פתיחה:

זכות השביתה תפסה לה כבר מקום של כבוד במדינתנו, אך היא מצריכה עיון ובירור כיצד מתייחסת ההלכה לנוהג זה. זכות השביתה מעוגנת היום בהסכמים הקיבוציים של רוב קבוצות העובדים, והיא נחשבת זכות מקובלת; אולם האם לפי הדין מותר לעובד או עובדים הרוצים לשפר את משכורתם או את תנאי עבודתם לשבות ממלאכתם על-מנת להשיג את מטרתם? האם ישנו הבדל בין עובד בחברה פרטית לעובד בחברה ציבורית או ממשלתית? האם כל סוגי המלאכות שווים הם בעניין זה, או שמא יש הבדל מאיזו מלאכה שובת העובד?


על פניו נראה ששביתת עובד בחברה פרטית אין לה שום היתר. אדם שבא לעבוד בחברה פרטית מסכם עם מעבידו את תנאי העסקתו. אם בסיכום שביניהם אין סעיף מפורש המתיר לעובד לשבות - פשוט וברור שזכות זו אינה קיימת; כמו-כן בחברות פרטיות השביתה אינה נוהג מקובל ומצוי. לכן אם התחייב העובד לעבוד במשך פרק זמן מסויים עליו לעבוד עד סיום אותו פרק זמן, ואם לא התחייב לזמן כזה יכול הוא באופן עקרוני לקום ולעזוב את משרתו בכל עת שיחפוץ. כמובן שהוא יכול להתנות תנאים למעסיקו, כך שאם יתקבלו תנאיו יחזור לעבודתו, ואם לא יתקבלו יוכל לפרוש (ועי' בשו"ע חו"מ סי' שלג מתי יכול עובד לפרוש באמצע עבודתו ומתי אינו יכול, ובאלו תנאים).

אצל עובד בחברה ממשלתית נראה שהעניין תלוי בנוהג המקובל בחברות אלו, ונראה שהנוהג הוא שישנה לכל קבוצת עובדים זכות לשבות בשל אחד הגורמים שהבאנו לעיל, על פי כללים מסוימים. אם הוחלט לשלול מקבוצת עובדים מסוימת את זכות השביתה הדבר מצוין בפירוש בהסכם בין המעסיק הממשלתי לבין נציגי העובדים. מקובל שלאחר שביתה בחברה מסוימת, שבעקבותיה עורכים נציגי העובדים והחברה הסכם ביניהם, נכתב גם סעיף מפורש שזכות השביתה נשללת מהעובדים למשך זמן מסוים. הצורך בכתיבת סעיף כזה מורה שבד"כ שמורה להם זכות השביתה.


כאשר דנים אנו במלמדים ובמורים המלמדים את מקצועות הקודש יש להתייחס גם לגורמים נוספים על אלו שהעלנו לעיל. יש לדון בעצם מהות התשלום למלמדים, בביטול תורה הנגרם לתלמידים ועוד. במקום שאין מנהג לשבות, או במקום עבודה פרטי, ודאי שאין למלמדים שום זכות והיתר לשבות, כמובא לעיל, וכל הדיון הוא רק במקום עבודה שבו עקרונית מקובלת זכות השביתה. עוד נדגיש שאין אנו עוסקים פה בעובד או מלמד הרוצה להפסיק לגמרי את עבודתו במוסד בו הוא מלמד, שדיניו מובאים בשו"ע חו"מ סי' שלג סע' ד-ה בדין פועל ומלמד שחוזר בו באמצע עבודתו; אנו עוסקים רק במלמד שרוצה להמשיך וללמד באותו מוסד, אלא שהוא רוצה לשבות כדי לשפר את תנאי העסקתו. אמנם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' פז בתחילת התשובה) סובר שהדברים תלויים זה בזה, והיכן שעל פי הדין לא יכול המלמד או הפועל לחזור בו ולהפסיק את עבודתו הוא אינו יכול גם לשבות ולעכב אחרים לעבוד במקומו.

