|
תוכן המאמר: ארץ יערות עבותים ארץ הרים גדולים עם הארץ ואורחות חייו אגדת הבעש"ט מחוץ לשבחי הבעש"ט האזור "פוקוציה" וה"הוצולים" המסורות ה"הוצוליות" על הבעש"ט עיקרי האגדה ההוצולית תקציר: ספורים רבים נרקמו סביב אישיותו של הבעש"ט, הספורים קשורים למקומות בהם שהה, גדל הסתובב וגר. ישנם סיפורים הקשורים לתקופה של טרום התגלות, וסיפורים הקשורים לאחר ההתגלות, שבהם מופיעה גם ה"חבורה" שלוותה אותו לכל מקום. בסיפוריו ישנה בדרך כלל התייחסות חיובית לנכרי, לעם הארץ, לבני הכפר, ולאיכר. נכרים רבים הכירו בגדולתו של הבעש"ט, והיו מוכנים לשרתו ולעזור לו בעת צרה. הגזלנים לא פגעו בו לרעה והם זכו לא אחת לברכתו. מילות מפתח: התבודדות, עם הארץ, נכרי, ערל, היהודי הקדוש, קפיצת הדרך, רפואה עממית. |
|
"אם יש את נפשך לדעת את מהות השירה, לך ונדוד אל ארץ מולדתו של המשורר" - כלל קדום זה נקוט לא רק כלפי השירה, כי אם גם כלפי האגדה. והוא נקוט כאן בידינו גם כלפי אגדת הבעש"ט. ומה עוד, שסיפורי-האגדה שנרקמו מסביב לאישיותו של ר' ישראל בעל-שם-טוב, אינם מסתירים את המפה הגיאוגרפית של האירועים ואינם מערטלים אותו. להפך! ספק, אם יש עוד גיבור בספרותנו העממית שנקשר כמו הבעש"ט במסורות-עם עשירית כל כך עם העולם החיצוני בכל מה שנוגע לתקופת ילדותו ונעוריו, היא תקופת הצמיחה, הספיגה וההתגבשות הרעיונית שלפני ההתגלות (התקופה "הקדם התגלותית"). אכן, המגע עם העולם החיצוני, הלא-יהודי, בתקופת נעוריהם ואף בתקופת חייהם המאוחרת של גיבורינו העממים, חביב על אגדת-ישראל מקדמת דנא (השווה האגדות על משה רבנו בכוש, על שלמה המלך ומלכת שבא, ועוד ועוד), אך מגע זה בולט ומודגש בדורות האחרונים דווקא באגדת הבעש"ט. מספר המקומות הנזכרים ב"שבחי הבעש"ט", בקשר עם מאורעות חייו של הבעש"ט ושל תלמידיו, מגיע ל50- בערך, מ"מדינת ואלחאיי, סמוך לספר", שבה גר ונשבה ר' ( אליעזר אבי הבעש"ט (עמ' ל"ט) ועד למזיבוז, מקום הסתלקותו וקבורתו של הבעש"ט (עמ' קס"ז ואילך). כ30- מן המקומות האלה הם בפודוליה ובווהלין, למעלה מ10 בגליציה המזרחית, השאר - ברוסיה הלבנה. אולם רק בסיפורים הקשורים בתקופה הקדם התגלותית, אשר סימן-הכרם החיצוני הוא בשמות המקומות המזרח-גליצאים, רק בהם ניתן לרקע הגיאוגרפי אופי מתאים, קווי-היסוד של האוכלוסיה וכיו"ב. האמת היא, שגם אלמלא שמות המקומות, כגון קיטוב, קאסוב, קאלאמיי ועוד, וגם אלמלא שמות הנהרות, כגון פרוט, דנייסטר, ועוד, גם אלמלא נתונים אלה, היינו מצליחים בקלות לזהות את הסביבה, שבה חי הבעש"ט בשנות התבודדותו. כי נתוני-הראליה מספיקים לכך בהחלט. ארץ יערות עבותים |
"יושב לבדו ביער", כי היה "בורח אל היער להתבודד שם" (עמ' מ"א).
