מלחמת בר כוכבא בראי הדורות

בצלאל לנדוי

מחניים נ"ט תשכ"א



תקציר: המאמר עוסק בהשלמת תמונת המרד, ההכנות למרד ותקופת השלטון של בר כוכבא על ירושלים, מתוך מקורות תלמודיים ומאוחרים, ומתוך היסטוריונים בני התקופה.

מילות מפתח: היסטוריה יהודית, ר' עקיבא, מלחמה, משיח, תולדות ישראל.

"דרך כוכב מיעקב" "זה הוא מלך המשיח", - כך דרש עליו רבי עקיבא על שמעון בר-כוכבא, שעמד בראש המרד האחרון נגד הרומאים, אולם משנתן הלה את עיניו בכוחו וגבורתו, והעיז לטעון כלפי שמיא "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו", החלה קרנו לרדת, והיא נגדעה לגמרי כאשר פגע ברבי אלעזר המודעי, "נהרג בן כוזיבה ונלכדה ביתר". היה זה סיום מזעזע ומכאיב למערכה עטורת הוד על קדושת ישראל, כאשר צבאות ישראל יצאו למערכה נגד גזירות השמד.

המקורות שלנו על פרשה זו מועטים הם ביותר, ובמידה שהם מצויים בידינו הם ניתנים להידרש בפנים שונות, ננסה אפוא בשורות הבאות לתאר את מלחמת בר-כוכבא לפי המקורות, ובחינה מדוקדקת תוכיח כי רישומים מוסמכים של בני הדורות ההם, מסייעים למקורות שלנו. יחד עם זאת אנו חוזרים ומדגישים כי לגבינו אין כל צורך בכך, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם, ולא באו הדברים אלא להוציא מלבם של טועים.

מרד בר כוכבא לאחר חורבן הבית השני מהווה המשך למלחמת החשמונאים נגד היוונים בשלהי ימי הבית השני - כך קבע אחד מגדולי החוקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, הוא רבי יצחק אייזיק הלוי בסיפרו "דורות הראשונים" (כרך ראשון חלק שלישי ע' רפ"ט) והוא מוכיח כי מרד בר כוכבא היוה תוצאה של תסיסה ממושכת בין היהודים כנגד נסיונותיהם המחודשים של הרומאים בעלי התרבות היוונית, תושבי סבסטה, להחדיר את מגמות ההתיוונות בבית ישראל.

בראשית ימי מלכותו של אדריינוס, קיסר רומי נוכח לדעת כי אין מזימות מרד בלב היהודים, ואף גילה נכונות להעמיד את היהודים, במעמד שווה ליתר העמים הנתונים לשלטונה של רומי. אדריינוס אף היה נכון להרשות ליהודים לשוב ולבנות את ירושלים אשר שממה מימי החורבן ולבנות שם גם את בית מקדשם אולם "אז רגשו גויים, כל השכנים הרעים מסביב", והלשינו בפני אדריינוס, ובהתאם לדברי המדרש, השתמשו בנוסח ההלשנה של סנבלט החורני בראשית ימי הבית השני: "ידיע ליהוא למלכא, דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושורייא ישתכללון, מנדה בלו והלך לא יתנון". (בראשית רבה פרשה ס"ד). המסיתים שיכנעו אפוא את אדריינוס, כי לאחר שיקום בנין בית המקדש ינסו היהודים להשתחרר מתשלום המסים לרומא.

"ואז נהפך לבו של אדריינוס מן הקצה אל הקצה". הוא שיגר לא"י את נציבו טורנוס-רופוס, והלה החל לבצע את גזירות אדריינוס באכזריות ולרדוף את היהודים בדרכים שונות: כגון גירוש היהודים מארץ ישראל להרחיקם מעל אדמתם, גזירות שמד ואיסורים על המילה, על שמירת השבת, על לימוד התורה ועל טהרת המשפחה. וכל הגזירות הללו נועדו לבולל את היהודים בקרב הגויים, ולא זו בלבד אלא שעלתה במחשבתו להקים במקום המקדש היכל אלילי ליופיטר אלהי רומי, למחות כל זכר לישראל במקום המקודש לו ביותר, וכדי לסמל את בנין העיר החדשה, חרשו הרומאים ביום המיועד לפורעניות, בתשעה באב, את העיר "ונחרשה העיר", וכך קוימו דברי הכתוב "ציון שדה תחרש".

פה ושם אנו מוצאים במקורותינו רמזים לגזירותיו של אדריינוס, עוד לפני מרד בר כוכבא. זכר לאיסור מילה ישנו בברייתא (במס' בבא בתרא ס' ב):
"אמר רבי ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין - ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרין עלינו גזירות קשות, ובטלים ממנו תורה ומצוות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
ג. אלון מסתמך על מאמר זה כדי להוכיח כי עוד לפני גזירות השמד לאחר המרד, הפעיל אדריינוס גזירות בכיוון של "ביטול תורה ומצוות" "לעקירת תורה בינותינו" (תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, ע' 12)

הוכחה לאיסור מילה ישנה גם בתוספתא שבת (פט"ו ה"ט) "המשוך צריך שימול, רבי יהודה אומר משוך לא ימול מפני שהוא מסוכן, אמרו לו הרבה מלו בימי בן כוזיבא והיו להם בנים ולא מתו". ישנם בין החוקרים כגון גריץ הטוען שמשיכת ערלה זו יסודה ברצונם של יהודים שרצו להימלט מתשלום מס האפלייה "פיסקוס יודאיקוס", שהוטל על היהודים לשלם לאוצר השלטון הרומי במקום "מחצית השקל" אולם דרנבורג (משא ארץ ישראל ע' 219) מוכיח ש"משוכים הללו נאנסו בגזירת המילה ולא יכלו להימול אלא בימי נצחונותיו של בר כוכבא".

