|
כל היום ישבו אלה צמודים לספסלי בית המדרש והשקיעו את כל מרצם ויגיעם, את כחם ואונם בגמרא הפתוחה. כאמודאים זריזים צללו בתהומות ים התלמוד והעלו משם אבנים טובות ומרגליות. הויכוחים נמשכים גם אחרי שעות הלמוד הקבועות. כל חידוש, כל גלוי. כל סברא חדשה עוברת דרך שבעת מדורי הויכוח הלוהט, כל "היכי תמצא" ו"נפקא מינא", כל חידוש בהבנה, בהרכב הדברים, ביסוד הסוגיא ובתמציתה עובר שלבים רבים, מזדקק ומתלטש בין חבורת הלומדים, והדברים מאירים ומזהירים בפיהם כנתינתם בסיני. השמש יורדת, צללי ערב ממשמשים ובאים. קרני השמש האחרונות חודרים דרך חלונות הישיבה נאבקים על קיומם בתקרה ונעלמים לאיטם. רוח מערבית קרירה מטפחת על הפנים ומפיגה את חום היום, היא משיבת נפש ומרעננת את הגוף העייף. שעת בין השמשות היא זו. שעת חילופי משמרות בצבא הרקיע. הים מפנה מקום לשלטון הלילה. שעה זו כחה יפה לחשבון נפש, להתבוננות, לעשיית המאזן היומי. והחשבון, הוי החשבון! כמה קשה לעשותו. כמה צריך אדם לעמול ולהתיגע כדי שיוכל לעשות חשבון זה. "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון - זהו ההימנון של בעלי המוסר - אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון, בואו ונחשבה חשבונו של עולם". כאן בישיבת חברון, או כפי שהיא מכונה גם "ישיבת סלבודקא", על שם העיירה הליטאית הקטנה, עושים חשבון זה. לומדים איך לעשותו. לומדים מוסר, הוא המפתח ליראת שמים. השמש שוקעת. שעת מעריב נראית באופק, הגמרות נסגרות לשעה קלה ובמקומן מופיעים ספרי המוסר. החבורות שהיו קשורות כל היום בנושא אחיד והתאמצו כלם לישב על מכונו רמב"ם מוקשה, או עמלו לעכל את שיעורו של ראש הישיבה - כעת הם נפרדים, כל אחד נאבק עם עצמו, עם היצר הרע שלו, כל אחד עושה את חשבון נפשו היא, מתיחד עם עצמיותו עם אשיותו ובודק את סגור לבו, זוהי שיחה נוקבת יורדת עד תהומות הנפש, היא משברת הרים ומפרקת סלעים. זוהי שיחה שבין אדם לעצמו וזר לא יקח חלק בה. מחזה זה חוזר ונשנה בישיבת חברון בירושלים, יום יום ערב ערב. אין המוסר למוד בפני עצמו. הרי זה בעצם המשך ישיר ללמודי היום וישנו קשר טבעי בין שניהם. ביום מתפללים ומתוכחים בדברי הרא"ש והרמב"ן, רבינו יונה ורבינו תם ובהלכותיהם ומתעמקים בכל קוצו של יוד מדבריהם, ולפנות ערב מתבוננים ומתעמקים בדברי תוכחתם ומוסרם ומפיקים מהם חכמת הנפש ותורת המידות, יראה ושלמות, ונמצא תורתם של ראשונים שלמה בידיהם על כל אגפיה ומכל בחינותיה. חצי שעה או שלשת רבעי שעה מוקדשים למוסר. אחר כך חוזרים להגות בהויות של אביי ורבא. אך הלמוד שלאחר כך שונה בתכלית, תפילת המעריב שלאחריו שונה מתפילת המנחה שלפניו. יותר נלהבת, יותר טהורה ונקיה. אחרי לימוד המוסר דומה כי נגולה אבן מן הלב, כל החיים נראים זכים יותר, יפים יותר. הצמח בשדה והאזוב שבקיר. האדם ברחוב והרקיע המכוכב הכל נראה אחרי המוסר באור אחר. חדשים ורעננים. רוננים וצוהלים. כזוהי כחה של רבע שעה של מוסר. ישיבת חברון שלשה הם יסודותיה של תנועת המוסר: א) תיקון המידות, ב) שלמות האדם, ג) חשבון הנפש. ועל שלשתם ציוו, וחזרו וציוו רבי ישראל ותלמידיו שבאו אחריו. תיקון המידות. זהו תפקידו של האדם בעולם הזה. המידות הן רכושו של אדם וכל פעולותיו מושפעות מהן. מכונה שבורה, כל תוצרתה איננה כשורה. לאדם ניתן דעת ושכל להשכיל ולהבין. אך מעט השכל שלו טובע בים של רצונות ותשוקות, תורת המידות חרתה לכן על דגלה את תיקון המידות. "הישר במידות הוא גם ישר בדיעות". תיקון המידות מחייב גם חקירתן. חקירת ובדיקת כל נפתולי הנפש ותסבכותיה. אנליזה מדוקדקת ומפורטת של כל מעשי האדם. מקורם, מניעם, כוונתם ותוצאותיהם. "האדם גר עם עצמו שבעים שנה ואינו מכיר את עצמו וכחות הנפש שלו" אומר רבי ישראל. תורת המוסר נועדה להכרת האדם. בעלי המוסר בדורות שלפנינו הגיעו להשגים כאלה במדע הפסיכולוגיה של האדם, שגדולי הפסיכולוגים בעולם הגיעו למקצתם אחרי עשרות שנות מחקר. תורת המוסר מחייבת את האדם להעביר תחת שבט בקורתו את כל מעשיו, לנתחם לחלקיהם ולשקול היטב כל פרט ופרט, אם אין בו סיגים ותפל. "מן הדין לא ירמה אדם את האחרים - אמד אחד מבעלי המוסר - לפנים משורת הדין שלא ירמה האדם אף את עצמו". שלמות האדם אף היא מעקרונות המוסר. התורה היא אחדות אחת. החלק שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו אחוזים ושלובים זה בזה. כאשר יצאו תלמידיו לאפות מצות לפסח עבור רבי ישראל ציוה עליהם להקפיד על כל ההדורים שמנו חכמים, אך יחד עם זה לא לשכוח את האלמנה הזקנה העובדת בלישת המצות, לא להריץ אותה יותר מדי כי זה למעלה מכחותיה, לבאי בית הכנסת שהשכימו קום