|
התוכן: א. הקושיה על הרמב"ם ב. בין 'בית מושב עיר חומה' לבין 'בתי החצרים' ג. דרך ארץ בתקופת המקרא וחז"ל ודרך ארץ בתקופת הרמב"ם ד. דרך ארץ בזמננו ובמקומנו מילות מפתח: רמב"ם, הלכות דעות. |
|
א. הקושיה על הרמב"ם |
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אישה, שנאמר (דברים כ, ה-ז):
"מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו", "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו", "מי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה". אבל הטיפשים מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזר לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות (דברים כח, ": "אישה תארש... בית תבנה... כרם תטע", כלומר, יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך. ובברכה מה הוא אומר? (שמואל א, יח, יד) "ויהי דוד לכל דרכו משכיל וה' עמו". |
|
מקור דבריו הוא בברייתא במסכת סוטה דף מד, א: |
תנו רבע: "אשר בנה... אשר נטע... אשר ארש..."
לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אישה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): "הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך". |
"הכן בחוץ מלאכתך" - זה בית;
"ועתדה בשדה לך" - זה כרם; "אחר ובנית ביתך" - זו אישה2. |
|
הרמב"ם השמיט את הדרשה המובאת בברייתא על הפסוק במשלי, ובמקום זאת הביא דרשה על הפסוק מן הקללות שבפרשת כי תבוא, דרשה שאין אנו מכירים את מקורה בדברי חז"ל, והדבר צריך עיון. אולם התמיהה העיקרית על דבריו, היא זו שמתקשים בה מפרשיו - מדוע שינה את הסדר המבואר הן בפסוק שבפרשת השבים מעורכי המלחמה (דברים כ, ה-ו) והן בברייתא שבגמרא, והוא ' |
(א) שיבנה אדם בית,
(ב) ויטע כרם, (ג) ואחר כך ישא אישה', |
|
ובמקום זאת החליף והקדים את נטיעת הכרם לבניית הבית3?
וביותר "יש לתמוה" - כותב הכסף משנה - "על מה שכתב: |
'שנאמר מי האיש אשר נטע כרם... מי האיש אשר בנה בית' דקרא איפכא כתיב: 'מי האיש אשר בנה בית חדש... מי האיש אשר נטע כרם' "4.
|
|
תירוצים אחדים נאמרו בניסיון ליישב תמיהה זו שעל הרמב"ם, הבה נתבונן בכמה מהם. בתירוצו הראשון אומר הכסף משנה, שמן הפסוק בפרשת המלחמה למד הרמב"ם רק |
"דלא יקח אישה תחילה, כדכתיב בקללה, ומינה ילפינן דאית לן גם כן למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות".
|
|
במילים אחרות: הרמב"ם ראה בפסוק שבקללות את המקור העיקרי ללימוד דרך ארץ. אולם דבר זה קשה: -מדוע העדיף הרמב"ם להסתמך על פסוק זה, שלא נדרש ע"י חז"ל (עד כמה שידיעתנו מגעת), והניח את הסדר המפורש בדברי חז"ל והמבוסס דווקא על הפסוק בפרשת שופטים? הסדר 'בית - כרם - אישה' הוא הרגיל גם בעוד מקומות במקרא, כפי שנראה בשתי הדוגמאות הבאות. בפרשת כי תצא (דברים כב, ח-יג) נמצאת סדרה של מצוות הקשורות בפעולותיו ה"יישוביות" של האדם: |
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך... לא תזרע כרמך כלאים... לא תחרש בשור ובחמור יחדו... בי יקח איש אישה...".
|
|
בספר ירמיהו נמצאת נבואה המופנית אל גולי יהויכין, ומפצירה בהם לנהוג בגולה בדרך המתאימה לתקופת שבעים שנות הגלות העומדות לפניהם. וכך נאמר שם (כ"ט, ה-ו): |
"בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות... ורבו שם ואל תמעטו"5.
|
|
בתירוצו השני אומר הכסף משנה: |
"ועוד, דכיון דגלי לן לטהר לקיחת אישה, ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם, דמילתא דסברא הוא".
