וכבר בארו רבותינו ז"ל כלל הפעולות הטובות המביאות האדם להשגת חיי העולם הבא מזולת המצוות המפרשות בתורה אמרו "והלכת בדרכיו" - מה הוא רחום אף אתה רחום... וכלל הדברים הוא כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים, זוכה בה לחיי העולם הבא ואף אם הפועל ההוא יחשב בו שהוא רע, אמרו רבותינו ז"ל: בכל דרכיך דעהו - ואפילו לדבר עבירה, ואמרו עוד: גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה.

ואם נאמר שהשכר ההוא מגיע מרצונו יתברך והפעולות האלו אינו עיקר הדבר - הנה אם כן נשוב למה שיאמרוהו האנשים אשר לא בני דת המה לאמר כי הכוונה לשמים בלבד הוא מה שיספיק ושאר המעשים כולם הנה שווא ותפל, ותצדק שאלת הבן הרשע שאמר "מה העבודה הזאת לכם".

עוד זאת יוכל יצרך להתחפש באמור לך שכל עיקר העבודה הוא שיהיה רק לשם שמים, וגם עוון וחטא מצווה יחשב אם הוא לשם שמים לתיקון איזה עניין, "ורחמנא לבא בעי", ו"גדולה עברה לשמה" וכהנה רבות ראיות. גם יראה לך פנים לאמר, כי כן צווית, לילך בעקבות אבותיך הקדושים וכל הצדיקים הראשונים שהיו קודם שנתנה תורה שכל מעשיהם ודבורם ומחשבתם וכל ענייניהם בעולם היה הכל בדבקות וטהרת מחשבתם לשם שמים, ופנו למעלה לתיקון והעלאת ויחוד העולמות וכוחות העליונים, באיזה מעשה שתהיה ובאיזה אפן ובאיזה זמן שיהיה, ולא במעשים ומצוות קבועים וסדורים שיהיו חוק ולא יעבר, כמו יעקב אבינו עליו השלום בעניין צאן לבן והמקלות, וכן אמר המגיד להבית יוסף בעניין חנוך שהיה תופר מנעלים ובכל זמנא דמעיל מחטא בסנדלא הוה משבח לקודשא בריך הוא.

ואתה תחזה אם עיני שכל לך, שאין כאן לא ראיה ולא סמך כלל, אף לא משענת קנה רצוץ, כי האמת ברור כמו שנתבאר לעיל סוף שער א. שהעבודה על זה הדרך לא הייתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, אבל מעת שבא משה והורידה לארץ - לא בשמים היא. והוכחנו שם מעניין חזקיהו עם ישעיה, שאסור לנו לשנות חס וחלילה משום אחת מהנה ממצוות ה', אף אם תהיה הכוונה לשם שמים, ואף אם ישיג האדם שאם יקים מצוותו המוטלת עליו, יוכל למיפק מניה חורבא באיזה עניין, ואף גם בשב ואל תעשה, עם כל זה אין הדבר מסור ביד האדם להימנע ממנה חס וחלילה, כי טעמי מצוות לא נתגלו, ועיין שם באורך.

עבירה לשמה - אמר רבנו, שלא הותר מזמן מתן תורה כלום, להידועים אמר שהכל בכלל עבירה לשמה, ואמר אם כן למה כל התרי"ג מצוות, מה שלשמה יעשה, ושלא לשמה לא יעשה אפילו מצווה, אבל באמת, אחר מתן תורה אין לזוז מכל תורה ומצוות ודברי רז"ל, ושלא להישען על דעת היצר.
ומצינו במדרש, שחנוך היה תופר מנעלים, ובכל תפירה כוון ייחודים ופעל למעלה, ועל דרך זה היה כל מעשה האבות אף הגשמיות, על דרך בכל דרכיך דעהו, וכל זה קודם מתן תורה או לבן נח גם בזמן הזה הרשות נתונה לו לעבוד להבורא יתברך שמו בכל מה שירצה, אך לשמו יתברך, זולתי שבע מצוות.

ובמקום שאמרו ז"ל "יעבר ואל יהרג" וראה איש אחד עצמו שהוא יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצוות, והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו, וקדש את השם לפי דבריו ומחשבתו - הוא חוטא ומורד במעשיו, דמו בראשו, והוא מתחייב בנפשו, לפי דבר האל יתעלה. "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - ולא שימות בהם".

לפיכך, כל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש - לא יאמר עליו אלא שהוא עשה מצווה, ויש לו שכר גדול לפני ה' יתעלה לפי שמסר נפשו על קדושת השם. אבל מי שבא לשאול אותנו אם ייהרג או יודה, אומרים לו שיודה ולא יייהרג.

ברם נראה לפי עניות דעתי הדבר ברור שכאן בגלל שהוא מתחייב בנפשו הרי זה כמו (נזיר כג,ב) שאמר רב נחמן בר יצחק, גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, עיין שם היטב. ואילו באת יעל אשת חבר הקיני להימלך בבית דין ודאי היו מורין לה לא להפקיר את עצמה, אבל אחר שעשתה לשם שמים "תברך מנשים יעל".

הוא הדין בכל מקום שעומדת לפני האדם עבירה לעשות ברור שמורין לא לעשות, ולא עוד אלא שאם הבחירה היא בין ייהרג שהוא מתחייב בנפשו ליודה, אומרין לו שיודה שהרי אין זה אלא דיבור בלבד ואם ייהרג עובר עבירה גדולה ומתחייב בנפשו.

ולא עוד אלא כמו שלא קבע רבנו בספרו שגדולה עבירה לשמה, כמו כן אין מקום לפסוק שמי שמקדש את השם וממאן להודות בשליחות אותו האיש קדוש ייאמר לו, שהרי שניהם עוברים עבירה, וכך מורים להם שעבירה היא זו.

והנראה לעניות דעתי בזה דהנה כל הפעולות אחר תכליתן הן נידונות... יש פעולה עצמותה רע ותכליתה טובה על כן לטובה תחשב, כמו שאמרו ז"ל גדולה עבירה לשמה... וכוונתם, באמת עשתה יעל עבירה בזנותה עם סיסרא אלא שכך עלה על דעתה לשום נפשה בכפה ותשלך נשמתה מנגד ותקבל על עצמה לסבול עונש נפשי נצחי על העבירה בלבד שתציל את ישראל מיד אויבו ומרודפו... על אחת כמה וכמה מי שמוסר נפשו ורוחו ונשמתו לסבול צער נצחי לאהבת הש"י ואהבת עם קדשו שראוי למנותו במעלת קודש הקדשים.

זה ייתכן רק לגבי אדם הנמצא במדרגה גבוה מאד בעבודת ה', ולפעמים הוא מפקיר עצמו מכל וכל - אפילו להיענש על זה בגיהינום, ואפילו את נשמתו הוא מפקיר, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו, עליו נאמרה "גדולה עבירה לשמה".

כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.
ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר: "ואת האישה אל קבתה". אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו.

התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השווה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצוות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות. אך אמרו רז"ל (נזיר כג,ב) גדולה עבירה לשמה ממצווה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח, והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהינום, ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדיראון עולם, אך יתקדש שמו הגדול... וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצוות הם גיהינום, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצוות שציונו הבורא ית'.

והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהינום, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמ"ת נקודה הפנימית שבלב...