וכאן לפנינו דוגמא בולטת על נסיונות הסילוף של החוקרים בעלי המגמה החילונית. אחד מסופרי רומי, ספארטיאנוס, שכתב את תולדות חייו של אדרייאנוס, מציין בין גורמי המרד: "בימים ההם יצאו גם היהודים למלחמה על אשר נגזר עליהם שלא לימול", אולם נמצאו סופרים המנסים ללמד זכות על הרומאים, וטוענים כי "גזירת המילה לא היתה מכוונת במישרין נגד היהודים", וכן "לא היתה לו כל כוונה לפגוע בדת ישראל או ביהודים כאומה, אלא היה זה חלק מהאיסור הכללי של סירוס", שהוטל עוד לפני שלטונו של אדריינוס על כל העמים שהיו נתונים לשלטונה של רומא. בימי אדריינוס הועמדה המילה בדרגה אחת עם הסירוס, ובגלל "רגישתם המיוחדת של היהודים" ראו בזה פגם.

הוא הדין ביחס לנסיונו של אדריינוס לחלל את עיר הקודש, ולהקים במקום המקדש היכל ליופיטר. דיון קסיוס, מסופרי רומי, שמידו הגיע אלינו התיאור המפורט ביותר על מלחמת בר כוכבא וגורמיה, מספר כי "משיסד אדריינוס בירושלים עיר חדשה במקום זו שהוחרבה, וקרא לה "איליה קפיטולינה", והקים במקום מקדש האל, מקדש אחר - ליופיטר, הביא הדבר לידי פולמוס לא קטן ולא קצר זמן". בראשונה נתרגזו היהודים בראותם "נכרים נוחלים את עירם ופולחנות זרים קונים בה שבות, אולם הם שקטו כל זמן ששהה אדריינוס במצרים ו(גם) כשחזר לסוריה", הם הסתפקו בכך "שהכינו בכוונה כלי נשק רעים שהוזמנו מידם, למען ייפסלו אלה ואז יוכלו לשמרם לעצמם, אך משהתרחק אדריינוס מיד פשעו (ברומאים) בגלוי".

כך ראה את הדברים אחד הסופרים הקרובים ביותר לדור ההוא, אולם מלמדי הזכות על הרומאים, שחוקרים בישראל הושפעו מהם, טוענים כי אדריינוס "לא חשב בזה לא דברים מדיניים ולא דברים דתיים, כי אם פקד לעשות מקום לאנשי הצבא כמו שעשה לפני זה ואחרי זה, גם אצל הרהריין, ואצל הדאנוי וגם באפריקה", והם אינם מבחינים בכוונתו של השליט הרומאי להציב "שיקוץ משומם במקום המקדש, למחות את שם ירושלים ולשנות שמה לשם אליל".

לעומת השערות אלו קובע רבי יצחק אייזיק הלוי בעל "דורות הראשונים" בבטחה כי היו אלו גזירות שמד שגזרו על היהודים שלא ימולו את בניהם, ולא ישמרו את השבת, וכן לבטל את טהרת הנשים. "הרומאים היו שומרים את צעדי הנשים ושמו להן מארבים שלא יטהרו לבעליהן". כתוצאה מזה היו מכשולים רציניים בדיני טהרה, ועל תקופה זו הורה רבי ישמעאל "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (דורות הראשונים חלק ראשון כרך שלישי ע' רצ"ב).

כל הנסיונות "ללימוד זכות" נדחים גם ע"י ג' אלון בספרו הנ"ל (ע' 13) כ"תמימות יתרה", שכן אדריינוס "ידע יפה את המציאות היהודית, ואת תוצאותיהן של גזירות כגון אלו".

אין אפוא כל פלא כי בעקבות הגזרות הללו "כאשר קמו אויביו לקחת את נפשו, לקחת את נשמת האומה, ולאבד כל זכר למו, כי יתבולל ישראל בעמים", ועל כן גם "מבלי אשר הכינו עצמם בני ישראל למלחמה, ומבלי אשר נועצו עם ראשי חכמי הדור, וגם באין אומר ודברים יצא הלהב מעצמו והמלחמה באה ונהיתה".

מן הדין לציין את עמדתו המיוחדת של רבי יואל טייטלבוים מסטאמאר שחיבר את ספרו "ויואל משה" לבירור ענין שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה, ובספרו זה הוא מקדיש מקום נרחב לפרשת בר כוכבא. אף הוא טוען כי:
"בן כוזיבא היה איש קדוש ונורא וראוי לנבואה בכל המידות שחשב הרמב"ם ז"ל (ע' ע"ג), ועל כן "היו מחז"ל כגון רבי עקיבא, שראו בו את מלך המשיח" "ובתקופה זו היתה להם הצלחה נפלאה (ע' פ"ז), אך מכיון "שעשו פעולות ליקח לעצמם גאולה וממשלה טרם הזמן הראוי, נכשלו ע"י זה בפורענות קשה ומרה עד מאוד, השי"ת ישמרנו" (ע' נ"ו) "ולולא החטא הזה היו בבחינת זכו אחישנה, והיה אז מציאות לגאולה".
כלפי דברי המדרש (בראשית רבה פרשה ס"ד) "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש", הוא שואל מדוע נקראה מלכות הרשעה, והוא מפרש שאילו "היה נבנה אז בית המקדש טרם ביאת המשיח, היה סכנה גדולה לישראל", ורק מפני שאדריינוס חזר בו "ולא נבנה בית המקדש בימים ההם, אז יצאנו בשלום" (ע' קי"ב).

