אין בידינו הגדרה מדויקת, אילו ארצות יש לכלול במסגרת "ארצות המזרח" ואילו קהילות יהודיות יש לצרף למסגרת "היהודים הספרדים" (שאינם "אשכנזים"). בדרך כלל נוהגים לחלק את הקהילות היהודיות בארצות אלו לשלושה סוגים:
א. יהודי ארצות ערב: עיראק, מצרים, סוריה, לבנון, פרס, עדן, תימן, בחרין ואפגאניסטאן.
ב. יהודי הודו, סין וסביבותיהן.
ג. יהודי תורכיה, יוון וסביבותיהן.

לרוב קהילות מזרחיות אלה יש עבר מזהיר המקפל בקרבו תקופות זוהר שנתנו ליהדות הרבה אישים בעלי שיעור-קומה והרבה ערכים רוחניים חשובים, בשטחים שונים. עם הקמת מדינת ישראל נמצאו רוב קהילות אלה בסכנת השמדה וכליה וגזלת רכושם. עוד בינואר 1948 הגיש הקונגרס היהודי העולמי תזכיר מפורט למועצה לענייני כלכלה וחברה של או"ם וביקש לערוך חקירה מיידית על הסכנות האורבות ליהדות חסרת-הגנה זו. לאחר לבטים קשים ופעולות מתוכננות הצליחה הסוכנות היהודית לחסל כמה גלויות ולהעלותם ישראלה.

אין בכוונתנו כאן לתאר את מבצע "קיבוץ גלויות" מבורך זה אשר אין דומה לו בתולדות עמנו, ואף אין בדעתנו לכתוב כאן בפרוטרוט על תולדות קהילות יהודיות אלה. מטרתנו לסקור בצורה תמציתית את מצבן של הקהילות הנזכרות כפי שנמצאו בו מסביב לזמן הקמת מדינת ישראל.

א. יהודי עיראק

מספר היהודים בעיראק לפני הקמת מדינת ישראל הגיע ל- 150,000 נפש. 100,000 יהודים היו מרוכזים בעיר הבירה בגדאד והיתר היו מפוזרים במחוזות: בצרה, עמארה, מנתפק, דיוואניה, כות, חילה, כרבלא, דלים, דיאלה, מוצל, ארבל, סלימאניה וכרכוך. בארבעת המחוזות האחרונים ישבו יהודים כורדים, בני ארץ כורדיסטאן, שהיא מחולקת בין ארבע מדינות: עיראק, סוריה, תורכיה ופרס.

קהילת יהודי בבל היא בעלת עבר מזהיר. מכאן יצאו חכמי התלמוד והגאונים, שאת תורתם אנו שותים עד היום הזה. ממנה יצאו במאתיים השנים האחרונות רבנים גדולים, מחברי ספרים חשובים, שהתחנכו בבית המדרש לרבנים "בית-זלכה" שנוסד בבגדאד בענת ת"ר (1890) על-ידי הרב עבדאללה סומך. בית מדרש זה התפרסם בכל ארצות המזרח, אליו פנו בכל ענייני דת ודין, ממנו יצאו רבנים חשובים אשר שימשו ברבנות במקומות שונים ובכללם גם בארץ-ישראל. בקרב קהילה ותיקה זו התפרסמו גבירים ונדיבים רבים שתרמו הרבה למוסדות צדקה וחסד בבבל ומחוצה לה ואף בארץ-ישראל. כמה ישיבות ובתי-כנסיות בעיר העתיקה בירושלים נבנו מתרומות יהודי בבל. בין עדה זו קמו גם מדינאים דגולים אשר שימשו בתפקידים גבוהים בסנאט ובפרלמנט התורכי והעיראקי, שופטים, עורכי-דין, רופאים, סופרים, משכילים, עיתונאים וכדומה.

יהודי עיראק גילו כשרון מיוחד בענייני מסחר וכלכלה. הם הם אשר פיתחו את סחר המדינה, קשרו קשרים עם ארצות חוץ והזרימו לתוכה הון רב. לפני זמן קצר, כמעט תשעים אחוז של המסחר במדינה היה מרוכז בידי היהודים, הם פתחו שווקים בחו"ל לתוצרת ארצם, ייסדו סניפים באנגליה, הודו אוסטרליה, צרפת, בלגיה, סין, יפן, ארץ-ישראל ומקומות אחרים.

בימי התורכים מצבם של יהודי עיראק היה בדרך כלל טוב ממצב אחיהם בארצות השכנות. גורלם היה מסור בידי ה"וואלי" מושל העיר; אם נשלח להם "וואלי" ישר - הוטב להם, וכאשר בא אליהם "וואלי" רשע - רדף אותם עד חרמה. במלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי עיראק סבל רב. שבעה עשר יהודים נכבדים הוצאו להורג, בגלל עלילות שווא, באכזריות אשר לא תתואר בעט אנוש. עם כיבוש הארץ בידי האנגלים (1917) באה להם הרווחה. הואיל והם עלו בהשכלתם על יתר תושבי הארץ, החלו תופסים לאט לאט עמדות נכבדות בפקידות הממשלתית, בבנקים, ברכבת ובמחלקות אחרות. כמעט כל פקידי הבנקים היו יהודים. במשך כל הזמן הם שמרו אמונים לממשלתם ונמנעו מעשות כל מעשה שיתן פתחון-פה לאויביהם עליהם.

