דברי ימי ישראל בימי הבית השני אינם מצומצמים בתוך גבולי ארץ ישראל בלבד. כמעט בכל ארצות העולם התרבותי של אותו זמן התיישבו קהילות יהודים פחות או יותר גדולות, אשר מצד אחד הוסיפו לעמוד בקשר קיים עם ארץ מולדתם ומצד שני עמדו במשא ומתן רב עם עולם הגויים. לקהילות אלה היה ערך חשוב בהתפתחות הפנימית של היהדות, והן חזקו את השפעת היהדות על יתר עמי התרבות. סיבות שונות גרמו לידי פזור הזה. בימים העתיקים היו לוכדי הארצות האשורים והבבלים מעתיקים בחוזקה המונים מרובים למדינותיהם המזרחיות, גם אחרי כן נשנה החזיון הזה, אף כי במידה יותר קטנה ובדרכים אחרים. היהודים נפוצו בארצות שונות, בייחוד על ידי המלחמות עם היוונים והרומאים בימי הבית השני, כשרבים מהם לוקחו בשביה ונמכרו לעבדים בארצות רחוקות שונות (למשל, פומפיוס מכר הרבה שבויים לעבדים ברומא). העבדים היהודים לא היו מסוגלים לעבדות מפני זהירותם בחוקי דתם (הם נחשבו לסחורה זולה בשוק ממכר-העבדים), ובעליהם היו מוכרחים לפרקים לשחרר אותם. גם היהודים בכל תפוצותיהם חשבו את פדיון שבויי אחיהם מידי הנכרים לאחת המצוות הגדולות, שהשתדלו בה הרבה. על גודל מספר העבדים העברים, שנפוצו אז בכל הארצות, מעידים דברי פילון הפילוסוף היהודי האלכסנדרוני, אשר הרבה לדבר עליהם וחבר למטרה זו שני ספרים: את האחד - להוכיח, כי העבד הוא עצם הרע; ואת השני - לברר, כי כל אדם ישר הוא חופשי. ובספרו " 9) execr." De - 8) הוא מבטיח ומנבא, כי כל העבדים העברים שבכל קצווי ארץ ישתחררו, כי אדוניהם יכירו ביתרון מידותיהם של עבדיהם אלה עליהם; והם ישובו לארץ ישראל ועמוד האש הולך לפניהם והם יבנו את הריסותיה (עיין רנן: תולדות ישראל, ח"ב, פט"ז). רבים מהעבדים המשוחררים יסדו קהילות ישראליות במקומות תפוצותיהם. הרבה יהודים נלקחו ממלכים שונים אל הישובים הצבאיים בערי המבצר של הארצות הנכבשות בידיהם, כדי לשמור אותן מפני השונא שבפנים ולהגן על גבולי הארץ מפני השונא שבחוץ. החיילים היהודים האלה ייסדו קיבוצים ישראליים בערי מבצריהם אלה, אולם ערך גדול יותר הרבה היה בתקופה הלנית-הרומאית לנדידה החופשית של היהודים לארצות הקרובות והרחוקות, כדי למצוא שם פרנסה, בייחוד נדדו יהודים לכל הכרכים הגדולים של העולם התרבותי ולערי החוף. התפשטות ממשלת הערבים ותרבותם ההלנית קרבה את כל ארצות הים הגדול (התיכון) גם קירבה כלכלית והמסחר העולמי הגדול חבק בזרועותיו את המזרח ואת המערב. יהודי ארץ ישראל התפתחו במעמדם הכלכלי וגם נתרבו במספרם, עד כי לא יכלו להתפרנס מעבודת אדמתם לבד, וישתתפו גם הם במסחר הפנים והחוץ, ולרגל זה קמו קיבוצי ישראל בכל מרכזי המסחר. מלבד זאת השתדלו יורשי אלכסנדר (הדידוכים) והבאים אחריהם לבלבל בכוונה מדינית את כל האומות השונות - לעקור אותן ממדינה למדינה; גם היה להם על הרוב ליסוד עריהם החדשות צורך בהמונים גדולים של מתיישבים, וכדי למשוך את לבם נתנו להם זכויות אזרחיות, דתיות ולאומיות. הדבר הזה הביא, כנראה, גם לנדידת היהודים בהמון. התנאים הקשים בארץ האבות גם הם היו סיבה לנדידה זו: המצב המיוחד של ארץ ישראל בתור שדה מלחמה בין סוריה ומצרים עשה אותה למקום סכנה, לפיכך פנו הרבה אלפים של נודדים יהודים לארצות סוריה ומצרים השכנות, היינו, לערי המלוכה אנטיוכיה ואלכסנדריה, וקבלו שם זכויות גדולות - לפי פילון, שהגיע בימיו מספר בני ישראל באלכסנדריה עד למיליון נפש, וזהו החלק השמיני של תושבי הארצות בכלל, ובייחוד נדדו יהודים רבים לערים ההלניות שנוסדו מחדש.

עוד סמוך לשנת ר"י לפני חורבן הבית שם איש יהודי בפי הסיבילה בחזונה על עם ישראל, כי כל ארץ וכל ים מלאו אותו (חזון הסיבילות, ג, רע"א) וקרוב לעת ההיא (ר"ז-ר"ח לפני חורבן הבית) שלח הסנט הרומאי מכתב חוזר לטובת היהודים למלכי מצרים, סוריה, פרגמוס, קפודקיה ופרת ולמספר גדול של מדינות, ערים ואיים של ים התיכון אשר נזכרו בשמותיהם: אשפרטה, סיקיון (בפלופוניסוס), האיים: דלוס וסמוס, העיר גורתינה (באי כרתים), הארץ קריה עם הערים מנדוס והליקרנסוס וקנידוס, האיים קוס ורודוס, הארץ ליקיה עם העיר פזליס, הארץ פמפיליה עם העיר סידי, סמפסמי (בפונטוס), העיר הצורית ארוד, ובאחרונה קיפרוס וקירני (חשמונאים א, ט"ו ט"ז-כ"ד). ואחרי כי מטרת המכתב החוזר היתה להגן על היהודים, יש להוציא מזה, כי בכל המקומות האלה כבר נמצא אז מספר גדול של יהודים; מימי סולה (סמוך לקנ"ד לפני חורבן הבית) - אומר סטרבון - כבר הגיע עם העברים לכל עיר ועיר ואין למצוא על נקלה מקום בתבל אשר לא קבל את השבט הזה ואשר לא נכבש על ידו (סטרבון ב"קדמוניות" י"ד, ז, י"ב), וכן נאמר במזמורי שלמה בסוף המאה השניה לפני חורבן הבית: בכל גוי תפוצות ישראל, כדבר אלוהים. כדברים האלה אומר גם יוסיפוס (מלחמות ב, ט"ז, ד; ז, ג, ג). וכן אומר פילון, כי מפני ריבוי מספרם לא היתה מחזקת אותם אחת הארצות, ולכן הם מלאים את הארצות ואת האיים היותר מברכים באירופה ובאסיה. (עיין Flacc In ,olihP., שם, 425). כשנשא אגריפס השני נאום, כדי למנוע את בני ישראל מלהילחם עם הרומאים, הטעים הרבה בדבריו, כי עליהם לשום אל לבבם, שהסכנה אינה צפויה רק ליהודי ארץ ישראל, אלא גם ליהודי יתר הארצות, כי "אין עם בתבל אשר לא ישב בתוכו חלק מבני גזע שבטכם" (מלחמות ב, ט"ז, ד). ההיקף של תפוצת ישראל מתואר בפרטות יתרה באגרת אגריפס לקליגולא, אשר פרסם פילון 2) 36, Caium ad Legat. מ. 785):

"ירושלים - כן נאמר בה - היא עיר הבירה לא רק של ארץ יהודה, אלא של רוב הארצות, בגלל מושבותיה אשר יסדה בשעת הכושר בארצות השכנות: מצרים, צור, סוריה, חילת-סוריה ובארצות הרחוקות ממנה: פמפיליה, קיליקיה וברוב החלקים של אסיה עד ביתיניה ובפינות הרחוקות של הפונטוס, כמו באירופה: תסליה, באוטיה, מקדוניה, אטוליה, אטיקי, ארגוס, קורינתוס, ברוב החלקים והיותר יפים של הפלופוניסוס. ולא היבשה בלבד מלאה מתיישבים יהודים, אלא גם האיים היותר נכבדים: אואוביה, קיפרוס, כרתים, והנני עובר בשתיקה על הארצות שמעבר לפרת, כי מלבד חלק קטן יוצא מן הכלל יש לבבל ולכל המדינות המקיפות סביב את הארץ הפורייה הזאת תושבים יהודים".