פעולות מרד ראשונות נגד הרומאים
המרד לא פרץ בבת אחת. בראשונה נתארגנו המורדים לפלוגות קטנות שהיו מתקיפות את הרומאים בפעולות של "פגע וברח" הן פעולות המלחמה הנקראות בימינו מלחמת גרילה. זכר לדבר גם בגמרא (ע"ז כ"ה ע"ב) על תנועה של ליסטים בא"י: מעשה בתלמידי רבי עקיבא "שהיו הולכים לכזיב ופגעו בהם ליסטים", ומכיון שנהגו כבוד בתלמידי רבי עקיבא, ישנה דעה שהיו אלה מפלוגות הגרילה נגד הרומאים. אף במדרש איכה רבתי (פרק ג) אנו מוצאים סיפור על בנו של רבי חנינא בן תרדיון ש"נתחבר לליסטים", ולאחר שגילה את סודותיהם "הרגוהו ומלאו את פיו בעפר וצרורות", יתכן כי גם פרשה זו קשורה לאותה תנועה של ליסטים. בכל אופן ברור כי עוד לפני שפרץ המרד הגלוי בהנהגת בר כוכבא היתה ניכרת תסיסה בציבור כנגד גזירות השמד של הרומאים.

וכאן משתלבים דבריו של הסופר הרומאי קסיוס על ההכנות למרד. פלוגות הגרילה שהתארגנו נגד הרומאים
"לא נועזו לצאת לקראת הרומאים במערכה, אבל תפשו את היישובים הטובים ביותר המדינה, וביצרום בחומות ובמחילות מתחת לפני הקרקע, למען יוכלו למצוא מקלט בהם בשעת הצורך, גם למען הבטיח לעצמם דרכי חיבור חשאיות מתחת לאדמה. במחילות אלה נקבו ארובות עד פני הקרקע, למען יחדרו בעדן האור והאויר"
היו אלו אפוא הכנות מדוקדקות לקראת המרד הגלוי שהוכרז ע"י בר כוכבא.

שמו של מפקד המרד
תעלומה אפפה במשך דורות רבים את שמו של המפקד העליון שעמד בראש המורדים. במקורות שלנו הוא מכונה בר כוזיבא או בן כוסיבא, ובצורה זו הוא מופיע גם באגרותיו שנתגלו בעשר השנים האחרונות במערות מדבר יהודה. בזכות קריאתו של רבי עקיבא "דרך כוכב מיעקב", דבק בו הכינוי בר כוכבא, וכך הוא נזכר במרבית המקורות הנכריים מהימים ההם.

המקור היהודי היחידי, מזמנים קדומים כמובן, שהוא נזכר בשם בר כוכבא, הוא כתב יד של הש"ס מינכן, ב"סדר עולם" אך בדרך כלל הוא נזכר בשם בר כוזיבא. אף המטבעות שנטבעו בימיו נקראות בתוספתא המובאת גם בגמרא (ב"ק צ"ז ע"ב) "מעות כוזביות ירושלמיות".

בשעתו לא היתה כל וודאות ביחס לשמו הפרטי, שאינו נזכר במרבית המקורות, בהן מסופר על המרד ודיכויו. החוקרים בדורות האחרונים הניחו ששמו שמעון, על יסוד המטבעות שנתגלו, "ואחר אולם הרגיש בכך אחד ממפרשי המדרשים. בפירושו לדברי "מדרש איכה" (פ"ה ה') לגבי שני האחים בכפר חרובה "שלא היו מניחים רומאי שעבר עליהם" ,שלא היו הורגים אותו "ואחר כך אמרו זה לזה, עיקרו של דבר נביא את כלילו של אדריינוס ונשימהו בראשו של שמעון", מוסיף ר' יששכר כץ, בעל מתנות כהונה: "נצא לחוץ ונהרוג כולם עד שניקח כתר המלך ונשים אותו על ראש שמעון, והוא היה הראש שלהם" ,ודבריו אלה של בעל "מתנות כהונה" אושרו גם באגרותיו של בר כוכבא שנתגלו במערות מדבר יהודה, מאות שנים לאחריו. (יש להוסיף שגירסאות אחדות במדרש שוללות פירוש זה).

לא נוכל במאמרנו זה להכנס לבירור השיטות השונות בדבר זמנה של המלחמה והמשכה. האריך בזה רי"א הלוי בספרו "דורות הראשונים" (חלק ראשון כרך ג' פרקים כ"ט - ל"ח), ובין היתר הוא מוכיח את דיוקם של המקורות שלנו, ושולל את דברי המגיהים לסוגיהם, אולם נציין כיצד נמשך אחד מחוקרי ישראל המשכילים, הוא שי"ר, אחר דברי הנכרים שניסו להקטין את ערכו של המרד. לדעתו לא חשבו הרומאים את "המלחמה הזאת לדבר גדול כל כך, עד שהיה ראוי להם לדקדק על זמנה וענינה". מאידך יש להזכיר את דבריו של אחד מגדולי חוקרי תולדות רומי, הוא מומסן, שאיננו מנסה כלל לצמצם את ערך המרד, ומאשר כי "בכל ימי קיסרי רומא, אין דוגמא למרד הזה לא בתוקפו ולא באורך ימי המלחמה" ואף קסיוס מספר כי כשהודיע אדריינוס על דיכוי המרד לא סיים בנוסח המקובל "לי ולחיילותי שלום", שכן אבדות כבדות היו לו.

ארבע תקופות למרד
ארבע תקופות בניהול קובע הלוי בספרו (ע' 589). התקופה הראשונה מלחמת גרילה, שבה היו ידי המורדים על העליונה, ואף תגבורת הצבא הרומי שהגיעה מסוריה, נוצחה על ידם. התקופה השניה תקופת "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". בתקופה זו נכבשה ירושלים ע"י המורדים בראשות שמעון בר כוכבא. בתקופה השלישית הצליחו הרומאים לדחוק את המורדים לעבר ביתר, והתקופה הרביעית היא מצור ביתר ונפילתה.