מיום שנוסדה ממלכת עיראק (1922), איבה גלויה נראתה כלפי האזרחים היהודים הנאמנים. מעת אשר קיבלה עיראק עצמאות (1932) הלכה ורבה בה ההסתה: נגד היהודים מצד העיתונות המקומית שהותוותה על-ידי סוכנים נאציים גלויים.

המכה הראשונה לאחר העצמאות הייתה פטור הפקידים היהודיים והחלפתם בפקידים ערביים. פיטורים אלה נעשו בערמה: לכל עשרה פקידים יהודים מפוטרים פיטרו ערבי אחד, לאחר זמן קצר החזירו את אותו ערבי ואילו היהודי נשאר מחוסר עבודה. הממשלה העיראקית החלה פועלת בעקיפין נגד היהודים. היא חוקקה חוקים שהיו מכוונים כביכול לכלל והגשימה אותם אך ורק ביחס ליהודים. בדרך זו הצליחה להגביל את רווחיהם ולהטיל עליהם מסים כבדים.

ההסתה לנאציזם נעשתה לפני מלחמת העולם השניה בגלוי ובאישור הממשלה. המסית והמדיח הנוצרי הנאצי כלים חסון, שערך את העיתון "אל-עאלם אל-ערבי" ("העולם הערבי"). נהג לתרגם יום יום בעיתונו חלק מהספר "מלחמתי" של היטלר. הסתות אלה הלהיבו את ה"שבאב" (הנוער) המוסלמי והם אשר הביאו בכנפיהם את הפוגרום האיום ביוני 1941, בימי מרד ראשיד עלי, אשר בו נשחטו ונספו באכזריות כמאתיים נפש יהודים, עשרות נפצעו, מאות נשדדו לעיני השלטונות באין מושיע.

לפני כמה עשרות שנים הייתה פעילות ציונית מוגברת בעיראק, שהביאה ברכה רבה לארצנו. לפתע פתאום נאסרה הציונות מטעם החוק. כל המורים לעברית מארץ-ישראל גורשו מעיראק. נאסרו לימוד העברית וההיסטוריה הישראלית בבתי-הספר. אסור היה להחזיק ספר או עיתון בשפה העברית. ספר עברי אשר נשלח לבגדאד דרך הדואר - לא נמסר לתעודתו. אף לימודי התנ"ך, המשנה והתלמוד נצטמצמו בכל בתי הספר.

בעת אשר קיבלה עיראק עצמאות, איימו המוסלמים על היהודים לבל ידרשו זכויות-מיעוטים באומרם להם: לאומיים עיראקים אתם, ואין אתם מיעוט. וכל כך הרבו להטיל פחדם עליהם, עד כי היהודים ויתרו על זכותם זו. למרות ויתור זה, שללו מהיהודים את החופש האזרחי שמגיע להם מבחינה בינלאומית ובכל עת היו נתונים להתפרצויות של פוגרומים ונגישות.

מיום שקמה מדינת ישראל, החלה ממשלת עיראק במאסרים המוניים, בעינויים, בגזלת כל הרכוש היהודי הנאמד ב- 300 מיליון דינר לערך, כדי למלא את הגירעון של האוצר שנגרם עקב המלחמה בא"י. כל הפקידים היהודיים פוטרו מטעמי "הגנה על סודות המדינה". בוטלו כל רשיונות היבוא והיצוא לסוחרים יהודיים, שיתקו את כל חיי הכלכלה של היהודים ובמקומם הוקמו חברות ערביות לארגן את הכלכלה הלאומית במדינה. יהודים רבים נכלאו, וביניהם מנכבדי הקהילה. החלה יציאה בלתי-ליגלית דרך איראן לישראל. המחתרת היהודית פעלה במלוא המרץ למען ביצוע משימה חשובה זו שהוכתרה בהצלחה מרובה. ראוי מבצע זה כי תיכתב עליו הערכה מיוחדת ולא להכלילו במאמר תמציתי זה.

בשנת 1950 התירה סו"ס ממשלת עיראק את יציאת היהודים מארצה. המונים מכל ערי עיראק וכורדיסטאן חיסלו את כל אשר להם וחיכו בתור לעליה לישראל. כעבור שנה החרימה ממשלת עיראק את כל רכושם של אלה שעזבו את המדינה ושל אלה שנרשמו להגירה. גזלת הרכוש הייתה מכה קשה מאד ליהודים, שחלק גדול מהם היה בעל רכוש ונכסי דלא-ניידי. יהודים אמידים נהפכו בין-לילה למחוסרי-כל. כל מוסדות הצדקה והחסד של הקהילה היהודית שנתרוקנו עברו לשלטונות. יהודים עשירים אשר קשה היה להם לוותר על רכושם נאלצו להישאר בעיראק. מספרם נאמד היום ב- 6000-5000 נפש. בשנים האחרונות ניתנו להם כמה הקלות אך רובם מחכים ליום שבו יוכלו לחסל את עסקיהם ולנוד למקום אחר. בין אלה רבים לוטשים את עיניהם להשתקע בארצות אירופה ואמריקה. בגלל הגירת היהודים, חיי המסחר במדינה שותקו במידה רבה ביחס לשנים שעברו.

ב. יהודי מצרים

מספר היהודים במצרים לפני הקמת מדינת ישראל נאמד ב- 80,000 נפש. רובם היו מרוכזים בין שני הערים הגדולות קהיר ואלכסנדריה ומיעוטם ביתר הערים והכפרים. כמו לעיראק כן גם לקהילת יהודי מצרים יש עבר מזהיר ואף ממנה יצאו אנשי-שם רבים מסוגים שונים. גם יהודי מצרים שלטו בכל ענפי הכלכלה בארצם, פיתחו את המסחר ואת התעשייה בארץ והביאו לה ברכה רבה.