לסליחות, הוא מצווה לשמור ולהזהר בתכלית הזהירות, שלא לעורר זקנים וילדים חלושים כי זה פוגע בבריאותם. חשבון הנפש זוהי גולת הכותרת של תורת המוסר, אלמלא יכולתו של האדם לעשות חשבון עולמו הרי הוא דומה לבהמה. תנועת המוסר לא הכתה שרשים כאחותה תנועת החסידות שצמחה בישראל כמאה שנה לפני הולדו של רבי ישראל. היא איננה תנועה של המונים, רק בני עליה, מיוחדים בעם. חושבים ומעמיקים, מסוגלים להתמסר אליה, ובכל זאת ישנה בחסידות יניקה גדולה מתורת המוסר, כשם שתנועת המוסר הושפעה בהרבה במישרין ובעקיפין מהחסידות. שיטת המוסר מצאה לה את מבצרה בישיבת חברון. בישיבה זו מתגשם חלומו של רבי ישראל ובני הישיבה הוגים בתורה ובמוסר כאחד, משקיעים את כל ישותם ב"שור שנגח את הפרה" אך יחד עם זה אינם שוכחים להתעמק בשאלה הגדולה "מה חובתו בעולמו", בתיקון הדיעות ויושר המידות, בתורת המוח וחכמת הנפש הבאות כאחת. ישיבת עץ חיים אך הנה אנו מבחינים בין הצווחות והשריקות בתוך הרעש והמהומה שמסביב, משהו ערב לאוזן, מנגינת חרש המזכירה לנו בני ישיבה המאחרים שבת על ידי גמרא ומנעימים לעצמם את רגעי הבדידות בנעימה חרישית. בתוך כל הערבוביה וההמולה מהדהד ומגיע לאזננו: אמר אביי... אמר רבא... תנו רבנן... אנו הולכים בעקבות המנגינה, היתכן שבמרכז השוק תמצא ישיבה ממנה מתנשאים קולות לומדים בשעות אחר הצהרים המאוחרות? ואכן כך הדבר אנו עוברים את שער הברזל של הישיבה שרק גדר לבנים פשוטה מפרידה בינה לבין השוק. ואנו מוצאים את עצמנו עד מהרה בגבול ישיבת "עץ חיים" השוכנת במרכז העיר וגובלת בשוק מחנה יהודה מצדה האחד וברחוב יפו הגועש וסואן מצדה השני. "עץ חיים" היא הישיבה האשכנזית הראשונה בירושלים המתקיימת למעלה ממאה שנה ללא שנויים רבים מאז ועד היום. ובודאי לא שנויים בתוכן ומהות הישיבה. היא הופיעה מאוחר במקצת על המפה הירושלמית. עם התחלת הישוב היהודי בירושלים היו יהודים נוהגים לקחת לילדיהם מורים פרטיים. היו מלמדים מומחים ומנוסים שהחזיקו בביתם קבוצה של ששה-שבעה ילדים וההורים היו מספקים להם את פרנסתם. הקהילה היהודית בירושלים יסדה גם קרן לתמיכה כספית לאלה שידם איננה משגת לשכור מלמדים פרטיים לילדיהם. כאשר הגיע לירושלים הגאון רבי שמואל סלנט לפני כמאה ועשרים שנה החל ללכד ולגבש את הישוב היהודי וליצור לו מוסדות תורה וחסד בדומה לכל קהילה יהודית מסודרת. הוא אסף את כל המלמדים הפרטיים שלימדו בבתיהם בתנאים שלא הניחו את הדעת. ריכזם במקום מיוחד ושילם להם את משכורתם המלאה על מנת שיקבלו גם ילדים להורים עניים שלא יכלו לשלם שכר לימוד. לרשת הלמודים נוספו אז מאות ילדים ששוטטו ברחובות ללא חינוך משום שהוריהם לא יכלו לשלם בעדם. תוך תקופה קצרה ביותר הגיע מספר התלמידים לשלש מאות. נוספו מלמדים מנוסים והללו עמדו תחת בקורת ועדת חינוך שהוא הקים מטובי המחנכים בעיר. על יד בית ה"תלמוד תורה" יסד גם ישיבה קטנה לצעירים וישיבה גדולה למבוגרים. במשך הזמן הפכו שלשת המוסדות לגוף אחד והוא עמד בראשו. שנים רבות היה הוא מגיד השיעורים בישיבה הגדולה עד שמינה ראש ישיבה קבוע אחרי שיצא את הארץ בשליחות ציבורית לשנים מספר. על אף טרדותיו המרובות בבעיות הכלל והפרט היה דואג במיוחד לעניני "עץ חיים" ונושא אותם על לבו. הוא היה נוהג לבחון בעצמו את התלמידים, לבקר בחדרי הלימודים כמעט יום יום ולעמוד בעצמו על מצב התקדמותם. הוא היה נוהג לחטט בשקיות האוכל שהילדים היו מביאים וכשראה שהשקית דלה ועניה, היה מוסיף מצרכי אוכל או פרוטות מספר מבלי שהילד ידע או ירגיש בכך. כשראה שהילד מתהלך במעיל קרוע או נעליים מטולאות היה שולח אותו מיד אל החייט או הסנדלר שיתקין לו על חשבונו בגדים חדשים. הוא היה האבא של הילדים ושל המבוגרים ורוחו היתה חופפת על הכל. בעשרות שנות קיומה הוציאה הישיבה אלפי תלמידים. מהם כאלה המשמשים כיום ברבות מקהילות ישראל כרבנים, דיינים וכדומה, ומהם הנמצאים בעולם העסק והמסחר והם נוהגים להתפאר תמיד כי היו פעם בני ישיבת עץ חיים. לפני זמן מה נוסד "חבר תלמידי עץ חיים" והוא מונה אלפי חברים, ביניהם כאלה הממלאים תפקידים נכבדים ביותר בציבור. מהם חברי כנסת, עורכי דין, בנקאים, סוחרים וחרשתנים, עסקני ציבור, ראשי מפלגות וכמובן רבנים וגדולי תורה. אף אלה שהתרחקו במשך הזמן מאורח החיים של הישוב הישן מזכירים בחיבה ואהבה עמוקה אותם ימים שחבשו ספסלי בית הישיבה. "עץ חיים" אינה ישיבה חסידית ולא ליטאית, היא משהו מיוחד במינו. היא ישיבה ירושלמית טפוסית בה תמצאו שלשה דורות, אב, בן ונכד יושבים והוגים באותה גמרא. תמצאו בה גדולי תורה ומעשה שיכלו לפאר כל קהילה בישראל, אך הצניעות הירושלמית האופינית