|
|
ביער מקים לעצמו הבעש"ט את בית-התבודדותו אחרי החתונה, |
ו"רק משבת לשבת בא לביתו" (עמ' מ"ט) ו שם היה מתפלל ולומד כל הימים, לרבות הלילות) כל השבוע" (שם), שם הוכתר על "כסא מענפי אילנות" (עמ' נ"א); שם כלא שד "בבית הכלא ביער" (עמ' נ"ה).
|
|
ביער מתרחשות עלילות רבות של סיפורים, אירועים ומופתים, מן היער שאולים רבים ממשלי הבעש"ט ומדימוייו. אין אנו יודעים פרטים על מעשי הילד והנער בעבי היער. אין ספק שהדמיון העממי ענה גם על שאלות מסוג זה, אך האגדה שהגיעה אלינו בכתב יודעת רק זאת בלבד, כי גידולו וחינוכו שם היו |
"שלא כדרך הארץ".
|
| תחילה היו אנשי-העיר מחזירים את הילד מן היער למלמד, אך בהמשך הזמן נתייאשו מלתן אותו למלמד, |
"ויגדל הילד שלא כדרך ארץ" (עמ' מ"א).
|
|
אך כבר הסיפורים הקשורים במלאכתו הראשונה של הבעש"ט, היא מלאכת ה"בהעלפר" - עוזר למלמדן אחרי "שובו" מן היער, מעידים כי הילד לא זו בלבד שהתבודד עם עצמו הוא למד שם, כנראה, להכיר גם את טבע היער - את הצומח ואת החי, ואת תושבי היער - את שפתם, מנהגיהם, מסורותיהם. אם התנהגותו כעוזר למלמד שונה מן המקובל, הרי יש לשער כי השוני הזה - הזימור |
"בקול נעים ובחשק רב ויישמע מרחוק" (עמ' מ"א) -
|
|
מושפע במידה רבה מזמרת תושבי היער, המצטיינת בהתלהבות ובהד העונה ממרחקים.
גם הסיפור על דרך המלחמה של הבעש"ט |
ב"חייה רעה הנקראת וואלקילאק" בעזרת "מקל טוב וחזק" ומכה "על מצחה" (עמ' מ"ב)
|
|
רומז לחלק מן הערכים שנלמדו ונרכשו ביער.
ביערות הכיר הבעש"ט את הטבע ואת החי ולמד אותם, ושני יסודות אלה תופסים מקום חשוב הן בתורת הבעש"ט והן באגדתו. מהם הוא |
"יודע שיחת בהמית ועופות ושיחת דקלים" (עמ' פ"ו),
|
|
מהם באה לד הסגולה להבין כי רשרוש האילנות וציוץ הצפרים מודיעים ומגלים לו דברים.
ארץ הרים גדולים |
"עברו לו שבע שנים שישב בהתבודדות בין ההרים " (עמ' מ"ט).
|
|
ויש בין ההרים תהומות רבות: |
"והנה ההרים היו הרים גדולים עד מאוד וביניהם גיא עמוקה, ובלי מדרון (עמ' מ"ז).
|
|
החיים וההתבודדות בהרים דורשים מן הבעש"ט ומאשתו המתלווה אליו התאמה גמורה אל אורחות החיים והעבודה של אנשי ההרים: |
"וכאשר רצה לאכול היה חופר גומא בארץ ונותן לשם קמח ומים והיה נאפה מחום חמה" (עמ' מ"ז).
|
|
מנהג זה של אפיית להם בימות החמה הוא מנהג ידוע בבורח חייהם של תושבי ההרים.