גם ב"ברית חדשה" נזכרים יהודים וחברים של יהודים מארץ הפרתים, ממדי, מעילם ומארם נהריים, קפודקיה, פונטוס ואסיה, פרוגיה, פמפוליה וחבל לוב על יד קירני, רומא, כרתים וערב (מפעלות ב, ט-י"א) ויהודים אשר גרו בירושלים מבני כל ארצות הגויים אשר תחת השמים (מפעלות ב, ה), כי היא היתה המרכז לכל תפוצות ישראל בימים ההם, ועל כן אין כל הגזמה במסורה, כי נמצאו בה ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות.

אחד המעולים בחוקרים דברי ימי ישראל של התקופה הזאת, החכם הנוצרי שירר אומר: ההיקף הגדול מאוד של תפוצות ישראל הוא חידה סתומה בעינינו; כשנתבונן אל מיעוט מספר תושבי ישראל בארץ האבות עוד בראשית תקופת החשמונאים, אשר כמעט שלא התפשטו מחוץ לגבולי הארץ שנקראה בשם יהודה, האם אפשר כי הקהילה הקטנה הזאת הוציאה מקרבה את ההמון הרב הזה של מתיישבים, אשר אנו מוצאים אותם לכל הפחות במאה השניה לפני חורבן הבית נפוצים כבר בכל קצווי תבל? על ידי עודף הנולדים על המתים קשה לבאר את העובדה הזאת. הרבה יותר הננו מוכרחים לקבל את ההנחה, כי גם תעמולה גדולה זריזה ופורייה הביאה לחיק היהדות במאות האחרונות לח"ה מספר גדול של גרים.

אולם באמת לא הגרים הזכרים בלבד מלאו את המספר הזה, אחרי כי תנועת ההתגיירות גדלה בייחוד בימים האחרונים לפני חורבן הבית ולאחריו, כמבואר להלן, וההיקף הגדול של הפיזור נמצא עוד זמן רב לפני זה; אלא בייחוד, כנראה, התרבו אוכלוסי היהודים על ידי הגיורות הנקבות. יש להניח כמעט בוודאיות, כי בכל הנדודים האלה של בני ישראל לרגל הסיבות השונות שנמנו למעלה, לפי תנאי הנדידה ממקום למקום בדרכים הקשות והבלתי סלולות אז, היו הנודדים כולם או רובם זכרים ולא נקבות. המתיישבים היהודים הזכרים היו מוכרחים אפוא על כורחם לבחור להם נשים גם מבנות הארץ אשר באו אליה - ועדיין לא גזרה אז היהדות על בנות הגויים והן נחשבו ליהודיות כשרות על פי דתן. במקום אחר בררתי, כי לא נמצא עוד בימים הקדומים ההם שום נימוס כניסה בדת ישראל מלבד המילה, וכשנשאה האשה לבעלה, נכנסה ממילא לדתו. בכלל קדמו הנשים הנכריות לגברים הנכרים בנטיותיהן אל היהדות (מלחמות ב, כ, ב, ועין להלן). והיהודים שנדחו לארצות נכריות בתור עבדים נשאו נשים נכריות על כוחם מטעם אדוניהם הנכרים - כי הלא גם האדון העברי היה רשאי להשיא את עבדו העברי "שפחה כנענית". על כן יש למנות בין הסיבות הראשיות, אשר חוללו את התנועה לטובת הפצת היהדות בעולם, גם את נשואי התערובות האלה, שעל ידם נכנסו היהודים בתוך המשפחות הנכריות ומצאו מקום לעשות נפשות ליהדות. החזיון הזה היה ההפך מהדברים שקרו בימי עזרא, כשהיו הנשים הנכריות מרחיקות את בעליהן היהודים מחיק עמם, כי בינתיים נשתנו תנאי הסביבה לגמרי.

כל בני הגולה בתפוצות ישראל הרחוקות לא היו עדים אילמים לדתם ולתורת עמם, לדעותיה ולחוקי מוסרה, אלא השתדלו להפיצם בין כל העמים והלשונות, לכל מקום שהלכו הוליכו אתם את תורת משה ודברי הנביאים במקורם ובתרגומם בכל מקום שישבו בנו מקדשי א-ל: בתי כנסיות (סינגוגות) ובתי תפילה (פרוסאיכות), ועסקו בלימוד התורה ובהפצת דעותיה וחוקיה ברבים. "הגולה היהודית היתה לקהילת שליחי א-ל, אשר הרגישה את תעודתה להיות לאור עמים וכה היתה באמת". הקיבוצים היהודיים היו בכל תפוצותיהם למגדלים מאירים, המורים את הדרך לכל הספינות שתעו בדרכן בתוך חשכת הלילה והערפל ובקשו למצוא נתיב בתוך הים הזועף של גלי החיים וספקותיהם; כמו שסימנה הסיבילה את תעודת ישראל: עם א-ל שד-י אז ישוב יאמץ, יעש חיל, יורה דרך החיים לכל בני חלד יחד (חזון שלישי, קצ"ד). דברי הנביא: "ונתתיך לאור גויים" (ישעיה, מ"ט, ו) הלכו והתגשמו בחיים, וכן אמר עוד רבי שמעון בן יוחאי בזמן מאוחר על תפקיד הגולה בקרב הגויים:

בכל מקום שגלו ישראל, גלת שכינה עמהן; כלו למצרים, גלת שכינה עמהן... גלו לבבל, גלת שכינה עמהן... גלו למדי וגלת שכינה עמהן... גלו ליון וגלת שכינה עמהן, גלו לרומי וגלת שכינה עמהן.

ולא רק קבוצים, אלא גם היחידים הבודדים במקומות נדודיהם השפיעו על סביבותיהם בהנהגות חייהם המיוחדות שהיו לפלא לסביבות הגויים אז, בחיי המשפחה המצוינים ובנימוסיהם הטובים; גם אלה שנמכרו לעבדים ולשפחות על ידי שוביהם עשו תעמולה, מדעת ושלא מדעת, לתורת עמם בתוך המשפחות של אדוניהם, כי העבדים והאמות העברים הוסיפו להיזהר בשמירת חוקי דתם גם אחרי כן, כמו שנשמע מהלעג שלעגו להם סנקה (אצל אוגוסטינוס: 11 VI, Dei, civ. eD) ויובנל (סטירה, 105 XIV, - 601), כי באמתלה של הדת הם מוציאם לבטלה את החלק השביעי מהויתם.

גם היהודים אשר נדדו ממקום למקום בים וביבשה, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום לרגל מסחריהם ויתר ענייניהם הפרטיים השכילו למשוך לבב בני העמים אל עמם ואל דתם. בכל מקום הרגיש היהודי את עצמו לא כגר, אלא כאזרח, כי על פי דתו היה לאזרח כל העולם, כמו שהיטיבו לצייר זאת חכמינו באגדה:

מעשה בספינה אחת שהיתה כולה של גויים והיה בתוכה יהודי אחד, הגיעו לנס (לאי) אחד, אמרו לאותו יהודי: פלוני! טול מעות ועלה לנס הזה וקח לנו משם מאומה. אמר להם: לא אכסנאי אני? מכיר אני להיכן אלך? אמרו ויש אכסנאי יהודי? בכל מקום שאתה הולך אלוקיך עמך.

