סיפור מלחמת המלכים ומגמתו

בראשית יד

עמוס גאולה

מעליות, ט"ז, אלול תשנ"ה
ביטאון ישיבת ברכת משה


תוכן המאמר:

חלק א (א - יב)
חלק ב (יג - כד)
היחס בין חלק א' לחלק ג'
מגמת הסיפור ומקומו

תקציר:
דמותו של אברהם לעומת דמותו של מלך סדום, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים.

מילות מפתח:
אברם, סדום, מלכי-צדק, מלכי הכיכר, ארבעה, חמישה.


עיון ספרותי בסיפור מלחמת המלכים - בתוכנו, מבנהו וסגנונו - מעלה, שמגמתו העיקרית היא להציג את אופיים השלילי של מלכי הכיכר - בפני עצמם ומתוך ניגוד למלכי-צדק ולאברהם. בכך מהווה הסיפור רקע להחלטה על הפיכת האזור, ואולי אף אזהרה שבטרם ענישה.


סיפור מלחמת המלכים (בראשית יד) מהווה פרשיה סגורה בתוך שרשרת הסיפורים על אברהם. לדעת רבים, מגמת הסיפור היא הבלטת צדדים באישיותו של אברהם - כמו מסירותו, אמונתו ונדיבות ליבו. כך, למשל, כתב הרד"ק (בראשית יד, א):
"ונכתב הספור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברהם עם האל ובוטח בו בכל לב. כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו, כמו שעשה אברהם אבינו"1.

גישה אחרת רואה את הלקח שעולה מהתנהגותו של לוט:
"והוא ישב בסדום - לקיים מה שנאמר: 'הולך את חכמים יחכם ורעה כסלים ירוע' (משלי יג, כ)" (בראשית רבה מב, ז).

אולם נראה, שהסיפור ממקד את מבטו לא אל אברהם כשלעצמו ולא אל לוט, אלא דווקא אל מלך סדום, המייצג את מלכי הכיכר ועריהם. מלך סדום הוא הדמות היחידה החורזת את הסיפור כולו, ואופיו מתואר ומובלט בו באופנים שונים.

הסיפור נחלק, לפי סגנונו ועניינו, לשני חלקים שווים בני שנים-עשר פסוקים כל אחד:
א.
ב.
א - יב: מסע מלכי הצפון לכנען ומלחמתם במלכי הכיכר.
יג - כד; פעולת ההצלה של אברהם ותוצאותיה.
כל אחד משני חלקים אלו מתחלק אף הוא לשני חלקים, באופן זה:
א

ב


1.
2.
1.
2.
א - ז: כותרת וסיפור הרקע למלחמה.
ח - יב: תיאור ה'קרב' בין מלכי הצפון ומלכי הכיכר ותוצאותיו.
יג - טז: פעולת ההצלה של אברהם.
יז - כד: תגובות מלך סדום ומלכי-צדק עם שובו של אברהם.
שני חלקי המשנה א2 ו-ב2 פותחים באותן המלים: ויצא מלך סדום (ח, יז), מה שמעמיד את מלך סדום במרכז שני החלקים א ו- ב.

חלק א (א - יב)
מתוך כותרת הפרק (א-ג) עולה, שארבעת מלכי הצפון באו כדי לערוך מלחמה עם חמשת מלכי הכיכר ולשם כך חברו כולם אל עמק השידים. מתקבל הרושם, שההתמודדות היא בין שני צבאות שווי-כוחות והיא נקבעה מראש, מסיבה שאינה מפורטת.

