"דרך כוכב מיעקב" "זה הוא מלך המשיח", - כך דרש עליו רבי עקיבא על שמעון בר-כוכבא, שעמד בראש המרד האחרון נגד הרומאים, אולם משנתן הלה את עיניו בכוחו וגבורתו, והעיז לטעון כלפי שמיא "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו", החלה קרנו לרדת, והיא נגדעה לגמרי כאשר פגע ברבי אלעזר המודעי, "נהרג בן כוזיבה ונלכדה ביתר". היה זה סיום מזעזע ומכאיב למערכה עטורת הוד על קדושת ישראל, כאשר צבאות ישראל יצאו למערכה נגד גזירות השמד.

המקורות שלנו על פרשה זו מועטים הם ביותר, ובמידה שהם מצויים בידינו הם ניתנים להידרש בפנים שונות, ננסה אפוא בשורות הבאות לתאר את מלחמת בר-כוכבא לפי המקורות, ובחינה מדוקדקת תוכיח כי רישומים מוסמכים של בני הדורות ההם, מסייעים למקורות שלנו. יחד עם זאת אנו חוזרים ומדגישים כי לגבינו אין כל צורך בכך, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם, ולא באו הדברים אלא להוציא מלבם של טועים.

מרד בר כוכבא לאחר חורבן הבית השני מהווה המשך למלחמת החשמונאים נגד היוונים בשלהי ימי הבית השני - כך קבע אחד מגדולי החוקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, הוא רבי יצחק אייזיק הלוי בסיפרו "דורות הראשונים" (כרך ראשון חלק שלישי ע' רפ"ט) והוא מוכיח כי מרד בר כוכבא היוה תוצאה של תסיסה ממושכת בין היהודים כנגד נסיונותיהם המחודשים של הרומאים בעלי התרבות היוונית, תושבי סבסטה, להחדיר את מגמות ההתיוונות בבית ישראל.

בראשית ימי מלכותו של אדריינוס, קיסר רומי נוכח לדעת כי אין מזימות מרד בלב היהודים, ואף גילה נכונות להעמיד את היהודים, במעמד שווה ליתר העמים הנתונים לשלטונה של רומי. אדריינוס אף היה נכון להרשות ליהודים לשוב ולבנות את ירושלים אשר שממה מימי החורבן ולבנות שם גם את בית מקדשם אולם "אז רגשו גויים, כל השכנים הרעים מסביב", והלשינו בפני אדריינוס, ובהתאם לדברי המדרש, השתמשו בנוסח ההלשנה של סנבלט החורני בראשית ימי הבית השני: "ידיע ליהוא למלכא, דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושורייא ישתכללון, מנדה בלו והלך לא יתנון". (בראשית רבה פרשה ס"ד). המסיתים שיכנעו אפוא את אדריינוס, כי לאחר שיקום בנין בית המקדש ינסו היהודים להשתחרר מתשלום המסים לרומא.

"ואז נהפך לבו של אדריינוס מן הקצה אל הקצה". הוא שיגר לא"י את נציבו טורנוס-רופוס, והלה החל לבצע את גזירות אדריינוס באכזריות ולרדוף את היהודים בדרכים שונות: כגון גירוש היהודים מארץ ישראל להרחיקם מעל אדמתם, גזירות שמד ואיסורים על המילה, על שמירת השבת, על לימוד התורה ועל טהרת המשפחה. וכל הגזירות הללו נועדו לבולל את היהודים בקרב הגויים, ולא זו בלבד אלא שעלתה במחשבתו להקים במקום המקדש היכל אלילי ליופיטר אלהי רומי, למחות כל זכר לישראל במקום המקודש לו ביותר, וכדי לסמל את בנין העיר החדשה, חרשו הרומאים ביום המיועד לפורעניות, בתשעה באב, את העיר "ונחרשה העיר", וכך קוימו דברי הכתוב "ציון שדה תחרש".