|
|
אולם, אם סברא זו כה פשוטה, -מדוע לא נקטו הפסוקים ומדרשי חז"ל בסדר הפשוט והמסתבר הזה? ואם גם לסדרם של אלו ישנה סברא, -מדוע לא הלך הרמב"ם אחר הסדר המצוי במקורותיו? תירוץ אחר לרמב"ם נמצא בדבריו של ר' יצחק אדרבי6, בשו"ת שלו 'דברי ריבות' סימן רל, וזה לשונו: |
וקשה, שהפסוקים הם הפוכים... ונראה לענ"ד שיתורץ זה בבחינה, כי חינוך הבית אינו תלוי בזמן, כי תכף אחר עשייתו, יכול לחנכו. אבל חילול הכרם תלוי בזמן, שהיא שנה רביעית, [מדקאמר 'ולא חללו', משמע דבידו לחללו, אם כן נראה שכבר יש זה כמה שנטע הכרם, והיה קודם בנין הבית. ומה שאיחרו הכתוב מהבית, אינו בבחינת מציאות הנטיעה, כי אם בבחינת החילול, שהוא מאותם שאע"פ שנטע הכרם תחילה ואח"כ בנה הבית, ומן חינוך הבית קדם לזמן חילול הכרם. זהו מה שנראה לענ"ד.
|
|
דבריו הובאו בפירוש 'מעשה-רקח' על הרמב"ם כאן, והוא מגיב עליהם בלשון זו: |
"והוא דרך חריף, אמנם לסדר הש"ס אכתי קשה",
|
|
וכוונתו: אם צודק חשבונו החריף של ר"י אדרבי בפסוקי התורה, היה על הברייתא ללמוד מן הפסוקים סדר כמו זה שברמב"ם7.
ונוסיף ונאמר: כיון שהרמב"ם למד דבריו מן הברייתא שבתלמוד, ולא ישירות מן הפסוקים, אין תירוצו מועיל גם לרמב"ם, שכן מה שניתן לענות על קושיה זו בביאור הברייתא, יכול היה להתאים גם לרמב"ם8. תירוצים נוספים נאמרו בניסיון לבאר את הרמב"ם, ועל כולם כתב ר' מנחם קרקובסקי בספרו 'עבודת המלך' על ספר המדע (וילנא תרצ"א): |
"ודברי רבנו מופלאים, שהם עד הכתובים ונגד דרשת רז"ל עליהם, וכל מה שנאמר בזה אינו אלא דרך חידוד"9.
|
|
ב. בין 'בית מושב עיר חומה' לבין 'בתי החצרים' |
ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והייתה גאלתו עד תם שנת ממכרו, ימים תהיה גאלתו.
ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לא (קרי: לו) חומה לצמיתות לקנה אתו לדורתיו, לא יצא ביובל. ובתי החצרים, אשר אין להם חומה סביב, על שדה הארץ יחשב, גאולה תהיה לו וביובל יצא. |
|
דיניהם של שני סוגי הבתים הללו נתפרטו במשנה ובגמרא בפרק תשיעי של מסכת ערכין דף לא, א - לג, ב), וברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק יב. -ממה נובע ההבדל בדין גאולתם של שני סוגי הבתים הללו? הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, כס ד"ה ואיש כי ימכר) כתב על כך טעם הגיוני: |
בעבור כי האדם 'לשדה נעבד' וממנו יצא לחם למחייתו, רצה שיצא השדה ביובל. אבל הבית, לאחר הייאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר, לא יזיק לו, כי לא תמעט מחייתו אם יחלט. ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה, ועל כן דינם כשדה הארץ.
|
|
הבחנה זו בין שני סוגי הבתים, על פי תכלית השימוש בכל אחד מהם, תסייע בידינו בביאור דברי הרמב"ם בהלכות דעות. -על איזה משני סוגי הבתים מדברת התורה בפרשת השבים מעורכי המלחמה? מבחינת דין השיבה מן המלחמה, ברור שאין כל הבדל, שהרי, |
"אחד הבונה בית לישיבתו ואחד הבונה בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות, הואיל וראוי לדירה... הרי זה חוזר" (רמב"ם מלכים ז, ה על פי משנה וברייתא סוטה מג, א).
|
|
הטעם לכך הוא שבכל בית הראוי לדירה שייך מה שנאמר בתורה (דברים כ, ה): |
"פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו".