עד לפני שנים מעטות חיו היהודים בשלום עם שכניהם ומצבם היה טוב מכל יתר אחיהם במדינות ערב. הציונות לא נאסרה שם מטעם החוק. כל יהודי יכול היה להביע את דעתו בחופש גמור ללא הגבלות מיוחדות שליחים רבים באי-כוח המוסדות הלאומיים שלנו נסעו לעתים קרובות לארץ זו ואספו כספים רבים למען בנין הארץ. תנועות נוער לא מעטות נוסדו ופעלו במצרים בגלוי ובאורח חוקי, כמו תנועת הצופים, הצה"ר, המכבי, בית"ר, העברי הצעיר ואחרים. גם עיתונים ציוניים הופיעו במדינה זו, כמו "קדימה", "ישראל", "טריבון ז'ואיב", "אורור", "אל-שמס" ואחרים - כולם פרסמו והגיבו על כל בעיה יהודית, ללא מעצורים מיוחדים.

מיום שנוסדה "הליגה הערבית" רוח אחרת לבשה את ערביי מצרים כדוגמת אותה הרוח שלבשה את ערביי עיראק בעת אשר קיבלו עצמאות. כל הנוער המצרי ואלפי מבוגרים התגייסו ל"מלחמת מצווה" ב"ציונים" וב"ציונות". כל יהודי נראה בעיניהם כ"ציוני". בראש הפורעים עמדו "האחים המוסלמיים" - לאומנים דתיים קיצוניים, ששמו להם למטרה להשתמש באלימות נגד כל מי שאינו מוסלמי. מכתבי איומים נשלחו לנכבדי ועשירי היהודים וסחטו מהם עשרות אלפי לירות. דרישות של פיטורי הפקידים היהודים מכל מחלקות הממשלה ומכל הבנקים, הגבלות בחיי הכלכלה וכיוצא בזה נשמעו בנאומים ואף נתפרסמו בעיתונות המצרית. עמידתם האיתנה של ראש הרבנים הרב חיים נחום אפנדי ז"ל ואישים נכבדים אחרים הועילו רק במקצת.

ביום השני בנובמבר 1945 נערכו בקהיר ובאלכסנדריה התנפלויות גסות על הרובעים היהודיים. רכוש רב נשדד ונשרף, בתי-כנסת וספרי-תורה חוללו, אך הנוער היהודי הדף בגבורה את ההמון הפרוע ולא הצליחו לנגוע גם בנפש. החל מיום ה- 14 במאי 1948, יום הכרזת מדינת ישראל, החלו הפוגרומים ללבוש צורות חמורות יותר. ביום 20 ביוני 1948 נשמעו התפוצצויות אדירות ברובע היהודי הישן של קהיר. בהתפוצצויות אלה נהרגו ארבעים יהודים ונפצעו למעלה משמונים אחרים, בתים רבים נהרסו ורכוש רב נשדד. פוגרומים כאלה קרו בקהיר גם בימים 26-24 ביולי.

ביום 2 באוגוסט אירעו שתי התפוצצויות חזקות במרכז קהיר, שגרמו נזקים גדולים לבניינים יהודיים. צרפתי שחזר מקהיר לפאריז בחודש אוגוסט מסר (לפי סוכנות סט"א) תיאורים מזעזעים על הטרור האנטי-יהודי שהשתולל שם באותו זמן. לפי עדותו:

"פוגרומים, מעשה אלימות מצד ההמון הפרוע, טרור, גזל ושוד - הם מנת חלקם של יהודי מצרים כיום. נוסף על 3 הרבנים שנשחטו באכזריות בבית-המטבחיים נעלמו לפחות 150 יהודים מקהיר ועקבותיהם לא נודעו עד היום הזה. יהודים רבים נמצאו פצועים רציניים ביותר, הממשלה אינה נוקפת אצבע למניעת המהומות ועל-ידי שתיקתה היא מוסיפה עידוד לפורעים.

ב- 20 ביולי התפרצה כנופיה מזוינת לתוך האוטובוסים הציבוריים ברחובות הראשיים בקהיר והורידה את כל הנוסעים האירופיים. היהודים נרצחו בו במקום. הפורעים המצריים ניקרו את עיניהם ואף דקרו אותם בפגיונות. בנוסעים הלא-יהודים לא פגעו, אך כספם וחפציהם נשדדו מהם. המשטרה לא עשתה מאומה למניעת הרצח והשוד. 120 פצועים יהודים ויותר שוכבים בבתי-החולים ורב מספר הפצועים המתרפאים במוסדות רפואיים פרטיים ובבתיהם. דקירות בפגיונות ובסכינים, גזל ושוד בבתים וברחובות, התקפות על מבקרים יהודים ואירופיים בבתי-הקולנוע - הם מעשים בכל יום.

ב- 17 ביולי תקפה כנופיה מזוינת את היהודים שיצאו מבתי הקולנוע "ריבולי" ו"אוריון" במרכזה של קהיר. 20 יהודים נפצעו והועברו לבתי-החולים... ב-26 ביולי נצטוו כל היהודים המתגוררים בשכנות ארמון המלך או משרדים ממשלתיים לפנות את דירותיהם תוך 48 שעות, בשעת הפינוי שדדו המצרים מכל הבא ליד. אחרי רצח היהודי האמריקאי סטיפן האס, והתערבות השגריר האמריקאי התחילו השלטונות לרסן במקצת את השתוללות הכנופיות, התעללות הרוצחים המצריים בגופת האס המת הייתה אכזרית מאד, נוסף על הדקירות המרובות בפגיונות הורידו הרוצחים את אפו ואוזניו וסרסוהו. נמשכים גם מאסרי היהודים ורבים עצירים במחנות הסגר. יש סברה שהפצצת בתי העסק היהודיים בקהיר בוצעה על ידי סוכני הממשלה המצרית" (ראה "דבר ירושלים" מיום י' במנחם-אב תש"ח 15.8.48).