בר כוכבא הצליח לאסוף אל תחת דגלו קרוב לחצי מיליון חיילים, כולם אנשי חיל וגיבורי מלחמה. על מבחני הכוח שהיה עורך לחייליו אנו מוצאים במדרש איכה רבתי (פרשה ב' ה') שלא היה מקבל כחייל אלא צעיר שהיה מפגין אומץ לבו ומקטע בעצמו את אצבעו. לאחר שחכמים פנו אליו באזהרה "עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין", קבע בר כוכבא מבחן אחר ו"כל מי שרוכב על סוס ואינו עוקר ארז בלבנון, לא נכלל באסטרטיה שלו", ואז נוספו לו מאתיים אלף חיילים נוספים.

היתה זו תקופת הזוהר למרד בר כוכבא, ובתקופה זו, במשך השנתיים וחצי שבר כוכבא מלך בירושלים כדברי הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"ב), הוא הזמן אשר בר כוכבא "כבש אז את ירושלים מידי הרומאים וישב בה, ויכונן שם ממשלת ישראל עד כי גם חקק מטבעות על שמו". את העובדה כי ירושלים היתה בידי בר כוכבא, - קובע הלוי על פי דברי רש"י (למס' ב"ק צ"ז ע"ב), המפרש את דברי התוספתא "היו לו מעות כוזביות ירושלמיות" "כוזביות-מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו", ורש"י מדגיש שוב "והכי גרסינן כוזביות ירושלמיות", ואותן המטבעות הנזכרות במשנתנו, הן המטבעות אשר בידינו, וחרות עליהן מצד אחד, "שמעון נשיא ישראל" ומצד שני "שנה אחת לגאולת ישראל", או שנה ב', ומהן שחרות עליהן "לחרות ירושלים" (ר' מלחמת בר כוכבא לש. ייבין ע' 81).

רי"א הלוי קובע בבטחה "אם כי החשו מזה מקורי הרומאים מלאמר בדברים מפורשים", הרי אין לו כל ספק כי
"בתקופה שיד המורדים היתה תקיפה, והרומאים פחדו להיכנס אתם לקרב, הלא דבר מובן מעצמו הוא כי בזמן ההוא היה ראשית דרכם לקחת את ירושלים מידי עריצי גויים, אשר תוכו לרגליהם בעת ההיא"
אמנם סופרי רומי מתעלמים מכיבושה של ירושלים בידי היהודים המורדים, וכדברי רי"א הלוי, הרי
"סופרי הרומים לא רצו לפרסם זה, בהיות הדבר לבושת גבורת הרומיים וממשלתם בארץ, וגם בשעתו עשה הדבר רושם רע בכל הארץ"
ויש שהתעלמו מזה כי ייחשו לגמרי מכל ההצלחה אשר האירה לפניה בתחילה, כי כל דבריהם אינם, כי אך צרותיהם של ישראל (ע' 632 הערה פ"ה).

בתקופה זו החל בהכנות לחידוש בנין בית המקדש, אף ישנה דעה כי האוצרות המסומנים במגילת הנחושת, שנתגלתה לאחרונה בשטח הירדני, הם נדבות היהודים לבנין המקדש.

המערכה לא הצטמצמה ביהודה לבד, היו אמנם חוקרים כגון א' ה' וויס בספרו "דור דור ודורשיו" וז' פראנקל בספרו "דרכי המשנה", ולאחרונה גם א. ביכלר, הטוענים שכל עצמה של המערכה לא חרגה מעבר לגבולותיה של יהודה, להוציא את הגליל ועבר הירדן. עיקר הוכחותיהם מבוססות על דבריו של הסופר הרומאי קסיוס, המזכיר את יהודה בלבד "משהיתה כל יהודה במרקחה", אולם רי"א הלוי וכן ג' אלון באו והוכיחו (שם ע' 23) מתוך רמזים במקורות שלנו כי "המלחמה לא נצטמצמה ביהודה מכל וכל בין בגליל ובין בשטחים מסוימים של עבר הירדן, אירעו מעשי מרדנות ותגרות" ואף כאן נתאשרו דבריהם באגרות שנתגלו במדבר יהודה.

דבר זה אף מוכח במקצת מן המספר הרב של הספרים והמצודות שנכבשו לפי עדותו של דיו קסיוס בידי הרומאים "חמישים ממבחר עריהם הבצורות, ותשע מאות ושמונים וחמשה מחשובי יישוביהם נהרסו עד היסוד" שקשה לצמצם את כולם ביהודה.

המערכה התפשטה אפוא גם מחוץ לארץ יהודה, וכדברי קסיוס, נוכחו גם הרומאים כי :
"היהודים מכל קצווי העולם מתגעשים מתאספים ומסבים רעה רבה לרומאים, בגלוי ובסתר, ונכרים רבים שנמשכו אחר מקסם שלל, עושים יד אחת אתם, וכי כל העולם כביכול מתמוטט, שיגר אדריינוס נגדם את טובי מצביאיו ובראשם יוליוס סווירוס, ההיפרכוס, שקרא לו מבריטניה למען הפקידו על המלחמה ביהודים".
גם הלה "לא הרהיב עוז בנפשו להתנפל עליהם (על היהודים) בהיותם מקובצים, כי ראה את מספרם העצום ואת התגוננותם המיואשת", ושלטונו של בר כוכבא היה נכון אפוא במרבית חלקי הארץ.