פה ושם אנו מוצאים במקורותינו רמזים לגזירותיו של אדריינוס, עוד לפני מרד בר כוכבא. זכר לאיסור מילה ישנו בברייתא (במס' בבא בתרא ס' ב):

"אמר רבי ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין - ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרין עלינו גזירות קשות, ובטלים ממנו תורה ומצוות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

ג. אלון מסתמך על מאמר זה כדי להוכיח כי עוד לפני גזירות השמד לאחר המרד, הפעיל אדריינוס גזירות בכיוון של "ביטול תורה ומצוות" "לעקירת תורה בינותינו" (תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, ע' 12)

הוכחה לאיסור מילה ישנה גם בתוספתא שבת (פט"ו ה"ט) "המשוך צריך שימול, רבי יהודה אומר משוך לא ימול מפני שהוא מסוכן, אמרו לו הרבה מלו בימי בן כוזיבא והיו להם בנים ולא מתו". ישנם בין החוקרים כגון גריץ הטוען שמשיכת ערלה זו יסודה ברצונם של יהודים שרצו להימלט מתשלום מס האפלייה "פיסקוס יודאיקוס", שהוטל על היהודים לשלם לאוצר השלטון הרומי במקום "מחצית השקל" אולם דרנבורג (משא ארץ ישראל ע' 219) מוכיח ש"משוכים הללו נאנסו בגזירת המילה ולא יכלו להימול אלא בימי נצחונותיו של בר כוכבא".

וכאן לפנינו דוגמא בולטת על נסיונות הסילוף של החוקרים בעלי המגמה החילונית. אחד מסופרי רומי, ספארטיאנוס, שכתב את תולדות חייו של אדרייאנוס, מציין בין גורמי המרד: "בימים ההם יצאו גם היהודים למלחמה על אשר נגזר עליהם שלא לימול", אולם נמצאו סופרים המנסים ללמד זכות על הרומאים, וטוענים כי "גזירת המילה לא היתה מכוונת במישרין נגד היהודים", וכן "לא היתה לו כל כוונה לפגוע בדת ישראל או ביהודים כאומה, אלא היה זה חלק מהאיסור הכללי של סירוס", שהוטל עוד לפני שלטונו של אדריינוס על כל העמים שהיו נתונים לשלטונה של רומא. בימי אדריינוס הועמדה המילה בדרגה אחת עם הסירוס, ובגלל "רגישתם המיוחדת של היהודים" ראו בזה פגם.

הוא הדין ביחס לנסיונו של אדריינוס לחלל את עיר הקודש, ולהקים במקום המקדש היכל ליופיטר. דיון קסיוס, מסופרי רומי, שמידו הגיע אלינו התיאור המפורט ביותר על מלחמת בר כוכבא וגורמיה, מספר כי "משיסד אדריינוס בירושלים עיר חדשה במקום זו שהוחרבה, וקרא לה "איליה קפיטולינה", והקים במקום מקדש האל, מקדש אחר - ליופיטר, הביא הדבר לידי פולמוס לא קטן ולא קצר זמן". בראשונה נתרגזו היהודים בראותם "נכרים נוחלים את עירם ופולחנות זרים קונים בה שבות, אולם הם שקטו כל זמן ששהה אדריינוס במצרים ו(גם) כשחזר לסוריה", הם הסתפקו בכך "שהכינו בכוונה כלי נשק רעים שהוזמנו מידם, למען ייפסלו אלה ואז יוכלו לשמרם לעצמם, אך משהתרחק אדריינוס מיד פשעו (ברומאים) בגלוי".

כך ראה את הדברים אחד הסופרים הקרובים ביותר לדור ההוא, אולם מלמדי הזכות על הרומאים, שחוקרים בישראל הושפעו מהם, טוענים כי אדריינוס "לא חשב בזה לא דברים מדיניים ולא דברים דתיים, כי אם פקד לעשות מקום לאנשי הצבא כמו שעשה לפני זה ואחרי זה, גם אצל הרהריין, ואצל הדאנוי וגם באפריקה", והם אינם מבחינים בכוונתו של השליט הרומאי להציב "שיקוץ משומם במקום המקדש, למחות את שם ירושלים ולשנות שמה לשם אליל".