באלול תש"ח (1948) שוב אירעו התפוצצויות חזקות ברובע היהודי של קהיר שבהם נהרגו 20 יהודים ונפצעו למעלה מששים. בטרור שנערך אח"כ נהרגו ונפצעו עשרות יהודים. למעלה מ- 3000 יהודים נעצרו במחנות הסגר (1000 באבו-קיר ו-2000 במדבר) ללא חוק ומשפט, ביניהם אנשים רמי מעלה. הממשלה החרימה 2.5 מיליון לירות מ"חברת הלוואות המסחריות" היהודית כדי לכסות את הפסדיה בהוצאות המלחמה בא"י, מנהיג "האחים המוסלמיים" איים, שמצרים תזרוק את כל יהודיה הימה ואף הזמין את אמריקה שתבוא לאסוף את גוויותיהם. "אחים" אלה הפציצו את משרדיהם הגדולים של העיתונים היומיים "בורס אגיפסיין" ו"אגיפסיין גאזט", משום שמנהליהם ורוב עובדיהם היו יהודים.

לאחר מהפכת החצר וסילוקו של פארוק נעשו הקלות מעטות בזמנו של נאגיב. ראש ממשלה זה גילה לפעמים יחס אוהד לכמה אישים יהודיים ופעם אחת אף ביקר בבית-הכנסת של היהודים. מיום עלות נאצר לשלטון מצבם הלך והחמיר והגיע לשיאו בזמן האחרון כאשר הוא החרים לטובת המדינה את רכושם של כמה עשירים יהודים הנאמד בכמה מיליונים לירות, במסגרת "המהפכה הסוציאליסטית" שיש בדעתו לבצע שם אחרי כשלון האיחוד המצרי-סורי.
בעשרת השנים האחרונות יהודים רבים הצליחו לעזוב את המדינה בדרכים שונות, ליגאלית ובלתי-ליגאלית. ומתוך 80,000 היהודים שנמצאו שם לפני תריסר שנים נשארו היום 13,500 יהודים בלבד.

ג. יהודי סוריה ולבנון

לפני מלחמת העולם השניה נמצאו בסוריה ובלבנון כ- 50,000 יהודים. רובם היו מרוכזים בערים: דמשק, חלב, בירות ומיעוטם מפוזרים במקומות שונים. בימי שלטון הצרפתים נהנו יהודי סוריה ולבנון מחופש גמור ופעלו רבות למען פיתוח ארצם, הן בשטח חיי הכלכלה והן בשטחים אחרים. פעולות ציוניות היו מותרות מטעם החוק ועשרות שליחים נסעו לשם בשם מוסדות לאומיים שונים ואספו כספים רבים למען בנין הארץ. ליהדות זו היה גם ביטאון משלהם בשם "אל-עאלם אל-ישראלי" ("העולם הישראלי"), שעמד על המשמר בכל מה שנוגע ליהודים. מיום אשר קיבלו עצמאות החלו אף הם להתנכר לאזרחיהם היהודיים והרעו להם ככל אשר יכלו. הרדיפה אחרי הציונים והציונות, סחיטות הכספים, שלילת זכויות אזרחיות, העמדת מכשולים בחיי הכלכלה של היהודים - כל אלה נעשו לפי נוסח עיראק.

בראשית תש"ח (1947) הושלך רימון-יד ליד בית הכנסת בבירות. העיתונות המקומית החלה בהסתה נגד היהודים ה"ציוניים". "היד-השחורה" שלחה מכתבי איום לעשירים יהודים רבים וסחטה מהם לא רק כסף, אלא גם "הצהרות" נגד הציונות. פוגרומים רבים אירעו בערים דמשק, חלב (ארם-צובא) ובירות בהם נרצחו ונפצעו יהודים רבים ורכושם נשדד על-ידי אספסוף מוסת. לאט לאט החלה יהדות זו להרגיש כי על גחלים היא יושבת. מצבם הכלכלי הלך ונעשה רע מיום ליום. חלק גדול מהיהודים כאן, בייחוד האמידים שבהם, הצליחו לצאת משם ולבוא להשתקע בארץ-ישראל. לפני כשלושים שנה נמצאו בדמשק כ- 8,000 יהודים. בשנת תש"ה (1945) מספרם ירד עד 2000 נפש, רובם עניים אומללים שחיכו בכיליון עיניים לעלות לארץ-ישראל.

קהילת יהודי חלב, אשר הייתה הקהילה החשובה ביותר בסוריה ומספר יהודיה היה כ-10,000 נפש - אף נתמעטה ונתדלדלה. האספסוף המוסת עשה בהם שפטים והרס בתי-כנסת רבים בעיר. למעלה ממאה וחמישים ספרי-תורה נשרפו. אין יודעים את גורלו של ספר-תורה עתיק יומין הידוע בשם "כתר" שנמצא בעיר זו, ואשר לפי המסורת היה כתוב בכתב ידו של עזרא הסופר, כותב במי זהב על גוויל יקר, ונחשב לנכס רוחני יקר המציאות. בתיה"ס של חברת כי"ח נאלצו להיסגר. בתים רבים נתפסו על-ידי פליטים ערביים מארץ-ישראל. מאות יהודים נאסרו במחנות ריכוז שהוקמו בבעל-בק ובמקומות אחרים. רכושה של "חברת חיים נתנאל" ששוויו כמה מיליונים לירות, ושמילאה תפקיד גדול בחיי הכלכלה של סוריה ושכנותיה - הוחרם בעוון שחברה זו קשורה עם ה"ציונים". מחצית יהודי סוריה הצליחו לעזוב את ארצם ולעלות לישראל, ומתוך 10,000 יהודים שהיו שם לפני הקמת מדינת ישראל נמצאים שם כיום כ- 5000 בלבד.