|
|
אולם, מבחינת סדר הדברים שבדברי השוטרים המדברים אל העם, ומבחינת ה'דרך-ארץ' שלימדה התורה אגב כך על פי הארת חז"ל, נראה כי מדובר בבית שהוא מבתי החצרים אשר על שדה הארץ יחשב, והוא נבנה בידי החקלאי כדי שיהא 'עשוי לשמירת השדות ולהיות מושב לעובד האדמה'. הלה, בבואו לטעת לו כרם, מקדים ובונה לו בית בסמוך, כדי שתהא קורת גג לראשו בעת עבודתו בשדה, וכדי שישמש מקום לשמירת הכרם מאוחר יותר. בית כזה בנייתו זולה ומהירה, שהרי הוא נבנה על נחלתו של בעל הכרם, המצויה ממילא בבעלותו, והוא נבנה בידי בעל הכרם ובני ביתו (ולא על ידי בנאים אומנים) המשתמשים באבנים שסיקלו קודם לכן משטח הנטיעה. בית כזה גם אינו רחב ידיים, שהרי מטרתו לשרת את צרכי עבודת השדה. כיון שבבית כזה מדובר, הקדימו השוטרים בניית בית לנטיעת כרם, ואף חז"ל למדו מסדר התורה, כי דרך ארץ היא "שיבנה אדם בית ויטע כרם". היינו: קודם יש על האדם להכין תשתית נאותה לעבודתו בשדה, כדי שיהיו לו התנאים הנחוצים לעבודתו - קורת גג לראשו ומקום לשמור בו את כליו - ואחר כך יהא פנוי כראוי לנטיעת הכרם. קשר זה בין בניית ביתו של החקלאי, לבין מלאכתו בשדה אחר כך, בא לידי ביטוי בהיר בדרשת הפסוק שבמשלי, בהמשכה של הברייתא: |
"הכן בחוץ מלאכתך - זה בית" -
הכיצד? |
| בית זה, שבו עוסקת הדרשה (על הפסוקים בתורה ובספר משלי) הוא בית הנבנה בחוץ, בשדה, ובנייתו משמשת הדנה למלאכתו של בעל השדה. או אז |
"ועתדה בשדה לך - זה כרם",
ופירש רש"י: "ונצבה בשדה מלאכתך לך". |
|
אם לא נפרש כן, אלא שמדובר בברייתא בבית מגורים רגיל, שאינו קשור למלאכת השדה - 'בית מושב עיר חומה' - יקשה על סדר הדברים שבפסוק ובברייתא מה שהעיר הכסף משנה: |
"דאית לן לאחר בניין בית לנטיעת כרם, דמילתא דסברא הוא".
|
| וביאר בעל 'מעשה רקח' את הסברא: |
"השכל מחייב לתקן תחילה מלאכה המפרנסת את האדם... וכשיקבץ איזה ממון, אזי יקבע בניין בית, שזו הכנה לישא אישה".
|
|
ג. דרך ארץ בתקופת המקרא וחז"ל ודרך ארץ בתקופת הרמב"ם אולם, הרמב"ם בא להדריך את עם ישראל בתקופה שבה בניו אינם עוסקים עוד במלאכות אלו, הן מחמת עצם ניתוקם מארץ מכורתם, והן מחמת סיבות היסטוריות מסוימות שגרמו לכך שגם בגלות, לאחר היותם בה עובדי אדמה, כפי שמעיד התלמוד הבבלי, ניתקו היהודים מעבודת האדמה. מחמת זאת, נשתנה מאד המבנה החברתי-כלכלי של עם ישראל בתקופה זו, ורובו ככולו הפך להיות יושב ערים ועוסק במשלחי יד של יושבי ערים - מסחר ומלאכה. העיר בנויה בצפיפות, הקרקעות בה יקרות, והבתים הנקנים בה עולים בדמים מרובים. הבית בעיר נועד בעיקרו למגורים, ואינו משמש הכנה וסיוע למלאכתו של בעליו ולפרנסתו (בזאת הוא דומה ל'בית מושב עיר חומה' שבארץ ישראל, ולא ל'בתי החצרים', על פי הבחנת הרמב"ן ביניהם). מובן אפוא, שביחס לאפשרות רכישת בית כזה, יש להקדים עבודה ממושכת שחיסכון כספי בצידה, עד שהעובד יהא מסוגל להגיע לבית משלו. ועל כן, דרך ארץ לזמנו של הרמב"ם (כמו לדורות רבים שלפניו ושלאחריו) היא: |
"שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה".