לעומת השערות אלו קובע רבי יצחק אייזיק הלוי בעל "דורות הראשונים" בבטחה כי היו אלו גזירות שמד שגזרו על היהודים שלא ימולו את בניהם, ולא ישמרו את השבת, וכן לבטל את טהרת הנשים. "הרומאים היו שומרים את צעדי הנשים ושמו להן מארבים שלא יטהרו לבעליהן". כתוצאה מזה היו מכשולים רציניים בדיני טהרה, ועל תקופה זו הורה רבי ישמעאל "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (דורות הראשונים חלק ראשון כרך שלישי ע' רצ"ב).

כל הנסיונות "ללימוד זכות" נדחים גם ע"י ג' אלון בספרו הנ"ל (ע' 13) כ"תמימות יתרה", שכן אדריינוס "ידע יפה את המציאות היהודית, ואת תוצאותיהן של גזירות כגון אלו".

אין אפוא כל פלא כי בעקבות הגזרות הללו "כאשר קמו אויביו לקחת את נפשו, לקחת את נשמת האומה, ולאבד כל זכר למו, כי יתבולל ישראל בעמים", ועל כן גם "מבלי אשר הכינו עצמם בני ישראל למלחמה, ומבלי אשר נועצו עם ראשי חכמי הדור, וגם באין אומר ודברים יצא הלהב מעצמו והמלחמה באה ונהיתה".

מן הדין לציין את עמדתו המיוחדת של רבי יואל טייטלבוים מסטאמאר שחיבר את ספרו "ויואל משה" לבירור ענין שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה, ובספרו זה הוא מקדיש מקום נרחב לפרשת בר כוכבא. אף הוא טוען כי:

"בן כוזיבא היה איש קדוש ונורא וראוי לנבואה בכל המידות שחשב הרמב"ם ז"ל (ע' ע"ג), ועל כן "היו מחז"ל כגון רבי עקיבא, שראו בו את מלך המשיח" "ובתקופה זו היתה להם הצלחה נפלאה (ע' פ"ז), אך מכיון "שעשו פעולות ליקח לעצמם גאולה וממשלה טרם הזמן הראוי, נכשלו ע"י זה בפורענות קשה ומרה עד מאוד, השי"ת ישמרנו" (ע' נ"ו) "ולולא החטא הזה היו בבחינת זכו אחישנה, והיה אז מציאות לגאולה".

כלפי דברי המדרש (בראשית רבה פרשה ס"ד) "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש", הוא שואל מדוע נקראה מלכות הרשעה, והוא מפרש שאילו "היה נבנה אז בית המקדש טרם ביאת המשיח, היה סכנה גדולה לישראל", ורק מפני שאדריינוס חזר בו "ולא נבנה בית המקדש בימים ההם, אז יצאנו בשלום" (ע' קי"ב).

פעולות מרד ראשונות נגד הרומאים

המרד לא פרץ בבת אחת. בראשונה נתארגנו המורדים לפלוגות קטנות שהיו מתקיפות את הרומאים בפעולות של "פגע וברח" הן פעולות המלחמה הנקראות בימינו מלחמת גרילה. זכר לדבר גם בגמרא (ע"ז כ"ה ע"ב) על תנועה של ליסטים בא"י: מעשה בתלמידי רבי עקיבא "שהיו הולכים לכזיב ופגעו בהם ליסטים", ומכיון שנהגו כבוד בתלמידי רבי עקיבא, ישנה דעה שהיו אלה מפלוגות הגרילה נגד הרומאים. אף במדרש איכה רבתי (פרק ג) אנו מוצאים סיפור על בנו של רבי חנינא בן תרדיון ש"נתחבר לליסטים", ולאחר שגילה את סודותיהם "הרגוהו ומלאו את פיו בעפר וצרורות", יתכן כי גם פרשה זו קשורה לאותה תנועה של ליסטים. בכל אופן ברור כי עוד לפני שפרץ המרד הגלוי בהנהגת בר כוכבא היתה ניכרת תסיסה בציבור כנגד גזירות השמד של הרומאים.