יהודי הלבנון, אשר מספרם הגיע לפני הקמת מדינת ישראל ל- 6,000 נפש לערך, גם עליהם עברה כוס התרעלה. למרות אהדתו של הפטריארך המרוניטי לציונות וליהדות כאחד. עד ימי ההכרזה על מדינת ישראל מצבם הרוחני של יהודי בירות היה טוב. בבתי-הספר של האליאנס לימדו את השפה העברית. התקיימה שם גם "אגודת המכבי" ואגודות יהודיות אחרות. קהילת בירות נחשבה לקהילה חשובה מאד בסוריה ולבנון, רוב יהודיה עסקו במסחר. בסוף שנת תש"ה פתחה קהילת בירות בית-כנסת גדול בשביל הקייטנים היהודים המרובים שבאו לשם מכל הסביבה מדי שנה בשנה.

מיד לאחר הכרזת מדינת ישראל נאסרו ונכלאו יהודים רבים ונשלחו למחנות הסגר. גם שם נמשכה ההסתה הפרועה, אך בקנה מידה יותר קטן ביחס לארצות ערב אחרות. לפי ההשערה נמצאים כיום בלבנון 7000 יהודים.

ה. יהודי פרס (איראן)

מספר היהודים בפרס (איראן) לפני הקמת מדינת ישראל הגיע ל- 130,000 נפש, מהם:
בטהראן - 35,000 נפש;
בשיראז - 15,000 נ';
איספהאן (הקהילה העתיקה ביותר של איראן) - 10,000;
קרמאנשאה - 3,500;
חמדאן - 3,000

והיתר מפוזרים בערי השדה. קהילת יהודי טבריז, שמנתה כ- 4000 נפש נחרבה כליל עקב עלילת דם. בכורדיסטאן הפרסית נמצאו כ- 12,000 יהודים שרובם ככולם עלו למדינת ישראל.
במשך עשרות שנים חיו יהודי פרס חיי שפלות ודלות שאי-אפשר לתאר במלים. הם נמצאו בסביבה של מוסלמים שיעים קנאים. הם נחשבו כעבדים שמותר היה להתעלל בהם, לגזול את רכושם ללא דין וללא משפט. המוסלמים השיעים חקקו נגדם חוקי השפלה מיוחדים רבים והכריחום לענוד את אות הקלון העשוי מבד צהוב. בגלל חוקים אלה השתמדו למראית עין בשנת 1839 יהודי משהד, אם כי בסתר היו חיי "אנוסים" ושמרו על יהדותם, וקיימו את כל מצוות התורה. כ- 2,000 מהם עלו אח"כ לישראל.

מיום אשר התחילה האליאנס להתעניין בהם (1898) בא שינוי עצום במצבם. ההשכלה אשר הפיחה חברת כי"ח בקרב היהודים רוממה לא רק אותם אלא הביאה ברכה רבה לכל תושבי המדינה. המנהלים והמורים של האליאנס שימשו כעין קונסולים של צרפת הנאורה, התערבו בכל מקרה של עלילה נגדם, הזעיקו את דעת היהדות העולמית להתעניין בגורלם והצליחו להעביר את רוע הגזירה. בתי הספר של חברת כי"ח שימשו מקום מקלס ליהודים בעת פרעות ופוגרומים. הם טיפלו לא רק בחינוך הבנים אלא גם בחינוך הבנות. הם לימדום מלאכות שונות שמהן התפרנסו אח"כ בכבוד.

חלק גדול מיהודי פרס עוסקים במסחר זעיר ואחרים עוסקים במלאכת אמנות ומקצועות חופשיים. נמצאים ביניהם גם רופאים, רוקחים, מהנדסים, מורים וכיוצא באלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בא הקץ להשפעת הכוהנים השיעים בחיי המדינה, רווח גם ליהודים. עם הכרזת בלפור (1917) נוסדה באיראן הסתדרות ציונית שמרכזה היה בטהראן הבירה והיו לה 18 סניפים במקומות שונים. הממשלה הכירה בציונות באורח רשמי. הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית לקח חלק פעיל יחד עם יתר המוסדות של הקהילה במשא ומתן עם הממשלה. בחגיגות שנערכו באיראן לאחר אישור המנדט על ארץ-ישראל על-ידי חבר-הלאומים, השתתפי באורח רשמי באי-כוח הממשלה, צירי הפרלמנט האיראני ונכבדים רבים ואף נשמעו מפיהם דברי ברכות על שהיהודים זכו לשוב לביתם.

בשנים הראשונות שלאחר המלחמה נהגו יהודי איראן להשתתף בקונגרסים הציוניים. שנים מעטות לפני מלחמת העולם השניה נתפוררה ההסתדרות הציונית והופסקה העבודה. המוסלמים הקנאים החלו שוב בהסתה נגדם בהשפעתם של המסיתים העיראקיים. בזמן מלחמת העולם השניה היה כפשע בינם לבין המות.

