הפלשים
משה בר יודא
מחניים ס"ו תשנ"ב
עצם הכללתו של מאמר העוסק בפלשים בקובץ המוקדש לפזורי ישראל כבר מעוררת את השאלה: האם הפלשים יהודים הם? מאמר זה אינו מתיימר להשיב על השאלה. הוא אינו אלא פרי התרשמות לאחר שהייה בקירבם במשך קרוב לשנה.
חבש ועמיה
בתוך השבטים הרבים, הדוברים לשונות רבות, יש להבחין בארבעה גזעים עיקריים. גזע הגאלה, היותר גדול, יושב בשבע ארצות מתוך ה- 12. האמהראה יושבים ב- 4 ארצות והסומלי בארץ אחת. לשאנקלה אין ארץ מיוחדת, הם יושבים במקומות הנמוכים, בעיקר ליד הגבול הסודני בתוך ארצות הגאלה. צבע עורם של השאנקלה כהה משל שאר הפלשים שצבע עורם כשל הקפה. לעתים רחוקות רואים חבשי בעל סימני היכר נגרואידיים בולטים, כמו אף פחוס, שפתיים עבות, צורת הגולגולת וכד'. שערות כולם מתולתלות.
גזע האמהארה הוא היותר מפותח והיותר אינטליגנטי בחבש. רוב המשכילים והפקידים הם בני אמהארה. בן אמהארה הוא בדרך כלל בעל אינטליגנציה טבעית, אמיץ, גאה, קצת עצל וחסר אמביציות ורוח יצירה. רובם עדיין רחוקים מציויליזציה ותרבות, גרים ב"טוקולים" כפי שחיו אבות אבותיהם לפני אלפי שנים.
במסעותי פגשתי כאלו שעד שראו אותי טרם ראו אדם לבן, שהשימוש בגלגל זר להם, שאינם יודעים מאומה על המתרחש בעולם וחיים בשכנות עם עדרי קופים בצורה פרימיטיבית שאין לתאר. על רקע זה מפליא מספרם הרב של יודעי קרוא וכתוב שביניהם (יחסית כמובן לעמים אחרים באפריקה), נימוסיהם, ושאינם פראים כשבטי אפריקה אחרים.
בתוך האמהארה, בבגמדר ובג'ורז'אם, בסביבות אגם טאנה ובהרי סמן מתגוררים הפלשים. כן נמצאים פלשים גם בווהלו, אחת מארצות הגאלה. את מספרם אומדים ב- 25 עד 30 אלף נפש.
כיסופי גאולה
במראם אין הם שונים מבני האמהארה. לשונם אמהארית. הם גרים כולם בכפרים מיוחדים שאין בהם נכרי. חיים בעיקר על חקלאות, פרימיטיבית מאד, וממלאכות יד כמו נפחות, קדרות, נגרות, טויה, אריגה ועוד. אך בעיני בן אמהארה הגאה מלאכה היא בזויה והעוסק בה בזוי ונחות. הפלשים גם אינם בעלי אדמות ומעבדים אדמות שכניהם כאריסים תמורת שכר מועט. אך בעיקר הם סובלים בשל דתם ובשל שמרם באומץ ובקנאות על יחודם ועצמאותם הדתית ועל האמונה האיתנה החיה בקירבם שסופם להיגאל ולעלות לירושלים.
מי הם הפלשים ומנין באו?
אין לדעת כמובן האם סיפור זה הולם את האמת. אין בידם שום ספר עברי ואף פעם לא שמעתי שום סיפור או אגדה על הימים שהיו בירושלים, על ימי הגלות במצרים או משהו מעברם לפני שהגיעו לחבש. הם עצמם טוענים שבבואם לחבש הביאו עמהם ספרי תורה וספרים אחרים בעברית אלא שחלקם הושמד במלחמות שנלחמו בחבש וחלקם הוחבא במערה בהרי סמן ומקומה של מערה זו לא ידוע. יש לזכור שלפי סיפורם זה הגיעו לחבש אנשי מלחמה, היינו גברים, אשר נשאו להם נשים מקומיות.