א. מהות התשלום למלמדים - שכר בטלה

בגמרא בכורות כט, א מובא שאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה. שואלת הגמ' "מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא 'ראה לימדתי אתכם' וגו' - מה אני בחינם אף אתם בחינם" וכו'. מפורש בגמרא אם-כן שאסור למלמד תורה ללמד אחרים בשכר אלא ילמדם בחינם. אמנם ביחס לתלמידים קטנים כבר נמצא בגמרא נדרים לז, א ששכר המלמדים הוא "רב אמר שכר שימור, ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים", שעליהם נוטל המלמד את משכורתו, ולא על עצם לימוד התורה שעליו אסור ליטול שכר. אמנם הטעם של "שכר פיסוק טעמים" שייך גם בגדולים, אלא שבד"כ גדולים לא צריכים שילמדום פיסוק טעמים שהרי למדו זאת בילדותם (כן מובא בפרישה יו"ד סי' רמו ס"ק יג).

אך הרא"ש (בכורות סוף פרק רביעי אות ה) כתב "ומה שנהגו האידנא ללמוד בשכר, אם אין לו במה להתפרנס שרי, ואפי' יש לו - אם היא בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, מסתברא דחשיב מוכח יותר מקרנא וכו' ושקיל זוזא". הרא"ש שם מבסס את דבריו על הירושלמי שמותר למלמד ליטול שכר בטלה, דהיינו שמקבל את שכרו בעבור זה שיושב בטל ממלאכה אחרת שיכל לעסוק בה והכנסתה מרובה מזו ומתפנה ללמוד עם תלמידיו, ולא נוטל שכר על עצם הלימוד.

הסברים אלו להיתר שכר המלמד (אין לו מה להתפרנס, שכר בטלה) מובאים גם בתוס' בכורות כט, א ד"ה מה אני בחינם וכו', וכך נפסק בשו"ע יו"ד סי' רמו סע' ה. ותו' מוסיף שם בסוף דבריו שלגבי קטנים אין צריכים להסברים אלו, שהרי אודותם נאמרה כבר סיבת ההיתר בגמ' בנדרים (שהובאה לעיל), ששכר המלמד הוא שכר שימור או שכר פיסוק טעמים.

ב. היתר נטילת שכר מלמד בזה"ז

כיום קשה להסתמך על ההסבר הראשון (אין לו במה להתפרנס), שהרי הצורך ההכרחי לפרנסת אדם בדוחק הינו תשלום מועט יחסית (שהרי כוונת הרא"ש היא לפרנסה בצימצום גדול, עי' בדברי הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סי' נט), שאינו מאפשר נטילת משכורת 'נורמלית' למלמד או למורה. אולם ההיתר השני לנתינת שכר, שכר בטלה, קיים גם כיום, משום שבד"כ יכול כל מלמד או מורה לעסוק במקצוע אחר שהכנסתו מרובה יותר ממקצוע ההוראה, והוא נוטל שכרו על כך שהוא בטל ממנו ועוסק בהרבצת תורה לתלמידים.

ג. שביתה מלמד בדרישה להוספת שכר הבטלה

הרב פיינשטיין באגרות משה שם כותב כך:

"נמצא שהישיבה משלמת הסך שהיתנו כדי שיהיה בטל ויתחייב אז ללמד בחינם, אבל היתנו שנותנים לו השכר שישב בטל ממלאכה דווקא כשילמד עם התלמידים וכו', וא"כ כשרוצה יותר שכר לישב בטל הוא דווקא כשאפשר לו עתה להשיג מלאכה, אבל כשא"א לו להשיג מלאכה הא לא שייך זה, שא"כ ליכא היתר בעצם לתבוע הוספה" וכו'.

