"ילד זקונים קטן" או "נער"

בראשית מ"ד יח-לד

יצחק בראור

המעיין, ניסן תשנ"ח

תקציר: הכינויים השונים בהם מכנה יהודה את בנימין בדברו אל יוסף על מנת לשכנעו לוותר על הבאתו של בנימין.

מילות מפתח: ילד זקונים קטן, נער, אחינו הקטן, יהודה, האחים יעקב.

המעיין בדבריו של יהודה אל יוסף בראשית פרשת "ויגש", (בראשית מד, יח-לד) שעה שהוא נאלץ, מכוחה של הערבות שנטל על עצמו, לפנות אל ליבו של השליט המצרי בנאום שכנוע, כדי שיניח לבנימין לחזור אל אביו, יגלה כי יהודה מתייחס לבנימין בשמות תואר שונים.

לכאורה, השימוש בשמות התואר במהלך הנאום אינו עקבי, ישנו מעבר משם תואר אחד לשם תואר שני ושלישי, ושוב חזרה לשם התואר השני, כפי שנראה להלן.מאחר ומבחינתו של יהודה היה הנאום חייב להביא לשינוי בגישתו של השליט, שאם לא כן היה יהודה מוצא את עצמו כמנודה בעולם הזה¹, וכחוטא בעולם הזה ובעולם הבא², אין ספק שבחירת העובדות שעמד להזכיר בנאומו, ואלה שהעדיף שלא להזכירן³, כמו גם מבנה המשפטים והתחביר כולו⁴, נעשו בשיקול דעת מדוקדק, ואכן עמדו על כך המפרשים⁵.

מתוך גישה זו, יש מקום להאיר גם את השימוש המכוון והדווקני שעושה יהודה בשמות התואר, שבהם הוא מכנה את בנימין, בכל אחד מקטעי נאומו. נעיין בפסוקים, ובשמות התואר לבנימין שהוזכרו בהם:

בראשית מד, כ:

"ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת..."
מד, כב: "ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת.
"מד, כו: "ונאמר לא נוכל לרדת, אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו"
מד, ל: "ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו
"מד, לא: "והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה".
מד, לב: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר....
מד, לג: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו".
מד, לד: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי..."

עינינו הרואות כי יהודה מתייחס לבנימין בתחילת דבריו כ"ילד זקונים קטן",
לאחר מכן הוא מכנה אותו "נער", "ואחינו הקטן",
ובסוף דבריו מתייחס אליו כמה פעמים כ"נער",

ואינו חוזר לשימוש בשמות התואר שנזקק להם בתחילת נאומו. אין ספק כי השימוש בשמות התואר הנזכרים בפסוקים חייב היה להיות מכוון, וזאת לא רק משום שזו היא הנחה הגיונית, לאור גורליותו של הנאום, ושל תוצאותיו, אלא משום ששם התואר "ילד זקונים קטן" יוצר באזני השומע דמות שונה בתכלית מזו המצטיירת בדמיונו למשמע שם התואר "נער"⁶.

מה מנחה, אפוא, את יהודה בבחירת הכינויים לאחיו בנימין בדבריו לשליט המצרי?

נראה שיהודה מגייס גם את שמות התואר, לצד השימוש בתוכן עצמו, ובמבנה הנאום, לטובת מאמצי השכנוע.

שמות התואר הופכים להיות חלק חשוב של הטיעון ולא רק אמצעי זיהוי למי שמדובר עליו. שם התואר שנבחר אמור לתמוך בטיעון המהותי ולהשלים אותו בדמיונו של השומע, של השליט המצרי. לאסוציאציה המתהווה ומתרקמת בדמיונו של השומע יש תפקיד חשוב במאמצי השכנוע, כשהיא פונה הן אל ההגיון, והן אל רגשותיו האבהיים של מי שגורלו של בנימין, וגורלה של משפחתו, תלויים בידיו.