כן מנצלים הם את המדרונים הבלתי-מיוערים לצורכי מרעה, ועיקר פרנסתם הוא מעדרי הצאן. אין תימה, כי גם הבעש"ט, כמשה ודוד בשעתם, נמצא |
"בשדה עם הצאן והבקר" (עמ' נ').
|
| התחבורה בהרים היא על סוסים או' בעגלות מיוהדות הרתומות לסוסים. בתקופת שהותו בהרים לומד הבעש"ט לטפל בסוסים ולחוס עליהם (עמ' מ"ט). הסוס והעגלה הם אורחים מצויים בסיפורי הבעש"ט מכל התקופות, ולא פחות מן היער, ההר, הנהר. בהרים יש מערות ומחילות רבות המאפשרות לתושבים חציבת מקומות מגורים ומקלט. גם הבעש"ט נהג כך, כאשר |
"הלך להתבודדות במעבר הנהר הנקרא פרוט, ושם היה לו בסתר סלע כמו בית קטן נחצב בהר" (עמ' נ"ב).
|
|
המערות והכוכים משמשים גם מקום מחבוא של אוצרות-שלל ושל חפצי התושבים בכלל. הבעש"ט מחביא כתבים |
"באבן אחת בהר" (עמ' נ"א).
|
|
עם הארץ ואורחות חייו |
"פלעצל קצר וחגורה רחבה" (עמ' מ"ו), "טוזליק של קומייא" (עמ' נ"ג) ועוד. |
|
השמות הלועזיים והתיאורים הם קונקרטיים, ריאליסטיים ומתאימים למציאות המקומית. בסיפורים נשמע לעתים הד מנהגי האוכלוסייה, ובכללם מנהגי דת ופולחן. בסיפור על הבעש"ט "מוריד הגשם" מסופר, כי |
"היו הנכרים מוציאים פסיליהם סביב הכפר, כידוע נימוסם" (עמ' נ"ג).ויש עוד כאלה.
|
|
הלא-יהודים באגדת-הבעש"ט הקדם-התגלותית טובים ומטיבים, מה שאין כן אגדת-הבעש"ט הבתר-התגלותית : |
אדונו של השבוי ר' אליעזר אבי הבעש"ט, שנמכר למדינה רחוקה שאין שם יהודים", אדון זה ממלא מייד את בקשת שבויו ונותן לו "רשות ישבות ולנוח ביום שבת" (עמ' ל"ט).
|
|
אדון אחר נותן לו |
"חדר מיוחד שישב שם ולא היה מוטל עליו שום שירות בעולם.. ובכל אותו משך הזמן היה עוסק בתורה ותפילה בחדר מיוחד שלו" (שם).ואם כי במדינה "לא היה רשאי שום יהודי לדור שם, וכשמצאו איזה יהודי, אחת דתו להמית", הרי כשנודע עניין יהדותו של ר' אליעזר, הוא נשלח "לארצו עם כסף וזהב רב מאוד" (עמ' מ"א).
|
|
ולא זו בלבד, אלא שקיימים, כנראה, קשרים גלויים וחוטי-ידידות בין הבעש"ט לבין תושבי ההרים - רועים, לסטים, שודדים, וגזלנים. לאלה האחרונים, מתברר, על-פי נס שנעשה לו לבעש"ט בהליכתו על צוקי ההרים, |
"כי הוא איש אלוקי באשר ה' אתו וישלימו עמו ויביאו לפניו" (עמ' מ"ז).
|
| ואין סתירה בין מעשי הגזל ובין בקשת הצלחה ע"י פנייה ישירה לבעש"ט: |
"הנה בעינינו ראינו כי חיש אלוקים אתה, לכן בקשתנו שתתפלל עבורנו שיצליח ה' דרכינו אשר אנחנו הולכים תמיד ימסור את נפשותינו" (עמ' מ"ז).
|
|
עבודת הגזל והשלילה לא זו בלבד שאין בני ההרים דנים אותה לכף חובה, אלא שהם רואים בשוד העשירים ובחלוקת השלל לעניים נצרכים - מלאכת קודש ומסירות נפש. וייתכן כי על יסוד השקפה זו קובע אח"כ הבעש"ט באחד ממשליו: |
"גם הגנב ההולך לגנוב, גם הוא מבקש מהקב"ה שיעזור לו, ואם כן הוא יודע שהוא הולך לגנוב, הרי הוא מוצא הרבה תירוצים ואמתלאות והיתרים לכך, והקב"ה עושה רצונו ונותן לו לגנוב...".