|
"הלא אוזן מלין תבחן":
|
|
השוואת לשונו של הרמב"ם ללשון הברייתא ששימשה לו מקור, תגלה מיד כיצד 'תרגם' הרמב"ם את המושגים החקלאיים שדיברו בהם חז"ל בעקבות הפסוקים, למושגים עירוניים המתאימים לדורו:
בברייתא נאמר: "יבנה אדם בית" ואילו הרמב"ם כתב: "יקנה בית דירה". בברייתא נאמר: "יטע כרם" ואילו הרמב"ם כתב: "יקבע מלאכת המפרנסת אותו". השוני בין מי שמטע כרם למחייתו לבין מי שקובע לו מלאכה לפרנסתו, מתבטא בין השאר בכך שהראשון בונה לו בית בשדהו, ואילו השני קונה לו בית דירה בעיר מגוריו. הבדל כפול זה בין השניים, הוא שגרם לשינוי סדר הפעולות בדברי הרמב"ם, מכפי שהוא בברייתא ובפסוקים המשמשים לה מקור. נותרה עדיין השאלה, -כיצד מוכיח הרמב"ם את דבריו, המתאימים אמנם לבני דורו, מן הפסוק בפרשת שופטים, שנאמר במציאות אחרת, תוך שהוא משנה את סדר הכתובים (והיא קושיית הכסף משנה שהובאה בתחילת הדברים)? "דון מינה ואוקי באתרה" - הוא הכלל שהשתמש בו הרמב"ם. ההבדל בין הסדר שבדברי הרמב"ם לזה הנתון בדברי הברייתא ובפסוקים, הרי אינו הבדל עקרוני, אלא הוא נובע מנסיבות החיים השונות. ממילא מובן, שהפסוקים בפרשת שופטים אכן יכולים לשמש מקור לדברי הרמב"ם, שהרי ההוראה הכללית הנלמדת מהם, זהה להוראה שאליה מתכוון הרמב"ם: להקדים ולבנות בסיס כלכלי לפני הקמת המשפחה, כדי שחיי האדם יתנהלו בדרך הגיונית ומוצלחת, וכדי שלא יפיל עצמו ומשפחתו לטורח על הציבור10. אם היה הרמב"ם מביא את הפסוקים כסדרם, היה יוצר סתירה גלויה לעין בין הרישא של דבריו, לבין הסדר האחר של הפסוקים, ובכך היה מבלבל את דעתו של הקורא. על כן העדיף להביא את הפסוקים בסדר שיתאים לדבריו הקודמים, שהרי גם התורה הייתה עושה כן אם הייתה מדברת על 'בית מושב עיר חומה' ולא על 'בתי החצרים'. הראיה שכך אכן הייתה נוהגת התורה, נמצאה לו לרמב"ם בפסוק שבפרשת הקללה, ששם הסדר המהופך הוא: אישה - בית - כרם. מסתבר ששם מדברת התורה על 'בית מושב עיר חומה', שבנייתו ראויה להיעשות לאחר נטיעת הכרם. הרמב"ם לא חשש לשנות את סדר הפסוקים שהביא מפרשת שופטים, מתוך הנחה מסתברת שהפסוקים כצורתם ידועים לכל, ו"זיל קרי בי רב הוא". התאמה כזאת, באמצעות שינוי הסדר בלבד, לא יכול היה הרמב"ם לעשות לדרשה השנייה המובאת בברייתא, זו שעל הפסוק במשלי "הכן בחוץ מלאכתך - זה בית". בדרשה זו, כפי שהוסבר לעיל, נובעת קדימת הבית למלאכת השדה מעצם לשונו של הפסוק ומעצם עניים, ולא רק מסדר חלקיו, שהרי על פי דרשה זו, רומז הפסוק לבית הנבנה בחוץ כהכנה למלאכת השדה (והוא אפוא מבתי החצרים). לפיכך השמיט הרמב"ם דרשה זו, ובמקומה הביא את הפסוק מן הקללה שבפרשת כי-תבוא, וממנו הוכיח דבריו. ד. דרך ארץ בזמננו ובמקומנו -מהי ה'דרך-ארץ' הראויה לזמננו ולמקומנו בעניין הנידון כאן? בחסד ה' עלינו, זכינו לשוב לארצנו, ונתקיימה בנו נבואת ירמיה "עוד תטעי כרמים". ברם, המבנה החברתי-כלכלי של עמנו כאן, אינו דומה לזה של אבותינו בתקופת המקרא ובתקופת חז"ל, אלא דומה יותר לזה של אבותינו בתקופות שבהן דן הרמב"ם. לפיכך נראים לכאורה דברי הרמב"ם כמתאימים לנו: |
"שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אישה".