וכאן משתלבים דבריו של הסופר הרומאי קסיוס על ההכנות למרד. פלוגות הגרילה שהתארגנו נגד הרומאים

"לא נועזו לצאת לקראת הרומאים במערכה, אבל תפשו את היישובים הטובים ביותר המדינה, וביצרום בחומות ובמחילות מתחת לפני הקרקע, למען יוכלו למצוא מקלט בהם בשעת הצורך, גם למען הבטיח לעצמם דרכי חיבור חשאיות מתחת לאדמה. במחילות אלה נקבו ארובות עד פני הקרקע, למען יחדרו בעדן האור והאויר"

היו אלו אפוא הכנות מדוקדקות לקראת המרד הגלוי שהוכרז ע"י בר כוכבא.

שמו של מפקד המרד

תעלומה אפפה במשך דורות רבים את שמו של המפקד העליון שעמד בראש המורדים. במקורות שלנו הוא מכונה בר כוזיבא או בן כוסיבא, ובצורה זו הוא מופיע גם באגרותיו שנתגלו בעשר השנים האחרונות במערות מדבר יהודה. בזכות קריאתו של רבי עקיבא "דרך כוכב מיעקב", דבק בו הכינוי בר כוכבא, וכך הוא נזכר במרבית המקורות הנכריים מהימים ההם.

המקור היהודי היחידי, מזמנים קדומים כמובן, שהוא נזכר בשם בר כוכבא, הוא כתב יד של הש"ס מינכן, ב"סדר עולם" אך בדרך כלל הוא נזכר בשם בר כוזיבא. אף המטבעות שנטבעו בימיו נקראות בתוספתא המובאת גם בגמרא (ב"ק צ"ז ע"ב) "מעות כוזביות ירושלמיות".

בשעתו לא היתה כל וודאות ביחס לשמו הפרטי, שאינו נזכר במרבית המקורות, בהן מסופר על המרד ודיכויו. החוקרים בדורות האחרונים הניחו ששמו שמעון, על יסוד המטבעות שנתגלו, "ואחר אולם הרגיש בכך אחד ממפרשי המדרשים. בפירושו לדברי "מדרש איכה" (פ"ה ה') לגבי שני האחים בכפר חרובה "שלא היו מניחים רומאי שעבר עליהם" ,שלא היו הורגים אותו "ואחר כך אמרו זה לזה, עיקרו של דבר נביא את כלילו של אדריינוס ונשימהו בראשו של שמעון", מוסיף ר' יששכר כץ, בעל מתנות כהונה: "נצא לחוץ ונהרוג כולם עד שניקח כתר המלך ונשים אותו על ראש שמעון, והוא היה הראש שלהם" ,ודבריו אלה של בעל "מתנות כהונה" אושרו גם באגרותיו של בר כוכבא שנתגלו במערות מדבר יהודה, מאות שנים לאחריו. (יש להוסיף שגירסאות אחדות במדרש שוללות פירוש זה).

