קטגוריה אחרת

רות בלומרט

מבוע כ' תשמ"ו-מ"ז


א.
יום גשם. סימן ברכה אבל בהחלט לא נוח משחלפו הנעורים. ובגילי עתה כל דבר מזכיר משהו המזכיר בתורו משהו במין שלשלת שלעיתים היא סד לרגלים וכבלים למחשבה ואולי משום כך הכל נעשה לאט יותר כמו מתוך שיקול עמוק שאינו אלא אותה שלשלת זו. באמת היום חולף כמו אתמול וכמו שלושת הימים האחרונים מנומר בצלצולי הנושים בטלפון. טוב, לא בדיוק נושים אבל כולם זועמים עלי שקניתי בשבוע האחרון ושילמתי בהמחאה ללא כיסוי. מישהו מתחנן שאם הסחורה אינה נראית לך אנא החזירי. באמת. בירושלים עיר הקודש. ומה מספר תעודת הזיהוי שלך בבקשה. ואני, לאחר מבוכה ראשונה וגמגומים אחדים מסבירה שפנקס ההמחאות נגנב ומיד בוטל כחוק ואף הוגשה תלונה למשטרה. ומדוע אתם, נכבדי, שהנכם סוחרים ממולחים לא טרחתם לבדוק את תעודת הזיהוי של האישה הקונה שטיחים ותכשיטים ונברשות וכלי מיטה ונעליים כמתכוננת לריפוד קן חמים לה ולבחיר ליבה החמדני בהמחאות שנתלשו בזו אחר זו מפנקס ההמחאות של הבנק הלאומי שלנו שנגנב או נסחב, כפי שמנסים לסבר כאן את האוזן, מכיסו של בעלי ערב נסיעתו. בשלב זה הרי אין הדעת סובלת שאשוטט ברחבי העיר לרכוש שטיחים ונברשות ותכשיטים וכלי מיטה ונעליים במין קלות דעת. אך הם נוהגים על פי הכלל שכלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה וההיא שקנתה בשמי נראתה מכובדת ואולי, בודאי, אף נאה היא ממני, ובקולם מהדהדת הטרוניה כלפי אני הנחבאת בביתי, בכתובת הידועה להם, המודפסת על כל המחאה שהוחזרה להם מן הבנק, וודאי שאיני מכובדת כלל וכלל שבעטיי הם הסתבכו.

יום גשם. אני מציצה בחלון השטוף אל הדירה בבניין ממול שלאחר חודשים של שיפוצים ושינויים ממין הדברים הנהוגים כאן בארץ כמו הריסת קירות והעתקתם והחלפת חלונות והוספת גובה למעקה המסורג וסגירת המרפסות, הופיעה בה אישה קשישה בשביס. מה שהם אוהבים לקרוא אנגלו-סאקסית. מבטאה ודאי רוסי והאנגלית שבפיה קולחת כמו חצץ מעורב בזפת על אף שנות חיים ביבשת. כשהם פוסעים בטור בחצר, באיטיות אדישה למזג הגשום של האוויר היום, טוענים חבילות ענק, רהיטים ארוזים היטב בקרטונים חומים, סבלים צעירים נכנסים לחדר המדרגות שם, מניחים אותם בחדר בצפיפות עד ששוב אין לראות דבר ממקומי כאן. רהיטים ארוזים בדרך המעידה שצלחו אוקיינוס במכולות. כך גם אנו באנו ארצה מצוידים למעלה מן המידה אם כי יש מקום להסתייגות אחת, בלי שטיחים. אבל למטה גוררים עוד ועוד. מסכנה, אני חושבת בעליונות על הקשישה בשביס, למה לה כל זה. למטה, סמוך לכניסה, עובר צעיר מזוקן, קפוטה בלויה, נושא בדלף הטורד חבילות ארוזות היטב, קלות יותר מן החבילות אשר על גב הסבלים בטור. ועוד צלצול טלפון. כבר קצרה רוחי מן הפרשה וספיחיה. גם הוזמנתי למשטרה לכתוב בכתב ידי כל המחאה עשרות פעמים לבדיקה שמא אני את חתימתי שלי מזייפת, והצצתי בכתב ידה של הזייפנית בהמחאות שחזרו והוא היה עגול מדי וכל כך חזק ותוקפני שהדבר שעשע אותי שכתב ידי חיוור ומסויג ובכל זאת חששתי מפני הגרפולוגים של המשטרה שיחשדו בי דווקא עקב השוני הבולט הזה. ולא נעים. התלוצצתי שם באוזני הפקידה ואמרתי שלוואי שהיה לי כסף לכסות כל אותן המחאות שהעתקתי בכתב ידי והיא חייכה בספקנות ניכרת ורווח לה שגמרתי סוף סוף.