כוונתו היא שלמרות שהשכר המשולם למלמד מוגדר כ"שכר בטלה" לא יכול המלמד לומר שרשאי הוא להיבטל או לשבות, אלא השכר הזה ניתן למלמד דווקא בתנאי שאכן ילמד עם התלמידים בזמן בטלתו ממלאכתו האחרת.

ואולי אפשר לומר שכוונתו היא שמכיוון שכל היתר נטילת השכר הוא משום שישנה למלמד אפשרות להשיג עבודה רווחית יותר ובכ"ז הוא בטל ממנה כדי להתפנות ללמד, א"כ כשבא לבקש תוספת כוונתו בעצם ששכר הבטלה צריך לעלות כי הוא צמוד כביכול לאותה עבודה אחרת שיכול להשיג, וא"כ לטענתו יש תוקף רק אם הוא יכול להשיג כעת עבודה רווחית יותר מאשר עד עתה, אחרת אין שום סיבה ששכר בטלתו ישתנה. יוצא למעשה שאם הדרישה לתוספת שכר אינה מוצדקת לכשעצמה ואין לה בסיס הלכתי, אין שום היתר לשבות עבורה. מאידך נראה לפי זה שאם שכר כל העובדים במשק עלה יש הצדקה לתוספת שכר גם למלמדים.

אולם באגרות משה שם מוסיף שישנו מצב בו יכול המלמד להתעלם מהחשבון הנ"ל ואף מביטול התורה הנגרם לתלמידים ויכול לשבות; וז"ל:

"אבל לפעמים רחוקים טובא כשהמנהלים לא איכפת להם כלל וכו' וכן כשההוספה היא באופן שלא ספקו שהדין הוא אע"פ שלא רצו מוסיפין עליהם והמנהלים אינם רוצים בזה, והאומדנא היא שיועילו שביתות, שייך אז להתיר מצד עת לעשות לה' הפרו תורתך, שהרי א"א ללמד לתלמידים כשהרב שרוי בצער חוסר פרנסה, שלהיתר זה צריך פסק דין דרב מובהק שאינו בעל דבר, אחרי השתדלות הרבה למנוע זה" וכו'.

כוונת דבריו היא שיש מקרים בהם אנו חוזרים להיתר הראשון שהובא לעיל בשם הרא"ש להיתר נטילת השכר ע"י המלמד, משום שאין לו במה להתפרנס. אם הדרישה להעלאת שכר מוצדקת על-פי ההלכה יש מקום לדבר על שביתה לצורך כך, במקרים ובתנאים שהציג הרב פיינשטיין.

ד. כשנהוג לשבות גם במגזר המלמדים והמורים

כאשר בקרב מגזר המורים מקובל הנוהג להשתמש בזכות השביתה כדי לתבוע העלאת שכר ושיפור תנאים, נלקח הדבר בחשבון גם אצל המעסיק, ולכן לכאורה מעיקר הדין העובדים יוכלו לנצל זכות זו שהיא חלק מתנאי העסקתם.

ואולם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' פז) התייחס לשיקול זה, וכתב וז"ל:

"נראה דאף בכה"ג שנותני העבודה יודעים שהשכירים קשורים לארגוני פועלים כאלה שרגילים תמיד לתבוע את מילוי דרישותיהם ע"י אמצעי כפיה של שביתות והשבתות, מ"מ לא שייך לומר בזה דסביר וקביל, אלא יכולים לומר דלא נחתי כלל אדעתא דהכי, וחשבו אותם לצייתי דינא, אשר כל סכסוך שיתגלע ביניהם יתברר אך ורק לפי דיני התורה".

דבריו אלו נסובים מן הסתם על מעסיקים שומרי תורה ומצוות המעסיקים עובדים שגם הם שומרי תו"מ.

