ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר.
אמר ר"נ בר יצחק: לא קשיא כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת שמונה חוטין".

"ונ"ל הטעם שכל הצבעים פוטרין משום לבן חוץ מתכלת, שהרי אם היה נותן תכלת בשביל לבן יהיה צבע אחד ואין כאן שני מינים. ומכל מקום מה דבעינן בלבן שיהא מין אחר שאינו דומה לתכלת היינו דווקא כשיש שם תכלת, אבל כי לא רמי ביה תכלת כי אם מצוות כנף בלבד שהיינו לבן אזי יכול לתת בו גם צבע הדומה לתכלת כמו קלא אילן, מאחר שאין נותן בהדיא תכלת. הלכך קבעי הש"ס דלו יהא האי קלא אילן אלא לבן יפטור מסדין בציצית כיון דליכא תכלת". עולה מדברי הרשב"א שקלא אילן בטלית שאינה כולה תכלת עולה ללבן של ציצית.

"והתכלת האמורה בציצית... וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין ה"ז פסול לציצית".

"אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים... גבי ציצית... אני הוא שעתיד ליפרע... וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא".

"וכי מה עניין יציאת מצרים בכאן, אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי - אני ה' אלקיכם, דעו מה עשיתי למצרים".

"שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא, ואע"ג דעובר על מצוות ציצית מ"מ אצטריך קרא לעבור עליו משעת תליה".

"ומיהו הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת, ופירושו נ"ל מוכרח שהוא אליבא דהלכתא, דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד. ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצווה מן המובחר, וא"כ לפי"ז קשה ל"ל קרא ביציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא בפרק התכלת אי לאו משום גזירה, ע"ש.
וא"כ מדאורייתא שרי לכתחילה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצווה מן המובחר כמו תכלת וא"כ לא שייך שום רמאות בזה, אע"כ דמיירי במי שמוכרו לאחרים".

"והנלענ"ד דלכאורה קשה, כיון שאינו אלא מאנה חברו שמוכר לו קלא אילן... הלא עכ"פ חברו יוצא ידי ציצית דלא יהיה אלא לבן, ומה שביטל מצוות תכלת פטור מזה שהרי טרח לקנות תכלת ומה לו לעשות יותר. נמצא שאין כאן אלא כשארי אונאת ממון"...

"אמנם מש"כ עוד לא יהא אלא ספיקא, כיון שאפשר שיקיים מצוות תכלת נכון, ומחויבין לעשות עכ"פ מצד הספק אחר שזה אינו מזיק - בזה ודאי יפה כתב, כי החוט לא נפסל עפ"י דין, כדאמרינן בפ' התכלת דף מ' לא יהא אלא לבן, הרי דגם התולה קלא אילן נהי דמשום תכלת לא יצא משום לבן מיהו יצא, והגם כי קצת פוסקים חלקו ע"ז (לא מצאתי מי הם, ואולי כוונתו לרז"ה וסיעתו), מ"מ דעת רוב הפוסקים הוא כן".

'ואם בסייעתא דשמיא ימצאו מין כזה, שלא יהיה בו שום פקפוק, אז יהיה מקום לגדולי התורה לדון שוב על אפשרות של קיום מצווה זו'.

"אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים...אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע... וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא".

"גזירה משום קלא אילן" [מנחות מ, א],

"ובייחוד מבורר אצלי שבל הספיקות המעכבים את תכנית בנין ביהמ"ק, מצד התכלת למשל, ומצד ייחוס הכוהנים, מצד דיוקי המידות של מקום המזבח וכיו"ב, רוח הקודש תסייע לבירור ההלכה ויצטרפו לזה אומדנות ברורות וקיום עפ"י בי"ד גדול ומוסכם".

"כיון דאפשר במינן לא, כדריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה",

"ואין להקשות על הר"ם באופן אחר בלאו הכי, דכיון דאיהו ס"ל דלעניין איסור כל הספיקות מותרין מן התורה, אם כן גם בספק יולדת למה חייבה התורה קרבן על הספק הא מספיקא פטורה, דהא ליתא, דסברת הר"ם אינו אלא באיסורין, אבל במצוות עשה אם נסתפק אם קיים המצווה או אם חייב לעשות המצווה מן התורה - חייב מספק לקיים העשה, דכיון דעשה אלים מלאו, דהא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת, לעניין ספק נמי אלים וחייב מספק".