עתה גבי כואב מעט. מזג האוויר משפיע עליו בקלות כמין מצב רוח רע המוחק חיוך הססני. הסבלים ממשיכים להביא חפצים עצומים המזכירים ספות וכורסאות ומקררים ותנורים ועוד דברים מעין אלה המסתירים מן האדם את קירות ביתו ומסווים את הריק באיזה גודש מדומה וצפוף הנועד להרחיב את הדעת. ואת הריק האמיתי הלא ידעתי. אחר כך הם יאכלו וישתו כאוות נפשם והחיים המכבידים האלה ייראו להם קלים מנוצה. למטה הצעיר בקפוטה נראה עייף. ודאי שאינו בעלה. הדעת נותנת שזה בנה או אולי חתנה. בנה העוזר לה לעבור דירה ביום סגריר. אז היא כזו. אהה. יש בי משהו נגד הנשים האלה. אסור לחשוד ולראות רק רע. בנה מסייע לה להיכנס לביתה בארץ הקודש. ואז. ישוב אל אשתו וילדיו הרכים, הרבים. כמובן. עוד צלצול. אני מנסה להשתמש בטוב הלב הרגעי שנאצל עלי ומסבירה בנחת שהפנקס נגנב וכו' וכו' והקול מן העבר האחר אומר לי בנימוס שאני צודקת ושבאמת למד לקח וזה מחיר זעום יחסית לשיעור ותודה רבה לי וכל טוב.

למטה, בכניסה לבניין ממול מופיע לפתע גבר קשיש בחליפה מפוספסת ישנה, מאלה שטומנים בארון במשך שנים להזדמנות כגון זו שעוברים דירה או שמסיידים, מתאימה ליום גשם כזה. עוברים דירה ממול. זוג קשישים, הללו שבעה רקיעים. כך צריך להיות. האיש בכיפה שפניו זקוקים לגילוח וזיפיו לבנים עייף למראה, גורר קופסאות ריקות אל האשפה, למטה. כיצד נעלם מעיני.

כמובן שאני נזכרת במה שלא היה צריך להיות ומובן מאליו, כשם שאני זוכרת את הדבר במשך כל אותו מסע קניות חצוף הנערך בעיר באמצעות שמי. אני זוכרת מה שלא פעם ביקשתי להסתיר מעצמי, ממש עניין לווידוי אלמלא הלקח שלמדתי.