על כן מתאר המהתל הרומאי בצדק את היהודים בלעג, כי הם כרוכלים מחזירים על הפתחים בחוקיהם הירושלמיים (יובנל, 6, 145). וכן גילה קלמנס לאפיון, ראש צוררי היהודים אז, כי אי אפשר היה לו אחרי ישוב הדעת ארוך לנטות אחרי אחת השיטות הפילוסופיות המקובלות, אבל לעומת זאת מוכרח היה להכיר באמיתת דת היהודים, אחרי אשר על פי הזדמנות טובה הוכיח לפניו רוכל בד יהודי, אשר בא לרומי, את הכרת אלוהים אחד בפשטות גדולה. וכן הצליחו הרבה בתעמולתם ליהדות חנניה הסוחר היהודי הבבלי ואלעזר הגלילי בבית מלך חדים ובחצר הנסיך אזטיס (קדמוניות כ, ב, ד). לפי דברי ולריוס מקסימוס, היו עוד חברי המלאכות השלישית של היהודים ברומי, אשר שלח שמעון המכבי, עושים תעמולה לדתם ועל כן נגזר עליהם לעזוב את רומי. אומנם החוקרים האחרונים מטילים ספק באמיתת הידיעה הזאת, אבל היא מעידה על כל פנים, כי היהודים נתפרסמו לעושי תעמולה כזאת. בארצות הגולה נהפכו היהודים להלנים בחיצוניותם, אבל נשארו נאמנים לעמם ולדתם בפנימיותם ויתר הרבה מאשר קבלו מהנכרים השתדלו לתת להם והשכילו למשוך את לבם בנימוסיהם המיוחדים והמצוינים. על זה מעידים דברי אריסטו, הפילוסוף היוני הגדול, על אותו יהודי שנזדמן אתו באחת מערי החוף:

"האיש ההוא נסע הרבה, הלך מפנים הארץ אל מקומות החוף והיה לא לבד על פי שפתו, אלא גם על פי השכלתו הרוחנית כמעט יוני. במקרה בא כששהינו באסיה אל המקומות שנמצאנו אנחנו ונזדמן יחד אנחנו ועוד אחדים מתלמידי החכמה, אשר רצה לעמוד על חכמתם, ברם היה הוא מחדש במשא ובמתן שהיה לו עם הרבה אנשים משכילים הרבה יותר מאשר קיבל".

אריסטו צייר גם את ההסתפקות הגדולה והמפליאה של היהודי הזה באכילה ובשתייה. הטיפוס של היהודי ההלני הזה המקבל מעט והמשפיע הרבה הוא סמל דמות היהודים ההלנים בכלל. וכן סיפר (שם, שם) היקטיאוס מאבדרה, בן דורו של אלכסנדר מוקדון, בדבר יהודי אחד ושמו משולם שנמצא בחברת הרוכבים היהודים שהורו את הדרך למקדונים והוא איש גיבור חיל עולה על כל ההלנים והברברים במלאכת הירייה בקשת; כאשר עמדה החבורה מלכת, בפחדה מדברי הרואה שנבא לה רעה על פי סימני מעוף ציפור אחת, משך משולם בקשתו ויהרוג את הציפור וילעג לרואה באמרו: אם היתה רוח נבואה בציפור הזאת, למה זה לא ידעה את אשר יקרה מחציו של משולם היהודי? היהודי ההלני השתמש אפוא בכל מקרה ומקרה לקעקע את ביצת האליליות ולהשריש במקומה את יסודי דת היהדות. גם שאול הטרסי, שליח הדת הנוצרית, מעיד, כי בלב כל יהודי חיה הכרה עצמית של מורה דרך החיים:

"ואתה כי נקראת בשם יהודי ותשת מבטחך בתורה ובאלוהים תתהלל נפשך, כי ידעת את רצונו ותבין להבדיל בין טוב לרע, להיותך משכיל בתורה ולבך בטוח, כי אתה הוא המנהל לעיוורים ואור ליושבי חושך, מורה לפתאים, אלוף לילדים וחותם תוכנית בדעת ואמת בתורה" (אל הרומאים ד, י"ז-כ).

בהתאמה לזה לא הגזים אחד מחכמי התלמוד באמרו: בכל מקום שהיה אחד מבני ירושלים הולך למדינה היו מציעין לו קתדרא לישב עליה בשביל לשמוע חכמתו.

על הגאון הלאומי וההכרה עצמית אשר בהם מלאו הסופרים היהודים ההלנים את משלחתם להפיץ את היהדות בעולם ועל שיטתם וסגנון דבריהם, בבואם לספר לגויים את מעלות היהדות על האמונות הנכריות, כותב פילון:

"אל העוברים אל דתנו פונה מחוקקנו והוא מורה להם את הדרך הטובה כי ישתדלו לבקש האמת ויתרחקו מן השקר ומן כזב, ורק אז יוכלו להגיע אל האושר האמיתי בפנותם אחור להגדות הבדויות... ויהיה לפי זה לכל אלה אשר הגיעו, אם גם באחור זמן, אל הכרת אלוהים אחד, הוא הבורא ואבי העולם כולו והחליטו בנפשם להתפלל אליו תחת לאלים רבים - ואל תורה אחת, כאלו היו האוהבים היותר נאמנים ושארי הבשר היותר קרובים, כי אין דבר אשר יביא לידי אחווה הדדית כמו ההשתתפות באמונה אחת. אבל לא פחות מזה ראויים לברכה כל המתירים החדשים, כאילו נפקחו עיניהם מתוך עיוורון, כאילו יצאו מתוך חשכת הלילה אל האור הבהיר כל כך גדולה פעולת ההתגיירות, אבל היא דורשת לא רק שינוי גמור בציורים המוטעים על דבר האלוהים, אשר הביאו להערצת הנבראים תחת הבורא, אלא בייחוד תיקון עיקרי ויסודי של כל דרכי החיים ושל כל השאיפות: המתגייר צריך להסתלק מכל המידות הפרוצות של עמו, אם רצונו להתקבל בתוך הקהל הזה המסודר היטב והמתוקן חוקים המצוינים ביותר, לאמר, צריך הוא לעלות מן הבערות אל ידיעת קנייני הדעת, מן הפזיזות אל הדעת המיושבת, מן העוול אל הצדק, מן מורך הלב אל אומץ הלב. ואמנם יפה וגדולת ערך היא תמורה כזו המביאה מן הרשע והרעה אל הטוב והחסד! אבל בעקב החסידות באות יתר המידות הטובות כמו הצל בעקב הגופים תחת קרני השמש, וכן נראה ברור, כי כל אלה העוברים אל דתנו נעשים לפיכחים, למסתפקים, לענווים, לנעימים, לעדינים, לרודפי חסד, למיושבים בדעת, לצודקים, לבעלי נפש גבוהה, לאוהבי אמת, למבזי התאוות והבצע; ולעומת זאת יש לראות כי כל הבוגדים באמונתנו הקדושה נעשים לזוללים, לפוחזים, לעושי עוול, לקלי דעת, לקצרי לבב, לשקרנים, לנושאי שבועת שווא ונמשכים אחרי הסביאה, השיכרון והזימה ושלא מדעתם הם מקרבים את חורבן גופם ונפשם. עד כמה יפות הן הזהרות מחוקקנו! עלינו ללמוד איך להביא סדרים בחיינו. ואין זה לדעתו דבר נשגב ממנו, אשר עלינו להביאו מרחקים, לא מן השמים ולא מעבר לים - אלא קרוב הוא בפינו ובלבבנו ובידינו, או בלשון אחרת: בדיבורינו, בהחלטותינו ובמעשינו" 405) II, humanitate, eD).

ומה מאוד יפה מליצתו של רבי ברכיה החכם התלמודי על פעולות האנשים האלה, במצאו להם דוגמה טיפוסית קדומה באברהם אבינו שנעשה סימן לבניו:

"בשעה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך, למה היה דומה? לצלוחית של פוליטון שהיתה מונחת בזוית אחת ולא היה ריחה נודף, בא אחד וטלטלה ממקומה והיה ריחה נודף, אף כן אמר הקב"ה לאברהם: אברהם! הרבה מעשים טובים יש לך, הרבה מצוות יש לך, טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולמי".