היא החופפת עליהם, והם מבטלים את עצמם ואת ידיעותיהם הגדולות בתורה במחי יד, או במנוד ראש. דרך הלימוד מוקדש ביחוד להלכה ולמעשה. כאן מתרחקים מן הפלפולים שלא תמיד הם מובילים לדרך האמת, לאמיתה של תורה. כאן מחפשים את המסקנה ההלכתית לפני הכל. במידה ידועה שלטת כאן שיטתו של הגאון מוילנא, שאף הוא הרחיק את הפלפולים ואמר כי הוא מוכן לוותר על כל הפלפולים תמורת קביעת נוסחה מדויקת או העמדת ההלכה על מכונה. דבר זה יובן יותר לאור העובדא שמיסדי הישיבה וראשיה בתקופה הראשונה היו כאלה שנמנו על תלמידי תלמידיו של הגאון מוילנא. ישנם כאן בישיבה צעירים ואברכים היודעים כל ארבעת חלקי שולחן ערוך בעל פה עם הפוסקים האחרונים והם משמשים ממש אנציקלופדיה חיה של ההלכה בישראל. ישנן כמובן שעות קבועות ללימודים, אך דלתות הישיבה אינן נסגרות אף פעם, ואף בשעות הלילה המאוחרות ביותר תמצאו בישיבה מאחרי-שבת או מקדימי-קום הרואים את הישיבה כביתם השני, ואינם יודעים כל דרך אחרת, חוץ מזו המובילה מן הבית אל הישיבה ומן הישיבה אל הבית. ובעברכם ברחוב יפו הגועש בסמוך למחנה יהודה, בכל שעה משעות היום או הלילה, בכל שבעת ימי השבוע, תמצאו בני ישיבה המקדישים ימיהם ולילותיהם להשתלמות בתורה בהיכל הישיבה הותיק והראשון בירושלים, המשמש כאחד ממבצרי הכח הרוחני הגדולים ביותר בישראל. ישיבת מרכז הרב באחד מספריו הוא כותב: "ירושלים עיר הקודש בירת העבר והעתיד שלנו, צריכה להיות חזות של כל לב טהור וכל בעל נשמה מרגשת, החדורה ברוח החיים של קודש ישראל, ועלינו להקים בתוכה ישיבה מרכזית עולמית כבירה ואדירה, לא רק בעד בני ארץ ישראל, כי אם בעד כל הגולה כולה, אשר אליה ינהרו כל הצעירים למודי ה', המצוינים בכשרון ושאר רוח מכל תופשי התורה בכל תפוצות הגולה ויעלו ירושלימה לקצץ בגבעות ולסתת בהרים, לפרק הויות ולתרץ שברים, להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בה בתורת ארץ ישראל ובתחית הקודש על אדמת הקודש". למימוש שאיפתו הגדולה הזאת בחיים הקדיש את כל מיטב כחותיו ולהט נשמתו, הישיבה נוסדה בפועל ותלמידיה הראשונים היו בני ארץ ישראל, צעירים מצוינים ממיטב תלמידי הישיבות הירושלמיות, וכשהגיעה לתפוצות הגולה השמועה על ייסוד ישיבה זו, נהרו אליה מכל ישיבות ליטא ופולין ללמוד תורת ארץ ישראל, מפי העומד בראש ישיבה ולקלוט את לקחיו המוסריים ודברי רעיונותיו. עם הוסדה התבלטה הישיבה בצביונה המיוחד. לומדיה עוסקים בלמוד שני התלמודים הבבלי והירושלמי בצרוף הספרות הפרשנית הפסקנית, כפי דרך הלמוד של מיסדה, שעמד על כך לקשר את הסוגיות עם בירור הלכתי. "התלמיד הבא להתקבל - כותב הרב קוק - צריך להיות מצוין במידותיו התרומיות, בקי לפחות בסדר גמרא אחד, ומוכשר להיות נושא ונותן בחקר ההלכה בשכל ישר, ואין צריך לומר שהוא צריך לדעת את התנ"ך, ידיעה יסודית כללית ותוכן כל ספר ופרטי פרקיו". אחר שהוא מפרט את כל המקצועות שילמדו בישיבה. הבבלי והירושלמי. כתבי הקודש, ידיעת תולדות ישראל, מדע ארץ ישראל וחכמת ישראל העיונית והמחקרית, כגון ספר האמונות והדיעות לרבינו סעדיה גאון, הכוזרי, חובת הלבבות, מורה הנבוכים והעקרים ועוד מספרי המוסר המצוינים, הוא ממשיך וכותב: "חשוב יהיה לנו גם הסגנון הספרותי, להרגיל ולחנך את תלמידינו אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדריכיו, למשוך בקסת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמתתה של תורה קדושת האומה, וכל דבר הנוגע לחכמת ישראל בשפה ברורה וברוח קדושה וטהרה, באמונת אומן עמוקה ומשאת נפש עדינה, וידעו תלמידינו לעמוד בפרץ גם בעט סופר מהיר נגד כל רוח סופה וסער, שתקום מהדיעות הפזיזות המתנשאות בכל דור ודור לזלזל בקדושת חייה של אומתנו העומדת לנצח". הישיבה לא איכזבה את התקוות שתלה בה מיסדה הגדול. במשך שנות קיומה הוציאה הישיבה כמה מחזורים והרבה מתלמידיה ממלאים תפקידי רבנות בערים חשובות בארץ ובגולה. היא מילאה עוד שאיפה שהביעה אותה בחייו. בתוך הישיבה קיימת מחלקה מיוחדת בתכנית למודים מאוחדת לבני הקבוצים הדתיים בארץ, המתקבלים בישיבה לתקופה מסויימת לשם השתלמות יסודית בתלמוד ובלימודי היהדות, וביחוד במצוות התלויות בארץ להלכה ולמעשה. בראש הישיבה עומד הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של המיסד, הנמנה על הוגי הדיעות של הציבור הדתי, מממשיך לחנך את לומדיה לפי הקווים שהותוו על הרי מיסדה, ומשקיע כח ומרץ רב לקיומה ולהתפתחותה. סמלי הדבר כי הישיבה משוכנת בבית שהיה אחד הבתים הראשונים שנבנה מחוץ לחומת העיר העתיקה על ידי אמיצי לב בעלי תעוזה והעפלה שפרצו את חומות העיר העתיקה ויסדו ישוב יהודי