הקדמה

"הגאונים שהסכימו ותקנו כמה תקנות וכל ישראל נוהגין על פיהם לפי שהיו כבית דין לישראל" [שו"ת הרשב"א ח"ג (לבוב תקע"ב) נ ע"א].

מתוך עדותו זו של הרשב"א על הגאונים משתקפת הערכתו על מפעלם הכביר של הגאונים ללמד את עם ישראל את יסודות תורה שבכתב ושבעל-פה, לפסוק הלכה על יסוד התלמוד, לעשות לספר החוקים של עם ישראל ולקבוע בתי דין בארץ ישראל ובבבל בדרגותיהם השונות ולחזק על ידי כך את האוטונומיה השיפוטית של עם ישראל.

בית הדין היהודי היה היסוד העיקרי לאוטונומיה היהודית מתקופת חורבן הבית ועד לתקופת האמנציפציה. בארץ ישראל אחרי חורבן הבית עברה האוטונומיה משברים שונים כאשר האוטונומיה השיפוטית צומצמה לתקופות מסוימות ואחר כך שוב חזרה להיקפה המלא. גם בתפוצות הגולה הייתה קיימת אוטונומיה שיפוטית. בתקופת הגאונים קיבלו יהודי בבל חופש דת תחת השלטון הערבי. ישיבות סורא ופומפדיתא חידשו פעולתן; ראשי הישיבות קיבלו הכרה רשמית; יהודים קיבלו רשות להישפט בבתי דין יהודיים וגם משרת ראש הגולה אושרה מחדש. האוטונומיה של יהודי בבל בתקופת הגאונים היתה מושתתת בעיקר על ארגון הקהילה וסדרי בית הדין.

בנוגע לארגון הקהילות יש לציין ששלטונות הערים בכליפות הבגדאדית תמכו במתן האוטונומיה לקהילות כאשר תפקיד גביית מסי הממשלה הוטל על הקהילות היהודיות שעסקו גם בהגנה על התושבים, השגחה וביקורת על המסחר וחינוך. "שבעה טובי העיר" שעמדו בראש הקהילה ניהלו את כל ענייני הקהילה בעזרת גבאים מיוחדים שעסקו גם במתן עזרה סוציאלית והשגחה על בתי כנסיות ובתי מדרשות. בקשר לסדרי בתי הדין בתקופת הגאונים יש לציין שהמשפט היהודי היה הקובע ולחוקי התלמוד הייתה הסמכות העליונה בכל בתי הדין.

א. מינוי הדיינים: במחצית הראשונה של תקופת הגאונים היו הדיינים בבבל ובשאר ארצות שתחת שלטון הכליפים מתמנים על ידי ראשי הגולה; בתקופה יותר מאוחרת נחלקה בבל לשלוש "רשויות" או לשלושה תחומי השפעה: רשות אחת הייתה בתחום השפעתו של ראש הגולה והשתיים האחרות היו כפופות לשתי הישיבות סורא ופומפדיתא והיה מנהגם

"שכל איש שהוא מ'רשות' ראש גלות אין לראשי ישיבות עליו לא דין ולא משפט; וכל שהוא מ'רשות' ראשי ישיבות אין לראש גלות עליו לא דין ולא משפט... ואם היה גר בארץ ובא מארץ נוכריה ואינו לא מרשות זה ולא מרשות זה וילך למקום שירצה" [ספור רב נתן הבבלי ב"סדר החכמים" לנויבואר ח"ב עמ' 86].

ראש הגולה היה ממנה דיינים לכל הקהילות הנמצאות ברשותו וראשי הישיבות עשו כן לקהילות הנמצאות ברשויותיהם. בסוף תקופת הגאונים - כאשר נתחזק כוחם של הגאונים ראשי הישיבות לעומת כוחם של ראשי הגולה שנחלש

"היה המנהג בבבל שבית דין הגדול של שתי הישיבות הן ממנין דיינים בכל פלך ופלך" [תשובות גאונים הרכבי (ברלין תרמ"ז) סי' ק"פ].

ואלה הם דברי רב האי גאון בתשובתו הנ"ל סי' ק"פ:

"כך ראינו כי המנהג בבבל שבית דין הגדול (=בית דין של חכמי הישיבה שבראשו עומד הגאון) הן ממנין דיינים בכל פלך ופלך וכותבין לו לדיין איגרת רשות וקוראין אותו בלשון ארמית פתקא דדיינותא. ולכן מפרשין דאנחנא מנונוה לפלוני בר פלוני דואנא (=דיין) באתרא פלוני ויהיבנא ליה רשותא למידן דיני ולאיתחזאה על כל מילי דמצואתא ודאיסורא והתירא ודחלות שמיא" (תשובות הגאונים הרכבי עמ' 80-81).