"אבל אם נימא דספק מצווה לחומרא אתי שפיר, דביעור עכו"ם הוי מצווה שנצטוו אחר כניסתן לארץ כדאמר בע"ז [דף מה] וספק מצווה לחומרא".

"ומזה מוכח נמי דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום ועשה לשב ואל תעשה. כגון בכל הלאוין, דכתב רחמנא את זה לא תאכלו כגון חזיר וחלב, אמרינן חזיר ודאי וחלב ודאי לא תאכל אבל ספק יאכל, דומיא דדריש הש"ס דהא דכל טמא לא יאכל דספק יאכל. ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה, כגון בתולה ייקח אשה, וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה, אמרי' דמחויב שיהיה בוודאי ולא בספק, כמו דדריש טהור ודאי ולא ספק".

"אך הנה האחרונים העלו בדעת הרמב"ם דבר נחמד דכל מה שכתוב בתורה היינו ודאי ולא ספק. ע"כ המצווה נמי צריך שיהיה ודאי ואל"כ לא יצא"...

"איברא די"ל לגבי ספיקא דמצווה מודה הרמב"ם דאזלינן לחומרא ולא מתקיים חובת המצווה כ"א ע"י ודאי, וראיה לכאורה מהא דכתב בפ"ב דהל' ק"ש דספק קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, ואי אמרת מדאורייתא להקל ורק מדרבנן הוא חוזר וקורא - איך יברך הא הו"ל ספק ברכה לבטלה... אע"כ דבמצווה מודה הרמב"ם דאינו יוצא עד שיקימנו בודאי ומדאורייתא הוא חוזר וקורא וע"כ שפיר יברך".

"וכבר השריש לנו החוות דעת ריש סי' קי, וכן קיים אבא מאור הגולה (החת"ם סופר) ז"ל מדיליה, דספק מ"ע מהתורה לחומרא, דלא דברה תורה על הספק. ושקיל וטרי בזה ומסיק דדווקא במי שהוא בר חיובא ודאי, אבל בספק בר חיובא (כגון ספק כוהן וחייב לישא כפיו ספק ישראל, וספק קטן) לא אמרינן מהתורה לחומרא".

"ולק"מ דמודה הרמב"ם מספק לא נפיק י"ח לקיים מצוות פסח ופ"א"...

"אמר רבא לצאת לא בעי כוונה, לעבור בזמנו לא בעי כוונה, שלא בזמנו בעי כוונה".

לצאת לא בעי כוונה. דבלא מתכווין יוצא ידי חובתו".

"תימה, מאי אולמיה דהך (הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתן ד', שיתן במתנה אחת בלבד משום בל תוסיף) מההיא דכהן שעולה לדוכן (שלא יוסיף ברכה מעצמו), ויש לומר דגבי כוהן שמתכווין לברך ולהוסיף יכול להיות שעובר אע"ג דלאו זמניה הוא, אבל כאן שאין מתכוון להוסיף ואינו עושה אלא מחמת הספק אין לו לעבור אי לאו משום דחשיב זמניה, אלא ודאי אמרינן דחשוב זמניה דאי מתרמי ליה בוכרא הדר מזה מיניה".

"אבל הכא דאין מתכוון להוסיף, דאינו עושה אלא מחמת תערובת, אין לו לעבור אי לאו דחשיב זמניה"...

"ומה שלא נהגו לקרות המגילה יום י"ד ויום ט"ו מספק בזמן הזה כדעבדינן ביו"ט, יש לומר משום דדילמא י"ד נקבע בזמנו ואיכא בט"ו משום ולא יעבור, ואע"פ שקראו כבר - איכא איסורא בעלמא משום בל תוסיף... אי נמי יש כאן משום בל תוסיף דהא זמניה הוא אי מתרמיא ליה מבני מוקפין חומה, והיה יכול להוציאם י"ח".

