חכים ובית צורי

מאת: ד"ר יוסף נדבה

תקציר: המאמר מספר את סיפורם של שני לוחמי לח"י שהרגו לורד בריטי בקהיר, נתפסו והוצאו להורג. מילות מפתח: היסטוריה; היסטוריה ישראלית; ישראל-מלחמות; ישראל-היסטוריה; ישראל- קום המדינה; גבורה; לח"י;

בצהריי ה-6 בנובמבר, 1944, בשלהי מלחמת- העולם השניה, עת רעמו עדיין תותחי בעלות הברית בעוז, בחזיתות אירופה ואסיה, תוך מסע-תנופה אדיר לסיום קרבות הניצחון, הדהדו יריות אקדחים בחוצות פרבר זאמאלק, בעיבורה של קהיר. שני צעירים עבריים מארץ-ישראל התנקשו ושמו קץ לחייו של הלורד מוין, שר- המדינה הבריטי במזרח התיכון.

המאורע הכה גלים גדולים ברחבי תבל. חיש-מהר נתברר, כי שני הצעירים הם שליחי המחתרת "לוחמי חירות ישראל" (לח"י), ומטרתם היתה לעורר את מצפון העולם אל המאבק לשחרור לאומי המתנהל בארץ-ישראל. עצם המעשה היה בו משום הפגנה כלפי חוץ; הם פגעו בנציג הרם ביותר של השלטון הבריטי במזרח התיכון ובכך הביעו מחאה על משטר השעבוד והדיכוי. באותם הימים לא ידעו שני המתנקשים - ואף לא ראשי הארגון - כי קלעו אל מטרה ממשית ולא אל מטרה סמלית בלבד, כי כן היה לורד מוין אחד משונאי-ציון המושבעים; בימי כהונתו בקהיר השתתף הוא בפועל ברקימת המזימות לקיצוץ השאיפות הציוניות, להטלת גזירות קשות על היישוב העברי, לסגירת שערי הארץ היעודה בפני פליטי-חרב-ושמד מן התופת הנאצי ולהקמת "מכלאה" יהודית - לפי נוסח הפתרון הנאצי לשאלת היהודים בשלבן הראשון - במדגסקר.

משקיבלו עליהם שני הצעירים - אליהו חכים ואליהו בית-צורי - את המשימה מטעם ארגונם ידעו, כי המבצע שהוטל עליהם נושא צביון הפגנתי בעיקרו, כמוהו כאות-אזהרה כלפי שליטי לונדון; המעשה היה משום מפנה בדרך המאבק של לח"י: המערכה הועתקה אל מעבר לגבולות המולדת. בחירת החזית שוב לא היתה עתידה להיכפות על הארגון על-ידי המדכאים. אפשר שבאותו פרק זמן לא מנה ארגון לח"י יותר 300-מ חברים, אך מפקדתו הראשית (בהתאם לרעיון שהועלה עוד בחייו של מייסד הארגון, אברהם שטרן - יאיר) גמרה אומר להטיל מוראה על השלטון הבריטי על-ידי פגיעה בכל נקודות-התורפה שלו, בארץ ומחוצה לה. ומכיוון שמלכתחילה לא נרתע ארגון זה ממדיניות הטרור האינדיבידואלי (מדיניות זו מחויבת מציאות לגבי כל מחתרת שמסגרתה מצומצמת), לא היסס מלצוות על הריגת הלורד מוין, שהיה שר בקבינט הבריטי; נהפוך הוא, ככל שירום מעמדו של המוגה מן המסילה, כן יגדל רישומו של המעשה מבחינה תעמולתית ומבחינת הלחץ המופעל על השלטון הזר.

אף שהיה מעשה ההתנקשות נועז ביותר לא נשא אופי של פעולת-התאבדות. שני הצעירים, שקיבלו עליהם את עול השליחות בנפש חפצה, ראו עצמם כעין מחדשי מסורת אהוד בן-גרא. הם נצטוו לתכנן את פרטי הפעולה במקום ולהיעזר במידת האפשר בכוחות הדלים שעמדו לרשות המחתרת במצרים (היו אלה בעיקר חברי לח"י ששירתו בשורות הצבא הבריטי). פעולות העיקוב נעשו בקפדנות וביעילות; מקום-ההתנקשות נבחר ליד ביתו של הלורד בשובו ממשרדו בשעת הצהריים, ואולם הנסיגה לאחר ביצוע המעשה לא עלתה יפה: המתנקשים נתפסו על-ידי שוטר-תנועה מצרי שדלק אחריהם בהימלטם לעבר גשר בולאק. עד היום לא נתחוורו כמה פרטים: למה בחרו לברוח באופניים, במקום במכונית? האם חסרו להם אמצעים, או שהיתה סיבה אחרת לדבר? וכמובן יד גורל היתה בדבר: שוטר-התנועה הגיע למקום בדרך מקרה, במפתיע, ואפשר שאפילו כך היה עולה בידי השניים לעבור את גשר בולאק בזמן אלמלא נפגע אליהו בית-צורי ביריית-אקדח בצלעותיו ונפל ארצה וחברו אליהו חכים נחלץ, מתוך רגש של אחוות-לוחמים, לעזרתו.

משפט שני המתנקשים בלורד מוין, שנערך בימים 10-18 בינואר 1945, היה המפורסם במשפטים שנערכו נגד חברי המחתרות העבריות בתקופת מלחמתן בבריטים. היה לו הד בינלאומי ניכר.

נציגי העיתונות ותחנות-הרדיו בעולם נהרו לקהיר בהמוניהם כדי להשביע בסקירותיהם המפורטות מדיוני בית-המשפט את סקרנותם של מיליוני קוראים ומאזינים. עמידתם האיתנה והנועזת של שני הצעירים העברים עוררה כבוד ועניין בכל מקום. הופעתם הזכירה במידה רבה את דרכם של המורדים האירלנדים, שהתריסו בגלוי כנגד שופטיהם, קראו תגר על שלטון הדיכוי ועוררו בדבריהם אהדה לתנועה האירית הלאומית במדינות קרובות ורחוקות.

מלכתחילה ניסו שני הצעירים להפוך את משפטם למשפט מדיני, כאשר היה באמת ביסודו, שהרי לא במוין הפרט פגעו, אלא בנציג של השלטון הבריטי. למן היום הראשון ביקשו לעשות את כלובם המסורג, בהיותם מוקפים שוטרים מצרים לרוב, בימה פומבית להביע מעליה את השקפותיהם ומטרות מאבקם. הם הפכו מנאשמים למאשימים והוקיעו ללא-רחם את הממשלה הבריטית, שהפרה את הבטחתה החגיגית לעם ישראל לסייע לו בהקמת מולדת, מחדש, ואשר עמדה מנגד בהישפך דמו באירופה.