|
|
הגזלנים מבטיחים הבטחות לבעש"ט ועומדים בהן, נשבעים לו שבועות ומקיימים אותן, באים לפניו כדי שיעשה פשרה ביניהם, ואף "יודעים דרך קצרה לילך אל ארץ ישראל, דרך מערות ומחילות " (עמ' מ"ח) ומוכנים להעביר לשם את איש האלוקים. מן הראוי לציין, כי הנשק שבידי הגזלנים ההרריים האלה הוא תמיד. קרדום, הוא ה,,טופור" המהולל של תושבי ההרים, בסיפורי-הגזלנים הבתר-התגלותיים נשק הליסטים הוא חרב, קנה-רובה וכיו"ב. הנכרים מוכנים תמיד לעזור לבעש"ט, ולא רק לו בלבד. הם מוציאים את הסוסים מהרפש והטיט (עמ' מ"ט), מצילים מטביעה (עמ' קנ"ב), מרווים את צימאונם של הבעש"ט ושל ר' מנדלי מבאר (זוין א' סי' 304), ועוד ועוד. הם פונים לבעש"ט בשמו הפרטי, כאל ידיד ותיק: |
"בא נכרי אחד עם עגלה ועם סוסים ואמר: ישראל, קשור עגל שלך בעגלה שלי ואביאך לביתך" (עמ' נ"ה).
|
|
ובהמשך הסיפור פושט הנכרי את העור מן הסוס תמורת שש פרוטות ובא נכרי אחר וקונה אותו בסך ד' זהובים, וכל אלה הם שליחי אליהו הנביא המזדמנים לו לבעש"ט בעקבות גילוי-אליהו הראשון שלו. ואליהו עצמו מתגלה בדמות נכרי (זוין א' סי' 241). בית ההתבודדות של הבעש"ט היה בכפר אצל, נכרי (עמ' נ"ו) ולא אצל יהודי, ובאחד הסיפורים (עמ' צ"ד) מודגש כי בן החבריא קדישא (ר' נחמן מקאסוב) לן בכפר, ואינו רוצה להתאכסן אצל יהודי, כי אם אצל גוי.
וכשמכיר הבעש"ט את סוסו הגנוב שעה שהוא מגיש לנכרי הרוכב עליו אש ל"לולקי" שלו, והוא קובע: |
"הלא סוס שלי הוא",
|
| מסופר כי הרוכב |
"תיכף ירד מן הסוס והחזיר לו הסוס" (עמ' נ"ו),
|
|
בלי אומר ודברים, בלי טענות ומענות. גזלנים משחררים שבוי מתלמידי הבעש"ט, מחזירים לו את רכושו הגנוב ואף מוסיפים עליו, כשמתבררת להם זהותו של הנגזל וזמרתו המשותפת עם ראש הגזלנים לפני שנים רבות. ויש עוד מעשי-רחמים של גזלנים ולסטים.
לעומת החיבה לנכרי, מבני ההרים, מתואר לעתים בצבעים שחורים המוכסן היהודי העשיר. מוכסן מאיים על הבעש"ט שילשין עליו וישים אותו ב"מבצר" (עמ' נ"ו), יהודי עושק אלמנה ורוצה לקח כופר מידה (עמ' קל"ו), סוחר גדול מתנגד לבעש"ט (עמ' קכ"א), ורבים כאלה. רחמים רבים כלפי הנכרי המדוכא, באים לידי ביטוי בסיפור היקר הבא (עמ' קנ"ח): |
פעם אחת התפלל הבעש"ט לפני התיבה, ובאמצע התפילה הפסיק תפילתו והלך לרחוב שלפני בית הכנסת, וראה גוי אחד מוכר עצים וקנה ממנו עגלה ועצים. והוליך הגוי העצים אחריו לבית-המדרש, וציווה הבעש"ט לשלם לו בעד העצים, ובעד מה שהוליך העצים לבית-המדרש ציוה לתן לו יי"ש. קדוש כזה",
|
|