לא נוכל במאמרנו זה להכנס לבירור השיטות השונות בדבר זמנה של המלחמה והמשכה. האריך בזה רי"א הלוי בספרו "דורות הראשונים" (חלק ראשון כרך ג' פרקים כ"ט - ל"ח), ובין היתר הוא מוכיח את דיוקם של המקורות שלנו, ושולל את דברי המגיהים לסוגיהם, אולם נציין כיצד נמשך אחד מחוקרי ישראל המשכילים, הוא שי"ר, אחר דברי הנכרים שניסו להקטין את ערכו של המרד. לדעתו לא חשבו הרומאים את "המלחמה הזאת לדבר גדול כל כך, עד שהיה ראוי להם לדקדק על זמנה וענינה". מאידך יש להזכיר את דבריו של אחד מגדולי חוקרי תולדות רומי, הוא מומסן, שאיננו מנסה כלל לצמצם את ערך המרד, ומאשר כי "בכל ימי קיסרי רומא, אין דוגמא למרד הזה לא בתוקפו ולא באורך ימי המלחמה" ואף קסיוס מספר כי כשהודיע אדריינוס על דיכוי המרד לא סיים בנוסח המקובל "לי ולחיילותי שלום", שכן אבדות כבדות היו לו.

ארבע תקופות למרד

ארבע תקופות בניהול קובע הלוי בספרו (ע' 589). התקופה הראשונה מלחמת גרילה, שבה היו ידי המורדים על העליונה, ואף תגבורת הצבא הרומי שהגיעה מסוריה, נוצחה על ידם. התקופה השניה תקופת "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". בתקופה זו נכבשה ירושלים ע"י המורדים בראשות שמעון בר כוכבא. בתקופה השלישית הצליחו הרומאים לדחוק את המורדים לעבר ביתר, והתקופה הרביעית היא מצור ביתר ונפילתה.

בר כוכבא הצליח לאסוף אל תחת דגלו קרוב לחצי מיליון חיילים, כולם אנשי חיל וגיבורי מלחמה. על מבחני הכוח שהיה עורך לחייליו אנו מוצאים במדרש איכה רבתי (פרשה ב' ה') שלא היה מקבל כחייל אלא צעיר שהיה מפגין אומץ לבו ומקטע בעצמו את אצבעו. לאחר שחכמים פנו אליו באזהרה "עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין", קבע בר כוכבא מבחן אחר ו"כל מי שרוכב על סוס ואינו עוקר ארז בלבנון, לא נכלל באסטרטיה שלו", ואז נוספו לו מאתיים אלף חיילים נוספים.

היתה זו תקופת הזוהר למרד בר כוכבא, ובתקופה זו, במשך השנתיים וחצי שבר כוכבא מלך בירושלים כדברי הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"ב), הוא הזמן אשר בר כוכבא "כבש אז את ירושלים מידי הרומאים וישב בה, ויכונן שם ממשלת ישראל עד כי גם חקק מטבעות על שמו". את העובדה כי ירושלים היתה בידי בר כוכבא, - קובע הלוי על פי דברי רש"י (למס' ב"ק צ"ז ע"ב), המפרש את דברי התוספתא "היו לו מעות כוזביות ירושלמיות" "כוזביות-מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו", ורש"י מדגיש שוב "והכי גרסינן כוזביות ירושלמיות", ואותן המטבעות הנזכרות במשנתנו, הן המטבעות אשר בידינו, וחרות עליהן מצד אחד, "שמעון נשיא ישראל" ומצד שני "שנה אחת לגאולת ישראל", או שנה ב', ומהן שחרות עליהן "לחרות ירושלים" (ר' מלחמת בר כוכבא לש. ייבין ע' 81).

רי"א הלוי קובע בבטחה "אם כי החשו מזה מקורי הרומאים מלאמר בדברים מפורשים", הרי אין לו כל ספק כי

"בתקופה שיד המורדים היתה תקיפה, והרומאים פחדו להיכנס אתם לקרב, הלא דבר מובן מעצמו הוא כי בזמן ההוא היה ראשית דרכם לקחת את ירושלים מידי עריצי גויים, אשר תוכו לרגליהם בעת ההיא"

אמנם סופרי רומי מתעלמים מכיבושה של ירושלים בידי היהודים המורדים, וכדברי רי"א הלוי, הרי

"סופרי הרומים לא רצו לפרסם זה, בהיות הדבר לבושת גבורת הרומיים וממשלתם בארץ, וגם בשעתו עשה הדבר רושם רע בכל הארץ"

ויש שהתעלמו מזה כי ייחשו לגמרי מכל ההצלחה אשר האירה לפניה בתחילה, כי כל דבריהם אינם, כי אך צרותיהם של ישראל (ע' 632 הערה פ"ה).