|
|
אך דא עקא: ההכשרה המקצועית אשר לה זקוק אדם כיום, בתנאים השוררים בארצנו, מסתיימת בגיל מאוחר, לכל המוקדם באמצע שנות העשרים. יוקר מחירי הדירות בארץ גורם לכך, שאם ימתין האדם עד שיהיו בידו מלאכה המפרנסת אותו בכבוד ובית דירה משלו לגור בו, יצטרך להתאחר מלשאת אישה עד גיל שאינו תואם בשום פנים את הוראות ההלכה.
אולם כנגד זאת, קיימים בארץ תנאים כאלו, שבהם יכול אדם לשאת אישה ולקנות בית דירה עוד בהיותו בשלב ההכשרה המקצועית, תוך שהוא מסתייע בהלוואות ממשלתיות המיועדות לזוגות צעירים. תוך כדי התבססותו הוא פורע את חובותיו מעט מעט. אף שסדר חיים זה אינו זהה להנחיית חז"ל ואף לא לזו שברמב"ם, הרי המטרה מושגת גם בדרך זו: שלא ליפול לטורח על הציבור, ולהגיע ליכולת כלכלית לפרנס משפחה. מה שאמר בעל מעשה-רקח על הרמב"ם כאן: |
"שכבר ידוע שבאלו ההלכות (= דעות) לא הלך רבנו על פי הש"ס באיזה דברים, דהכל לפי המקום ולפי הזמן",
|
| יש לומר גם על התנאים שנתחדשו בזמננו ובמקומנו. |
הערות: 1. נוסח שונה וקצר יותר של מאמר זה נתפרסם ב,שמעתיך' 118-117 אייר-אלול תשנ"ד. 2. מקבילה לברייתא זו נמצאת בתוספתא סוטה פרק ז, יג: "למדה תורה דרך ארץ: נתמנתה לאדם פרנסה - יקח לו בית, חזרה נתמנתה לו - יקח לו שדה, חזרה ונתמנתה לו - יקח לו אישה, שנ': 'מי האיש אשר בנה... ומי האיש אשר נטע... ומי האיש אשר ארש'. וכן שלמה אמ' בחכמתו..." (ההמשך כמו בברייתא שבתלמוד). ההבדלים הקלים בין שתי הברייתות מלמדים על הוראה שונה של כל אחת מהן: ההוראה בתוספתא היא, מה יעשה אדם בכסף שנזדמן לידו - מהו הסדר שעל פיו ינהל את השקעותיו; ההוראה העולה מן הברייתא שבתלמוד - ועל פיה כתב הרמב"ם דבריו - היא, כיצד על האדם לסדר את חייו - לאן יפנה את מאמציו תחילה. 3. בילקוט שמעוני לספר משלי, על הפסוק (כד, כז) "הכן בחוץ מלאכתך..." מובאת הברייתא בלשון זו: "תנו רבנן: 'אשר בנה, אשר נטע, אשר ארש', למדתך תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אישה. אף שלמה אמר בחכמתו: 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך' - זה כרס ובית; 'ובנית ביתך' - זו אישה". חילוף הסדר בדרשת הפסוק ממשלי: "זה כרם ובית" - במקום 'זה בית וכרם' - נראה כשגגה, אשר נגרמה מקיצור שקיצר בעל הילקוט את דברי הברייתא. ראיה לדבר מן החלק הראשון של הברייתא, ששם העתיק אף הוא: "שיבנה אדם בית ויטע כרם...". 4. נציין שהרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז הלכה ב כתב על דברי משוח מלחמה: "אומר לעם 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו' וגו'...", והעיר על כך הרדב"ז שם: "ומה שכתב אשר נטע כרם וכו' לאו דווקא, שהרי במי שבנה בית חדש הוא מתחיל". ובאמת בהלכה ג שם מביא הרמב"ם את הפסוקים שבפי משוח מלחמה כולם כסדרם. 