ב.
נאמר שהייתה לי בארצות הברית, קרובה רחוקה, מין בת דודה של בן דוד שהייתה להם סבתא משותפת באיזו עיירה באירופה המזרחית. לו הייתה נישאת בעייתה לא הייתה הקרבה אליה עולה כלל, אבל כיוון שלא נישאה היו קרוביה מזכירים לקרוביהם את חרפת בתוליה. בחוגים שלנו לכל קדירה יש מכסה וזו העלובה אינה זוכה אף לכסות בשביס את שערה המתחיל להלבין (ובאמת מדוע אינה צובעת אותו, איך שהיא מזניחה את עצמה) או אף להתחיל להתהדר בפיאות המקסימות שהן כמעט צוו האופנה ואפילו אני המפגרת-לרוב אחרי אותה אופנה, יש לי היום כמה וכמה מהן, צעירה עכברית משהו (נכון, זה תואר משומש למדי) אבל בהחלט אינה מרשימה. אולי אי אילו נתונים שמישהי אחרת היא מבליטה פה ומסתירה שם ומסתדרת איכשהו. כמה אמרו לה בפירוש ובודאי נתנו לה אלפי עצות לשיפור כוח המיקח שלה, כן גם בימים אלא שדומה שאישה יכולה לעמוד ברשות עצמה שזה מה שהולך ברחוב אך לא אצלנו. על כל פנים פניה שהצהיבו יותר ויותר בכל שמחת חתונה במשפחה הכריזו משהו. לשבת יצרה. כיוון שהייתה ביישנית באמת וכמעט שלא דיברה. כמו זקוקה לאיזו בעיטה שתטלטל אותה לחיים. עורה מחוטט מפצעים שהגלידו שכבות שכבות וזה המצב כמדומה גם בבשר תחתיו. שלושים או יותר, פקידה באיזה משרד קטן, חופשה במלון כשר נידח עם חברה זו או אחרת ששרדה אף היא באותם תנאים או עם איזו דודה זקנה שביקשה בת לוויה במנוסתה להרים מפני הקיץ הלוהט. כל העת היא חוששת לבריאותה או מפני איזו פורענות כמו מובטחת, מי שבגפו אינו סומך על הנס, מקופחת תמיד, ממורמרת ואסירת תודה על כל שיחת טלפון המפריכה את הבדידות לרגע, קודם ראש השנה באיחולים לשנה טובה באמת כי הרי לא יתכן להמשיך יותר כך, ואז הצער המתעבה והייאוש בבית הכנסת כשצעירות ממנה מכסות את שערן היפה מכל צידיה ומזכירות לה שוב ושוב. כבר אינה מסמיקה או מגלה מבוכה, משתדלת שלא ידעו שהשלימה עם גורלה, זהו. רווקה זקנה אין להסתתר, זו רמאות עצמית. איש לא שמע את זעקותיה החרישיות, סברו שכבר נכנעה. שרה שמה. בכל שמחה משפחתית כשנתכנסה משפחתנו הענפה היה שמה עולה בין הנושאים הקבועים הנזכרים וכך לעיתים מזומנות הועלתה שרה על ראש שמחתנו המשותפת.

אך כמו מזג האוויר ששחים בו ואין עושים דבר, נמשכו הדברים יגעים עד ששמעו על משולם, רווק שבא לכאן מדרום-אמריקה מבקש להשתדך, אמרו שהוא עשיר כקורח אלא שהוא מבוגר למדי. טוב, אף היא אינה תינוקת. משום מה כשמדובר בגבר אין חוקרים מדוע בושש לשאת אישה אבל כיוון שזו התכוונה להשיאו לקרובתי הנ"ל, בררה עניין מסופק זה ולשמחתה הרבה התברר שהוא טיפל שנים רבות באם חולנית ולא נתפנה לעשות לביתו נפלא. לב של זהב וארנק מלא זהב אמיתי. נפתרה הבעיה ולשרה יהא זה פיצוי על גילו ועל העבר.

במסיבת האירוסין ראו הכל שהוא קרח לחלוטין אבל כיפה רחבה מנעה את נצנוץ הנברשות מלהזדהר על גולגלתו. על דש מקטורנה החדש של שרה הבהיקה סיכה משובצת עשרות יהלומים. היא הייתה מאושרת. לפתע נראתה חתולית ושתיקתה הייתה נעימה ולטפנית.