ידוע שקוערה הייתה מרכז של פלשים, גם היום רבים הפלשים בסביבות אגם טאנה ומעריכים ב- 100 אלף את מספר הפלשים שהתנצרו בעשרות השנים האחרונות מחמת לחץ ופעולת המסיונים וגם רובם של אלה יושב בסביבות אגם טאנה. השפה שדוברה בקוערה (קוערינה) אומצה ע"י הפלשים ונקראה גם פלשיניה. בתקופה יותר מאוחרת נדדו למחוז ההרסמן, שם קיבלו אוטונומיה תחת שלטון קיסר חבש. הם ניהלו מלחמות רבות, בעיקר מלחמות דת ונודעו כאנשי מלחמה עזים ואמיצים. בעיקר נתפרסמה המלכה יהודית, אשר מלכה על הפלשים במאה התשיעית ומרדה בקיסר חבש. היא היתה קנאית דתית וכינויה עד היום בפי החבשים "אסאהתו" (אש בוערץ). היא כבשה את העיר הקדושה אקסום ואת הכנסיות הרבות שבה. יש אומרים שיהודית מלכה על חבש ארבעים שנה. אחרי מותה מלכה בתה יהודית השניה. הקיסר החבשי נמלט לשועה, אסף צבא וחזר וכבש מלכותו מידי מררי אשר מלך אחרי יהודית השניה. (לא ידוע מי היה מררי ורבים אומרים שהיה נוצרי). שתי היהודיות ניהלו מלחמות תמידיות וכפו את דתן על המנוצחים.
אחרי מררי המשיכה להתקיים מלכות פלשית עד המאה הי"ד ומאז, במשך יותר משלש מאות שנה, היו הפלשים קרבן לרדיפות ולמלחמת שמד והשמדה שהגיעה לשיאה בתחילת המאה הי"ז. במשך זמן זה הם נתדלדלו מאד מבחינה רוחנית ותרבותית. עד היום הם לא התאוששו והם ממשיכים לסבול בחבש.
כמו כל מלכי חבש גם שתי היהודיות ומררי לא ישבו בעיר בירה. עיר בירה יש בחבש רק משנת 1634 אז יסדו הפורטוגזים את העיר גונדר שהייתה לעיר בירה. אקסום הייתה והווה עיר קדושה, שם נמשח המלך אך לא התמיד לישב בה ולמלוך ממנה דוקא אקסום היא גם העיר היחידה בחבש שנמצאו בה שרידי בניני אבן ובאקסום נמצא עד היום, לפי אמונת החבשים, ארון הקודש מבית המקדש שהביא אתו מנליק הראשון בחזרו מירושלים לחבש.
המסורת החבשית מספרת שמלכת שבא ילדה לשלמה בן, הוא מנליק, שהתחנך בירושלים. ואחרי שסרב למלוך על ישראל משחו שלמה על חבש ושילחו בכבוד גדול, בלוית עבדים ושפחות. מכל מקום ברור שהתרבות החבשית הושפעה רבות מן התרבות העברית וסימני השפעתה ניכרים עד היום. החבשים מספרים שעד שקיבלו את הדת הנוצרית (במאה השלישית) החזיקו כולם בדת משה ואף גורסים שהם צאצאי אותם העבדים והשפחות ששלח שלמה עם מנליק. עד היום לא ימלוך בחבש מלך אלא אם כן הוכיח שהינו מצאצאי מנליק, היינו מבית דוד. תארו של קיסר חבש עד היום "גור אריה יהודה".
נעלה על כל ספק שהיו קשרים בין ארץ ישראל וחבש, בעיקר בימי שלמה המלך. שלמה סחר עם הארצות היושבות על ים סוף ושלח את עבדיו לקחת זהב מאופיר (מלכים א' ט' 26). רבים סבורים שאופיר היא בחבש ואמנם יש מכרות זהב בחבש. קיימת דעה שעבדים מעבדי שלמה וסוחרים עבריים שבאו לסחור את חבש התיישבו בה, המשיכו לקיים מצוות דתם ואף השפיעו על שכניהם לקבל דתם והם אבות הפלשים.
במקרה כזה ברור שאנשים אלו, אשר באו לחבש דרך ים סוף וסחרו עם ארץ ישראל, התישבו בקירבת הים, ורק אחרי כן, מסיבות שונות, נדדו לפנים הארץ והתישבו בסביבות אגם טאנה. היום אין שום זכר לישוב יהודים בקירבת ים סוף, לא במנהגי הטיגרי (אחד משבטי האמהארה היושב שם) ולא במסורות ואגדות.