הרכבי (שם) בהערות ותיקונים למהד' השו"ת (עמ' 356) סבור:

"כי בראשונה בזמן שריש גלותא היה קיים הוא היה נותן את הפתקא דדיינותא והוא היה ממנה את הדיינים אולם בימי רב האי גאון שלא היו עוד ראשי גלויות בבבל היה בית דין הגדול של ישיבת פומפדיתא ממנה את הדיינים ונותן להם את הפתקא".

הדיין בחר באיש אחד שימלא את תפקיד "סופר בית הדין". בתקופת הגאונים היו סופרים קבועים על יד בתי הדין. הסופרים היו רושמים את טענות שני הצדדים במשפט. בסוף המשפט היו הסופרים כותבים את פסק הדין; הסופרים היו גם בקיאים בכתיבת שטרות ובעד כתיבתם היו מקבלים שכר שנתי קצוב וכל עודף ההכנסה היה שייך לדיינים. באיגרות שנשלחו מבית דין הגדול שעל יד שער הישיבה לבתי דין של קהילות נזכרים "ספר בבא דמרנא ריש מתיבתא" ו"סופרו ופרנסו". סופר בית דין מופיע בקטעים מן הגניזה משנת 1098 ובטכסט מופיעים שנים-עשר איש בבירת מצרים בתור דיינים, סופר בית הדין ושני פרנסים. הדיין היה מקבל "חוק" קצוב בעד כתיבת השטרות השונים וגם משכורת קבועה מאנשי קהילתו:

"מכל איש שהוא מבן עשרים שנה ומעלה שני זוזים בשנה זוז בפסח וזוז בסוכות" (ספור ר' נתן הבבלי).

על יד סופרי העיר הקבועים היו אנשים שנבחרו לעדים קבועים; בשו"ת גאוני מזרח ומערב [ירושלים תשכ"ז] סי' ר"ז: "אלא סופר ועדים שקבעו לדבר זה". היו גם "שליחי בית דין" כעין שוטרים או מפקחים שהיו משגיחים על קיום המצוות ומודיעים לבית דין את שם העובר עליהן (תשובת רב שרירא בשו"ת שערי תשובה סו' ר"ע). נזכר גם אדם עם כינוי "נאמן בית דין":

"ולקח הזקן חסאן הרשאה בידו ומעשה בית דין בכתב הדיין החשוב רבנו יהודה בן הנאמן".

לדיינים שקיבלו מינוי לתפקידם היה ותק רב בלימודם שבישיבות והיה קשר בינם לבין ראשי הישיבות. ידועים עוד אנשים שעמדו בראש הקהילות בארץ ישראל ובמצרים וזכו לתואר חבר שקיבלו בישיבות ארץ ישראל. חברים אלה עמדו גם בראש בתי הדין בקהילות שונות; לדוגמה: שלושה חברים ישבו בבי"ד של הישיבה. דין וחשבון על מעשיו והנהגתו של הדיין היו מגישים לראש הגולה או לראש הישיבה; וכך מספר ר' נתן הבבלי:

"אם היה אותו הדיין הממונה ישר בדרכיו ובקי בדיניו כתבו ראשי המקום והחשובים אל ראש גלות ואל ראשי הישיבות ומשבחין אותו בעיניהם ואם שמא חס ושלום שיהיה בו דבר רע או ימצאו בו שום דופי כותבין אל ראש גלות ואל ראשי הישיבות: פלוני כמה מקולקלים מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו והם מסירים אותו וממנים אחר תחתיו".

ובספר השטרות לר' יהודה ברצלוני עמ' 131 נזכר כתב עיבורים:

"והוא כגון שמעבירין לשליח ציבור ... או אפילו לדיין חס ושלום כגון דסנו שומעניה (=שהשמועה עליו היא רעה) או כגון ששנה ושילש בעוון ונמנו ביה רבנן לעבוריה וכתבו עליה כתב עבורי היאך העבירוהו מאותה שררה ואותה גדולה שמינוה בה קודם לכן 0אלשו ישוב אליה עוד".