במדבר השמם. בימי משול הטורקים בארץ שימש בית זה כתחנת משטרה שהחישה נשק מגן כאשר הותקפו לראשונה השכונות מאה שערים ונחלת שבעה בימיהן הראשונים. אף בימי מלחמת השחרור ובתקופת ההגנה שלפניה מילאה הישיבה ובחוריה תפקיד ניכר. וכמה מבני הישיבה נפלו במלחמה והרוו בדמם הקדוש את אדמת ארץ הקודש. ישיבת מרכז הרב נמצאת על אם הדרך בין מאה שערים לרחוב יפו. בין הישוב הישן והחדש. היא קלטה את הטוב והיפה שבין שתי המחנות. בני הישיבה עושים לילות כימים ועוסקים בתורה. אף בשעות המאוחרות של הלילה תמצאו בחורים היושבים שקועים ראשם ורובם בדף גמרא. הם מקדישים שעות רבות ללימוד מוסר , וספרי יראים, אך יחד עם זה הם ערים לכל המתרחש בציבור ומגיבים בצורה המיוחדת להם. נערכו כמה וכמה סימפוזיונים בין בחורי הישיבה לבין קבוצות נוער חילוניות ואף שמאליות, ויכוחים רעיוניים שעמדו על רמה גבוהה. עתה, עם הקמתו של בנינה החדש של הישיבה בקרית משה יש לקוות כי הבנין הנוכחי ימשיך למלא את תפקידו התורני המרכזי בעיר. ואם תצאו לרחובה של עיר ביום העצמאות ותמצאו קבוצה של בני ישיבה כשזיפי זקן עוטרים את פניהם וציציותיהם מתבדרות ברוח והם רוקדים ושרים אחוזי התלהבות ושמחה עמוקה תדעו כי הם משתייכים לישיבה זו, שבהתאם לצוואת מיסדה וראשה הם ממזגים את הישן והחדש מזיגה נאה ומקורית. ישיבת "תורת חיים" אך בעוד לערבים ולנוצרים היתה כל העיר פתוחה לתנועה חפשית, הרי היו כמה רחובות שרגל יהודית לא דרכה בהם. מחוץ כמובן למספר רחובות מסביב למקום המקדש אליהם לא נכנסו יהודים בגלל האיסור להכנס בטומאה לשטח הר הבית, ומסורת היתה בידי יהודי ירושלים מימי הרמב"ן מהיכן מתחיל השטח האסור בכניסה ושם נקבעו שרשראות של ברזל. הכניסה לסימטא שהובילה אל מה שקרוי בפיהם "כנסיית הקבר" או כפי שהיה קרוי בפי היהודים "הסמטא הטריפה" היתה לגבי היהודים בגדר סכנת נפשות ממש, ולא אחד נפל קרבן כאשר נקלע לשם בטעות. אחד הקוריוזים המענינים בטופוגרפיה של העיר העתיקה ובחלוקתה לתחומי מושב, היה קיומה של ישיבה גדולה דוקא ברובע הערבי על גבול הרובע הנוצרי ומרוחק מהרובע היהודי, היא ישיבת "תורת חיים". חזית הבנין של ישיבה זו, מישיבותיה המפוארות של ירושלים פנתה ל"נתיב היסורים" (ויא דולורוזה) המקודש לנוצרים, בסמוך לישיבה שכנה - להבדיל - הכנסיה האפיסקופולית של היוונים הקתולים. בגלל קירבתא של הכנסיה לישיבה לא נתנו השלטונות הטורקיים לצלצל בפעמונים, והם נאלצו להשתמש בכלי נקישה של עץ, וכך נמנעה מהכנסיה - היחידה בעולם - האפשרות של שימוש בפעמונים בגלל קירבתה לישיבה. כאשר כבשו האנגלים את ארץ ישראל עמדה הכנסיה לצלצל בפעמונים אך הנהלת הישיבה התנגדה לכך בכל תוקף, בטענה כי הצלצולים יפריעו לבני הישיבה להתרכז בלימודיהם, הבריטים התחשבו בהתנגדות ולא נתנו להם את הרשיון המבוקש. כשהיו הנוצרים עוברים בתהלוכות לכנסיית הקבר היו שומעים את קול התורה בוקע החוצה מבית זה שלא היה סוגר שעריו יומם ולילה ושימש אכסניא לתורה בכל עשרים וארבעת שעות היממה. מן היום הראשון לקיומה ניהלו נגדה השכנים הלא יהודים מלחמה נואשת לסלקה מהמקום. כל השטח מהווה אחד המקומות המקודשים ביותר לנצרות והוא זרוע כנסיות לרוב וקיומה של ישיבה יהודית מבצר לתורת ישראל דוקא כאן היה כעצם בגרונם. מה לא עשו אלה כדי לנשלם מהמקום הזה. בקשו, התחננו, איימו, התנפלו ובצעו מעשי אלימות. ניסו בדרכי השפעה ושכנוע להעביר את הישיבה למקום אחר. לבסוף הציעו גם סכום כסף עצום ובלבד שיעקרו לסביבה אחרת. כנסיה הם רוצים להקים במקום והישיבה מפריעה להם. אך ראשי הישיבה לא רצו אפילו לשמוע על כך. האם יפקירו את המקום הקרוב ביותר למקום המקדש כדי להקים שם בית תיפלות? ועוד טעם היה בפי רבי יצחק וינוגרד, ראש הישיבה: "מקובלנו שהמלך המשיח יתגלה על הר המוריה - היה רגיל לומר - לראשונה יתקע בשופר גדול ויופיע לעיני כל ישראל לגאלם ולהושיעם. תחנתו הראשונה ממקום המקודש להמוני בני ישראל תהיה בודאי ב'"תורת חיים". הן כל הדרכים האחרות משובשות בכנסיות ומנזרים לרוב. זהו איפוא המקום היחידי הנקי וטהור מכל זה. האם אתן לסתום גם את המקום היחיד הזה, וגם כאן תעמוד לו כנסיה בדרכו הקדושה לגאולת ישראל". רבי יצחק דחה את כל ההצעות הקוסמות, הקים ושכלל את הישיבה. "תורת חיים" לא היתה הישיבה היחידה בירושלים. היו עוד ישיבות רבות כאשר נוסדה ואף אחר כך נוספו ישיבות. אך היה בה משהו מיוחד. זה היה מה שאנו קוראים היום "בית מדרש גבוה". שם למדו רק צעירים עלויים חריפים ובקיאים מן המצוינים והמופלגים שבכל הישיבות. בן ישיבה של "תורת חיים" היה תואר כבוד שהעיד על נושאו כי הוא נמנה על הלמדנים