בר כוכבא דואג לאספקת ארבעת המינים
בסערת הקרב לא שכחו חיילי בר כוכבא את צרכי השעה, וכאשר התקרבו ימי הסוכות דאג המפקד העליון להספקת אתרוגים ולולבים לחייליהם. בחפירות שנערכו בשנת תש"ך במערות נחל חבר נתגלתה אגרת שבו פונה בר כוכבא לאדם בשם יהודה בר מנשה, הנמצא בקרית ערביה, ומטיל עליו את אספקת ארבעת המינים לחייליו.

המכתב עצמו נכתב ארמית כדלהלן:



"שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה שלחתי לך תרי חמרין די תשלח עמהן (תר) גברין לות יהונתן בר בעין ולות מסבלה די יעמרן וישלחן למחניה לותך ללבין ואתרגין. ואת שלח אחרנין מלותך וימטון לך הדסין וערבין ותקן יתהן ושלח יתהן למחניה... הוא שלם"

י. ידין, המפרסם את המכתב (בחוברת א-ב, שנה כ"ה תשכ"א, של ידיעות החברה לחקירת אר"י ועתיקותיה), מציין כי על יהונתן ומסבלה, כנראה מאנשי המפקדה של בר כוכבא בעין גדי, הטיל לספק אתרוגים ולולבים. במכתבו זה מודיע אפוא בר כוכבא ליהודה בר מנשה מקרית ערביה כי הוא שולח אליו שני חמורים, על מנת למסור אותם לידי ראשי חיילותיו בעין גדי, הם יונתן בר בעיין ומסבלה בר שמעון (הנזכרים גם באגרותיו האחרות של בר כוכבא), כדי שהללו יעמיסו על החמורים ויעבירו אליו למחנה, לולבים ואתרוגים שגדלו בעין גדי, ואילו על יהודה עצמו לשלוח אנשים אחרים לסביבתו הוא, כדי שישיגו הדסים וערבות, וכך הצליח בר כוכבא לגייס לחייליו את ארבעת המינים הדרושים, לקיום מצוות לולב בחג הסוכות.

בהמשך דבריו טוען ידין כי בר כוכבא הורה ליהודה "להתקין" את המינים, כלומר להפריש מעשרות מן האתרוגים, ומכיון שיהונתן ומסבלה נמנו לדעתו על "עמי הארץ" שאין לסמוך עליהם בדבר הפרשת תרומות ומעשרות הטיל תפקיד זה על יהודה בר מנשה עצמו.

השתתפותו של ר' עקיבא במלחמה
הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק י"א ה"ג), עוסק בהלכות המלך המשיח, שיבוא במהרה בימינו להושיע את ישראל מכל צריהם, ומדגיש:
"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח".
נושאי כליו של הרמב"ם עוסקים בבירור המקור לדברי הרמב"ם. בעל "מגדול עוז" מציין את המדרש איכה רבה, אולם הרדב"ז מסתפק בציון "כל זה מבואר מן הכתובים בדברי רז"ל במדרשים ואגדות - דברים מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים", מאידך מעיר רבי יוסף קארו בעל "כסף משנה" על דברי הרמב"ם: "מה שכתב שרבי עקיבא היה נושא כליו צריך עיון היכא מייתי לה".

פרשה זו, השתתפותו של רבי עקיבא במלחמת בר כוכבא, נידונה ע"י מרבית החוקרים. המשכילים שכתבו את תולדות ישראל, רואים את רבי עקיבא כאחד ממנהיגי המרד בצדו של בר כוכבא. הראשון שבהם הוא א. ה. וויס בספרו "דור דור ודורשיו" הטוען כי:
"מיד לאחר חורבן הבית השני, החלה התסיסה נגד הרומאים ובראשם עמד עקיבא בן יוסף - הוא עקיבא הנודע ע"י מסעותיו, אשר נסע לכל מקומות מושבות היהודים, הקרובים והרחוקים, והלהיב את הרגשות הלאומיים בקרב בני עמו המפוזרים, למען יהיו נכונים למרידה כללית, ואף הוא עקיבא אשר החיש המרידה בעתה".
בעוד שווייס רואה את רבי עקיבא כ"ראש המורדים" מימי נעוריו, בא ז' פראנקל ב"דרכי המשנה" שלו (ע' 120) וטוען כי היה זה לעת זקנותו, כי:
"רוח ה' החלה לפעמו גם בעת זקנותו, ועוררתוהו להוביל רגליו למרחוק, למדינות אשר שם בני ישראל יושבים, לכרכי הים, לגנזק, לגליא ולאפריקה, לערביא, להביא ידם בברית נגד הכובש הרומאי ולהחזיק ידי בר כוכבא".
בעקבות המשכילים הלכו גם כותבי התולדות. גרץ טוען בספרו "דברי ימי ישראל" כי:
"ר' עקיבא עשה מעשיו להכין את המרידה בפעולות ומעשים נוצחים, ותכלית זה עשה מסעות גדולות ויעבור בהמדינות על נהר פרת, בבל, ובאזיען הקטנה, ולזפירין אשר במדינת קיליקיא, ואל קסריה, העיר הראשה בקאפוקיא בפריניא וגלטיא, ונכונה מאד ההשערה כי נסיעות ר' עקיבא היתה לעורר את היהודים שם למרוד בממשלת רומא ולכונן ממשלה יהודית".
אין כל פלא שדובנוב הולך בעקבות גרץ, ואף הוא קובע ש"רבי עקיבא וחבריו היו המעוררים והמעודדים, ובר כוכבא וגבוריו היו המוציאים לפועל" "והלכו למלחמה בלי מורא ופוחד", ואם "רבי עקיבא הלך לאסיה הקטנה ולבבל ולשאר ארצות, ודאי בענין הכנת המרד". ("דברי הימים לעם ישראל" כרך שלישי ע' 28) אולם גם סופרים חרדים העתיקו מהם, ור"ז יעבץ כותב ב"תולדות ישראל" שלו (חלק ששי ע' 103) כי:
"רבי עקיבא שינה את דעתו מדעת רבותינו, וינשא את נפשו לפרוק את עול רומי מעל עמו ביד חזקה, וקרוב הדבר כי שם את פניו לתת לב אחד לכל בני ישראל, יושבי הארצות הקרובות והרחוקות, ועל כן היה הולך למסעיו אל קצוי ארץ, בכל מקום אשר נפוצו שם בני ישראל - ויבוא אל בני ישראל, היושבים צפופים בארץ בבל, הדבקים בתורתם בכל לבם ומלאים חיל ועוז להשליך את נפשם על עמם".
אין בידינו כל רמז על השתתפותם או עזרתם של יהודי בבל למרד בר כוכבא, ועל כן מפקפק יעבץ, אם אמנם "נטה אחריו לבב כל בני הגולה להשתתף עמו בזרוע כוחם, בדבר התקומה על רומי", אך גם הוא נוטה לחשוב כי הם השתתפו בכספים:
"אך קרוב הוא מאד כי כולם הרימו את תרומת כספם, ויאספו הון עתק מאד אשר הפקידו בידו ואשר הביאו אל ארץ מולדתו".
אולם רי"א הלוי בא וטוען בספרו הנ"ל (פרק מ') כי כל ההנחה על השתתפותו של רבי עקיבא במרד - אינה נכונה. המקומות אשר עבר שם רבי עקיבא הם לדעתו "במקומות שונים ובענינים שונים ובזמנים שונים, וכולם גם דבר אין להם עם המרידה", ורבי עקיבא כאחד "מגדולי חכמי הדור ההוא, נהג לבקר את אחיו, לראות את שלומם ולסדר את עניניהם".