יש אומרים שהפלשים הם צאצאי יהודי תימן וערב אשר התישבו בחבש באחת התקופות בה היתה תימן ארץ כיבוש חבשית או להיפך ואחרים סבורים שאינם יהודים לפי מוצאם אלא גרים שקיבלו את הדת היהודית. אך אם גם ראשוני המתישבים היו בני אברהם יצחק ויעקב הם נתערבו ביושבי הארץ החבשים והדבר בולט בדמיון האתנולוגי המוחלט שבין הפלשים והחבשים, בעיקר בני האמהרה. בכל אופן הפלשים מקיימים מצוות התורה שבידם בקנאות ובמסירות נפש. רבות האגדות המספרות על מות קדושים של פלשים שבחרו למות ובלבד לא להמיר דתם ואגדות אלה רצופות כולן התפעלות והערצה לאומץ לבם.
ספרות הפלשים
בשנות השמד, מימי מררי עד אמצע המאה הי"ז, הם נתדלדלו מאד מבחינה רוחנית ותרבותית. הם מספרים שהם עצמם השמידו ספרי קודש לבל יפלו בידי הנוצרים. אני מעולם לא ראיתי בידם ספר שגילו עולה על 200 שנה, כולם נכתבו אחרי תקופת השמד ונוסחם זהה עם ספרי הנוצרים ויתכן גם שהגיעו, בחלקם הקטן או הגדול, אל הפלשים דרך הנוצרים. היום נדירים הספרים אצלם, לא בכל כפר יש ספר תורה, רק בכפרים גדולים יש בית כנסת (מסגד) וספר תורה וכהן.
מנהיגיהם ומנהגיהם
יש כהנים גדולים ויש כהנים הדיוטות וכן יש "דברתא", מעין סגני כהנים המשמשים בעיקר כמלמדי דרדקי וחזנים. בעבר היו גם נזירים, אשר התבודדו במנזרים ונחשבו לאנשים קדושים. איש לא נכנס למנזריהם וגם הכהנים-תלמידיהם חייבים לטהר עצמם שבוע ימים בסיגופים בתפילות ובטבילות בנהר לפני היכנסם למנזר. בהיותי בחבש (1958) נותרו עוד שלשה ישישים ומהלכות עליהם אגדות על "מופתים" שחוללו, מילתם קודש ולשמעם יחרד כל פלשי.
הפלשים נימולים ליום השביעי והסיבה היא שהשבת דוחה את המילה, ואם ימול ביום השמיני עלולה המילה להידחות ליום התשיעי. גם החבשים כולם נימולים. הפלשים כמו החבשים מלים גם את הבנות.
דיני טהרה חמורים מאד. בכל כפר פלשי יש "בית נידות", זוהי ביקתה קטנה, שלפעמים אף אינה גבוהה כדי קומת אדם, עשויה חימר או עצים (וראיתי אחת, בכפר הנמצא בצד כביש, שאינה אלא תא של משאית ישנה), מוקפת שורת אבנים, בה יושבת האשה כל ימי נידתה, ופרט לילדים קטנים המביאים לה אוכל - איש לא יכנס שמה. יולדת זכר נמצאת שם ארבעים יום ויולדת נקבה שמונים יום (ויקרא י"ב) יחד עם התינוק הנולד ולא זו בלבד אלא שהיא גם יולדת שמה שהרי מיד כשילדה היא טמאה. הביקתה הזאת אין בה שום סידורי נקיון ובקושי מצע לשכב עליו, בדרך כלל כמה עורות כבשים הפרושים על האדמה. לא פלא אפוא שאחוז תמותת תינוקות הפלשים עולה על 45 למאה.
שמעתי מרופאים העובדים בחבש שתשעה מתוך כל עשרה חבשים חולים במחלות מין. בין הפלשים השומרים על דיני טהרה בקפדנות אין מחלות מין.
כפרי הפלשים בנויים על שפת נהרות והם מרבים לטבול בהם. ההלכה הפלשית קובעת שכל מי שנגע בו נכרי חייב טבילה. מתוך כך הפלשים יותר נקיים משכניהם.