מיום שנוסדה הליגה הערבית, החלו "האיגודים המוסלמיים האדוקים" בהפגנות סוערות נגד היהודים שתוצאותיהן הרג, גזל ושוד. מצבם של היהודים המתגוררים בערים הסמוכות לעיראק הורע שבעתיים משום שלערביי עיראק יש השפעה גדולה על ערביי איראן.
יש לציין כי ממשלת איראן לא הייתה מעונינת בפוגרומים נגד היהודים בארצה, משום שהיו לה דאגות רבות משלה וידעה, שכל הפגנה אנטי יהודית תיחשב להפגנה אנטי-רוסית. לפיכך ניתנה פקודה מגבוה לדכא ולרסן כל פוגרום. יחס שושלת המלוכה של פהלאווי הנוכחית, אל היהודים הוא טוב.

היום נמצאים באיראן כ- 80,000 יהודים (לעומת 60,000 הנמצאים בישראל). קהילה זו משתדלת להגביר את קשריה עם תרבות ישראל. הברית העברית העולמית פתחה שם כמה כיתות לימוד לשפה העברית בטהראן נוסדה חברה להפצת העברית, המפרסמת ספרים וכתבי-עת עבריים. בשנת תר"ץ (1930) נוסד שם בית ספר עברי חדש, ששפת ההוראה בו היא עברית מודרנית. בטהראן נוסד שבועון ציוני, שנפסק עם הכרזת ארצות ערב מלחמה על ישראל.

באיראן נוסד המרכז לתרבות בשם "כורש כביר" ששם לו למטרה לכנס יהודים לשם הכרת התרבות העברית, הישנה והחדשה. בעשר השנים האחרונות פתח הוא כיתות רבות להנחלת השפה העברית בקרב יהודי פרס, בא בדברים שם מרכזי תרבות יהודיים בעולם ובייחוד בישראל ואף יצר סניף לקונגרס היהודי העולמי בפרס. הוא פתח מועדון שאליו משתייכים צעירים יהודים מתקדמים, סטודנטים, מורים ובעלי מקצועות חופשיים. להם ספריה בת 5000 ספר בעברית, פרסית, צרפתית ואנגלית - כולם בעלי תוכן יהודי. הם יצרו מועדון ספרותי על שם ביאליק ואף עורכים סמינרים שנתיים שהמבקרים בהם נשלחים לביקור של חודשיים בישראל. "כורש כביר" הידק את קשריו עם הברית העברית העולמית. בטהראן בלבד נמצאים 21 כיתות שלומדים בהן עברית ומבקרים בהן 600 תלמידים.

יהודי איראן תופסים מקום נמוך מאד בחיי המדינה.
מצד אחד הם נהנים משוויון זכויות.
ומצד שני אין יהודי יכול להיבחר לפרלמנט על-ידי מוסלמים.

את כל המיעוט היהודי מייצג ציר יהודי אחד בלבד. כמו כן אין היהודי יכול לשמש שופט. השלטונות מצמידים מכשולים רבים, עד שאין אפשרות ליהודי לעבוד בשירות המדינה. הבנק הלאומי אינו מעסיק יהודים כפקידים. בבתי-הספר הממשלתיים אין מקבלים מורים יהודים. מספר היהודים הלומדים בבתי ספר גבוהים מוגבל מאד. באוניברסיטה של טהראן לומדים 100 סטודנטים יהודים בלבד רוב היהודים גרים בגטאות מיוחדות בצפיפות גדולה ובתנאים לא אנושיים.

בעשרים ושלושה בתי הספר של חברת כי"ח בפרס לומדים היום 7500 תלמידים. ב- 38 בתי-ספר שהוקמו ע"י "אוצר התורה" לומדים כיום 4000 תלמידים. ה"ג'וינט" מספק ארוחות, הלבשה וטיפול רפואי ל- 2500 תלמידים. לפי מספרים רשמיים, אחרי קום מדינת ישראל עלו אליה מפרס 34,254 יהודים.

ה. יהודי אפגאניסטאן

במדינה זו השוכנת באסיה התיכונה בין פרס והודו, במשך מאות שנים שימש מקום זה סלע המחלוקת של המדינות הסמוכות. החל מן המאה הי"ח נוצרה שם ממלכה מיוחדת. החל משנת 1929 משל כאן השאח נאדיר חאן.

במקום זה נמצא ישוב יהודי עתיק. לפני כעשרים שנה נמצאו כאן 18,000 יהודים בעלי רמה תרבותית נמוכה, ככל יתר התושבים. במשך כל הזמן נרדפו יהודים אלה עד חרמה, התרכזו בגטו מיוחד שהיה סגור כל הלילה והעלילו עליהם עלילות שונות. בשנת תש"א (1941) גורשו כל יהודי אפגאניסטאן מן הערים והכפרים והוכנסו לשני גטאות בערים כאבול והאראת. בשאר המקומות נאסרה דריסת רגל של יהודי, כל רכוש המגורשים הוחרם. הם הגיעו לשני הגטאות הנ"ל ערומים ומחוסרי כל. במקומות מגוריהם החדשים החלו לעסוק במסחר זעיר ותוך סכנת נפשות.

בשנת תש"ג (1943), השלטונות נשלו אותם מכל עמדותיהם הכלכליות. לפי דרישת הנאצים, שללו מהם את כל זכויותיהם המסחריות. רובם הושלכו לבתי הסוהר העשויים בצורת בורות חשוכים. כמה מהם איבדו את עצמם לדעת. כולם הפכו אח"כ לפושטי-יד ברחובות. כ- 600 מיהודי כאבול הגרו להודו ומשם עברו לארץ-ישראל. היום נשארו שם 4000 יהודים.