שאם היה קונה ערל אצלו בוודאי לא דיה נותן לו מאומה עבור זה. ושאלו התלמידים את הבעש"ט, מה שהפסיק באמצע תפילתו לקנות העצים? והשיב, שבעת תפילתו ראה קטרוג למעלה על עם בני ישראל הדרים בכפרים, מה שהם מטעים בחשבון את הגויים, והוצרך לסתום פי המקטרג. בזה שהערל שיבח מאוד את היהודים, בזה נסתתמו טענות המקטרג. רחמים אלה ויחס של השתתפות בצער כלפי הנכרי מציינים את אגדת הבעש"ט הקדומה, ה"הררית", שבה נציג העולם הלא-יהודי הוא כפרי, איכר מדוכא, "עבד כנעני" (עמ' קמ"ד ואילך), אלכסיי הנוהג בסוסים, ועוד. מה שאין כן כאשר הגיבורים הם רופאים, שרים, כמרים וכיו"ב. אלה - שונאי ישראל המה, והבעש"ט נפרע מהם ומענישם מידה כנגד מידה. מן הראוי לבדוק את השימוש בביטויים העבריים המציינים את הלא-יהודי ב"שבחי בעש"ט". הביטוי "נכרי" אפייני, כנראה, לחוגים שבהם היו רגילים סיפורי-הבעש"ט הקדם התגלותיים, והוא נדחק בתקופה מאוחרת יותר ע"י "ערל" שמשמעותו המתלווית לו שלילית. גם לביטויים "כפרי", "עבד כנעני" וכיו"ב יש משמעויות שלהם. |
|
אגדת הבעש"ט מחוץ לשבחי הבעש"ט סיפורים על ראשית הבעש"ט רחוקים מהם, בזמן ובמקום כאחד. משום כך נמוך באופן יחסי ב"שבחי הבעש"ט" מספר הסיפורים הקשורים בשמות מקומות במזרח-גאליציה. אך דווקא בנדון זה מתאמת הכלל הגדול בחקר הספרות העממית הנמסרת מדור לדור בעל-פה: "לא ראינו (בכתב) אינה ראייה". פרטים רבים הקשורים באגדת הבעש"ט בהרי הקארפאטים, הן בזו שב"שבחי הבעש"ט" והן בזו שמחוצה לה, מתאשרים ומתעצמים לאור בדיקת המסורות העממיות של בני ההרים, שביניהם חי והתהלך הבעש"ט. האזור "פוקוציה" וה"הוצולים" תושבי ההרים, הגזלנים בעלי הקרדומות אינם אלא ה"הוצולים", ולא זו בלבד שהנתונים באגדת הבעש"ט מתאימים למציאות ההוצולית, אלא שבאגדות המקומיות של ההוצולים, שסופרו נלקטו ונדפסו במאתיים השנים האחרונות, נשתמרו מסורות רבות על "היהודי הקדוש", "הרבי הקדוש", ידידו של ראש הגזלנים באזור וגיבור עלילות-הגבורה ההוצוליות, דובוש - (נתפס, עונה והוצא להורג לפני כ230- שנה). אין כל ספק בכך, שהקדוש, איש האלוהים הוא הבעש"ט. מקומות רבים בהרים נקראים על שם: "היהודי הקדוש", ששמו הפרטי נשכח: יש, "אבן היהודי וקדוש", "באר היהודי הקדוש", "מערת היהודי הקדוש" וכיו"ב. וכאשר רוצה הוצול (לפני עשרים שנה בלבד!) להדגיש שראה את הדבר המופלא והמוזר במו עיניו, הוא אומר: |
"כפי שאנו רואים את שרידי דובוש והרבי" (וינצנץ עמ' 287).
|
|
מן הראוי שחוקרי החסידות, ראשיתה וצמיחתה יתנו את לבם למסורות אלו מכאן ולאגדה ההוצולית כשהיא לעצמה מכאן. דברי כאן באים להגיש את החומר על קצה המזלג, לעורר תיאבון ולרמוז לסיכויי המחקר בלבד.