5. את הפסוקים מירמיהו ציין בעל אור-שמח על דברי הרמב"ם כאן. וראה גם בישעיהו ס"ה, כא-כג. קדימת בית לכרם (ללא הזכרת אישה) מצויה בעוד מקומות, ראה לדוגמה קהלת ב, ד. 6. רבה של שלוניקי, שביום כתיבת הדברים הללו, ז' אייר תשנ"ח, מלאו 421 שנים לפטירתו (ז' אייר של"ז). 7. תירוצו של ר"י אדרבי עם פרכתו של בעל 'מעשה רקח' נמצאים בספר חידושיו של חחת"ם-סופר על התורה ('תורת משה') על הפסוק בפרשת שופטים. לאחר הצגת הקושיה, נאמר שם: "ולכאורה יש לומר דהקרא, דמיירי מילא חללו' - היינו בשנה הרביעית, ואם כן כבר נטעו ג' שנים קודם, וא"כ שפיר י"ל כהרמב"ם, דהנטיעח קודם בנין בית. אבל לשון הגמרא קשה". עוד כמה אחרונים תירצו כך את הרמב"ם (מדעתם, או לאחר שראו דברי ר"י אדרבי) ודבריהם מובאים בביאורו של ר"י קאפח לספר המדע שהוצאת מכון משנת הרמב"ם, תשמ"ד) על הלכה זו. 8. את דברי ר"י אדרבי ניתן לדחות בשתי טענות: א. נוטע הכרם שלא חללו אינו עומד בהכרח בשנה הרביעית לנטיעה, אלא כל שנטע כרם "ולא חללו" - היינו שלא הגיע עדיין לשנת החילול - השנה הרביעית, הוא בין השבים מעורכי המלחמה, אף אם הוא בשנת הראשונה, השנייה או השלישית לנטיעתו. ואם כך, אין להסיק עוד שנטיעתו קדמה לבניין הבית. ב. אף לפי חשבונם של ר"י אדרבי וחחת"ם-סופר, שנוטע הכרם עומד בשנה הרביעית, ונטיעתו קדמת לבניין הבית של חברו, עדיין יש לשאול: מדוע מקדימה התורה את בונה הבית לנוטע הכרם ומארש האישה? הרי מבחינת 'נקודת הסיום' שלושתם שווים: כולם סיימו את הכנת הדבר, וחם עומדים לפני מימוש גמור של הכנותיהם. לפיכך למדו חז"ל מן הסדר שלהם יכתוב (- לא במציאות, שכן מבחינת המציאות אין ביניהם כל הבדל בשעת זו) שכוונת התורה ללמדנו את סדר הפעולות הראוי לו לאדם. 9. נציין מראי מקום לכמה מהתירוצים: בכסף משנה נמצא תירוץ שלישי שלא הבאנוהו; בפירוש סדרמשנה לספר המדע (מאת הרב וולף מבסקוויץ, נדפס מחדש בירושלים תשנ"א), בחיבור 'טורי אבן' (מאת חרב אלעזר רקח, נדפס בסוף ספר המדע במהדורת ויליט וצילומיה); בספר 'עבודת המלך' עצמו, בהמשך דבריו המובאים למעלה. כמו כן נאספו תירוציהם של כמח וכמה אחרונים בביאורו של ר"י קאפח להלכה זו (ראה ציוננו בסוף הערה 7) עמודים ריח-רכ. 10. ראה בהמשך דבריו של הרמב"ם בהלכה זו, בתארו את הטיפש ש"בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות, או יתפרנס מן הצדקה". זהו ההקשר שבו מצויה ההלכה הנידונה: כיצד על האדם לנהוג בדרך שחייו יצליחו מבחינה כלכלית ולא ייפול לטורח על הציבור. בהלכה הקודמת: "תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט... כפי מפתו והצלחתו". ובהלכה הבאה: "ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו הסריח על הבריות... ישים מגמתו להצליח נכסיו...". |