ובתשובה לרב האי גאון (שו"ת שערי תשובה סי' פ"ו) מתקיף הגאון בחריפות את הדיינים

"שהם ממשכנים מטות העניים וחפצים שאינם בדין התורה ובעלי חובות באים וגוזלים בתיהם... תפח רוחם מאותם הדיינים הם דייני סדום גזלנים וחומסים... על כך צריך להעביר קול עליהם... ולביישם ולהעבירם מלדון לכם כי אינם חוששים לתורה ולדברי רז"ל".

ב) סוגי בתי הדין: ידועים סוגים שונים של בתי הדין הנזכרים בספרות התלמודית ובספרות הגאונים. חלקם של בתי הדין האלה היו קיימים בתקופת הגאונים; לגבי בתי הדין האחרים מראה שם כינוי של בית הדין את החשיבות המיוחדת שהיו מייחסים בתקופת התלמוד והגאונים למעמדו של בתי הדין ולכישוריהם של הדיינים כדי שהמערכת המשפטית תוכל לפעול בשלמות.

והרי רשימה של סוגי בתי הדין:
1) בית דין חשוב.
2) בית דין חשוב וקרוב.
3) בית דין בשער הישיבה.
4) בית דין של הקהילה.
5) בית דין של שלושה.
6) בית דין של יחיד מומחה.
7) בית דין של בוררים.
8) בית דין של הדיוטות.
9) בית הדין בא"י בתקופת הגאונים.
10) בית דין של ראש הגולה.

1) בית דין חשוב:

"בית דין שיש בו תלמידי חכמים שנזכר במקומו ובסביבות מקומו בחכמה ובזמן שאומרין פלוני דיין בכך וכך רבים שותקין לדבריו ומאזינין ובזמן שחושבין את חכמי ישראל ואת בתי דיניהן חושבין אותו בכללן ההוא בית דין חשוב ואשר איננו כך אינו חשוב.. ואשר כתבת והא דאמור רבנן בכמה דוכתא והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב... לא מצינו זאת בתלמוד אלא במקום אחד במסכתא דנדרן בלבד" תשובות הגאונים הרכבי סי' ר"מ עמ' 118.

כוונת הגאון ברמזו למסכת נדרים לדברי התלמוד במסכת נדרים (כ"ז ע"ב): והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב ומפרש רש"י שם ד"ה "ובב"ד חשוב": שיהא מומחה לרבים.

2) בית דין חשוב וקרוב:

"בב"ד חשוב - ואפילו יש חשובין מהן בשאר מקומות אין לנו אלא ב"ד של אותו מקום דא"כ אין לדבר סוף שאין לך ב"ד חשוב שלא יהא חשוב ממנו בסוף העולם". [תשובות רש"י הוצ' אלפנביין (תש"ג) סי' רל"ח]. - "ותקנת חרם קדמונים שיעשו דין בהזמנת העיר בקרובה ולא יצטרך לילך למרחוק לרב גדול ולא יוסי (התובע) להוסיף (לנתבע) מנה על מנה והזמנה שילך לאחת מג' עיירות הסמוכות שיש ב"ד" [כל בו (תש"ו) סי' קט"ז עמ' פ"ט דין תקנת רבנו גרשם וגזירת קדמונים ז"ל].

3) בית דין בשער הישיבה:
הישיבה בתקופת הגאונים מילאה גם תפקיד של בית דין גבוה. בראש כל בתי הדין עמדו שלושת בתי הדין הגדולים: בתי הדינין שבשער שתי הישיבות ובית דינו של ראש הגולה; ואלה הם דברי רב שר שלום גאון באחת מתשובותיו:

"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו ע"ב) בבית דין הגדול נאמר שאין למעלה הימנו" [הוצ' וינברג (תשל"ו) עמ' קל"ט].

בשער הישיבה היה בי"ד מיוחד שבראשו עמד "דיינא דבבא" (=דיין השער); הוא נקרא גם "אב בית דין" ובקיצור "אב"; בשו"ת הגאונים מן הגניזה הוצ' ל' גינצבורג 1909) acinoeG) עמ' 75: שאלות מרב משולם... לרבינו שרירא גאון והאי רב (=אב בית דין). הדיינא דבבא נחשב לסגנו של ראש הישיבה ולממלא מקומו.

לפי דעה אחת היו בכל ישיבה שני בתי דין: בראש האחד עמד הגאון ובראש השני עמד דיינא דבבא. דעה זו מסתמכת על המלים בשו"ת חמדה גנוזה סי' כ:

"ולא ראינו ולא שמענו מרבותינו שראו אותה או שהיו עושין באחד מארבעת בתי דינין שבשתי ישיבות".