|
|
לא כאן המקום להקיף את הנושא הנרמז בכותרת המשנה, אך יש לצין כי מספר המסורות ההוצוליות על "היהודי הקדוש" מגיע בוודאי לעשרות, והן כוללות כנראה גם צדיקים ואנשי מעשה מאוחרים יותר. המסורות נתפרסמו בעיקר בעיתונות אתנולוגית מדעית שיצאה לאור בסוף המאה הקודמת, בעיקר באוקראינית ובפולנית, בלבוב - בירת גאליציה המזרחית; ומועטות הספריות בעולם, שבהן נשמרו סדרות אלו בשלמותן. נסתפק כאן בהבאת דוגמה אחת: קבוצת-מסורות מתרכזת מסביב לכמה משפחות הוצוליות, שהגיעו לשיא העושר וההצלחה בהרים. מסורות-משפחה וכן אגדות הנפוצות באזור כולו מסבירות את סיבת הדבר (השווה את סיפורינו הרבים והשונים על סיבת התעשרותו של רוטשילד, את המסורות האגדיות הקדומות על התעשרותו של רבי עקיבא ועוד), שהיא בדרך כלל - ברכת "היהודי הקדוש", שכר מצווה או מעשה טוב כלפיו. |
המסורת המשפחתית של משפחת-זושצ'וק העשירה מן הכפר ז'אבייה (בירת האזור ההוצולי) קושרת את זכיית המשפחה בעושר, גבורה ואריכות ימים בתחבולה של אבי המשפחה ובברכת היהודי הקדוש: כאשר הבטיח הרב הקדוש לזושצ'וק הזקן, תמורת טובה שעשה לו, למלא את אחת משלוש המשאלות (או עושר, או גבורה, או אריכות ימים), הוא דרש ממנו לענות-לבחור במלה אחת בלבד: (משאלה) "ראשונה" או "שנייה" אי "שלישית". הוא עונה אחרי הרהור במלה אחת: "שלושה".
היהודי הקדוש תמה ומתקן: - "שלישית" ("טרטי" בהוצולית) רצית לומר?
אך זושצ'ו'ק הזקן והפיקח עומד על שלו: - לא כי דווקא "שלושה" ("טרי" בהוצולית), כלומר "שלושתם". מובן שלא הייתה ליהודי הקדוש ברירה אלא לחייך ולמלא את הבקשה-המלה האחת, שכללה שלוש משאלות. ומאז נודעו בני משפחת זושצ'וק בעשרם, גבורתם ובזקנתם המופלגת עד עצם היום הזה. |
|
מקבילה ברורה לסיפור זה נמצאת בין סיפורי הבעש"ט, גם בו יש נכרי שעשה טובה לבעש"ט, אלא שבכל הנוסחאות שלנו אין זכר לתחבולה ולהערמה. המשאלה "הכל טוב הוא", או "כל שלושתם" או כיו"ב, נאמרה בתום-לבב הגובל בחוסר ההבנה של השאלה, כאן נוסח הסיפור כפי שנרשם בזמן האחרון בארץ, מפי חסיד מחסידי ויז'נץ ששמע את הסיפור בקולומביה, מקום לידתו. הסיפור שמור ב,,ארכיון הסיפור העממי בישראל": |
"שיהיו כברי שלשתם"
לפני שר' ישראל בעל-שם טוב נתגלה, היה מתבודד בהרי הקארפאטים, בין קוסוב וקיטיב, ליד הנהר צ'רמוש. ויום יום, בקיץ ובחורף כאחד, היה יוצא מבית-התבודדותו ביער וטובל במי הנהר עם זריחת השחר. גם כפור, קור ורוח סערה לא היו מונעים את הבעש"ט מלטבול.
פעם ביום-חורף קר וסוער, הרגיש רועה נכרי שירד מן ההרים כי הבעש"ט דורך יחף על שביל הקרח המוביל מביתו ביער אל הנהר. נתמלא לבו של הרועה רחמים רבים ובלילה היה מניח קצת תבן על השביל, כדי שהבעש"ט לא יצטנן בדרכו. |
אחרי שהבעש"ט נתגלה, נודע שמו בכל הסביבה גם בין הרועים בהרים. מיד נודע לו לרועה, שהיה מסכן מאוד, כי היהודי שטבל בצ'רמוש, אינו אלא הרבי שכל ברכותיו מתקיימות. הוא ירד אפוא אליו, סיפר לו את מעשהו הטוב (כאילו הבעש"ט לא ידע על כך מעצמו! ) ואת צרותיו וסיים: - ברכני, רבי!