החוק החבשי מכיר בשלושה סוגי נישואין. נישואין דתיים הנערכים על ידי הכנסיה ואין להתירם, נישואין אזרחיים הנערכים על ידי השופט או ראש הכפר ו"נישואי חיילים", אלו נישואין לזמן קצוב כפי שנקבע בין בני הזוג. אצל הפלשים יש אך ורק נישואין דתיים הנערכים על ידי הכהן. הייתי נוכח בכמה חתונות, באחת מהן היתה הכלה בת שבע שנים, מקרה נדיר כיום. החתן קנה אותה על ידי תשלום לאביה ובתום שלושה ימי משתה הוביל אותה בתופים ובמחולות, בלוית חבריו ותושבי כפרו, אל בית הוריו ושם השלימו את שבעת ימי המשתה. החתן דומה למלך וראשו עטור עטרה עשויה חוטים לבנים ואדומים (חוק בלתי כתוב הוא בחבש שאף הקיסר חייב לרדת מסוסו כשנפגש בחתן ולחתן זכות קדימה לעבוד בדרך). הכלה אינה מהלכת ברגליה אלא רכובה על כתפי אחד הגברים. אם היא צעירה מאד היא חוזרת לבית אביה בתום ימי המשתה ואינה עוברת לגור עם בעלה עד שימלאו לה 14-13 שנים.
כתובה כפי שישנה אצלנו אין אצלם, אך נכתב חוזה בשני העתקים. אחד, החתום על ידי האיש, נמסר לאשה וההעתק, החתום על ידי האשה, נמסר לאיש. לפי חוזה זה האשה שותפה בכל הרוחים שירויח בעלה מכאן ולהבא אך אינה שותפה ברכוש שיש לו, עד שתלד לו. במקרה של גרושין היא נוטלת את חלקה לפי החוזה. במקרה כזה, בנות נשארות אצל האב ובנים אצל האם והאב חייב במזונותיהם עד גיל שלש. דת הילד נקבעת לפי האב. החתונה נערכת לפני שני עדים היושבים בחגיגה לשני צדי החתן ומלוים אותו תמיד. ראיתי שבמשך כל הזמן אשה אחת חיבקה את החתן ותמכה בו. הוסבר לי שזו אחותו התומכת בו שלא יפחד ולא יבהל.
גירושין נראים בעין רעה ונעשה הכל על מנת למנוע אותם. במקרה כזה מופיעים בני הזוג בפני הכוהנים וזקני הכפר המהוים כעין בית דין אשר חייב לכלול במקרה של גירושין חמישה או ששה אנשים העושים כמיטב יכלתם לפשר בין בני הזוג ולהשכין השלום ביניהם. בדרך כלל גם משהים ומעכבים את הגירושין מתוך תקוה שבינתיים יתפייסו אך כשכל המאמצים עולים בתוהו מוסר הבעל את החוזה שבידו, עליו חתומה האשה, לבית הדין, האשה מוסרת את החוזה שבידה, בית הדין קורע את שני השטרות ובזה חלים הגירושין והאשה מותרת.
הפלשים נושאים רק אשה אחת. הם אינם יודעים טעמו ומקורו של חוק זה אך גם החבשים הנוצרים (להוציא המוסלמים) נושאים רק אשה אחת. רק במקרה שהאשה עקרה מותר לשאת אשה שניה, אך זאת רק בהסכמת הראשונה.
הם שוחטים אך שחיטתם נבילה. יש להם סכין מיוחדת לשחיטה, היא חייבת להיות חדה מאד אך אינם בודקים אותה והיא כמובן פגומה. מקפידים על איסור שהיה, שוחטים בצואר ואינם דורסים. אך השוחט חייב לסיים השחיטה בשתיים או שלש הולכות והבאות, שחטתי בפני כהן והולכתי והבאתי הרבה פעמים ואמנם הכהן אסר לאכול מן העוף ששחטתי.
אינם מנקרים הבשר אך נזהרים מאכול את גיד הנשה ומאחר שאינם יודעים את מקומו המדויק הם מוציאים את כף הירך כולה. נזהרים מדם הקולח עד כדי חתיכת הבשר לקוביות קטנות כס"מ על ס"מ אך אינם יודעים איסור דם שבאיברים. כן אינם אוסרים אכילת בשר עם חלב.