ה. כשזכות השביתה מעוגנת בתקנות הסתדרויות המורים למיניהן

לאחר מכן דן שם הגרש"ז שהיה מקום לומר שזכות השביתה היא תקנה שבין בני האומנויות, שבעניינה נפסק בשו"ע חו"מ סו"ס רלא ע"פ הגמרא בבבא בתרא ט, א שרשאין בני אומנויות לפסוק ביניהם תנאים והגבלות. ואולם הגרש"ז דוחה זאת, משום שהרי כבר מובא בגמרא ובשו"ע שם שלכל זה דרושה הסכמתו ודעתו של החכם החשוב בעיר, ובלא זה אין תוקף למנהג ולפסיקה שביניהם.

יש לציין שאין צורך באדם החשוב שבעיר לשם תיקון תקנה בקרב קבוצת בעלי האומנות כאשר התקנה אשר אינה באה להפסיד את אחד הצדדים אלא היא לטובת הצדדים, משום שההתיעצות עם חכם היא רק כדי שלא יזיקו בתקנות אלו לשאר הסוחרים (ראשונים בב"ב שם). בנידון דידן ודאי שזכות השביתה מזיקה ופוגעת במעבידים, ולכן ודאי שנזדקק להסכמת אותו חכם חשוב שבעיר¹.

בסוף תשובתו שם כותב הגרש"ז אוירבך שבאותם מקומות שתלמידי החכמים שבעיר אינם מכניסים ראשם בעסקי הפועלים ושכר עבודה, הוי כאילו אין חכם חשוב בעיר. כראיה לדבריו הוא מביא את דברי ר"י רישר בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' יא) הקובע ש"אם אין שם חכם ממונה מהציבור, אף שיש איזה חכם בעיר, כיון שאינו ממונה לראש עליהם הוי תקנתם תקנה בלא הסכמתו". לפי זה בזמן שתלמידי החכמים אינם עוסקים בתחומים אלו, אם זכות השביתה מעוגנת בתקנות העובדים ניתן להשתמש בה בעת סכסוך עבודה או תביעות להעלאת שכר.

הגרש"ז שם מתייחס גם לאפשרות שיש חכם בעיר אשר מתערב בעסקי הפועלים:

"ועכ"פ נראה דאם החשוב שבעירם מסכים עכשיו לדרישת המלמדים - רשאים הם שפיר להתנהג כפי מה שתקנו בעלי אומנות של אותה העיר" וכו'².

ומסכם שם הרש"ז:

"אלא שעם כל זה נלענ"ד פשוט דלאו כל כמינהו של המלמדים לעשות דין לעצמם מבלי להימלך תחילה עם רב העיר, כי בענינים אלו העיקר תלוי בשיקול הדעת, ומי שדעתו דעת תורה עוזרין לו מן השמים. ואם יראה שבאמת מקופחים הם בשכרם יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ, ואין לחוש כלל לעוון ביטול תורה של תשב"ר, והאחריות מוטלת בעיקר על הבעה"ב ופרנסי העיר שאינם רוצים לפרנס כראוי את המלמדים, ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה"

(גם האגרות משה התבטא באופן דומה כמובא לעיל, שכאשר מותר לשבות אין לחשוש לעוון ביטול תורה דהוי בבחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך).

ו. התייחסות הדיינים לתביעת העלאת שכר המלמד

ועיי"ש במנחת שלמה שכתב שבין אם יש למלמדים ולמורים זכות לשבות ובין אם לא, בכ"ז יש לדיינים הדנים בעניין תביעת המלמדים להעלאת שכר להתחשב בגובה השכר שקבעו ארגוני העובדים (או המורים), ואם יראו שאפשר להעלות שכרם בלי לפגוע באופן משמעותי בציבור חלילה להם מלקפח שכרם של לומדי התורה, שלא יהיה פחות משכרם של מורים ללימודי חול, ולא תהא כוהנת כפונדקית.

ומסתבר שדבריו אלו מבוססים על הסברא שהוזכרה לעיל, שכאשר גובה השכר במשק עלה ממילא גם שכר הבטלה ממלאכה שיכול לעסוק בה עולה, ולכן שכרו של המלמד המבוסס על שכר הבטלה ג"כ אמור להשתפר.