"ועוד הישן בשמיני בסוכה ילקה": "דמוסיף שמיני על השביעי, ואנן מיתב יתבינן בשמיני בספק שביעי לכתחלה. אלא שלא בזמנו בלאו כוונה לאו תוספת הוא, ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכונינן למצוות סוכה".

"ולפי שנחלקו בדבר גאוני עולם, ותפילין של אלו פסולים לאלו, ואמרו חכמים מקום יש בראש להניח שם ב' תפילין וכן בזרוע, ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגי תפילין ויניח שניהם, ויכוון בשעת הנחתן באותן שהן כתובין כתקנן בהן אני יוצא ידי חובתי ושאר הן כרצועה בעלמא, ואין כאן בל תוסיף אלא בעושה ה' בתים"
[וכן נפסק בטור ושו"ע סי' לד ס"ב].

"ומיהו יש ליתן טעם למניחין תפילין של רש"י ור"ת דאינם עוברים על ב"ת, כיון שאינו מתכוון להוסיף אלא מניחין מחמת הספק אין זה ב"ת, והרי הוא כאילו מתנה דהוא יוצא בכשר שבהם והשאר כרצועות בעלמא".

"וכ"ת והא איכא משום בל תוסיף, ואפילו תימא כיון שתקנו פעם א' עבר זמנו וקימא לן דלעבור בעי כוונה - הכא נמי הרי אנו מתכוונין למצווה! הא ליתא, דהכא משום ספיקא עבדינן לה".

"כל דבר שנעשה מספק, כגון ישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי, וכן כל ספק המתרגש שע"י ספיקו אדם צריך להמשיך זמן לאותה מצווה או להוסיף בגוף המצווה, וכן כל סרך ספק - אין בו משום בל תוסיף כלל. ומה שאמרו כאן: אלא מעתה הישן בשמיני ילקה, פירושו לאותם שקידשו עפ"י הראיה, שהוא ודאי חול. וגדולי הרבנים (רש"י) שפירשוהו בשמיני ספק שביעי אין דבריהם נראין, שאם כן אף בכל יו"ט שני כן".

"וכן המוסיף על המצוות אינו עובר על בל תוסיף עד שיתכוון להוסיף על המצוות, ולפיכך אנו יושבין בסוכה ביום ח', וכן תוקעין בשופר ביום ב' של ר"ה, ואוכלין מצה בליל ב' של פסח ומברכים עליה על אכילת מצה, אע"פ שי"ל שמא חול הוא והרי הוא מוסיף על המצווה, מ"מ כיון שאינו מתכוון להוסיף, שאין עושין כן אלא משום ספק, אינם עוברים משום בל תוסיף. וכן המרבה בתקיעות אינו אלא כמרבה בתפילה, וכן המרבה בנטילת לולב לנענע בו אינו מתכוון להוסיף על דברי תורה אלא להידור מצווה הוא מתכוון".

"רב אדא ורב שלמן תרוייהו מבי כלוחית אמרי: אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה (בר"ה כשמקבלים עדים מן המנחה ולמעלה), מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני - השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן והשתא קדושה אחת היא; אי הכי עדות נמי לא נקבל... התם עדות מסורה לבי"ד, ביצה לכל מסורה".

"ולברוך עליה ולנחיה? המברך צריך שיטעום; ליתביה לינוקא? לית הילכתא כרב אחא בר יעקב, דילמא אתי למיסרך".

"כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר, וכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה, ושאר בגדים עושין לבן של כל מין ומין ממינו כגון חוטי משי לכסות משי וחוטי נוצה לכסות נוצה, ואם רצה לעשות לבן לכל שאר מינים מצמר או מפשתים עושה מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין".

"ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר, בדין הוא שיהא מותר, שהשעטנז מותר לעניין ציצית, שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן - מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם יכול אתה לקיים את שתיהן הרי מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, וכאן אפשר לקיים את שתיהן".

"כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם, שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצוות עשה" [שם הלכה ז].

"לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר".

"פשיטא, מהו דתימא ליתי כי היכי דלא תשכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למיסרך".

"ואע"ג דאיתיה לאתרוג - מייתי דבר אחר, אמרי האי כי האי, זה פוטר וזה פוטר, ונפיק מיניה חורבא. הלכך אסור דבר אחר זולתי אתרוג".