יהודה פותח את נאומו בתיאור המפגש הראשון של האחים עם השליט המצרי. מפגש זה התקיים כאשר באו האחים, ללא בנימין, לשבור אוכל במצרים. יהודה מתאר כאן את המפגש מראשיתו, ובמתכוון פותח בשאלה ששאל יוסף באותו מפגש: "היש לכם אב או אח", כדי למסור את פרטי השיחה כפי שהתקיימה ביניהם במדויק⁷, ולכן פותח יהודה ומצטט את דבריהם באותו מפגש, שבו כינו את בנימין "ילד זקונים קטן", במגמה לעורר את רחמיו של השליט המצרי ולגרום לו שיחוס עליו ועל אביו. בכינוי זה התכוונו האחים להציג את בנימין כמי שאינו מסוגל לעמוד בתלאות הדרך למצרים בשל גילו הצעיר והרך, כ"ילד זקונים קטן", שהדרך הייתה עשויה להזיק לו⁸.

יהודה ממשיך ומתאר את שהתרחש באותו מפגש, ומצטט מפיו של יוסף: "ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי", כלומר, אין יוסף מתרשם מהטענה כאילו אין בכוחו של "ילד הזקונים הקטן" לרדת למצרים, אין הוא "קונה" את התיאור ואת האסוציאציה שמבקשים האחים "למכור" לו, בדבר רגישותו ופגיעותו של האח הצעיר, שאת גילו הוא יודע, ונפשו משתוקקת לראותו.

משנוכחו האחים בכך, שלדידו של השליט אין מדובר כאן ב"ילד זקונים קטן", אלא במי שבהחלט יכול לעמוד בטלטולי הדרך, הם מכנים את בנימין כפי שבנימין נתפש אצל השליט - כ"נער", אך מעלים נימוק שאינו קשור בגילו הצעיר של האח, אלא בקשר הנפשי שיש לו עם אביו: "לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת"⁹.

על כך עונה להם יוסף באותו מעמד: "אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם - לא תוסיפון לראות פני" - יוסף איננו קורא לבנימין "נער", כשם שקראו לו, זה עתה, אחיו, אלא משתמש דווקא בכינוי שניתן לו ע"י אחיו, וכוונתו היא לומר שגם אילו אכן היה בנימין צעיר לימים, "וילד זקונים קטן", כפי שתיארוהו אחיו, גם אז היה עומד על כך שירד מצרימה כתנאי להסרת החשדות ועונש המוות שהיה תלוי עליהם כמרגלים. נמצא אפוא, שהאחים, כפי שמצוטטים על ידי יהודה בנאומו, מכנים את בנימין, לאחר תשובתו של השליט, בשם "נער", כדי להראות שקיבלו את עמדתו של השליט ביחס לחוסנו של האח, תוך שהם מעלים טענה חלופית בדבר הקשר הנפשי המונע את ירידתו למצרים, ואילו יוסף משתמש בכינוי שניתן לבנימין על ידי האחים, כדי להבהיר להם שגם אליבא דשיטתם - אין הוא מתרשם מהסכנות שבדרך.

בפסוקים הבאים מתאר יהודה את שהתרחש בבית אביו, שעה שבא הוא ואחיו לבקש מאביו להתיר להם להוריד את בנימין למצרים. במהלך השיחה שבינם לבין אביהם נקרא בנימין פעמיים "אחינו הקטן". כאן ברור שהכינוי "אחינו הקטן" אכן משקף את מעמדו האמיתי של בנימין בתוך המשפחה. כאן אין חשיבות לגילו של בנימין, אלא לעובדה שהוא האח הצעיר שבמשפחה. בשביל אביו ובשביל אחיו הוא לעולם יהיה "אחינו הקטן".

אך יתכן גם לומר, שכוונת האחים הייתה לשכנע את יעקב אביהם, שאין השליט במצרים מוכן לוותר על הבאתו של בנימין, גם אם הוא אכן "אחיכם הקטן", כלומר יש כאן כוונה לצטט באוזניו של יעקב את הנחרצות והחד-משמעיות של דרישותיו של השליט המצרי. כביכול אמרו לו: "אל תחשוב שלא ניסינו לתאר אותו כילד קטן ופגיע, אלא שגזירתו הייתה "כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן (אפילו אם הוא "אחיכם הקטן") איננו אתנו".