הפלשים ועם ישראל
בערך באותו פרק זמן החלה פעילות מסיונרית בין הפלשים. המסיונרים חדורים הרגשת יעוד ושליחות קדושה, לא חסו על עמל וכסף; עם ישראל, שקריאות עזרה ובקשות לסעד רוחני הגיעו אליו באמצעות איגרות ושליחים פלשיים, עמד מן הצד מסתייג ונבוך; והפלשים, ששום מלחמת שמד והשמדה לא יכלה לאמונתם התמימה והגאה, שלא פשטו צואריהם לשחיטה אלא אחזו בנשק למען דתם, נפלו קרבן להשפעותיהם ופיתוייהם של המסיונרים, לאחר שהתקוה ששמו בעם ישראל נשארה מעל. היום יש בחבש 25-30 אלף פלשים שהתבצרו באמונתם התמימה מול לחץ ופיתויים, ולמעלה ממאה אלף מומרים, שפלשים שוב אינם אך גם נוצרים אינם עוד והרי הם קרחים מכאן ומכאן, גרים בכפרים משלהם ומתחתנים אך בינם לבין עצמם.
רק בדי עמל ולחץ, אחרי שהקראים החלו מתענינים בפלשים (בחשבם אותם לקראים כמותם) והמסיונרים פירסמו ברבים את הצלחותיהם בקרבם, שלחה חברת "כל ישראל חברים" את המזרחן המפורסם יוסף הלוי לחבש. הלה חזר לאירופה חדור שאיפה לקשור קשר בין עם ישראל והפלשים.
קשר זה, במידה והוא קיים, הרי הוא פרי מפעל חייו של ד"ר יעקב פייטלוביץ, תלמידו של הלוי. תלמיד חכם בעל לב, שביקר בחבש כמה פעמים, הצליח ליצור קשר עם הפלשים, למד את לשונם וחייהם ולמד אף לאהבה אותם, חקר את עברם ודאג לעתידם, סעדם ועודד את רוחם, הקים להם בתי ספר, שלח צעירים מוכשרים לבתי ספר גבוהים מעבר לים, הקים ועדים לעזרתם ולחם כל חייו באדישות הציבור היהודי.
עד לפני כמה עשרות שנים האמינו הפלשים שהם השרידים האחרונים של עם ישראל ואולי בכך אפשר להסביר את התמיהה הגדולה מנין שאבו את העוז והאומץ לעמוד על נפשם ולהילחם בעד דתם מול מלחמות שמד והשמדה. בהעדר כל מקור לשאוב ממנו עידוד וחיזוק זולת הם עצמם ואמונתם הגדולה. בכפרים מרוחקים ונידחים שאנשים לבנים מעולם לא היו בהם ובסביבתם, פגשתי פלשים שרק שמועות מעורפלות על יהודים לבנים הגיעו לאזניהם ואת בשורת מדינת ישראל לא שמעו, אך געגועיהם העזים לירושלים לא נעקרו מליבם, ואמונתם שתגיע שעת גאולתם והם ישובו לירושלים עומדת להם מול הצרות והבדידות. כשסיפרתי להם שאני יהודי הבא מירושלים, על עם ישראל ומדינת יהודים עצמאית, היו נבוכים ונרגשים, השתחוו אפיים ארצה וכבדוני כבוד מלכים, אך הרגשתי הסתייגות ביחסם אלי והרחיקו ממני את הצעירים וזאת מפני שעל אף הכל חשדוני למסיונר, בבחינת כבדהו וחשדהו.
הפלשים היודעים על עם ישראל רואים עצמם חלק ממנו, תקותם שיעלו לישראל ושיא מאוייהם לשפוך דמם על הגנת מדינת ישראל. בימי מערכת סיני אחזה אותם התלהבות, הם התפללו לשלומנו וכמה צעירים העבירו מכתב לרמטכ"ל וביקשו להתנדב למלחמה. ואמנם הם אנשי מלחמה גאים ואמיצים ולמודי קרבות, אשר השיבו מלחמה לכל צריהם ואלה למדו לא לזלזל בכוחם.
שאלת מוצאם שנויה במחלוקת, אך לא שנויה במחלוקת העובדה שהם רואים עצמם כיהודים לכל דבר. הם דבקים בדתם ומוסרים נפשם על קיום מצוותיה וחפצים בכל מאודם להתאחד עם עם ישראל בארצו.