ו. יהודי הודו, סין, בורמה, סינגפור וסביבותיהם

הישוב היהודי בהודו הוא מן הקדומים ביותר, ואולי מימי בית ראשון. בזמן מלחמת העולם השניה נמצאו כאן 30,000 יהודים, אשר 80 אחוז מהם היו מרוכזים בעיר בומבי והיתר בערים כלכותה, פונא, קוג'ין, מדראס וערים אחרות. בבומבי ובכלכותה תופסים מקום בראש יוצאי בגדאד אשר הם הרוח החיה במדינה ובידיהם המפתח הכלכלי. לא מעט עשו משפחות ששון, עזרא (בחר), יהודה, גבאי, שבורי ואחרים לשגשוגה של הודו. היה זמן שכל הקהילה היהודית בהודו חיה על חשבון משפחות אלו, אם במשרים ואם בעקיפין. היום אלפי יהודים חיים מפירות מפעלי הצדקה אשר הניחו המשפחות הנזכרות. ועד הקהילות היהודיות בבומבי מאחד את כל העדות ומשמש לפה בפני השלטונות.

קהילות יהודי הודו פתחו בתי ספר עבריים, הקימו בתי דפוס עבריים שבהם נדפסו במשך שנים רבות ספרים (רובם ספרי-קודש) וחוברות ושבועונים בשם: "פרח", "מגיד מישרים", "שושנה", "דורש טוב לעמו", ועוד. עיתונים אלה יצאו בקביעות במשך כמה שנים בערבית ובאותיות עבריות. הם הקימו בתי כנסיות מפוארים ותמכו תמיכה ניכרת בארץ-ישראל ובשדרי"ם אשר ביקרו אותם בקביעות.

ממשלת הודו אשר בראשה עמדו אנשי-תרבות לא הפריעה עד כה את היהודים מלפעול לטובת הציונות ומדינת ישראל, אם כי באופן רשמי לא הכירה עדיין במדינתנו. בבומבי הוקמו ע"י הסוכנות היהודית כיתות לשיעורי-ערב והרצאות בעברית. השפה העברית הוכרה כשפה שניה לבחינות הבגרות והיא נלמדת באוניברסיטאות. "הברית העברית העולמית" פעלה שם לא מעט. שליחיה של אגודה זו פרסמו בשנת 1944 "עמוד עברי" בעיתון "דז'ואיש אדווקיט".

בהודו נמצאים שני שבטים עתיקים: "בני ישראל" שרובם מרוכזים בבומבי; וקהילת יהודי קוצ'ין.

מספרם של "בני ישראל" היה 18,000 נפש. לפי המסורת הם הגיעי לכאן בימי חורבן בית שני. רובם משמשים כפקידים ממשלתיים, חלק מהם בעלי מלאכה והם מומחים לנגרות, למלאכת הטכסטיל ועבודות נמל. עם חלוקת הודו לפאקיסטאן והינדוסטאן, נאלצו כ- 300 מהם לעזוב את פאקיסטאן בגלל רדיפות המוסלמים ועברו לבומבי. כולם גאים ביהדותם. חלק גדול מהם עלה למדינת ישראל.

גם אלף יהודי קוצ'ין עלו כולם לישראל. בסך הכל 25 אחוז מיהודי הודו, על שלוש עדותיה עלו לישראל. היום נשארו בהודו 19,000 יהודים לערך; מהם:
בבומבי - 17,000,
בכלכותה - 1500,
בפונא - 80,
בפארור (צפונית לקוג'ין) - 200,
מדראס - 5 משפחות, ועוד.
עלינו לציין כי הידיעות על מספר היהודים בערי הודו המגיעות אלינו ע"י נוסעים ומוסדות יהודיים אינן יכולות להיות מדויקות משום שהן סותרות זו את זו.

לפי הסטטיסטיקה שהגיעה אלינו בשנה האחרונה, נאמד מספר היהודים:
הודו - 25,400 יהודים,
בורמה - 500;
הונג-קונג - 200,
סין - 250;
סינגאפור - 750;
אינדונזיה - 200;
פאקיסטאן - 400.

רוב היהודים בסין מרוכזים בעיר שנחאי. לפני מלחמת העולם השניה נמצאו בעיר זו 4000 יהודים. בראש קהילה זו עמדו גבירים נכבדים מבגדאד ומהודו. הפירמות של משפחות ששון וחרדון קנו להן כאן מקום קבע.
בזמן מלחמת העולם השניה סבלו יהודי שנחאי סבל רב. אחרי המלחמה התארגנה הקהילה הספרדית מחדש על-ידי מר משה יהודה דנגור, בנו של הרב עזרא דנגור - מי שהיה הרב הראשי של בגדאד.

ז. יהודי תורכיה

לפני ט"ו שנים הגיע מספר היהודים בתורכיה ל- 60,000 נפש.
מהם כ- 40,000 היו מרוכזים בקושטא
12,000 בעיר איזמיר,
והיתר מפוזרים באדיאנופלה, (2500),
ברוסה, אדאנה, אנקרה, קירקל ראלי, צ'ורלו, מילאס, תקירדאג ומקומות אחרים. ברוב ערים אלה היו לפנים קהילות יהודיות גדולות ונשאר מהם מתי מספר.