המופלגים. כולם ידעו כי בתורת חיים לומדים רק גדולי תלמידי החכמים שבירושלים. רמת השעורים ששמעו בישיבה היו מן הגבוהות ביותר, הם שמשו נושא לשיחות ערות בכל הישיבות. סיפר רבי שמעון ברגמן, אחד מתלמודי הישיבה לשעבר: פעם אחת נכנס רבי יצחק לאולם הישיבה ושאלם קושיה חמורה על הרמב"ם. בני הישיבה התקשו בישוב הקושיה. התוכחו והתפלפלו ביניהם אך לא יכלו לישבה, רבי יצחק הרים קול זעקה: "כלום לשם כך אני מחזיק ישיבה, אם אפילו קושיה על הרמב"ם אינכם יכולים לתרץ". ולא זזו משם עד שבשעה מאוחרת בלילה תירצו אותה קושיה חמורה. רק אז חזרו לבתיהם. התברר כי קושיה זו נשאלה על ידי כמה מגדולי הדור הקודם והם השאירוה ב"צריך עיון" ולא יישבוה. שניים היו שיסדו וניהלו את הישיבה במסירות ובמרץ עד יומם האחרון והם בגדלותם בתורה וביראה ובכשרון הרב שהשקיעו בה, עשו אותה לאחד ממרכזי התורה הגדולים ביותר בשעתו, הלא הם רבי יצחק ורבי יוסף אליהו וינוגרד. שניהם עלו לארץ בשנת תרמ"ב עם אביהם, בבואם נאסרו על ידי השלטונות הטורקיים כעולים בלתי ליגליים והובלו לבית הסוהר בצפת. ביום שמחת תורה נודע לתושבי צפת כי שלשה יהודים אסורים, הם קיבלו רשיון לבקר אותם. יהודי צפת התארגנו ועלו בצוותא לבקרם. בבית הסוהר החליפו להם את בגדיהם והם הסתננו בתוך כל הקהל ונמלטו מבית הסוהר. במשך שנות קיומה הוציאה הישיבה מתוכה רבנים מופלגים, דיינים ומורי הוראה. עם נפילת העיר העתיקה הועברה הישיבה לעיר החדשה וממשיכה את המסורת המפוארת של תורת חיים. לאחרונה נדפס שנית ספרו של רבי יוסף אליהו וינוגרד "נתיבות החיים" הכולל מחקרים רבים בתורה, בקבלה, במוסר ובפילוסופיה שהדפיסו בחייו בעילום שם מרוב עניוותו. ישיבת "פורת יוסף" תורת ישראל איננה עדתית, היא חובקת זרועות עולם, מקיפה ומתפשטת על פני ימים ואוקינוסים, כמו שנאמר עליה בכתבי הקודש: "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים". היא פתוחה וגלויה לכל דורש וכל הנכנס בשעריה מתקבל בזרועות פתוחות מבלי לבדוק את מוצאו או את עדתו. לומדי התורה עומדים בפני גלריה מזהירה של גדולי תורה ראשונים ואחרונים, שכל אחד מהם הוסיף אבני חן לכתרה של תורה. שטח זה הוא היחידי שאין בו מחיצה והבחנה של עדות. בישיבות ליטאיות הוגים ומתפלפלים בספריו של הרמב"ם הספרדי לא פחות מאשר בספריו של רבינו אשר האשכנזי. רבי יוסף קארו הספרדי מקובל על האשכנזים כפוסק אחרון שאין להרהר אחריו. כשם שגדולי התורה האשכנזים משמשים מורי דרך לבני הישיבות ספרדיות. רבים מבני הישיבות אינם יודעים אולי את מוצאו העדתי של גאון זה או אחר. מה זה מענין אותם? הם מכירים את ספריהם וחידושיהם ודי להם בכך. כשנכנסנו זה עתה לישיבת "פורת יוסף" בשעה מאוחרת בלילה, מצאנו חבורה של בני הישיבה המתוכחים בלהט רב על חידוש הלכתי המצוי באחת התשובות של "חדושי הרי"ם", אחד מגדולי התורה של הדור הקודם, שהיה יחד עם זה גם אדמו"ר חסידי וראשון לשושלת של אדמו"רי גור. מתברר כי אחד מבני הישיבה מצא כאילו סתירה לדברים אלה מדברי רבינו מרדכי האשכנזי, המביא דבר חידוש בשם "גדולי אוסטריה". בויכוח שנערך בהתלהבות רבה הועלו שמות של פוסקים ראשונים ואחרונים אשכנזים כספרדים עד שהצליחו להעמיד את הדברים על מכונם ולישר את כל ההדורים. כאן יכולת לחוש מיד כי בממלכת התורה אין מחיצות, אין עדות, אין גלויות. ישיבת "פורת יוסף" שעברה לפני שנים לבניינה החדש ברחוב מלכי ישראל איננה "פנים חדשות" בנוף הירושלמי. היא נוסדה על ידי הנדיב הידוע רבי יוסף אברהם שלום שגאל מגרש רחב ידיים במרכז העיר העתיקה, מול הכותל המערבי, והקים עליה את הישיבה בהתאם להדרכתו ועצתו של רבי יוסף חיים רבה הראשי של בבל. לישיבה היתה מגמה מיוחדת לגדל ולחנך רבנים ומשרתים בקודש. תכניות הלימודים בישיבה כוונו לשם כך שבני הישיבה בעזבם אה כותלי הישיבה יוכלו לכהן ברבנות או למלא כל תפקיד דתי אחר, ואכן עד מהרה הפכה הישיבה לכתובת לכל הקהילות הספרדיות שהפנו את בקשותיהם למנהיגים רוחניים להנהלת הישיבה והיא סיפקה לקהילות אלו מנהיגים דתיים, עד היום אפשר למצוא תלמידי פורת יסף מפוזרים בכל חלקי עולם ועומדים בראש קהלות יהודיות גדולות בתפוצות הגולה. לא רק בתפוצות הגולה, גם בישראל עצמה מתבלטים תלמידי פורת יוסף כדיינים בבתי הדין הדתיים, כשו"בים, מוהלים, חזנים ומורים בנקודות ישוב שונות. והם יספרו בגאוה על תקופת לימודם בירושלים העתיקה כשהחלונות רחבי הידיים פתוחים לרווחה אל מול מקום המקדש. בני הישיבה מספרים לי בגעגועים רבים על הספריה הגדולה בת עשרות אלפי הספרים שהיתה לישיבה בעיר העתיקה ושכללה ספרים עתיקים מתקופת ימי הגאונים, ספרי מחקר, שאלות