ג.
לילדים שייוולדו ייראו השנים זוג טבעי לחלוטין ועוולות הזיווג המאוחר שנטבעו בנפשותם תימחינה. הריצות, הקניות, הסידורים, איזו שמחה, מרץ חדש זורם כחשמל, כל מה שנאגר פורץ כמעיין מים חמים, מזנק למעלה עתיר אדים. וכך ריהטו דירה קטנה למדי ששכרו בשכונה מתכוונים לעבור לדרום-אמריקה אל העסקים ולחסלם בבוא העת ואז אולי לשוב אולי לעלות לארץ ישראל, אולי לטייל מעט אם יתיר זאת מצב בריאותה של האם-החמות.
בשבוע הראשון לנישואין אלה התברר שהאם מסרבת לחיות בגפה או להישאר בחדר שהוקצה לה בדירה הקטנה ותובעת לישון כמימים ימימה בחדר בו ישן בנה אחרת תמות מצער ובהלה והזוג האנוכי הזה (הצעירים של ימינו, איך שאנחנו צייתנו לפקודות הורינו, אבל זה החינוך היום), ובעיקר הכלה שלא ברור מה הוא מצא בה שנדחקה לקלקל ביניהם תהא האשמה העיקרית. קשה לתאר את הזוועה והפלצות ומה נעשה בדירה הקטנה והצפופה שלפתע הייתה צפופה וגדושה רהיטים ובגדים וחפצים שהטעם לרכישתם נשכח. האם השתלטה על החדרים השניים. שרה סירבה לישון במטבח ועל אף חוסר ניסיונה הכללי הבינה שאין לה סיכוי. מיד לאחר מכן נסעה לדרום-אפריקה לביקור ולבריחה ונשארה שם. במשפחה השתררה שמחה של מוגי לב כשהיא נסעה. מכל בני משפחתנו הענפה איש לא ידע אף לא העז לשער כיצד נהרסו חייה של הרווקה הזו שאלמלא הפצירו בה והתערבו בחייה כל כך לא היה נוצר שיבוש.
ערב ראש השנה מצלצל הטלפון. שרה. אוי. שנה טובה לך, מה שלומך. מבוכה. שרה, אני כל כך מצטערת, בשבילך, זאת אומרת, הכל באשמתי, איזו מין דודה אני איזה מזל, אומרת שרה. וחושבים על האם בחדר המיטות, הסיוט. שרה צוחקת צחוק מתגלגל. מבוכה, תדהמה. הצחוק אומר שטויות, עשית לי טובה שאין דוגמתה. מה היא מדברת שם, חושבים על הדירה הקטנה, בושת הפנים שהכל יודעים. הכל יודעים כלה מתגרשת - מזבח בוכה ואומרים אבל קודם היית רווקה ועתה נוסף הכתם של הגט, נאלצת לגלות לדרום-אפריקה אפשר לומר. שטויות, הכל נפלא, קודם הייתי רווקה אומללה ועתה אני מאושרת. שומעים, מאושרת ממש. מה השמחה שרה שנפטרת מן הצמד-חמד שיישרפו להם באישה של גהינום על הבושה והאסון שהמיטו עליך החלירע האלה. גם זה, צוחקת שרה בטלפון צחוק. אוי, איזה צחוק, כמו העיניים זוהרות ממנו ומן היהלומים שנאחזו בסיכה כשערות מדוזה. ושרה בשלה, עכשיו אני גרושה וזו קטגוריה אחרת לגמרי, יש לי עבר ואני מושכת ומסקרנת. מה היה לי קודם. על כל פנים אני כבר מאורסת. שיהיה במזל טוב, פוטרים במהירות מנחשים שידוך רחמני אכזרי נוסף במרחקים. שרה צוחקת, בחרתי בו אני והוא מקסים. על כל פנים התודה כולה מגיעה לך שהפעלת את קרש הקפיצה. הגב כואב. גשם. ושוב מצלצל הטלפון ואני מתנערת מהזיות שכל אחת גוררת אחריה את רעותה, כרכבת בת אינסוף קרונות משקשקים שבעצם כל אחד מהם טעון במשהו אחר, כמין שורה של סבלים, אבל יש ביניהם קשר של סדרה החוצה את הנוף ברעם קודם שהיא נעצרת בחרחור. בעלי אומר לי שלום שרה שלי, שלום לך, לי שלום ואני מחייכת אל הקול המרוחק, השייך לגבר כסוף ומקסים מעבר לאוקיינוסים, ומספרת עמו כמה דברים, שדבר גורר דבר, ועולה מתוך דבר, וכבר איני משגיחה בגשם.