הוא בא ללמדנו בזה, כי היהדות היתה מונחת חתומה וסגורה, מוגדרת בגדרים שונים מכל עמי הארץ ומכונסת רק בתוכה, כמו השמן הטוב בצלוחיתו, בזוית אחת - לאמר: בפינה אחת שבאסיה, בארץ ישראל הקטנה בשטחה; אולם כמו שבהסרת הפקק מעל פי צלוחית של פוליטון ובטלטולה ממקום למקום הולך ומתפשט באוויר הריח הטוב של שמנה, כך נתפרסמה היהדות בעולם ויצאה מתוך צמצומה וכינוסה על ידי תפוצות ישראל שבגולה, לתקן ביסודי מוסרה את האנושיות כולה. וכן מוציא את משפטו חכם נוצרי מגדולי חוקרי דברי ימינו:

"היהודים נועדו יותר לשמש מעין שאור ההתקדמות בכל הארצות מאשר ליצור לאום מיוחד בנקודה אחת של כדור העולם".

החכם התלמודי רבי אלעזר גילה את דעתו, כי כל פיזור ישראל בעולם לא בא אלא לשם הכנסת גרים:

"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב): וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה, אלא להכניס כמה כורין".

בייחוד הרבתה לעשות נפשות ליהדות הספרות היהודית ההלנית, הבלולה בכתבי הקודש ובתורת היהדות הפרושית מצד אחת ובפילוסופיה היונית, בשירה ובהיסטוריה מצד שני. על ידה נכנסה דעת הדת הישראלית, תורתה ומוסרה לתחום הספרות היונית העולמית. בצבעים ובקווים לקוחים מיצירת הרוח היוונית ציירה ספרות זו את אמונת ישראל, את דברי ימיו, את קדמתו ואת עברו הגדול באופן נוח ומתקבל, ובאותה שעה השכילה לגלות את כל הניוול, השקר, הפחזות והסכלות של הדת האלילית. בייחוד הצטיינו בזה מחברי חזון הסיבילות, אשר שמו בפי הנביאות האליליות דברים נשגבים בשבח היהדות ובגנות העבודה הזרה. החוקר ההיסטורי רנן בכל שנאתו הכבושה ליהודים וליהדות מוכרח להודות על פי תוקף מסקנתו מחקירת המקורות ההיסטוריים של הימים ההם, לאמור:

"אבל הנימוקים האמיתיים של היהדות (למשוך בהם את לבב הגויים) היו חיי היהודים בעצמם: הם היו מאושרים, שמחים בחלקם, ישרים, מסתפקים במועט במעמדם הקשה, ויחד עם זה היו מעין חכמים אמיתיים, פילוסופים לפי טעמם המיוחד. הם הוכיחו בלי כל פחד את היוונים והמצרים על פריצות מוסרם ושפלותם, מידותיהם המקולקלות בעוד אשר פניהם הפיקו תמימות ושלוה".

אולם האמצעים היותר גדולים ומועילים להפצת היהדות בעולם היו: בתי הכנסיות אשר נמצאו בכל תפוצות הגולה והתרגום היוני של התורה:

"בתי הכנסיות וספרי כתבי הקודש חוברו יחד בהשתלשלות המאורעות והיו לאחד כמו הגוף והנפש. בית הכנסת היה הגוף המתפשט לכל עבר, וכתבי הקודש בתרגומם היווני היו הנפש המחיה אותו".

"אפשר היה - אומר רנן על דבר הערך ההיסטורי של בית הכנסת היהודי - להמשיל אותו לקו של אבק שריפה או, יותר טוב, לשרשרת חשמלית אשר לאורה החיש הרעיון החדש את מרוצת דרכו". את בתי הכנסיות האלה בקרו מלבד היהודים גם שכניהם הגויים אשר באו לשמוע את הדרשות בלשון סורסית, ארמית או יוונית בשבח היהדות ובקלון האליליות, במעלת יסודי המוסר והמידות הטובות ובגנות הפריצות והמידות הרעות, כי בתי הכנסיות לא היו מיוחדים לתפילה לבד, אלא שמשו גם לתלמוד תורה (לפי עדות פילון ויוסיפוס) על פי תרגומה היווני לכל משפטיה וחוקיה. במובן זה היטיב לדרוש אחד מחכמי התלמוד על הכתוב: ובכל ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו (קוהלת ח, י) - מדבר בגרים שהם באים ועושים תשובה, וממקום קדוש יהלכו, על ידי שהלכו במקום קדוש, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. בנדון ההשפעה הגדולה של תורת משה בתרגומה היווני על עולם הגויים בשעתם אומר אחד החוקרים הנוצרים הגדולים:

"על ידי עושר חמרה לאין סוף, על ידי גווניותה, ריבוי צדדיה ורוחב ענייניה הופיעה התורה כמו עולם של ספרות, בריאה שניה, אחות תאומים של הראשונה, ובזה עשתה את הרושם היותר גדול; כי הספר הזה והעולם כולו הם דבר אחד ומשפט אחד להם; זאת היתה הדעה המקובלת על כל היוונים אשר באו במגע עם הברית הישנה, ואם גם נשתנו בדעותיהם בדבר הספר, אבל זה היה להם לדבר ברור, כי היא בריאה מקבילה אל העולם, שווה בגודלה ובהיקפה אליו, וכי הרשויות השתים האלה מתייחסות ליוצר אחד".

ועד כמה השפיעה התורה על משכילי הדור, הננו שומעים מדברי סטרבון האומר:

"משה הורה, כי לא טוב עשו המצרים בדמותם את האלים אל החיות, ואף לא הלובים ולא ההלנים בעשותם אותם כתבנית אדם, כי רק האחד הוא האלוהים המקיף אותנו כולנו את הארץ והמים, ואותו אנחנו קוראים בשם שמים ותבל וטבע הדברים. אולם מי מהנבונים יעז לעשות ממנו תבנית ודמות? אדרבה, צריך להתרחק מכל מעשה פסל ולעבדו במקדש ראוי לכבודו בלי פסילים" (סטרבון ט"ז, ב, ל"ה).

ועוד לפניו (רס"ט לפני חורבן הבית) כתב ההיסטוריון הקטיאוס ספר על דבר היהודים ובו דבר בשבח עבודת האלוהים של היהודים (נגד אפיון, א, כ"ב), אשר נודע לו על פי התרגום היווני של התורה.

הן אמנם, כאשר הרחיבו היהודים את התעמולה להפיץ את תורתם בעולם הגויים קמו להם מהרה מתנגדים גדולים, כמו שניבאה הסיבילה ואמרה: כל ארץ כל ים יחד ימלאון ממך, אך זרה תהי לדרכיך רוח כולמו (חזון שלישי, רע"א). הם השתדלו לשפוך את לעגם על מעשה המצוות של היהודים, כמו שביתת השבת, מילה, איסורי המאכלים (בייחוד, אכילת בשר חזיר), עבודת אלוהים בלי כל דמות ותבנית, וכנגד זה לגלגו גם על התארים והמבטאים הגשמיים שבסגנון הדיבור בכתבי הקודש. בין ראשי השוטנים האלה נמנו הסופרים היוונים האלכסנדרונים: מנתון (של"ט-שי"ט לפני חורבן הבית), חרימון (קי"ט לח"ה), ליסימכוס (צ"ט לח"ה) והמדקדק אפיון (בזמן חורבן הבית) וכן: אפולוניוס מולון מרודוס (קס"ט לח"ה), פוסידוניוס מאפמיאה (קל"ט לח"ה) וסופרים יוונים כיוצא בהם, והסופרים הרומאים ציצרו, הורטיוס, פליניוס, טציטוס, יובנליס. בין כל השוטנים האלה הצטיינו בשנאתם הכבושה ליהדות וליהודים הסופרים המצרים: לנבל את כבודנו - אומר יוסיפוס - החלו המצרים... בראותם כי נמשכו רבים אחרי אמונתנו - קנאו בנו (נגד אפיון, א, כ"ה). באלכסנדריה, אשר בה הגיעה ראשונה היהדות ההלנית שבגולה להכרת ערך מלאכותה בעולם, ואשר ממנה יצאה ראשונה התעמולה להפיץ את תורת היהדות בין כל העמים והלשונות, באלכסנדריה זו נולדה בהכרח גם השטנה על היהדות; ובאמת אין לנו עדות יותר גדולה על התפשטות היהדות בעולם בימים ההם מהספרות הגדולה אשר ערכו נגדה צורריה, כי במידה שהתגברה השפעת היהודים והיהדות התחזק גם הניגוד בינה ובין התרבות האלילית, כמו שאומר יוסיפוס: אלמלא הכרנו מעצמנו את יתרון חוקינו, גם אז היה עלינו להתגאות בהם על ידי המספר הגדול של המחקים אותם (שם, ב, ל"ט), וכן אומר פילון:

"לא רק היהודים, אלא גם כל העמים מתפלאים על קדושת חוקינו. במקורם נכתבו החוקים בשפה הארמית (כלדית) ונשמרו בה זמן מרובה, כי לא נודע עוד יופיים ליתר בני האדם, אולם בראות עמים אחרים את המאמינים בחוקינו מתמידים בשמירתם, למדו גם הם לכבדם; אז נודעה תהילתם בכל ארצות תבל ואם גם האפילה הקנאה לזמן קצר על יופיים, הנה הופיעו מחדש בעצם זוהרם כשהגיעה שעתם" (חיי משה 138 ,II).

גם הוא מחליט, כי השנאה לתורת ישראל באה בעיקרה מתוך קנאה, אבל יותר מזה נבעה השנאה מתוך רגש פנימי ונטייה טבעית של כל עצלי המחשבה, וממילא שונאי ההתקדמות שבכל הזמנים, לשמור בשארית כוחותיהם על הישן שהתחנכו עליו ושהתחבב עליהם, ההולך ובלה, עובר וכלה, מפני החדש והרענן העולה במקומו ונבנה מחורבנו.

אולם לעומת אלה עמדו הסופרים היהודים ההלנים להגן על תורת ישראל וחוקיה בגלותם את המאור שבה לעיני כל העמים. בראשם נמצאו: אריסטובול (חי בערך רל"ט-רי"ט לח"ה), אריסטיאס (סביב רס"ט לח"ה), פילון ועוד רבים. הם היו בטוחים, כי עתידה היהדות להכניע את כל העולם, כדברי הסיבילה: הערים כולן גם איים יגידו: מה רבו חסדי א-ל שד-י ורחמיו לאלה! וקראו אז יראי ה' גבר אל רעהו: הבה נשתחווה בתוך עם א-ל עליון אפים ונקדמה בתודה ובזמירות פני א-ל עושנו (חזון שלישי, תש"י-תשכ"ו). בייחוד הצטיין יוסיפוס פלביוס בספריו המדברים בשבח ישראל ותורתו, דתו וארצו, וגם היום יש לכל דברי הסנגוריה שלו על היהודים ועל תורתם ערך נכבד מאוד. אחד החוקרים האחרונים (ברונו בויאר) אומר לעמוד על אופיו ולהכיר את רגשי נפשו של יוסיפוס והמניעים אשר עוררו אותו לחבר את ספריו הנכבדים, כי אחרי היותו נאשם על ידי בני עמו בבגידה לאומית רצה לכפר על עוונו (או להשקיט את מוסר כליותיו) בתעמולתו להתפשטות היהדות בין הרומאים. אמנם רומי כבשה את יהודה בכח זרועה ואגרופה - וכנגד זה השתדל הוא, כי תכבוש היהדות את רומי בכוח רוחה ותורתה. וכמו שעשה שאול הטרסי תעמולה ליהדות בצורה של הדת המסתורית (לאמר, על ידי המזיגה האלילית), כך עשה יוסיפוס תעמולה ליהדות הצרופה והטהורה בחקרו את דברי ימיה ובבררו את יסודותיה. גם הוא פטר ממצות המילה אשר הנלווים עליה מן הגויים, אבל אי אפשר היה כי תתפשט תורתו בין ההמון (מפני אצילותה ורוחניותה) כאותה של הטרסי, ועל כן מצא נתיבות רק ללב יחידי אומות העולם הנאורים.

התעמולה המשולשת הזאת של קיבוצי היהודים עם בתי כנסיותיהם, של היחידים ושל הספרות עשתה פרי גדול מאוד: הרבה מן ההלנים - מתפאר יוסיפוס - עברו אל חוקי תורתנו; יש אשר החזיקו בהם כל ימיהם ויש אשר חזרו אחרי כן לסורם מחוסר כוח הסבל (נגד אפיון, ב, י), וכן הוא מספר על דבר אנטיוכיה, כי בה משכו (היהודים) מספר גדול של יוונים אל דתם ובזה הכניסום במידה ידועה אל קהל ישראל (מלחמות ז, ג, ג); ממנו נמסרו חוקי התורה גם ליתר הבריות, אשר קבלו אותם וחשבום למופת: ראשונים לדבר היו הפילוסופים היוונים, אשר אמנם למראית עין שמרו את נימוסי ארצותיהם, אבל בחייהם ובתורתם דבקו במשה, וכמוהו היו חושבים על האלוהים ומלמדים את פשטות החיים ואת דרכי השיתוף ואת הערבות בין הבריות, גם אצל ההמון יש למצוא קנאה גדולה לעבודת אלוקינו; ולא נמצאה עיר בארצות ההלנים והברברים וגם אין עם בעולם אשר לא התפשטו ביניהם חגיגת השבת שלנו ושמירת הצום (יום כיפור), הדלקת הנרות (של הנשים בערבי שבתות) ואיסורי מאכלות רבים. גם הם שואפים לחקות את האחווה השורה בינינו, את מעשי גמילות החסדים שלנו, את אהבתנו למלאכה, כוח סבלנו בגזרות המתרחשות על דתנו, ומה נפלא הדבר, כי התורה השיגה את זאת בכוח עצמה, אף כי לא השתמשה באמצעים מצודדים את החושים, וכמו שהאלוהים ממלא את כל העולם, כן נפוצה התורה בתוך כל האנושיות. יתבונן נא כל אחד בארצו ובמשפחתו ואז ימצא, כי לא כיזבתי בדברי (נגד אפיון, ב, ל"ט). וכן מדבר הפילוסוף סנקה (נולד מ"ב לח"ה) בהתפעלות על החזיון הנפלא, שכל כך גדול כוח חוקי העם המקולל הזה, עד כי נתקבלו בכל הארצות והמנוצחים נתנו חוקים למנצחים. וכן אומר דיון קסיוס (נולד פ"ו אחרי חורבן הבית):

"מאין בא השם הזה (יהודים) אינני יודע, אבל הוא מתפשט גם על הנכרים החיים באותם החוקים. גם בין הרומאים יש אנשים מן המין הזה, ואף כי כמה רדיפות התחדשו עליהם, בכל זאת סדרו את חייהם, עד כי עלה בידם לקיים את חוקיהם בחירות גמורה. הם נבדלים מיתר בני האדם באורחות חייהם בכלל ובייחוד בזה, כי לא יעבדו את אלי העמים, והם מכירים בכלל רק באלוהים אחד, אשר אותו יכבדו בקנאות מתמדת. בירושלים לא הציבו לו מעולם מצבה; הם חושבים אותו להוויה בלתי מתבטאת ובלתי נראית ובמסירות נפש מיוחדה הם מתאמצים לתת לו כבוד, אשר לשווא נבקש דוגמתו אצל בני אדם אחרים. הם בנו לו מקדש יפה וגדול ביותר, אולם המקדש הזה איננו סגור ואיננו מכוסה. יום הסטורנוס מוקדש לאלוהים זה, בו הם ממלאים בייחוד את נימוסיהם המיוחדים ושובתים מכל מלאכה חמורה. על האלוהים הזה, על מהותו ועל מקור הפחד אשר הוא מטיל על מאמיניו דברו סופרים רבים" (דיון קסיוס, 73, 71).