לאחר שהוא מאריך בהוכחותיו הוא קובע אפוא כי "דבר לא היה לו לר' עקיבא עם המרידה". בתקופה מסויימת, טעה רבי עקיבא ונטה לראות בו את המשיח, ועל תקופה זו מספר הרמב"ם (בהלכות מלכים פרק י"א הלכה ג') על רבי עקיבא
"שהיה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו, שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעוונות, וכיון שנהרג נודע להם שאינו"
אולם יותר משנה שלמה לפני מצור ביתר, כבר
"ראה רבי עקיבא את העתיד, והודיע לכל ישראל כי אין ה' בקרבם, והיא לא תצלח, ועתידה פורענות גדולה לבוא".
עמדתו הנמרצת של הלוי לא נתקבלה בשעתו, אך לאחרונה נקבלה גם על דעת הסופרים וכותבי התולדות. ואחד החוקרים המובהקים, ג' אלון, קובע כבר בספרו הנ"ל (ע' 92): "וודאי הדין עם הלוי, המרחיק מן המסעות האלו של רבי עקיבא תכלית מדינית-צבאית, ומסתבר שהן (-המסעות) קדמו אף למלחמת טריינוס".

ואם אנו עומדים בפרשה זו יש ענין רב בחילוקי הדעות בין הפוסקים האחרונים, בדבר יחסו של רבי עקיבא לבר כוכבא. בעמדו על המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בהלכות מלכים (פרק י"א ה"ג) בדבר הסימנים הנדרשים מהמלך המשיח מציין הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) כי "אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים, מקצתם לא האמינו שהוא משיח, כגון ר' יוחנן בן תורתא, שאמר לו לרבי עקיבא: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין ]בן [דוד לא בא", וקצתם האמינו ורבי עקיבא בכללם. לדעת הרדב"ז "לא חזר בו רבי עקיבא מדעתו, ורק לאחר שנהרג אז נתברר לכל שלא היה משיח".

אף אותה הנחה המהלכת בקרב החוקרים כי ישנו קשר בין כ"ד אלף תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד (יבמות ס"ב א), ובין המרד של בר כוכבא הוכחה כבלתי מבוססת. גרץ, למשל, טוען כי:
"כולם היו אנשי לב המקנאים קנאת פלאים, ובלב כולם להטה אש התשוקה לעמוד בשורה ראשונה במערכות ישראל, ביום קומם לשבור מוטות עול ברזל אשר שמו עליהם הרומאים, ואת לבם קנה רבי עקיבא ראשונה, לעמוד בקשרי מלחמת חובה בעד עם ה', המנשא את נפשו לצאת לחופשי מעול זרים".
דעה זו אומצה גם ע"י חוקרים דתיים רבים שניסו לראות קשר בין מרד בר כוכבא ובין ל"ג בעומר, אולם כל הניחושים הללו נדחים בדבריו של ג' אלון (שם ע' 43) הקובע ש"מיתתם של
תלמידים אלו אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא".


רדיפות דתיות בימי שלטונו של בר כוכבא
אין כל ספק כי בתקופת מלכותו של בר כוכבא לא זכו הנוצרים שהתגוררו בתחומי שלטונו ל"יחס מיוחד" אולם הסופרים הנכריים מנפחים את הענין הרבה יותר מכפי ערכו, בדבריהם על רדיפות הנוצרים בימיו. הסופר הנוצרי יוסטיאנוס, בן הדור ההוא, מספר כי "במלחמה היהודית המתנהלת כעת ציווה בר כוכבא מנהיג מרד היהודים, להעלות לגרדום רק את הנוצרים בלבד, אם לא יתכחשו לישו הנוצרי ויאורו את שמו", ובהסתמכו על מקורות קדומים שהיו לפניו, בכתב או בעל פה, מספר גם אחד מראשי הכנסיה הנוצרית בדורות הבאים, אבסביוס, על בר כוכבא "ענש רבים מן הנוצרים, בכל מיני עינויים, כי הם סירבו לעמוד אתו, במערכה נגד הרומאים".