אולם, קשה מאוד לקבל תיאור זה מבחינה ריאלית, שהרי אין להשוות בין מלכי הצפון לבין מלכי הכיכר. כל אחד ממלכי הצפון מולך על ממלכה של ממש, וברית מלכי הצפון היא מעצמה המשתרעת על כל מסופוטמיה - מעילם ושנער במזרח ועד אלסר וגויים במערב2. לעומת זאת, כל אחד ממלכי הכיכר מולך על עיר קטנה וחמש הערים גם יחד מרוכזות בשטח קטן, המתבטל בהשוואה לשטח מעצמת הצפון. כאלה הם גם יחסי הכוחות הצבאיים ביניהם, ולכן לא סביר שצבא ברית הצפון יצא למסע מלחמה עד ערי הכיכר.
באמת, מתיאור הרקע (ד-ז) מתקבלת תמונה שונה לגמרי. מסע מלכי הצפון נועד לדכא מרידה של עמי כנען, שהיו משועבדים לברית זו ומרדו בה. עמים אלה היוו כוח משמעותי ושטחם הוא בעל משיבות רבה. מסע הדיכוי עובר בארץ כנען מצפונה (הרפאים - בבשן), לאורך עבר הירדן המזרחי (הזוזים, האימים והחורים) ועד לדרומה (איל פארן) יסב חזרה דרך הנגב (מקום העמלקים והאמורים).


בכתוב לא מצוינת שום התייחסות של מלכי הצפון לערי הכיכר, אף שעברו לידם בבואם ובשובם. והנה, לאחר שמלכי הצפון הכניעו את עמי כנען והם בדרכם חזרה, יוצאים מלך סדום ועמיתיו, מיוזמתם, להילחם עד צבא הצפון. פעולה כזו הרי נועדה מראש לכישלון ואין היא מעידה אלא על התרברבות.

סיפור הקרב כלל אינו מתואר, כי כזה לא היה. באופן אירוני מתאר הכתוב את מנוסתם המיידית של מלכי סדום ועמורה ונפילתם וכנראה לצורך התחבאות) בבורות החמר (=ביטומן, אספלט). נראה, שתיאור אירוני זה מחוזק בדרך של לשון נופל על לשון: סדום = שידים ו- עמורה = חמר3. תגובת מלכי הצפון - לקיחת האנשים על רכושם, כשלל - הייתה חמורה במיוחד, בשל החוצפה שבמעשה מלכי הכיכר.

לאור כל זאת מתקבל, שהצגת הדברים בכותרת הסיפור, כאילו יחסי הכוחות שווים, היא הצגה מגמתית. על רקע הסיפור האמיתי, הכותרת היא בלתי אפשרית והיא באה למקד את מבט הקורא במלכי הכיכר ולהציג את מלחמתם בצורה אירונית. כך גם הערכת הכוחות שבפסוק ט: "ארבעה מלכים את החמישה" - היא הערכת אירונית, שלפיה יש אפילו יתרון, כביכול, לחמישה על הארבעה'.

חלק ב (יג - כד)
בחלק זה מופנה מבט הקורא למחנהו של אברהם. אברהם אוסף את אנשיו למרדף, ובפעולה מחושבת, תוך ניצול גורם ההפתעה וחשכת הלילה, הוא תוקף עם מחנהו בשני ראשים - מביס את השובים ומשיב את שללם5.

והנה, מי שמזדרז לצאת לקראת אברהם בשובו הוא דווקא מלך סדום. אלא שהתפרצותו שוב נשארת כתלויה באוויר, והכתוב עובר לתאר את קבלת הפנים של מלכי-צדק. מעבר זה בא ליצור ניגוד בין מלך סדום לבין מלכי-צדק, ואם כן ו' זו ("ומלכי-צדק") היא ו' הניגוד. זה מול זה מתאר הכתוב את שני המלכים. מלכי-צדק מלך שלם אינו מעורב ישירות במלחמה, ובכל זאת הוא יוצא לקדם את פני אברהם בלחם וביין ובברכות לו ולאל עליון. אברהם גומל לו בנתינת מעשר.

לעומתו, מלך סדום - זה שנחל תבוסה ואברהם הציל את אנשיו ורכושו - מתפרץ לקראת אברהם, בידיים ריקות וללא ברכה או תודה, ומילותיו הראשונות הן: "תן לי..." (כא)! ויתורו, כביכול, על הרכוש והסתפקותו בקבלת הנפש בלבד אינם משקפים נדיבות אלא דווקא תובענות, שכן לפי החוק שהיה מקובל אז אברהם קנה במלחמתו את הרכוש עם הנפש6. לכן, בדרישת מלך סדום את הנפש שוב יש מן החוצפה.