ותשובות, שיטות, דרשות, ספרי מוסר וקבלה וכן הרבה כתבי יד יקרי ערך. חודשים מספר לפני שנפלה העיר העתיקה נוספו לספריה חמש מאות ספרים בעלי ערך ויקרי המציאות מספריתו של הרב מאני, רבה של חברון. ספריה זו היתה הגדולה ביותר בעיר העתיקה ושימשה את כל בני התורה בעיר, כי בה מצאו גם ספרים יקרי המציאות וגם פינה שקטה לעיון וללמוד. הם מספרים לי על הישיבה המיוחדת שנקראה בשם "כלי הקודש", בה התמחו במיוחד השוחטים והמוהלים, הפוסקים ומורי הוראה בהשתלמות ורכישת נסיון במקצועות קודש אלו, על הישיבה "עוז והדר" בתוך ישיבת פורת יוסף שהיתה מיוחדת ללימוד חכמת הקבלה, וכן על החזנים ובית הכנסת הקטן, שם חונכו והוכשרו בני הישיבה לחזנות ולקריאת התורה בדקדוק ובטעמים על פי נוסח התפילה והנעימה הספרדית, הרבה חזנים המכהנים היום בקהילות גדולות בישראל קיבלו את חינוכם והכשרתם בבית כנסת זה. על אף מאורעות הדמים שפרצו בארץ בשנת תרפ"ט וכן בשנת תרצ"ו ונמשכו עד פרוץ מלחמת העולם השניה המשיכו כל לומדי הישיבה מתוך חירוף נפש לקיים את לימודי התורה בתוך החומות, הישיבה היתה מבצר התורה בעיר העתיקה עד מלחמת השחרור בשנת תש"ח. הישיבה פוצצה ונהרסה עד היסוד, עשרות ספרי התורה ששכנו בארון הקודש המפואר עשוי שיש מעשה אמנות , וכן הספריה הענקית עלו באש. בני הישיבה הצעירים שעמדו בין המגינים ואחזו נשק ביד להגן על הקדוש והיקר להם, הלכו בשבי והזקנים הוצאו. באותו יום נפלה העיר העתיקה. מיד לאחר מכן התכנסו עסקני הישיבה ותלמידיה לשעבר ובנו את בנינם החדש והמפואר בירושלים החדשה. בני הישיבה שהתפזרו לכל עבר אחרי חורבן הישיבה התכנסו בבנינם החדש וחידשו את הלימודים כדי שלא יפסק קול התורה וכדי לתת המשך לישיבה העתיקה, בה דבוקים בשיטות הלימוד שקבעו ראשיה ומיסדיה הראשונים. הנכנס לישיבה מוצא קוי דמיון חזקים בינה לבין הישיבה בעיר העתיקה פרט לזה שרובם של בני הישיבה הם בחורים ואברכים צעירים ומספר הזקנים קטן ממה שהיה בעיר העתיקה. והם רואים את הישיבה לא רק כמקום ללמוד התורה כי אם גם כיעוד בחיים. אברכים אלה נושאים עתה את עיניהם בצפיה לבנינה החדש של הישיבה על שרידי הישיבה שחרבה. ישיבת חסידי ללוב היתה שעת בוקר מוקדמת כשנכנסנו לישיבה, אבל ה"תכנית" התחילה מכבר. כאן מתחילים את סדר היום בתפילת שחרית והתפילה נעשית בהתלהבות ובקולי קולות שהדיהם נשמעים גם למרחוק. התפילה מתחילה, כאמור, בשעה מוקדמת אבל היא אורכת זמן רב, כשהיא נגמרת כבר עומדת השמש בעיצומה. אחרי התפילה מתחיל סדר הלימודים, אך בין זה לזה ישנו עוד הפסק. מפעם לפעם מגיע יום השנה של אחד האדמו"רים הצדיקים במיוחד מאבות החסידות. יום זה אינו עובר בישיבה סתם כך. בני הישיבה זוכרים כמעט על פה את כל ה"יארצייטים" של מאות רבנים גאונים וצדיקים. באותם הימים אין אומרים תחנון ורואים אותו כיום זכרון וכיום מיוחד במינו. אחרי התפילה נוטלים את הידיים לסעודה. סעודה זו כל אחד משתתף בה בפרוטות מספר. התפריט שלה כולל דג מלוח, לחם שחור וכוסית יי"ש. אסור לה שתכלול יותר שלא להכביד על תקציב בני הישיבה. כל "סעודה" כזו, באה רק להסב על יד השולחן ולספר בשבחו של אותו צדיק שאותו יום הוא יום ההילולא שלו ולחזור על אמרותיו בתורה ובחסידות. ה"סעודה" באה רק כדי שיוכלו ליטול את הידיים ולברך ברכת המזון בצוותא. לעתים יוכלו לשבת בשיחה עד חצות היום אך הם מיחסים לזה חשיבות רבה ורואים בזה חלק בלתי נפרד מתכנית הישיבה להחדיר בלב בני הישיבה אהבה והערצה לגדולי מאורי החסידות. מעניין, כי בן ישיבה כזה כשהוא נפגש עם בן ישיבה ליטאית חריפה אין הוא נופל ממנו כלל ואם כי, כאמור, שעות הלמודים העיוניים יוצאות בישיבה זו קצת מקופחות בגלל השעות הרבות שהם מקדישים לשיחות בנושאים של חסידות ויראת שמים. מי היה אותו רבי דוד מללוב שעל שמו נקראת הישיבה? על כך סיפרו כמה מזקני הישיבה: רבי דוד הגיע לירושלים בהיותו ילד בן שש, יחד עם סבו רבי משה'לי מראשי השושלת של חסידות ללוב. ירושלים של אז היתה מלאה חכמים וסופרים, צדיקים, יראים ואנשי מעשה. אך הופעתו של רבי משה'לי הוסיפה פנינת חן מיוחדת במינה לכתרה של ירושלים, גוון חדש בנופה של ירושלים. חסידות ללוב, שהיא כולה לב ורגש, השתבצה עד מהרה יפה יפה בירושלים שהיתה כולה מח והגיון ברזל. המטרה הראשונה היתה הגישה לכותל המערבי. כל ימיו היה מבטיח כי כאשר יעלה לירושלים תהיה דרכו הראשונה אל הכותל המערבי, שם ירעיש עולמות ויזעזע עמודי עולם על מצבם של נדחי ישראל הנמקים בגולה הדוויה, נרדפים ונאנקים תחת עול הגלות, הוא לא ינוח ולא ישקוט בתביעתו: החשת קץ הפלאות וסוף לצרות ישראל, אך נראה כי מן השמים עכבו