אפילו טציטוס, אשר הרבה לגנות את עניני היהודים, הודה בטהרת מושג האלוהים של היהודים, באמרו:

"היהודים מציירים להם רק אלקות רוחנית לבד, לטמאים נחשבו בעיניהם האלים הנעשים מחומרים מתים בתבנית בני אדם, ההוויה העליונה הזאת היא נצחית, בלתי מתחלפת ובלתי עוברת, ועל כן אינם סובלים צלמי אלילים בעריהם ופחות מזה במקדשיהם, אינם עושים את החנף הזה למלכים ואינם חולקים את הכבוד הזה לקיסרים" (טציטוס: 5 V, ,.tsiH).

עוד הרבה לפני זה הכיר הפילוסוף ורון (קט"ז לח"ה), כי יתרון ליהדות במושגי דתה. הוא מעיר במאמרו הגדול על דבר חקר הקדמוניות, כי הרומאים עבדו את האלים במשך מאתיים שנה בלי תבנית כל תמונה, ומגלה דעתו, כי לו הוסיף להשתמר אצלם המנהג הזה, אז היתה עבודתם את אלוהים יותר טהורה. אוגוסטינוס, המביא את דבריו אלה 2) 31, IV, Dei, civ. eD), מעיר, כי ורון הביא למופת את עבודת האלוהים הטהורה של עם ישראל.

בייחוד השפיע הרבה על הגויים החזיון של חירוף נפש היהודים על קנייני דתם, כמו שאומר יוסיפוס (נגד אפיון א, ח):

"כל היהודים יוצאים לאוויר העולם עם האמונה במוצאם האלוקי (של כתבי הקודש) ועם משאת הלב להיות נאמנים להם. כבר נראו הרבה פעמים שבויי מלחמה (יהודים), אשר בעת הצגת החזיון קבלו עליהם בהמון כל מיני ייסורים ומיתות משונות, כי לא רצו לבטא בשפתם דבר נגד קדושת החוקים וספרי הדת. הנמצא בעולם יווני, שיסבול זאת בשביל חוקיו ואשר יקבל ברצון נזק קל שבקלים אפילו על מנת להציל מכיליון את כל הספרות של ארץ מולדתו?"

ובאמת התפעלו הרומאים כל כך ממסירת נפש היהודים על דתם, עד כי - לפי עדות דיון קסיוס (ה, ס"ו) - בעת צורם על ירושלים עברו רבים מהם אל דת ישראל, והיהודים התגאו ברומאים הגרים האלה, עד שדאגו לפרנסתם גם בימי הרעב הגדול, ובכל מקום נרדפו ונהרגו בני ישראל על סירובם לבטא המלות השתים: דומיני אימפרטור, בשעה שיתר העמים נכנעו לפני קיסרי רומא והעריצו גם את פסליהם וחלקו להם כבוד אלוהים, ולפיכך העירו היהודים בלבב טובי אומות העולם רגש כבוד להם ולחוקי דתם. עד כמה היו מפורסמים היהודים אצל הרומאים בזהירותם הגדולה לגבי שמירת חוקי דתם מעידים דברי אוגוסטוס, אשר אמר בדרך משל: גם היהודי איננו מחמיר יותר מזה בשמירת צומו.

רבים מן הגויים אשר בכל מקומות תפוצות ישראל בגולה נטו אחרי דת ישראל, אחרי חוקי תורתה ומעשה מצוותיה. האוצרות הגדולים בבית המקדש נאספו, לפי דברי יוסיפוס, לא רק מנדבות היהודים בכל קצווי תבל, אלא גם מנדבות "יראי אלוהים", לאמר, הגרים השלמים והגרים החלקיים (קדמוניות י"ד, ז, ב). בין עולי הרגל לירושלים נמצאו גם יוונים (מפעלות י"ב, כ). העדויות הכלליות האלה מתאשרות על ידי עובדות רבות: באנטיוכיה שבפיסידיה דבר פולוס "אל אנשי ישראל וגם אל היראים אל האלוהים" (מפעלות י"ג, ט"ז), "אנשים אחים זרע אברהם וכל יראי האלוהים, הנמצאים בתוככם" (מפעלות י"ג, כ"ו). בהפרד הקהל נטו יהודים רבים וגרים היראים את ה' וילכו אחרי פולוס (מפעלות י"ג, מ"ג). בסוריה בכלל נמצאו הרבה חובבי היהודים אשר נהרגו בידי שונאי עם ישראל (מלחמות ב, י"ח ב). בתסלוניקי דבקו בפולוס גם יוונים רבים, אשר יראו את אלוהים (מפעלות י"ז, ד), באתונא דבר פולוס עם היהודים בבית הכנסת ועם יראי אלוהים (מפעלות י"ז, י"ז). הננו רואים אפוא, כי בכל קהילה וקהילה של יהודי הגולה נמצא קיבוץ של גרים ושווה היה מספר חובבי ישראל למספר היהודים בכרכים הגדולים שבמדינות רומי (טציטוס: 5, 5, tsiH), מצרים וקירני, לפי דברי סטרבון (מובא על ידי יוסיפוס בקדמוניות י"ד, ז, ב) האומר: בעירם של הקירנים נמצאו ארבע מפלגות - אזרחים, איכרים, תושבים ויהודים... במצרים וקירני השתררו היהודים וכמו כן מחוזות אחרים מחקים את נימוסיהם ומחזיקים בידי העם גדל המספר מאוד; ויחד עמו הם מוסיפים גבורה בהתנהגם בחייהם על פי נימוסי היהודים. במצרים ניתן להם הרשיון לשבת וחלק גדול של אלכסנדריה ניתן לעם הזה לנחלה, גם באנטיוכיה גדול מספר היהודים; ולפי דברי יוסיפוס, משכו הרבה יוונים לאמונתם, עד שהיו במידה ידועה חלק אחד מקהילתם (מלחמות ז, ג, ג), וגם בדמשק (מלחמות כ, ב, ב).