דברי אברהם בתגובה מוסיפים לתאר את קלסתרונו של מלך סדום כמי שעוד יכול היה לומר "אני העשרתי את אברם" (כג)...
בחלק זה מתאר הכתוב את מלך סדום כתובען וגס-רוח.

היחס בין חלק א' לחלק ג'
בחלק א' זירת ההתרחשות היא סביב מחנהו של מלך סדום.
בחלק ב' ההתרחשות היא סביב מחנה אברהם,

אולם גם בחלק זה מרכז מלך סדום את המבט אליו. נוצרת מערכת של ניגודים בתוך חלק ב' ובין חלק ב' לחלק א'. בחלק ב' נוצר ניגוד בין מלך סדום לבין מלכי-צדק, כאמור, ובין מלך סדום לבין אברהם וביחס לרכוש ובאמונה). בין חלק ב' לחלק א' מתקבל ניגוד, בין התרברבותם של מלך סדום ועמיתיו ותבוסתם לגומת השתדלותם של אברהם ואנשיו והצלחתם.

מסגרת שני החלקים א' ו- ב' מעמידה זה מול זה גם את מחנה סדום מול עמיתיו של אברהם. חלק א' פותח ברשימת ברית ערי הכיכר (ב) וחותם במלים: "והוא ישב בסדום" (יב), וחלק ב' פותח בתיאור בעלי ברית אברהם (יג) וגם מסיים בהם: "ענר אשכל וממרא" (כד). המידה זו מפתחת את הביקורת, מעבר למלכי הכיכר וצבאם, גם אל ערי הכיכר והאזור כולו.

מגמת הסיפור ומקומו
בסיפור על מאורע היסטורי גדול ממדים משתמש הכתוב כדי להציג בפני הקורא את ברית מלכי הכיכר. ערי הכיכר ואנשיהם מיוצגים על ידי חמשת מלכיהם (ב; ח). בדרך של הדרגה הכתוב מתרכז בשני מלכים מבין החמישה - מלכי סדום ועמורה (י; יא), ומתמקד במלך אחד - הוא מלך סדום (יב, יז, כא-כד). התמקדות העדשה המגדלת של הכתוב על מלך סדום חושפת את דמותו ביהירותה ונלוזותה, ברכושניותה, חוצפנותה וחילוניותה.

דמותו של מלך סדום - כנציג המלכים, נציגי הערים - באה ללמד, כנראה, על אנשי כיכר הירדן כולה. בפרק זה לא מתוארת רשעותם של אנשי כיכר הירדן, אולם הדבר נרמז בפתח הסיפור בדרך של מדרש שמות. כך נדרש במדרש תנחומא לך-לך ח):
ברע - שהיה רע מימים ולבריות
ברשע - שנעשה רשע
שנאב - שהיה שונא לאב שבשמים
שמאבר - שאמר: אעלה באבר על במתי עב7.

שמו של מלך בלע אינו נזכר בכתוב, אך ייתכן ומדרש השם הוא בשם העיר: בלע - לשון מרמה. ובבראשית רבה: שנתבלעו דיוריה (מב, ה).

על רשעותם של אנשים אלה כבר השמיענו הכתוב בסיפור פרידת לוט מעל אברהם (יג, ג) והדגמה לכך מתוארת בהמשך (יח, כ - יט, כח), עם סיפור גורלם. בסיפור המלחמה, המלמד על מלכי הכיכר, יש רקע להחלטה על הפיכת המקום. ייתכן גם, שהמלחמה עצמה ותוצאתה היה בהן בכדי להוות אזהרה למלכי הכיכר, בבחינת 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' - אך אלו לא למדו את הלקח הראוי.