היו בין החוקרים שראו בכך רדיפות דתיות, אולם ג' אלון מסביר כי בתקופת מלכותו של בר כוכבא הוכרז גיוס כללי של תושבי המדינה. הנוצרים סירבו להכיר בו ולא הסכימו להתגייס לצבאו, וכמשתמטים, המורדים במלכות, הרי הם חייבים מיתה.


בתקופה זו כאשר "בר כוכבא מלך באמת בירושלים, וישבות את הגילולים משם", הוא הזמן שטעה בו רבי עקיבא ודרש עליו "דרך כוכב מיעקב" ואף הכריז עליו "דין הוא מלכא משיחא". לדברי הלוי "היה (בר כוכבא) ראוי לזה מצד גדולת נפשו" אולם לאחר שבר כוכבא ראה את עצמו כמשיח כדברי הגמרא (סנהדרין צ"ג ע"ב) "ואמר להו לרבנן: "אנא משיח", החלו הפקפוקים לגביו. "אמרו ליה: במשיח כתיב דמרוח ודאין" (ובפירוש רש"י (שם) שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב) "כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין", שינו את דעתם עליו וקראו "עליו כוזב ולא כוכב"... לדברי הגמרא שם "קטלוהו", אולם לפי מדרש איכה (פרשה ב ה) נהרג בקרבות האחרונים על ביתר. היה זה לאחר שהעיז כלפי שמיא וקרא "לא תסעד ואל תסכוף" (לא תעזור ולא תשחית) קרנו החלה לרדת, עד אשר נפל, ויד ה' היא שהיתה בו. "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם".

בתקופה זו קובע הלוי, נשבה גם רבי ישמעאל ועמו ר' שמעון בן הסגן ושניהם נהרגו (שניהם כלולים בעשרת הרוגי מלכות),
"וזה פעל על רבי עקיבא, כי הבין אשר כל הצלחתו של בן כוזיבא עד היום, איננו עיקבא דמשיחא, ואין ה' עמהם, על כן נער כפיו מבן כוזיבא, והודיע לתלמידיו כי רעה נגד פניהם".
בניגוד לדעה המקובלת כי בר כוכבא מלך בביתר, ותקופת מלכותו בעיר זו היתה תקופת הזוהר שלו, טוען רי"א הלוי כי תקופת ביתר היתה בימי הירידה של בר כוכבא, לאחר שצבאות רומא הצליחו לכבוש את ירושלים ולהחזירה לידיהם, ובר כוכבא עם חייליו נאלצו לסגת אל ביתר ולהתבצר שם, וכאן נמשכה המערכה כשלוש שנים עד אשר נפלה העיר בידי צר, אשר השחית ולא חמל וחורבנה של ביתר צוין בדברי ימי ישראל כחורבן שלישי.

וכאן יש מקום לציין כי המקורות השונים המצויים בידינו על סופו של בר כוכבא, ולכאורה הם סותרים זה את זה. בעוד שבגמרא (סנהדרין צ"ז ע"ב) מסופר כי הובא לפני חכמים להראות את כוחו וגברותו ולאחר שהוכח שאינו "מורח ודאין - קטלוהו", והמשמעות הפשוטה היא שהוצא להורג על ידי רבנן, הרי במדרש איכה רבה (פרשה ב' ה') נאמר במפורש כי נהרג עם חורבן ביתר, וכאשר ראשו הובא לפני אדריינוס ראו שנחש היה כרוך על צווארו.

מתוך דברי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (בהלכות מלכים פי"א ה"ג) מסתברת דעתו כנוסח הגמרא שנהרג ע"י חכמים לאחר שהוכח כי אינו "מורח ודאין", אולם בעל "מגדל עוז" אינו מקבל את דעתו "ואנו מפרשים דלאו אינהו קטלוהו, כי למה יומת מה עשה". אף הרדב"ז מערער על כך "ומה שנראה מדברי הראב"ד שישראל הרגוהו, לא משמע הכי, אלא הגויים הרגוהו" ,ואת הגמרא בסנהדרין "וקטלוהו" הוא מפרש כלומר "רפו ידיהם ממנו ובאו הגויים והרגוהו".

רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר העוסק כאמור בפרשה זו, בספרו "ויואל משה", תמה על נושאי כליו של הרמב"ם "שעשו פלוגתא בין הגמרא והמדרש", אם נהרג ע"י רבנן או ע"י אומות העולם. בין היתר הוא מסתמך גם על דבר ה"אברבנאל" בספרו "מצמיח ישועות" וטוען:
"שאין בזה פלוגתא, דמה שאמרו בגמרא ד"רבנן קטלוהו", אין הכוונה שקטלוהו בידים אלא שדנו אותו למיתה, ולכן נהרג ע"י אומות העולם, ומה שאמרו בגמרא דרבנן קטלוהו, אם היה ע"י קללת החכמים, או אפילו רק ע"י מחשבתם ודעתם, מ"מ מכוחם היה, אף שבמעשה לא עשו מאומה".
בהמשך דבריו הוא שולל גם את דעתם של אלה הטוענים "שהוא נהרג ע"י האומות", ובהסתמכו גם על דברי המדרש "אילולא אלקיה קטליה לדין, מאן הוה יכיל ליה" הוא מוכיח "הרי לך בפירוש שלא האומות הרגוהו ולא היה מציאות להורגו, אלא השי"ת קטלוהו", ואותו נחש שהיה כרוך על צוארו היה בבחינת "שליחא דרבנן" ו"שליחא דאורייתא".