לעומת הטכסט הזה ישנה גרסה בשו"ת מקביל בשערי צדק צ"א ב סי' ל"ח (ירושלים תשכ"ו עמ' ר"ב):

"לא ראינו ולא שמענו... שהיו עושים באחת מארבע מיתות בית דין שבשתי ישיבות";

מסתבר שהגרסה של שערי צדק היא הנכונה כי השאלה בתשובה הנ"ל מנוסחת: מי שנתחייב באחת מארבע מיתות בי"ד והתשובה: לא ראינו באחת מארבע מיתות בי"ד הייתה זכות לכל נתבע במשפט להגיד: איני רוצה להקריב משפטי לא לבי"ד שבעירי כי אם לשער הישיבה כי בית דין של הישיבה נחשב לבית הדין העליון. במאמרו של אפטוביצר (JOR 25-29 IV)נדפסו כמה נוסחי שטרות שנכתבו על ידי בית דין זה של הישיבה ובהם פונה ריש מתיבתא לרבנים, דיינים וראשי כנישתא לפי הדירוג המקובל בישיבה. במחצית השנייה של תקופת הגאונים התחילו בישיבות למנות שופטים ודיינים לרוב קהילות בבל.

בתשובות גאונים (ליק סי' נ"ו) נמצאת תשובה לרב עמרם בר ששנא גאון:

"קבלו שלום ממנו וממר רב צמח דיינא דבבא ומן רישו כלו ומכל חכמים הסמוכים שהם במקום סנהדרי גדולה ומן בני קיומי שהם במקום סנהדרי גולה ומן בני קיומי שהם במקום דסנהדרי קטנה..."

לפי דעתו של דינור "בני קיומי" היו חכמים שעלו לדרגה של חשיבות בישיבה בזכות חכמתם ובגלל העלאה זו היו מחייבים לקיים פסקי הדין ולבסס אותם על יסוד בירור הלכה. תפקידם של בני קיומי אלה היה להביא את העניינים החשובי לפני בית הדין הגדול. לפי סברתו של ר' יצחק אייזיק הלוי בני קיומי הם

"בני בי רב שמהם נתקבלו אחר זה בדרי של האלופים ועל כן קראם בני קיומי".

4) בית דין של הקהילה:
בקהילות שלא היה בית דין קבוע ניהלו הזקנים בעיר וטובי העיר את מערכת המשפט. ואלה הם דברי רב שרירא גאון בשו"ת שערי צדק (חלק ז, שער ז, סי' ד)

"וששאלתם: במקום שאין דיין קבוע ויש מישראל מי שיש לו אצל חברו הלואה או פקדון... ותפשו לפני הזקנים והתלמידים וטובי העיר וחייבו אותו שיתן לו מה שיש עליו מן הדין ולא רצה... יש לאותן זקנים ותלמידים ולאותן עדים שילכו לפני שופט של גוים ויעידו... כך ראינו שיש להם רשות ומצוה לעשות כך".

בתשובות הגאונים הרכבי סי' רל"ג עמ' 111 קובע הגאון

"ששנים חשובים מן הקהל ששופט של גוים מקבל עדותן"

יכולים להעיד על פי בית דין

"יודעין אנו שזה חייב לזה... אבל אם אין בית דין ולא תלמידי חכמים אע"ג שהתברר העניין אצל זקנים חשובים כיון שלא למדו ואפשר לומר שטעו אלה שיודעים הם יכולים להעיד אבל אחרים אין מעידים על פיהם".

מאידך מובא בספר השטרות לר' יהודה הברצלוני הוצ' הלברשטם (1898) עמ' 7

"שאם ימנו עליהם הקהל בית דין או רב לההוא ודאי כותבין שטר שבועה או שטר קניות כפי מה שמבקש אותו ראש או אותו דיין שממנים עליהם וחותמים למטה כל מובחרין שבאותו קהל" [בן ציון דינור, ישראל בגולה, כרך א ספר ב עמ' 166 סי' ז'].