בעדו. ביום הראשון לבואו חלה קשות ונפל למשכב ונבצר הימנו לבקר אצל הכותל המערבי. השופר שהכין לעצמו, בו היה צריך לתקוע תקיעה אדירה ולהפיל את חומות הגלות המרה, היה מונח לצדו, מחכה ומצפה יחד עם החולה. כאשר ראה שיומו קרב ציוה הישיש לשני בניו שישאוהו אל הכותל המערבי ויביאוהו לשם בכל מחיר, אך כאשר יצאו מן הבית עם מיטתו ניתך עליהם ברד אבנים שגבר והלך מרגע לרגע. הם נאלצו בגלל הסכנה לחזור עם החולה הביתה ועוד באותו יום השיב נשמתו אל על כשהשופר המיותם לצידו. שבעים וארבעה ימים זכה לחיות בירושלים ולנשום אוירה כנגד שבעים וארבע שנות חייו. עם פטירתו של רבי משה'לי השאיר אחרי את בנו רבי אליעזר מנדל. רבים מבני ירושלים החלו נוהרים אליו ודבקים בו. התפללו בבית מדרשו והקשיבו לתפלותיו שפילחו כליות ולב. הוא היה נוהג להתפלל מנחה ומעריב אצל הכותל המערבי ולא עצרוהו גשם ושלג ואף הפרעות מצד השכנים הערבים. חסידי ירושלים מצאו בו את מורם ומדריכם, הלכו אחריו באשר הלך ובילו במחיצתו יומם ולילה, אף גדולי החסידות בפולין גליציה והונגריה הללוהו ושבחוהו, בצנז הכריז פעם בעל "דברי חיים" בליל הפסח כי "הסדר שעורך עתה רבי אליעזר מנדל בירושלים יפה מכל הסדרים של כל הצדיקים". עני ואביון היה ובביתו אין למצוא אפילו פרוסת לחם יבשה. אין זכר לטיפת חמים או לתבשיל חם, ואילו הוא שרוי תמיד בעולמות עליונים. אשתו סובלת יסורי ארץ ישראל, מלקטת גבעולי סובין בשווקי העיר העתיקה, שופתת סיר על האש ומבשלת מרק סובין ושוברת בו את רעבון ילדיה, פעם אחת רבו ביניהם הילדים על כף מי סובין, הוא יצא מחדרו לראות מה סיבת הבכיות והמחזה זעזע אותו. דמעות גדולות נוצצו בעיניו: "אם עד כדי כך הגיעו הדברים - אמר אחר כך - הרי אין הילדים חושבים על אמונה ובטחון כי אם על ...סובין". שלושים ושתיים שנה חי רבי אליעזר מנדל בירושלים. בפורים של שנת תרמ"ג נפטר. בישבו לסעודת פורים מזג לעצמו כוסית יי"ש, איחל לכולם "לחיים" ואמר: "יהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו". מיד אחרי זה קרא, "שמע ישראל" ונשמתו פרחה. בהספדו שנשא עליו רבי יעקב שאול אלישר, הראשון לציון אז, אמר: "אוי לנו שחג הפורים נהפך עלינו לתשעה באב". על כסאו אחריו עלה רבי דוד'ל בנו. כאמור, עלה לירושלים בהיותו ילד: כאשר נסע סבו לארץ ישראל ונפרד מרבי ישראל מריזין היה אתו גם הילד דוד נכדו, רבי ישראל השתעשע עם הילד ואמר כי יש לו "עיניים מאירות ובהירות" והוא עתיד להחזיר יהודים רבים לאביהם שבשמים. רוב תורתו קיבל מסבו. בהיותו כבן שש כבר היו מאה דפי גמרא שגורים על פיו, את יתר ימי נעוריו השלים בעיר העתיקה בה ספג אל תוכו ריחה של תורה ויראת שמים, בה התאבק בעפר רגליהם של חסידים ואנשי מעשה יקירי וגדולי ירושלים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל עובר ושב, לעזרה, עצה והדרכה וקיים בפשטות את המאמר "ויהיו עניים בני ביתך" כי לא היה עני יוצא מביתו ריקם מבלי שיאכילהו וישקהו ואף ינחמהו ויעודדהו בצרתו ויגונו. יחד עם זה התמסר לפעולה ציבורית והיה הממונה הראשי בכולל ורשא "על מנת שלא לקבל פרס". על ידו נבנתה שכונת בתי ורשא. הוא לא נהנה מכספי הכולל כמלוא נימה ועמד בכל תוקף על כך שאף אחד מבניו לא יעבור לגור באותם בתים לבל יהנה מהם חס ושלום. בימי הרעב בירושלים הגיע אליו משלוח כסף גדול לחלוקה. כאשר ביקשה ממנו אשתו להוצאות הבית ענה לה שאין לו מה לתת לה, וכאשר הצביעה על צרור הכסף אמו לה: זה אש! אש! אסור לגעת בכספי עניים! לפני ארבעים ושלש שנים נפטר רבי דוד, בהתאם לצוואתו כתבו על מצבתו רק שמו בלבד, ועד היום יספרו בני הישיבה של חסידי ללוב זה לזה על מסכת חייו המופלאה בירושלים העתיקה ועל אמרותיו העמוקות בתורה וחסידות שנמזגו אצלו במנה גדושה כל כך. ישיבת המתמידים אך מרחוק מגיע לאזננו קול רעש והמולה. דומה כאילו קול ילדים הוא המהדהד מרחוק, ספק לומדים הם, ספק משחקים. האם ישנו בית ספר הפתוח עדיין בשעה מאוחרת כל כך? אנו הולכים בעקבות הקולות וככל שאנו מתקרבים יותר אנו מבחינים בילדים הרכונים על ספרים עבי כרס, מהם יושבים ומהם עומדים וחוזרים במרץ ובהתלהבות על לימודם. הרי זה בית כנסת בדומה לכל בתי הכנסת בעיר, אך הפעם הוא תוסס ומלא חיים. אורות ניאון מבהיקים שולחים את אורם אל הרחוב שהתעטף באפילה, וקולות הלומדים הצעירים יוצרים מנגינה עליזה מלאה רוח חיים. לנגינה של העולמות העליונים, הסימפוניה של חיי הנצח. בתוך במת הכנסת מתגלה לנגד עיננו מחזה מרהיב עין. לאורך הקירות מסבים ילדים בני כל הגילים, שקועים בלימודם. איש מביניהם אינו חושב עדיין על שינה. אולי הם שכחו שעות יום ולילה מרוב