ומפסוק ל' ואילך, כאשר יהודה פונה אל יוסף ומתאר לו את העלול לקרות מכאן ולהבא, הוא משתמש אך ורק בכינוי "נער". זהו התיאור שהשליט המצרי אימץ לעצמו מראשית הדברים, ואין עוד טעם לחלוק על התרשמותו בדבר התפתחותו ובגרותו של בנימין. נותר רק לקבל את גישתו ולראות בבנימין "נער", אלא שזהו נער עם קשר מיוחד אל אביו, קשר שאל לו לשליט המצרי לנתקו, משום שאם כך יעשה יביא למותו של אביו-אביהם המשותף.

כך ראינו שבכל אחד מקטעי נאומו של יהודה מכונה בנימין בשם תואר בהתאם לנסיבות המתוארות בו, ובאופן שתורם להבנת ההסתכלות של הדוברים על בנימין, ועל טענותיו של הצד שכנגד.

הערות:

1. רד"ק בראשית מג, ט.
2. רש"י שם.
3. עובדה שלא הוזכרה, למשל, היא האשמתו אותם כמרגלים.
4. ראה נ. ליבוביץ, עיונים לספר בראשית בעמ' 443 .
5. ראה למשל, "העמק דבר" לנצי"ב, לפרק מד, יט.
6. שם התואר "נער" מופיע לראשונה בתורה בתיאורו של יוסף בן השבע-עשרה, בראשית לז, ב: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה נשי אביו".
7. ואמנם שאלה זו לא הוזכרה בפירוש בעת המפגש הראשון, עליו מסופר בפרשת מקץ, בבראשית מ"ב, אך עיין בפירוש רמב"ן ובפירוש חזקוני לפרשתנו, לפסוק י"ט בפרק מ"ד, הנוקטים שהתיאור המדויק של מה שנאמר במפגש ההוא נמצא דווקא כאן, בפרשתנו, ואילו בתיאור שבפרשת מקץ קיצר הכתוב בפרטי השיחה.
8. ואף שמאז הפגישה שבה נאמר תיאור זה על בנימין, כבר הספיק יוסף לפוגשו ולהתרשם שאין מדובר ב"ילד זקונים" כפשוטו, בכל זאת חוזר כאן יהודה על התיאור במגמה לעורר את אמונו של יוסף, על ידי הצגה מהימנה של העובדות והאמירות שנאמרו, גם כשיתברר שהיה ניסיון מצד האחים (לאו דווקא יהודה) להציגו כילד קטן ממש. בכך ישיג יהודה באופן אישי את האמון והאהדה שכה נזקק להן כדי למלא את חובתו האישית כלפי אביו.
9. רש"י ורשב"ם נחלקו בפירוש דברי יהודה בפסוק זה:
לדעת רש"י - יהודה התייחס לבנימין, משום שלדעת רש"י לא נראה שהנושא של הפסוק, בנימין, ישתנה בלי שהתורה תרמוז על כך. אלא שאם הפסוק מתייחס לבנימין - מתעורר קושי הגיוני: מדוע יהא בנימין צפוי למות אם יעזוב את אביו ויצא לדרך? על כך משיב רש"י באמצעות דברי המדרש, שכן אמו - אף היא בדרך מתה.
לעומתו, מעדיף רשב"ם, אף הוא מתוך נאמנותו לפשט הפסוק, לפרש שהמילה "ומת" מתייחסת ליעקב, משום שבעיני רשב"ם הקושי ההגיוני חמור מהקושי התחבירי, ונראה לו שיישובו של רש"י לקושי ההגיוני מרחיק את הפסוק מפשוטו.
הספורנו מפרש במפתיע כשניהם: "ועזב את אביו ומת - ועם זה אביו ימות בלי ספק", כלומר, שניהם צפויים למות, קודם ימות בנימין, ומשכך יקרה - ודאי ימות גם אביו. ויתכן, שיהודה השתמש במילים אלה "ועזב את אביו ומת", ולא פירש בעצמו מי ימות, כדי שהדברים אכן יוכלו להתפרש כך או כך, כי לא ידע מה ישפיע על השליט המצרי יותר. כך הניח לדברים להיות מעומעמים, כדי שיוכלו לכלול את שתי המשמעויות, ואולי גם את האפשרות שמעלה הספורנו, וירככו הדברים את ליבו.