שלשלת מנהיגים לבית בר כוכבא
לא נגענו במכלול הבעיות של מלחמת בר כוכבא במקורותינו, אלא בנקודות מועטות, אולם נסיים מאמרינו במסורת המצויה במקורות יהודיים בלבד, אך לאחרונה נמצאו לה תומכים גם בקרב החוקרים, שמצאו פה ושם גם הוכחות לכך.

הראב"ד הראשון, שכתב את "סדר הקבלה" מספר כי עוד בימי דימטורינוס החלה תסיסה בקרב היהודים נגד השלטון הרומאי, ואז "התיצב אחד ששמו כוזיבא, וטען שהוא משיח בן דוד", אחריו מלך בנו ומת גם הוא, ונכדו שעלה על הכסא הוא רימולוש, הוא שהרים את נס המרד ברמה.

וכך הוא מספר "ובימי אלו עמד אחד שמו כוזיבא, וטען שהוא משיח בן דוד, ושלח יד במלך דמסטיאון מלך רומי, והרג משנהו שהיה בארץ ישראל ומלך כוזיבא זה בביתר שנת נ"ב לחורבן הבית, ומת במלכותו ומלך בנו ושמו רופש, (פירוש זה השם אדמוני) ומת גם הוא, ומלך בנו ושמו רומולוש, ונקבצו אל כוזיבא ובניו עם רב מישראל מכל מקומותיהם ובימי רומולוש בן רופש בן כוזיבא התחזק אדריינוס ועלה לארץ ישראל, ולקח ביתר ביום תשעה באב שנת ע"ג לחורבן הבית, והרג את רומולוש, והכה בישראל רבבה גדולה, לא נראתה ולא נשמעה לו בימי נבוזראדן, ולא בימי טיטוס".

אותה מסורת מובאת גם ע"י ר' דוד בן יחייא בספרו "שלשלת הקבלה":
"וכן נ"ב שנים אחר החורבן קם איש אחד שהיה נקרא בר כוכבא, - ועשה עצמו משיח, והלכו אחריו כל היהודים שבביתר, ובפרט רבי עקיבא שהיה רץ לפניו עם כלי המלך בידיו, וימלכו ג' דורות מהם על ישראל, והיו רומולוס בן רופוס בן כוזיבא".
המסורת על שלושה מנהיגים לבית בר כוכבא מובאת ע"י אחד האחרונים לרושמי רשומות הוא ר' דוד גאנז, תלמידו של רבי משה איסרליש, הוא הרמ"א, בספרו "צמח דוד" ובכך הוא מנסה להסביר את אי ההבנות המצויים בדברי חז"ל לגבי התאריכים, וכך למשל הוא מסביר כי דברי הגמרא ש"מלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה" מכוונים על כוזיבא האחרון.

ש. ייבין, שהביא בספרו "מלחמת בר כוכבא", את הדעות השונות (עמוד 65) אינו נוטה אף הוא לדחות מסורת זו כלאחר יד, שכן:
"אין להעלות על הדעת שהמרד פרץ ללא הכנות מרובות במשך שנים רבות", "ועוד שנים רבות לפני המרד" (כלומר מיד לאחר חורבן הבית השני, כבר היתה ניכרת תסיסה בישראל) "אפשר שכבר קם בימים ההם איש מבית דויד שעורר תסיסה שתוצאותיה ניראו רק במהומות שפרצו בסוף ימיו של טריינוס", "ואם אמנם נעוצה ראשיתה של המשפחה בתסיסה במי דומיטיאנוס, הרי לא נתגלה בר כוכבא פתאום, אלא היה בן למשפחת מנהיגים נסתרים, שעמדו בראש מפלגה לאומית, ממשיכי פועלם של הקנאים כמעט למן ימי חורבן הבית".
כשם שראשיתו של המרד מידי הכותים תושבי שומרון, שהסיתו את קיסר אדריינוס למנוע את בנין בית המקדש ולהטיל עליהם גזירות שמד, כך סופה של המערכה נגרם ע"י חרחור ריב בין מנהיג המרד בר כוכבא ובין רבי אלעזר המודעי שהיה מתפלל להצלחתו, ועל כך מסורת בידינו במאמר הירושלמי, מסכת תענית פ"ב ובנוסח מורחב במדרש איכה (פרשה ב' ה') לפיו היה רבי אלעזר המודעי מתפלל לשלום ביתר ולכן לא יכלו לה האויבים, אולם ע"י מעשה הלשנה מכוון של "כותי" אחד שעשה עצמו מגלה סוד לרבי אלעזר וסיפר לבר כוכבא כי רבי אלעזר שח עמו על הסגרת העיר, נהרג רבי אלעזר המודעי ונסתלק מגינה של העיר וע"י כך "מיד נכבשה ביתר ונהרג בר כוכבא" (ראה גם אגדה זו במלואה במאמר על רבי אלעזר המודעי בחוברת זו).

היה זה ביום המיועד לפורענות בתולדות ישראל, הוא תשעה באב.

הרומאים השתבחו בנצחונם וראשו של בר כוכבא הובא לפני אדריינוס, אולם כאשר אחד הרומאים הודיע לאדריינוס "אנא קטליה" (-אני הרגתיו) הכחיש אותו אדריינוס בעצמו, באמרו: "אילו לוא אלקיה קטליה לדין, מאן הוה יכול ליה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם".

היה זה סיום מזעזע לפרשה עטורת הוד וגבורה, כאשר צבאות ישראל יצאו למערכה נגד גזירות השמד של אדריינוס, ואף בסיומה נגלה כבוד ה' על כל העמים.