בתקופה זו החל בהכנות לחידוש בנין בית המקדש, אף ישנה דעה כי האוצרות המסומנים במגילת הנחושת, שנתגלתה לאחרונה בשטח הירדני, הם נדבות היהודים לבנין המקדש.

המערכה לא הצטמצמה ביהודה לבד, היו אמנם חוקרים כגון א' ה' וויס בספרו "דור דור ודורשיו" וז' פראנקל בספרו "דרכי המשנה", ולאחרונה גם א. ביכלר, הטוענים שכל עצמה של המערכה לא חרגה מעבר לגבולותיה של יהודה, להוציא את הגליל ועבר הירדן. עיקר הוכחותיהם מבוססות על דבריו של הסופר הרומאי קסיוס, המזכיר את יהודה בלבד "משהיתה כל יהודה במרקחה", אולם רי"א הלוי וכן ג' אלון באו והוכיחו (שם ע' 23) מתוך רמזים במקורות שלנו כי "המלחמה לא נצטמצמה ביהודה מכל וכל בין בגליל ובין בשטחים מסוימים של עבר הירדן, אירעו מעשי מרדנות ותגרות" ואף כאן נתאשרו דבריהם באגרות שנתגלו במדבר יהודה.

דבר זה אף מוכח במקצת מן המספר הרב של הספרים והמצודות שנכבשו לפי עדותו של דיו קסיוס בידי הרומאים "חמישים ממבחר עריהם הבצורות, ותשע מאות ושמונים וחמשה מחשובי יישוביהם נהרסו עד היסוד" שקשה לצמצם את כולם ביהודה.

המערכה התפשטה אפוא גם מחוץ לארץ יהודה, וכדברי קסיוס, נוכחו גם הרומאים כי :

"היהודים מכל קצווי העולם מתגעשים מתאספים ומסבים רעה רבה לרומאים, בגלוי ובסתר, ונכרים רבים שנמשכו אחר מקסם שלל, עושים יד אחת אתם, וכי כל העולם כביכול מתמוטט, שיגר אדריינוס נגדם את טובי מצביאיו ובראשם יוליוס סווירוס, ההיפרכוס, שקרא לו מבריטניה למען הפקידו על המלחמה ביהודים".

גם הלה "לא הרהיב עוז בנפשו להתנפל עליהם (על היהודים) בהיותם מקובצים, כי ראה את מספרם העצום ואת התגוננותם המיואשת", ושלטונו של בר כוכבא היה נכון אפוא במרבית חלקי הארץ.

בר כוכבא דואג לאספקת ארבעת המינים

בסערת הקרב לא שכחו חיילי בר כוכבא את צרכי השעה, וכאשר התקרבו ימי הסוכות דאג המפקד העליון להספקת אתרוגים ולולבים לחייליהם. בחפירות שנערכו בשנת תש"ך במערות נחל חבר נתגלתה אגרת שבו פונה בר כוכבא לאדם בשם יהודה בר מנשה, הנמצא בקרית ערביה, ומטיל עליו את אספקת ארבעת המינים לחייליו.

המכתב עצמו נכתב ארמית כדלהלן:

"שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה שלחתי לך תרי חמרין די תשלח עמהן (תר) גברין לות יהונתן בר בעין ולות מסבלה די יעמרן וישלחן למחניה לותך ללבין ואתרגין. ואת שלח אחרנין מלותך וימטון לך הדסין וערבין ותקן יתהן ושלח יתהן למחניה... הוא שלם"