גרץ היה הראשון בין חוקרי דברי ימי היהודים, אשר עמד על החזיון המופלא והמתמיה (במחברתו "די פראזעליטען אים ראמעררייך"), כי דווקא בחמישים שנה אשר בין חורבן הבית ומלחמת בר כוכבא ואדרינוס ובייחוד בימי דומיטינוס גדלה ביותר תנועת ההתגיירות. ואמנם על הדבר הזה כבר עמדו לפניו חכמי התלמוד, כמו שהננו שומעים מפי דרשה אחת האומרת: אותה שעה שגלו ישראל מארצם היו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כשהיו ישראל שרויים בארצם היו מדבקים בע"ז, עכשיו שהגלית אותם לבין האומות עאכו"כ? מה השיבן הקב"ה: הריני בטוח על בני שאינם מניחים אותו ומדבקים לע"ז, אלא מוסרים עצמם עלי בכל שעה ושעה, ולא דיין שהן מוסרין עצמם, אלא שהם מקרבים אחרים תחת כנפי. על דבר תנועת ההתגיירות בימי נרבה וטרינוס מספר טציטוס כעד ראיה והוא כותב בצער: אלה העוברים אל דתם (של היהודים) הולכים בדרכיהם, כי לא יתקבלו בטרם יחרפו את האלים, יקללו את ארץ המולדת, יבזו לאבותיהם, לבניהם ולאחיהם (טציטוס: tsiH, ה, ה). השנאה מדברת מתוך גרונו! הגרים לא יצאו מתוך ההמון בלבד, כי אם גם מבני מרום המעלה, כמו שמעידה הידיעה של דיון קסיוס מן הימים האחרונים של דומיטינוס, כי הוציא את קרובו פלביוס קלמנס להורגים ואת אשתו דומיטילה הגלה וכן ענש הרבה אנשים אחרים בהחרמת נכסים או בעונש נפשות בשביל שנטו אחרי חוקי היהודים. ועד כמה היתה גדולה הנטייה לדת ישראל בין בני המעמד הגבוה הננו רואים מן הפקודה שהוכרח נרבה להוציא כדי לאסור כל מלשינות ושטנה על האיש ההולך במנהגי ישראל (דיון קסיוס, 86). הפקודה הזאת באה בין יתר הפקודות, כגון: שלא להלשין ולהשטין על איש בגלל חירוף מלכות וכן שלא לקבל שטנת עבדים על אדוניהם. נראה מזה, כי בימי דומיטינוס היו מלשינים ומעוררים שטנות כאלה דווקא בשדרות העליונות של העם: פלביוס קלמנס, שנדון להרגה בשביל התייהדותו, היה קונסול שני (בשנת כ"ו אחר חורבן הבית) וקרוב למשפחת דומיטינוס קיסר רומי. שני בניו נועדו על ידי דומיטינוס ליורשיו ולקיסרים בשינוי שמות, האחד לאספסינוס והשני לדומיטינוס (סואטוניוס: 15 ,.timoD). שמו נשאר לברכה במסורת האגדה התלמודית, אשר הוא נקרא בפיה בשמות שונים: אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס או אונקלוס בר קלונימוס, וכנראה, גם בשם קטיע בר שלום ובשם סנקליטו של מלך ירא שמים, אשר הקריב את נפשו לקרבן, לפי המסורה, כדי לבטל גזרה על ישראל. נכדי הקיסר אוגוסטוס לא היו מחמיצים כל הזדמנות להקריב בירושלים. את ליביה אשת אוגוסטוס שרתה אמה מגזע ישראל ושמה אקמה, ואנטיפטר בן הורדוס שחד אותה בכסף שתעמוד לימינו, למען יוכל להרוג את אביו ואת דודתו (קדמוניות י"ז, ה, ז). גם בחצר נירון קיסר היו ולריה וויטוריה בנות האצילה פלביה ועוד נשים אחרות מסורות אל היהדות. גם הקיסרית פופיאה כבדה את היהודים ועזרה להם בטענותיהם נגד אגריפוס ונציב רומא, גם עשתה טובה לפרושים ולטובי ישראל (קדמוניות כ, ח, י"א; תולדותיו ג) ובקשה להיקבר לפי נימוסי היהודים, ובעלה הקיסר מילא את שאלתה זו (קדמוניות י"ד, ז, ד; טציטוס: 6) 16, ,.lannA)); ובשביל האשה האצילה פלביה, שקיבלה את דת משה ונוכלים יהודים אחדים הוציאו מידה במרמה נדבות לבית המקדש, נגזרה גזרת גלות על היהודים ברומא בימי טבריוס (קדמוניות י"ח, ה, ג). כי גם פה כמו בכל תנועה דתית היה לבב הנשים פתוח בייחוד לקראת האמונה החדשה ועל כן יעץ המשורר הרומאי אובידיוס לשחצני הכרך לסקור את היפהפיות של רומי על דלתות בתי התפילה של היהודים, כי היו שוקדות עליהם לקחת חלק בעבודת אלוקי ישראל. בדמשק היו כמעט כל נשי האזרחים כרוכות אחרי דת ישראל (מלחמות ב, כ, ב) והרבו להיכנס לדת זו מהגברים, בייחוד מפני שהכניסה לא היתה קשה להן כמו לגברים, שהיתה קשה להם מצוות מילה. בין כתבות קברי הנשים ברומא נמצאות גם אחדות של נשים מתייהדות, מתוארות בתואר "יראת אלוהים" (setneutem), כמו הכתובת של האשה אורליה סוטריה, של האשה טוליה איריני ושל הגיורת בטוריה פולינה, שנקראה ביהדותה בשם שרה.

על דבר הנטייה ליהדות בזמן ההוא נותן המשורר יובנל ציור בדבריו אלה: כל המדוכאים וכל הנבהלים מפני חלומות רעים בקשו בבית הכנסת נוחם ומרפא לנפש. הכניסה תחת כנפי היהדות נעשתה בזריזות גדולה: כשעברה אשה אחת פעם עם ילדה אל היהדות, מת הילד בשעת הטבילה בנהר טיבר, כי אמו לא שמה לב לדבר, שהוא חולה בקדחת, ברצותה לקיים מצוות טבילת גרים. וכן מסופר, כי האבות היו מוליכים את בניהם והאדונים את עבדיהם אל דת היהדות והיו צמים ביום החמישי, שובתים ביום השביעי, מתפללים, מדליקים נרות ותולים זרי פרחים, ויש מי שלמדו תורת משה, בקרו את בתי הכנסיות ושלחו את תרומת הקודש לירושלים וגם נזהרו באיסורי המאכלים. וכן אומר יובנל: הם (הרומאים) מטים אוזן לשמוע בחרדת קודש את הרטן של היהודי השב ואת קול הרינון של היהודית הבלה. הוא מספר, כי שאלו אותו ברחוב: איפה אמצאך בבית התפילה, יהודי? והוא אומר בהתמרמרות בסטירה י"ד: אם האב היה מתעצל לעבוד בכל יום שביעי והשווה את בשר החזיר לבשר האדם, שאסור לאוכלו, לא הסתפק הבן בזה שחיקה את מעשיו, אלא התמכר גם למול את בשרו והחל לבזות את החוקים הרומיים, ללמוד ולשמור בחרדה את החוקים המסורים של משה, המורים את הדרך רק למאמינים ויוליכו אל מקור (מחוז) חפצם רק את הנימולים. וכן מספר לנו סנקה, כי הרומאים הדבקים בדת היהדות היו נשמרים ממאכלים אסורים, ולפיכך אכלו רק מאכלי צמחים. הוא מספר, כי על פי עצת הפילוסוף סוטיון נעשה לאוכל צמחים (וגטריני), אבל שב עד מהרה לאכול מאכלי בשר, כדי שלא ימשוך עליו חשד, כי נמנה על חברי היהודים הארורים. גם הורטיוס לעג כפעם בפעם ליהודים ולהמון הרב של המתייהדים (earytaS, ספר א, ט).

מגדולי סופרי יוון ורומי ניסו אחדים לעמוד בפרץ ולעצור בעד תנועת ההתייהדות, בראותם בה סכנה גדולה לקיום התרבות ההלנית והמסורה האלילית, ועל כן שלחו את חצי לעגם אל לב היהדות - בייחוד אל שלושת סימניה, אשר על פיהם הסתמנה אצלם: א) ההתרחקות מאכילת בשר חזיר. ב) שביתת השבת. ג) עבודת האלוהים בלי כל תמונה ופסל. מושג דק ומופשט כזה לא יכול להיקלט במוחות הרבה של הגויים, לרבות סופרי יוון ורומא המעולים, ועל כן בדו על בני ישראל, כי גם הם חולקים כבוד אלוהים לחזיר ומפני זה הם נזהרים מאכילתו, או כי כופרים הם כל עיקר בכל דבר אמונה ועל כן אין כל פסל ותמונה בבית מקדשיהם. ובייחוד ניתכה כל חמתם על החוקים אשר קבעה תורת היהדות להבדיל בין ישראל לעמים, ומכיוון שלא עמדו על מהותם ומטרתם של החוקים האלה, טפלו עליהם שקרים וכזב ובדו דברים מוזרים, עד אשר נתנו את היהודים לשונאי יתר הבריות. באלכסנדריה יצאה שמועה על היהודים, כי הם נשבעים לבלתי יטו חסד לכל איש נכרי ולבלתי חבב אותו, או כי הם מקריבים איש יווני בכל שנה קרבן לאלקיהם (נגד אפיון, ב, י), ועוד הבלים רבים סבבו בפי שונאי ישראל. גם סטרבון, אשר דבר בשבח תורת משה, החליט, כי אמונת ישראל נתקלקלה לבסוף על ידי כניסת יסודות רעים (סטרבון ט"ז, ב, ל"ז), וכן הוציא טציטוס על היהודים שם רע, כי הם מעוותים את הישרה וכל מה שהוא כשר בעיני הרומאים טמא להם ולהפך הנמאס אצל הרומאים קדוש להם (טציטוס, 4 ,V).