וממשיך שם רש"ז ואומר:

"וכיון שכן, אע"ג שבתחילה הסכימו למשכורת זו, מ"מ אם לפי דעת מומחים אין זה מספיק וכו' (פה כותב הגרש"ז איך לדעתו יש לחשב את העלאת שכרם של המלמדים) חייבין שפיר להעלות את שכרן וליתן להם כדי צרכן וכו'. והחת"ס בחו"מ סי' ה למד זה לענין שכר מרביצי תורה שחייבים להוסיף על שכרם בין אם נתייקר השער ובין אם נתרבו בני המשפחה וכו', עיי"ש, וה"ה למלמדי תשב"ר הממונים לרבים מטעם הציבור שאף גם אותם צריכים לפרנס כראוי".

נראה שבדבריו פה מתייחסים לטעם הראשון המובא ברא"ש לעיל, שההיתר למלמד תורה לקבל שכר על לימודו הוא משום שאחרת אין לו ממה להתפרנס, וא"כ ממילא מותר לו לתבוע העלאת שכר כדי שיוכל להתפרנס כראוי. אך נ"ל שהגדרתו בטעם זה שונה במקצת מההגדרה המובאת באגרות משה (שהובאה לעיל), ששם ביאר שכל ההיתר של "אין לו במה להתפרנס" הוא כפי מה שצריך לפרנסה בצימצום גדול, וא"כ אי אפשר בד"כ להסתמך על היתר זה כאשר יש גם בשכר הנמוך אפשרות להתפרנס בצימצום גדול ובדוחק, משא"כ להגדרת הגרש"ז כוונת הרא"ש בדין "אין לו במה להתפרנס" היא שתהיה למלמדים פרנסה מתאימה וסבירה. וכך מפורש בסוף דבריו, שכתב

"משא"כ הכא, בצדק הם דורשים השכר בהתאם ליוקר החיים, כי מעיקרא לא קצבו להם שכר זה אלא מפני ששיערו שיכולים להתפרנס בכך, ולכן גם עכשיו צריכים להוסיף וליתן להם שכר כזה שיספיק לרמת החיים שהיו יכולים לחיות במשכורת שקיבלו לפני היוקר וכו', דכאן הרי צריכים אנו לפרנסם, ושיעור זה היינו פרנסתם".

לסיכום

אדם העובד בחברה פרטית ואין בחוזה שחתם עם מעסיקו סעיף המאפשר לעובד לשבות, אין לעובד היתר לפתוח בשביתה כדי לשפר משכורתו או תנאי העסקתו (אא"כ קיים שם נוהג השביתה).

עובדים בחברה ממשלתית, נראה שהנוהג בחברות אלו הוא ששמורה לגופים מסוימים זכות השביתה לשם השגת המטרות הנ"ל, אא"כ סוכם בין נציגי העובדים להנהלת החברה על שלילת זכות זאת באופן מוחלט או למשך תקופה מסוימת.

מורים למקצועות קודש או מלמדים, גם במקום שקיים בו נוהג השביתה אין להם לנצל זכות זאת להשגת המטרות הנ"ל, מהטעמים המובאים במאמר.

כשאין למלמדים במה להתפרנס או כאשר השכר הכללי במשק עלה וכד', יש לעיתים לקבל את דרישת העובדים להעלאת שכרם.

ישנם מקרים מיוחדים שגם למלמדים או למורים למקצועות קודש יש היתר לשבות ממלאכתם, כגון במוסדות שזכות השביתה מעוגנת בתקנותיהם וכשהשביתה מקבלת את הסכמת חכם העיר (ועי' בגוף המאמר באלו מקרים אכן שמורה להם זכות זו). במקרים אלו אין לחוש גם לביטול התורה הנגרם לתלמידים.