5) בית דין של שלושה:
בתקופת הגאונים היו ברוב הקהילות בתי דין של שלושה. - כשהגיע הדיין למקום מינויו היה

"בורר לו שנים מחשובי המקום להמנות עמו על כל פסקי דינין שעושה בדיני ממונות"

וכך מתהווה בית דין של שלושה. בתשובות גאונים קדמונים הוצ' קסל (ברלין תר"ח) סי' קמ"ד עמ' ל"ח נמצא:

"שלושה שהן בית דין שניים אומרים כך ואחד אומר כך אם שווין בחכמה מניחין דברי היחיד ועושין כדברי השניים ואם האחד עדיף משניים הולכין אחר מי שנותן טעם לדבריו".

מתוך הקטעים שפרסם אפטוביצר ב- JQR (שם עמ' 25) נראה שבתי דין הגולים שעל ידי הישיבות בבבל פונים לבתי הדין שבקהילות השונות כאל בתי דין של שלושה:

"פלוני ריש מתיבתא לרב פלוני בן הר' פל' ולהר' פל' בן הר' פל' חביב ויקירי שלום.... עיינו במילי... וטרחו בקצתהון".

מתוך תשובה לרב נחשון גאון בשו"ת שערי צדק ח"ד שער ז סי' ל"ג יוצא שקהילה בחרה

"תלתא דייני (=שלושה דיינים) ואם מזדמן להם בעל דין שהוא קרוב לאחד מן הדיינים יושבים אלה שניים ה'רחוקים' עם אחד מן הרבנים האחרים ויושב עמהם עד שנגמר פסק הדין כי המשפט תלוי בדיינים ולא בבעלי דינים".

ובתשובות גאונים קדמונים הוצ' קסל סי' קל"ג:

"והא דאמר שמואל (סנהד' ג ע"א) שניים שדנו דיניהם דין כך פסק מר רב אחא שהלכה כשמואל... ואתם שרגילין להושיב שלושה (דיינים) יישר כוחכם".

קיום שטרות היה בשלושה וכך מדגיש הגאון שאם

"חתום על קיום השטר רק דיין אחד ולא חתומים עמו שניים אחרים אפילו אם האחד מומחה לרבים כגון גאון או אב בית דין לא מגבינן ביה בההוא שטרא דהלכה רווחת היא (ב"ב מ ע"א) דקיום שטרות בשלושה" [תשובות הגאונים מתוך הגניזה הוצ' אסף (ירושלים תשמ"ו) עמ' 22].

6) בית דין של יחיד מומחה:
המשנה קובעת דיני ממונות בשלושה (סנהדרין א, א) ושם בברייתא (ה ע"א) נאמר: שאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחיד. בעל ס' העיטור [1860 ח"א כ"ט ד] מביא

"דמומחה לא הוי אלא חכם גדול דחשוב בדורו כר' נחמן בקי בדבר משנה ומאי דאמור בתלמוד ובקי נמי בשיקול הדעת ומעיין כמה שני בדייני ומנסי ליה ועיקר לשון מומחה ניסוי הוא".

בתשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ז סי' ל"ז פירשו הגאונים ש

"מומחה דאמור רבנן אפילו יחידי דווקא כגון ריש מתיבתא ודייני דבבא אבל כל דייני אסור להון למידן דינא ביחיד ואפילו בממונא דזוטרא" (שם עמ' ר"ב).

וגם רב שרירא גאון בשערי צדק שם סי' ל"ה:

"דמומחה לא הוי אלא חכם גדול דחשוב בדורו כרב נחמן ובקי נמי בשיקול הדעת וידע היכי מדמיין מעשים דייני להילכתא".

ורב שרירא גאון ממשיך באמרו

"כמה דאפשר דלא למידן אדם יחידי... דתנן אל תהי דן יחידי... שאין דן יחידי אלא אחד... ועיקר לשון מומחה ניסוי הוא... הלכך דיין מומחה מנוסה לרבים ושחכמתו מפורסמת עלויה לרבים".

וזו היא גם דעתו של רב האי גאון:

"ורבינו האי ז"ל כתב מי שאינו דן יחידי הוא מידת חסידות... ומיהו לאו אורח ארעא למידן יחידי לא קטן ולא גדול" [סי' כפתור ופרח לר' אישתורי הפרחי פרק י"ב (ברלין תרי"א) עמ' נ"א].

לפי דעתו של אשר גולאק [יסודי המשפט העברי ספרד (תרפ"ג) עמ' 35-37]

"התפשטות בית דין של דיין מומחה מורה על זמן של תוקף שלטונם ויפוי כוחם של בתי הדין העברים".