טרדה בלמודים. ישנם ילדים החוזרים על פסוקי החומש עם רש"י שלמדו במשך היום ומיגעים את מוחם, להזכר בפירושה של מלה קשה. ישנם כאלה הצועדים את צעדיהם הראשנים בים התלמוד והם מצרפים צירופי מלים בארמית כדי לתפוס את מובן הסוגיה שלמדו היום. ישנם מבוגרים יותר היודעים כבר לדפדף בספרי הגמרא הגדולים ולקמט את מצחם בקטע מוקשה של הרי"ף או המהרש"א, ממש כעילויים צעירים, ישנם גם כאלה החוזרים על פרק בשולחן ערוך או בספר מוסר שלמדו במשך היום. לימיני יושב ילד כבן עשר, יפה עיניים וטוב רואי, שפיאותיו המקורזלות יורדות לו על לחייו, רכון על ספר גמרא ומפזם לו חרש ניגון שובה לבבות. "כה מעטות הן השנים העומדות לרשותו של האדם אומר לי הילד - וכה גדולה ורחבה התורה עד שאסור לבזבז ולהבטל מלימודה אפילו שעה קלה אחת". "אין אבידה כאבידת הזמן" מצטט הילד דברי אחד הקדמונים. ילד זה ומאות מחביריו מתכנסים בכל ערב ולומדים בהתלהבות ובשמחה של סיפוק נפש עד חצות הלילה ולעתים אף אחריה. ישנם כאלה המתחילים עוד משעה לפני שקיעת החמה וממשיכים עד חצות לילה כדי לקיים את מאמר חז"ל על הפסוק "והגית בו יומם ולילה" לחבר את היום והלילה בלימוד התורה. הם לומדים חבורות חבורות. ילדים כשרוניים בצוותא עם ילדים פחות כשרוניים הזקוקים עדיין לעזרה בלימודיהם. הם חוזרים ומשננים לעצמם את אשר למדו במשך היום כדי שהדברים יקלטו במוחם היטב ולא ישכחו מהם על נקלה. בלילות ימי חמישי ישנה עבודה מוגברת, כי אז יש לחזור על כל מה שלמדו במשך השבוע. אז הם ערים כל הלילה כמו שהיה נהוג בישיבות הגדולות. פני הילדים הקטנים קורנים מאושר אמיתי, מעיניהם מבצבצת השמחה הטהורה, הנה הם לשעה קלה ביום תלמידי ישיבות. ממש כמו הגדולים. לומדים עצמאיים. לומדים מתוך רצון עצמי, איש אינו עומד על גביהם ואינו מכריח אותם למלא הוראותיו. איזו הרגשה נעימה היא זו לילד כאשר הוא רואה את עצמו כמבוגר, לומד מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. כל מה שהם לומדים עתה הצטרף בסופו של דבר לחשבון ארוך. עם תום השנה יוכרז על המצטיינים אלה שלרשותם החשבון הגדול ביותר של שעות לימוד או של דפי גמרא שאמרו בעל פה בפני הבוחנים. הללו יקבלו פרסים יקרי ערך וייערך עבורם טיול מאורגן, הקטנים יטיילו בפרוזדור ירושלים, הגדולים יותר לחיפה והגליל והגדולים ביותר אפילו לאילת וסביבתה. כמובן אף אלה שלא הגיעו לשיא לא יקופחו. אף הם יזכו בפרסים כלשהם וקנאת סופרים תרבה חכמה והתמדה בלימודים. ילדים אלה מרוכזים בישיבות-ערב שונות בהן מטפלים עסקנים צעירים שלא על מנת לקבל פרס. הגדולה שבהם היא רשת ישיבות ערב של צעירי חב"ד. המטרה היא עזרה לתלמידים של החדרים ובתי הספר הדתיים בלימודי הקודש שלהם ויצירת מסגרת חברתית חינוכית מתאימה לילדים מחוץ לכתלי בית הספר. רשת זו בלבד מונה ששה סניפים בעיר והם מתכנסים מפעם לפעם במסיבות חגיגיות. קיימת גם רשת של ישיבות ערב המאורגנות על ידי "ארגון הנוער החרדי". אף הם דואגים ללכד את הצעירים שנפשם חשקה בתורה, למצוא להם מקומות מתאימים ולהעמיד לרשותם מדריכים אשר יעזרו לצעירים הלומדים לענות לשאלותיהם ולפתור בעיותיהם ואפילו לעזור להם להכין את שיעוריהם. מפעם לפעם עורך ארגון זה מבחנים פומביים וחגיגות לילדים המצטיינים. ישיבת ערב גדולה בכמותה נמצאת בבית הכנסת פרושים בבתי אונגרין, בה לומדים כל ערב מאות ילדים ונערים וחמשה מדריכים ממונים עליהם וידי כולם מלאות עבודה בעזרה והדרכה לילדים בלימודיהם. כן קיימת ישיבת ערב של מתמידים בבית היתומים הספרדי בירושלים לילדי המוסד. ישיבות אלה מקיפות צבא רב של לומדים ותלמידי חכמים של העתיד. כאן אין לימודים של חובה ואין כפיה. באים ילדים הרוצים באמת ללמוד ולהיות במרוצת הזמן תלמידי חכמים. באים ילדים אחרי ארוחת ערב. באים בשמחה תוך דחיפה פנימית. לומדים ברצון והתמדה תורה לשמה. את מקום הליכה בטלה או שיחה בטלה, את מקום איבוד הזמן לריק, ומשחקים מחוסרי תועלת תופסים הלימודים המרעננים. הם נוטשים מרצון את ביתם. את המשחקים, את הריגת הזמן או את המנוחה והשינה והולכים אחרי יום עמוס וגדוש שיעורים ללמוד גם בלילה. תלמידי ישיבות גדולות, לומדים קשישים או תלמידי חכמים סתם המדריכים את הילדים מלאים הערצה והוקרה לילדים המוותרים על כל הבילויים ובאים הנה ולומדים בהתלהבות אמיתית, הם עונים ברצון על שאלות קשות, על ספיקות ברש"י או תוספות מוקשה. לעתים מתפתח ויכוח חריף בין הקטנים והגדולים ולא תמיד יוצאים הגדולים כמנצחים. אנו עוזבים את בית הכנסת, שעת חצות עברה מזמן. קול התורה המלא רוח חיים וחדוות חיים מהדהד ונישא עד למרחוק ומלוה אותנו בדרכנו שעה ארוכה. |