במשך שנים רבות חיו יהודי תורכיה בתנאים קשים ללא חופש וללא שווי זכויות. פעמים רבות סבלו מעלילות-דם. אף הכרזת החוקה של "התורכים הצעירים" לא הביאה בעקבותיה שינוי ניכר לטובתם. הם שרתו את ארצם בנאמנות, התגייסו לצבא ומלאו אחרי כל ההוראות; אך לשווי זכויות של ממש - לא זכו. המשטר של כמאל אטא-תורק ויורשו עצמת אינונו, אף הוא לא הביא להם הרווחה. ככל יתר המיעוטים הלאומיים דוכא גם המיעוט היהודי. הציונות הוכרזה לבלתי חוקית. השפה העברית נאסרה בכל רחבי המדינה בגלל השפה התורכית "הלאומית". הוטל עליהם מס-רכוש גבוה אשר לא יכלו לפרעו. מס זה רושש אותם עד כי היו נאלצים למכור את מטלטליהם האחרונים ולהפקיר את חנויותיהם. יהודים רבים שלא שילמוהו - נשלחו לעבודות פרך. למרות שלא הוחקו חוקים מיוחדים נגד היהודים בכל-זאת אין חופש ליהודי במדינה זו. הם הרגישו את עצמם כבולים ואסורים. מצבם הכלכלי ירד הרבה בזמן מלחמת העולם השניה. כמדינה מוסלמית, גילתה גם תורכיה אהדה לערביי א"י, אם כי אח"כ חזרה בה והתחילה להתקרב במידה מועטת למדינת ישראל, כאשר ראתה כי מדינה זו עובדה קיימת.

בהשפעתה על "מפלגת הלאום" נתנה הממשלה התורכית לפני כמה שנים הקלות מסוימות לקהילה היהודית. הורשה להם ללמד בבתי הספר שלהם את מקצועות הדת וההיסטוריה הישראלית. בשנת 1945 הכירה הממשלה התורכית בשפה העברית כאחת השפות אשר לימודן חובה בבתי הספר היהודיים. למאות יהודים הרשו לעלות למדינת ישראל. לפתע פתאום שינתה את החלטתה והפסיקה את העלייה.
היום נמצאים בתורכיה 50,000 יהודים, מהם:
באיסטנבול - 40,000 יהודים
ובאיזמיר - 4,000 יהודים.

ח. יהודי יוון

לפני ט"ו שנים נמצאו ביוון כ-20,000 יהודים, שהיו מרוכזים בערים:
אתונה (2000),
סלוניקי (2000) לאריסה ובולו.

עד לפני מלחמת העולם השניה מצבם של יהודי יוון היה טוב. סלוניקי עם 70,000 יהודיה הייתה "עיר ואם בישראל". לקהילה היסטורית זו וקהילות אחרות, היה עבר מזהיר. הן תרמו ליהדות תרומות גדולות. במלחמת העולם השניה נחרבה יהדות סלוניקי עד היסוד. רוב יהודיה הושמדו בתאי הגזים. בתי הכנסיות וספרי התורה העתיקים נשרפו כליל. גם בבתי הקברות שלח האויב את ידו ויחללם. בסוף המלחמה מנתה שארית הפליטה 20,000 יהודים בלבד, שנמצאו בדלות ובחוסר כל. גם ממשלת יוון שקמה אחרי המלחמה העמידה על דרכם מכשולים רבים בדרכים שונות. רוב יהודי יוון עלו אח"כ לישראל והקימו כאן כמה מוסדות ציבוריים משלהם. היישוב "צור משה", הוקם על ידיהם.

ט. יהודי גיברלטר

המתיישבים היהודים הראשונים בגיברלטר היו מגולי ספרד באנגליה. בחוזה אוטרכט משנת 1713, שבו נקבעה גיברלטר למושבת-כתר בריטית ובסיס ימי הצבאי, הוכנס סעיף אנטישמי הקובע, כי

"יהודים וישמעאלים לא יורשו להתיישב ישיבת קבע בגיברלטר או לרכוש בה לעצמם נכסי דלא ניידי".

השלטונות שראו ברכה בישיבת היהודים שם העלימו עין מסעיף זה, ובשנת 1725 נמצאו שם 137 משפחות יהודיות. במשך כל המאה הי"ח היה שם ישוב יהודי
ניכר והייתה תקופה שבה רוב חברי מועצת העיר בגיברלטר היו יהודים!

כאשר נפוצה השמועה שספרד עומדת לכבוש מקום זה, יהודים רבים עזבו את גיברלטר והתיישבו באיטליה, הולנד, אנגליה ומקומות אחרים. בשנת 1781 נערכו פרעות ביהודי גיברלטר. עשרות יהודים נרצחו ובית-הכנסת שלהם נחרב. באמצע המאה הי"ט השתפר מצבם הכלכלי והרוחני. הם בנו בתי-כנסת מפוארים בשם "שער השמים", "נפוצות יהודה" ו"עץ חיים". למרות שמספרם היה קטן הוקם שם בית-דפוס עברי שהתקיים לתצרוכת פנימית.
בשנת 1843 הופיע שם שבועון יהודי בשם "כרוניקה ישראליתה" ונערך ע"י אברהם בן-עטר ועמנואל דלמר. בסוף המאה הי"ט שימש שם כרב ראשי הרב רפאל חיים משה בן נאים בעל הספר "קול תחנה קו טחינה" - שו"ת בעניין טחינת קמח לפסח ברחיים של קיטור (ירושלים תרע"ב). אחריו שימש ברבנות ר' שלמה אלמאליח, שנפטר לפני כמה שנים. 1 2