הבעש"ט רואה כי מטיבו חולה, עני וילדים אין לו, והוא שואל: - מה משלוש הברכות אתה מעדיף: ילדים, עושר או אריכות ימים? הרועה מהרהר ומהסס, עד שהוא מתחייך ואומר: - רבי, אם כבר, שיהיו נא שלושתם. חייך הבעש"ט בהנאה ומילא את הבקשה. |
|
נוסח דומה של הסיפור נדפס בחלק א' של סיעורי יעקב (הוסיאטין תרס"ד) והועתק משם ע"י מ. בובר לאנתולוגיה שלו. נוסה אחר נדפס באסופת נפתלי גראס. - מוטיב התחבולה - שילוב כמה משאלות במשאלה אחת ידוע בספרות העממית. - שלוש המשאלות בסיפורנו קשורות, כנראה, ב"חיי, בני ומזוני" שאינם תלויים, לדעת רבא (מועד קטן כ"ח.) בזכיית אלא במזל. אצל גראס מובאת המשאלה האחרונה של הגוי באוקראינית, ושלוש המשאלות הן: ילדים, ב ריאות, עושר. והסיפור מסתיים: |
"ומאז, כשחסידים שותים לחיים, הם מאחלים זה לזה: שיהיו כבר שלשתם".
|
|
ולא שמעתי על מנהג זה בשתיית לחיים.
ב"סיפורי יעקב" מקום המעשה הוא בכפר קושילוביץ ליד יזלוביץ, שם שימש הבעש"ט, כשנהג עדיין בהעלם, בכהונת שוחט. המטיב הוא איכר-שכן הרואה את הרבי מושך בחזקה את רגלו שדבקה לקרח עד שנקרע עורו וזב דמו. שלוש המשאלות הן: עושר, אריכות ימים, ראשות הכפר. בסיפור משולב מעשה-נסים אחר על מצוות הבעש"ט לאיכר לבנות בית-רחצה על הנהר.. על המים המעלים ארוכה, על הרופאים החוששים לקיפוח פרנסתם והדורשים לסגור את בית הרחצה, ועל המינוי לראש הכפר: עיקרי האגדה ההוצולית המנהג לספר סיפורים הוא אצל ההוצולים מוסד דתי-פולחני מקודש וישראל הנער, שהבין בוודאי בילדותו ובנעוריו את הניב ההוצולי וידע לרכוש את אמונם של הנכרים, היו לו הזדמנויות רבות להאזין לסיפורים, לקלוט את תוכם ולזרוק את קליפתם. וזאת לדעת, כי אגדות ההוצולים הן עדיין בגדר הידה אתנולוגית ופולקלוריסטית, בהיותן נבדלות לחלוטין ( מאגדות שכניהם - הסלאווים, הרומנים וההונגרים כאחד. אף את המוצא של חג ה"רחמן" (כן! ה,,ראחמאני" הם האבות הרחוקים של ההוצולים) טרם הצליחו החוקרים להסביר: המוצא העברי הוא אמנם אהד ההסברים, אך יש הרואים בשיטת ה"רחמן" השפעת הפסוק הראשון בקוראן, או את השם (השורש) "בראהמא", "בראהמאן", ועוד. ברור על כל פנים, כי סיפורים רבים של ההוצולים דומים מאוד לאלה של ה"בוגומילים", ויונקים כמוהם ממסורות מאניכיאיות שהיו להן מהלכים בביצאנץ. ה"בוגומילים" ("אהובי אל") הם כת-מינים (דואליסטים) נוצרית, הנקראת על שם מייסדה בוגומיל (ידידיה) הבולגרי, במאה ה-10. הכנסייה הרשמית נלחמה בה עד חורמה ומיגרה אותה בחוזק יד, אך שייריה נשתמרו פה ושם עד היום הזה, במקומות רחוקים ומבודדים שאליהם לא הגיעה יד-הכנסייה הרודפת. הקבלות בין המוטיביקה של סיפורי ההוצוליות ובין המוטיביקה של אגדת הבעש"ט מדהימות עד כדי הפתעה. נציין כאן ברמז תשעה (9 ולא 7 הוא המספר הנוסחאי ההוצולי!) יסודות התופסים מקום מרכזי באגדה ההוצולית. 1. "לא תירא משום דבר" - מוטיב מרכזי בתיאורי המלחמה של גיבורים עממיים הוצוליים הנלחמים בסטרא אחרא (ה"שמאול"! ) על כל גילוייה. - השווה את צוואתו של ר' אליעזר אבי הבעש"ט לבנו: "לא תירא משום דבר" (עמ' מ"א) ואת אזהרותיו התכופות של הבעש"ט עצמו: |
