אף התפילה אין להעלותה על הדעת אם האדם אינו עומד לפני האלוהים ואינו פונה אליו בדרך הדומה לדו שיח של הנביא עם האלוהים. הדרמה הקוסמית, אף על פי שאדירה ומלאת הוד, ואם כי היא משקפת את דמות הבורא ומספרת את הדרו, אינה יכולה לעורר את האדם שיתפלל. ודאי, יכולה היא לעורר אצל האדם מצב רוח של הערצה נלהבת; ואפשר שתבוא עליו השראה וירצה לשאת את קולו בשבח ותודה. אף על פי כן, הערצה נלהבת, גם כשהיא באה לידי ביטוי בתהילה, היא אינה תפילה. התפילה חורגת מגבולות הליטורגיה (=שירה דתית) הפורמלית, ואין להגדיר אותה על
פי סימניה החיצוניים והטכניים, כגון התהילה והתודה ואפילו הבקשה.

התפילה היא ביסודה תחושתו של האדם שהוא נמצא בנוכחות בוראו והוא פונה אליו. להתפלל - משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה'... האמת היא כי מהות התפילה היא חוויית הברית של התחברות עם האלוהים והדיבור אליו, ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטכסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה אך לא התפילה עצמה.

בשלב זה התפילה אינה עוד זעקה או צעקה בלבד. היא - אל נכון - מחשבה מוגדרת היטב מושג בהיר. צעקה נהפכת לתפילה. אין אנו יודעים מהי הסמנטיקה המדויקת של המונח תפילה. מכל מקום, דבר אחד ברור: המונח קשור במחשבה, שיפוט, הבחנה. בקיצור, התפילה קשורה בפעילות השכלית. הסולם המדורג של הצרכים, כשהם מוגדרים ומוערכים בבירור, מצוי בנוסח תפילת העמידה, שם זוכים לגאולתם לא רק התודעה הרגשית של הצורך, אלא אף הלוגוס של הצורך ועמו היצור האנושי עצמו. השתפכות הנפש מתמזגת עם הבנת התודעה. להתפלל משמעו להבחין, להעריך, להבין; במילים אחרות לבקש בתבונה. אני מתפלל לסיפוקם של צרכים מסוימים בהכירי בהם כראויים לסיפוק.

בעוד שהתפילה היא פעילות מתבוננת המתרחשת ביודעין...

"התפילה חורגת מגבולות הליטורגיה ואין להגדיר אותה על פי סימניה החיצוניים והטכניים כגון... ואפילו הבקשה... להתפלל משמעו אחד בלבד: לעמוד לפני ה'".

חמישה דברים מעכבין את התפילה אע"פ שהגיע זמנה:
טוהרת ידים,
וכיסוי הערווה,
וטוהרת מקום תפילה,
ודברים החופזים אותו,
וכוונת הלב.

כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה,
ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה.

מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה,
ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.

ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה,
האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,
ושנית שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני ה'.
כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל:
"ומה היא הכוונה שיפנה ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה".
ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה
ואם אין ליבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל
אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה.
וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפילה... ורק בכוונת פירוש הדברים, דהוא דין מסוים רק בתפילה, בזה הוא דקי"ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות.

ותרי גווני חיובי המה בתפילה. מחויב הוא לכוון שהוא עומד לפני ה' בתפילה משום דלא שניא תפילה משאר מצוות, ומחויב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסוים רק בתפילה. ושני החיובים אין מעכבים זה את זה.