הערות:



1. מן המפרשים החדשים כתב א. כהנא: הפרשה היא הימנון לאברם. כאן הוא מופיע בתואר גיבור נדיב, בהתייחסותו אל המלכים השכנים, והוא רב את ריב החלש מיד העריץ. נפשו של אברם מצוירת כאן בתכלית המעלה והשלמות ובייחוד בהתרחקותה מליהנות מעשרם של אחרים מקרא מפורש, בראשית סיכום פרק יד), ומ.ד. קאסוטו כתב: מרכזו של העניין אינו אלא אברם ומה ששייך לאברם. לא רק במקום שנזכר שם אברם... אלא גם בחלק הראשון של הפרק כל העניין וכל פרטיו לא נאמרו אלא כדי לסמכם לאברם ולמשפחתו, בהתאם לשיטה של "מעשה אבות סימן לבנים" (אנציקלופדיה מקראית כרך ב עמוד 328).
2. זיהויים של אלסר וגויים אינו מוחלט. את אלסר נוטים למקם בין חרן ובין כרכמיש וגויים - אפשר שאינו שם של מקום מסוים, על כך ראה באנציקלופדיה מקראית בערכיהם. זיהוי מקורות שמות מלכי ערים אלה: אריוך - שם חורי, ותדעל - שם חיתי (ראה הערה 7), מחזק את שיוכם למערב מסופוטמיה.
3. י. זקוביץ, אנציקלופדיה מקראית כרך ח, עמוד 66. ובמדרש לקח טוב נאמר: שידים - על שם סדום, וכן בפשיטא: לעומקא דסדומיא.
4. מ.ד. קאסוטו אנציקלופדיה מקראית כרך ב, עמוד 329) העיר, שהמילה 'מלך' משמשת בפרקנו כמילה מנחה. 21 פעמים מופיעה מילה זו (7X3) בחלק א ו- 7 פעמים בחלק ב. ויש להוסיף על כך, שמתוך 28 הזכרות אלה, 14 מהן מתייחסות למלכי הכיכר, כאילו בא הכתוב לייחס משקל שווה למלכי הכיכר כמו ליתר כל המלכים האחרים המוזכרים בפרק. נראה, שגם השימוש במילה המנחה באופן זה מצטרף אל ההצגה האירונית של מלכי הכיכר.
5. גם צבאו של אברהם הוא אפסי ביחס לצבא הצפון, אלא שלבד מתכנון הפעולה, כפי שצוין, יש גם להניח שאברהם תקף רק את מחנה השובים שהתנהל כנראה, לאיטו ובמנותק מעיקרו של הצבא. מעל לכך ניכר היה, שעזרת האל הייתה עמו, כפי שאומר לו מלכי-צדק (כ)
6. בעל פענח רזא' כתב; ופירש הר' יוסף בכור שור... כי בדין הכל שלו (של אברהם), כדאמר: המציל מן הגייס הכל שלו" (בבא קמא קיד, א) (מובא ובתוספות השלם', מאת י. גליס תשמ"ג, כרך ב, עמוד נ, וראה גם שם, עמוד מט פיסקה ח. וא. כהנא בפירושו כאן לפסוק כא כתב: לאברם היה בדין כל הביזה, בין נפש בין רכוש.
7. על המדרשים השונים לשמות מלכי הכיכר, ראה בתורה שלמה לבראשית יד, ב, אות טו.לעומת זאת, שמותיהם של ארבעת מלכי הצפון מוכרים מלשונות ארצותיהם ונראה שהם מקוריים. על הניסיונות לזיהוי שמות מלכי הצפון, ראה בעולם התנ"ך לפרק זה, פסוקים א-ב.
8. יש להעיר על השוני בין צוער ליתר ארבע הערים. בתיאור גבול הכנעני בראשית י, יט נאמר - "באכה סדומה ועמורה ואדמה וצבים עד לשע' - והעיר צוער אינה נזכרת. מסתבר, שצוער הייתה מובדלת מעט מארבע ערי הכיכר. כך עולה גם מסיפור בריחת לוט מכיכר הירדן: "הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והיא מצער... על כן קרא שם העיר צוער" בראשית יט כ-כב. כך עולה גם מדברים לד, ג. לפי סיפור זה, אולי נבדלה צוער - לטובה - מיתר הערים גם בחומרת חטאיה. בפרקנו בא השוני לידי ביטוי בהחסרת שם מלכה של צוער ודרשת הגנאי היא, כנראה, בשם העיר.