"לא תחשוש ולא תפחד" (עמ' נ"ב),
"אל תירא ואל תחת" (עמ' קמ"ב), "אל תתפחד" (עמ' קי"ט, קל"ו), "עמוד ואל תירא" (עמ' פ"ז), ועוד. |
|
2. אליהו הנביא ("סוויאטי אליאס" - הקדוש אליהו) הוא הקדוש החשוב ביותר בין הקדושים ההוצוליים, והוא ממונה על הגשמים ועל הרעמים. אגב, שם ארץ הרפאים בהוצולית הוא "נאווי" (נביא). 3. התשובה היעילה ביותר היא עליה לרגל לירושלים ("רוזאלים"). מחזור מיוחד של סיפורים שונים וארוכים קשור בנסיעות לשם, בהרפתקאות בדרך ובניסיונות הסטרא אחרא למנוע את השגת המטרה. 4. אין ה"חבורה" (הכנופיה) יכולה לחיות בלי מנהיג, הצריך להיות גם (כדובוש) בעל כוחות רוח ומוסר נעלים. גבורה פיסית ואומץ לב חשובים ביותר, אך אינם מספיקים ואינם עונים על הכל. - הסיפור ההוצולי מרבה לתאר את הגיבור הנעזב ע"י חבריו קטני האמונה, אך הוא ממשיך להתקדם ביחידות אל מטרתו. 5. המוטיב הסיפורי הפלאי הנפוץ ביותר הוא מוטיב קפיצת הדרך. 6. הסיפורים שלובים שילוב גמור באמונות עממיות על כישוף, ריפוי עממי, גירוש דיבוקים וכיו"ב. 7. הזמרה והמחול תופסים מקום מרכזי בפולחן ובאורחות החיים. רבים הסיפורים האתיולוגיים המסבירים את מוצא הנגינה, כלי-הנגינה וכיו"ב. 8. אין שמחה כדת בלי שתיית יי"ש. אף סעודת ההבראה כרוכה בשמחה, זמרה ושתייה 18. 9. ה"מוסד" של סיפור סיפורים הוא מוסד חברתי-דתי, והסטאטוס החברתי של מספר משובח גבוה ביותר. לכל אחד מן היסודות האלה, שאפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה, יש מקבילות לרוב באגדה החסידית בכלל ובאגדת הבעש"ט בפרט. |
|
אם עשה הנער ישראל בן אליעזר חודשים רבים, בילדותו ובנעוריו, בין ההוצולים, בשעת נדודיו והתבודדותו בהרים, הרי ייתכן כי מצא באגדות העם ההוצולי כמה מן היסודות שהיו |
"המה שייכים לשורש נשמתו"
|
|
גם בעזרתם הגיעה נשמה זו לדרגה שבה יכלה להבין את כתבי המסתורין, רזין דאורייתא, שהועברו אליו בידי בנו של ר' אדם, בהיות "בעל הנשמה" בן י"ד בלבד (עמ' מ"ג).
על סגולותיו של הבעש"ט להבדיל בין התוך לבין הקליפה אנו שומעים הרבה והסיפור על שחרור מנגינת לוויים מחלילו של רועה נכרי יוכיח. מאידך גיסא מעורטלות עדיין תולדות האמונה העממית ההוצולית ומסקנות מחקר בנדון זה מבוססות על השערות גרידא. מחקרי-השדה האתנולוגיים בין ההוצולים החלו רק כלפני 150 שנה. וככיוון שהעדויות על האמונה העממית הקדומה מועטות ביותר, אין עדיין לקבוע מסמרות בדבר כיוון ההשפעה. |