בימים ההם התפשטו ברומא פולחנים שונים של אלילים זרים, אשר חדרו שמה מארצות המזרח ומצאו שם מחזיקים ומחקים; המנהגים המוזרים הרבים הקשורים בפולחנים אלה משכו אליהם את לעג הסופרים והמשוררים, ובערבוביה הגדולה של המנהגים המשונים לא יכלו אלה למצוא ידיהם ורגליהם, ולפרקים כרכו את מנהגי ישראל ומנהגי עובדי אלילים יחד. ככה מעביר לנו המשורר הרומאי פרסיוס (נולד ל"ה לח"ה) תמונה מחיי היהודים ביום השבת, שהכניס אליה קוים זרים לה לגמרי: כשהגיעו ימי הורדוס, כשהפיצו המנורות התואמות והמקושטות בזרי פרחי הסגל את העשן העב דרך זכוכית ממרחה כולה, כשצף הזנב של ה"טונס" בתוך המרק בקרקע קערת חרס אדומה, כשהתמלא הכד הלבן ביין ואתה מניע אז את שפתיך חרש, בעודך חיוור מהצום בין הנימולים, אז תועות סביב הנשמות האפלות של המתים וקפיצת ביצה מבשרת סכנות. ראה, אלה הן הנסתרות אשר יהללו לנו הכוהנים הנימולים והכוהנות סתומות העין המזוינות בסיסטרוס והמכשפות המצבות את הגוף, אם לא נשכת בבוקר בשעה מיוחדה שלוש פעמים בבוהן רגל של שומים 179) V, Sat, - 091).

נכללו כאן מנהגים בלים ממוצא רומאי, אשר נהגו בהם בימי חגי הלמוריה, כדי להשביע את הרוחות הרעות, רמז על פולחן ראה צבלה, האם הזקנה של האלילים, וגם זיכרון האמונה המצרית: אל פולחן האלילה איסיס שייך באמת הזיכרון של כוהנת סומת עין והסיסטרוס הנורא. את כל המנהגים והפולחנים האלה כלל פרסיוס במושג הכולל של אמונת הבל. בייחוד מוזרה בעיניו, כמו בעיני יתר הסופרים הגויים, מנוחת השבת, אשר הוא מערבבה ביחד עם הצום, המילה, התפילה הנאמרת בלחש ובעיקר עם הסעודה של דגים שהיתה חביבה, כנראה, בייחוד על יהודי רומא בכל ימי החגים, כמו שנראה מהסיפור של החייט היהודי ברומא, אשר עמד על מיקח הדגים בערב יום הכיפורים עם משרת האפרכוס וקנה אותה בי"ב דינרים, בתוך חדר מעושן לאור המנורה בעלת שבעת הקנים.

על דבר השבת של היהודים אשר היתה בייחוד מטרה לחיצי לעג הרומאים, מסופר במדרש, כי מנהגי היהודים הקשורים עמה, לרבות חילוף הלבנים, שמשו חומר לחזיוני מהתלות בתיאטראות. הרומאים טעו לחשוב, כי היהודים צמים ביום השבת. ככה כתב אוגוסטוס הקיסר באגרתו: גם היהודי לא יזהר, חביבי טבריוס, בצום של השבת כמו ששמרתי אנוכי... סיבת טעות זו היתה, כנראה, העובדה, כי לא היה היהודי מסיק את תנורו ומבשל ביום השבת, ואולי נתחלפה להם השבת ביום הכיפורים, שבת השבתון, אשר נקרא אצלם סתם בשם "יום הצום" (מפעלות כ"ז, ט), כי להרבות בצום ובתענית התחילו היהודים רק אחר חורבן הבית, ומלבד ארבעת ימי הצום לזיכרון החורבן הנהיגו אז - לפי המסורה - גם את תענית שני וחמישי ורבים נזהרו גם מאכילת בשר ומשתית יין, ואל המתענים האלה מכוונים בוודאי דברי האבנגליון על צום הפרושים (מרקוס ב, י"ח), אשר נאמרו בעת ההיא ולא קודם, אף כי באמת לא היתה דעת הפרושים נוחה מן התענית.

אולם כל דברי הסופרים היוונים והרומאים, שהתקוממו נגד היהדות בשטנותיהם ובמהתלותיהם, היו לשווא, אחרי כי כבר קצה אז נפש כל משכילי הגויים מפני הדתות האליליות; הן אם גם נמצאו ביסוד הדתות האלה, לפי מסקנות חקירה, יסודות וקווים מוסריים, לא היו אלה רק דברים יפים שיצאו מן השפה ולחוץ, אבל לא נתגשמו מעודם בחיים, אשר הגיעו אז - לפי דברי סופרי דברי ימי הדורות ההם - לקצה גבול הקלקול והנוול המוסרי, גם לא היתה בידי הדתות האלה לתת סיפוק נפשי ורוחני לנפש המתנשאה לעולמות עליונים ורוחניים והמבקשת פתרון לחידות העולם הנעלמות, גם השתוקקו אז טובי משכילי העמים לחיים טהורים, צנועים ומוסריים ולאידיאלים שיש בהם מזון, מרפא ונוחם לנפשם העייפה והיגעה, ואת כל אלה מצאו ביהודים היושבים בקרבם, כי חייהם היו מציינים בניקיונם, בטוהר מוסרם וצניעותם על יסוד חוקי הצדק והמשפט אשר התגשמו אצלם במעשה, ותורתם פתחה לפניהם עולמות חדשים של אידיאלים נעלים אשר היה בהם כדי סיפוק רוחני שלם, כמו שאומר בצדק פילון:

"הנני מאמין, כי בני האדם יעזבו את מנהגיהם, יזניחו את נימוסי אבותיהם ויכבדו רק את החוקים האלה, כי בעתיד המאושר של העם יגדל זוהר החוקים האלה, עד כדי לכסות על יתר חוקי הגויים, כאור החמה המחפיר את הכוכבים" (פילון, חיי משה, 701).

והוא מוסיף עוד:

"בלי ספק הוא דבר נפלא מאוד, כי מלבד היהודים כמעט כל הנכרים, בייחוד כל אלה אשר המוסר קרוב ללבבם, מסכימים לדברי החוקים האלה ומכבדים אותם כבוד גדול ועל ידי זה זוכים החוקים לפרסום גדול, אשר לא היה כמוהו לדברי מחוקק אחר, כי גם בארץ יוון וגם ביתר הארצות לא נמצאה מדינה אחת, אשר יושביה יכבדו את חוקי הזרים... ממזרח שמש עד מבואה כל ארץ הולכת בחוקיה ומתעבת חוקי הנכרים, ורק חוקינו לבד יצא טיבם בכל העולם. את כל בני אדם הם (חוקי תורתנו) מכריעים תחתם ומשעבדים אותם לדרישות המוסר, את הברברים, ההלנים, יושבי היבשה והאיים, עמי המזרח והמערב, בני אירופה ואסיה, בקיצור - את כל עמי תבל" (שם 731).

וכן דרשו חכמי התלמוד על הפסוק (דברים ל"ג, י"ט):

"עמים הר יקראו - לפי שאומות העולם מניחים מדינותיהם ובאין לפרגמטיא של ארץ ישראל ומוצאים את כל ישראל בירושלים והיו אומרים: הואיל והטרחנו את כל הדרך הזו, בואו ונעלה לירושלים ונדע פרגמטיא של יהודים מה היא. והיו עולין לירושלים ומוצאים את כל ישראל אוכלין מאכל אחד וכולהם שותין משקה אחד וכולהם מתפללין לאל אחד, אבל אומות העולם אינן כך, אלא שלא כמאכלו של זה מאכלו של זה ולא כמשקיו של זה משקיו של זה ושלא כאלוה של זה אלוהו של זה; והיו אומרין אין כאלוה ישראל, אין יפה להידבק אלא באומה הזאת! ולא היו זזין משם עד שהם מתגיירין ומקרבין זבחים למקום שנאמר: שם יזבחו זבחי צדק".

אמנם הרעיונות המופשטים של היהדות לא נקלטו אלא בנפשות בני עליה מועטים, אבל לעומת זאת הלכו והתפשטו בתוך השדרות הרחבות של העמים חוקיה ומשפטיה ומעשי מצוותיה, שבהם התגשמו והתגלמו אותם הרעיונות המופשטים והאידיאלים הנשגבים.

דברי ישעיהו הנביא, אשר חזה על עמו לאמר:

"ויאמר (ה') נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב, ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ" (ישעיה מ"ט, ו), "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גוים" (שם מ"ב, ו),

התחילו להתגשם בחיים.