מסתבר להניח שבתקופת האמוראים נתפשט בית דין של דיין יחיד מומחה, אבל תמיד היו מערערים על בית דין של דיין יחידי; ערך בית דין כזה הלך ופחת בתקופה שלאחר חתימת התלמוד ובמקומו נתחזק בי"ד של שלושה. ומן הראוי להזכיר את דברי הגאונים

"שאין בדורות הללו מאן דיכול למימר מומחה אנא וגמירנא כל מילי הילכך אין יחיד יכול לכוף הנתבע עד שיהא שלושה".

7) בית דין של בוררים: בתקופת הגזרות אחרי חורבן בית שני, כאשר ירד כוחם של בתי דין הקבועים ופחת מספר הדיינים המומחים, קמו בתי דין של בוררים: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד (סנהדרין ג, א) בתי דינים של בוררים ושל הדיוטות נתפשטו בתקופות של ירידה ורפיון כוח של המשפט העברי. בירורי הדיינים נכתבים בשטר ומשנכתב שטר בירורין (ב"ב קס"ז ע"א) אין בעלי דינים יכולים לחזור בהם. ואלה הם דברי ר' יהושע הברצלוני בס' השטרות עמ' 14:

"במקום שאין שם רב או דיין קבוע ומתרצין שני הבעלי דינין ובוררין לה שניים או שלושה או אפילו השלושה - יברור זה הבעל זה אחד וזה אחד ושניהם בוררין להם עוד אחד".

ושם בספר השטרות מובא נוסח "שטר הברירה". בכל ספרות הגאונים אין אנו מוצאים שדנו משפט לפני בית דין של בוררים. אבל לא ייתכן שבית דין זה נעלם בתקופת הגאונים ויש להניח שמוסד הבוררות המשיך למלא תפקידו במערכת השיפוטית.

8) בתי דין של הדיוטות: בבית דין של הדיוטות יושבים שלושה הדיוטות או אחד חכם ויודע הלכות ושני הדיוטות. אחד "גמיר" ויודע הלכות ושניים הדיוטות - אלה הם שורשיו של בית דין של הדיוטות עוד בתקופת המשנה; בית דין זה היה מיופה כוח לדון בדיני ממונות גם בתקופת האמוראים וגם בתקופה אחרי חתימת התלמוד היה לו התפקיד לדון בדיני ממונות. תנאי אחד היה שלפחות אחד מן השלושה יהיה "גמיר" כלומר ששמע מפני חכמים ודיינים דינים והלכות (סנהדרין ג ע"א) ושניים אחרים שיבינו לפחות מה שמסבירים להם. להלכה צריך הדין להיות גם "גמיר" וגם "סביר" (שם ה ע"א) שידוע להוסיף וליישב טעמים מדעתו. - בעקבות ההשתדלות של חכמים למנוע הליכה לערכאות של גויים ולשמור על הרציפות של האוטונומיה השיפוטית הוחלט בתקופה שלאחר התלמוד על מתן רשות להקמת בתי דין של הדיוטות ואפילו אין בהן אחד שהוא "גמיר".

9) בתי הדין בארץ ישראל בתקופת הגאונים: במאה ה- 10-11 כיהן ראש הישיבה גם כראש היישוב והוא היה ממנה את הדיינים בא"י. ואלה הם דברי ר' אישתורי הפרחי בס' כפתור ופרח:

"הנותנים רשות הם שניים: האחד ראש הגולה שבבבל... וכל דיין שראוי לדון שנתן לו רשות ראש גולה יש לו לדון בכל העולם.. השני הנותן רשות גם כן הוא ראש ישיבה של ארץ ישראל וזה צריך שיהיה גדול בתורה לא ימצא כמותו בכל ארץ ישראל בזמן שממנין אותו... וכל דיין שראוי לדון שנתן לו ראש ישיבה שבא"י רשות יש לו לדון ישראל וסבירא אפילו בעל כרחו..."

בראש כל קהילה בא"י עמד "חבר" - חכם שנסמך בישיבת א"י. בכמה מקומות עמד החבר גם בראש בית הדין; בכל קהילה היה בית דין של שלושה ובו ישבו אב בית דין ושני שופטים. בקהילות קטנות היה שופט אחד שהיה מצרף אליו שניים מחשובי המקום. לעומת בבל שבה היתה חלוקת תפקידים בין הגאונים ובין ראשי הגולה עמד בארץ ישראל ראש הישיבה בראש הסנהדרין ומילא גם תפקיד של הנציג המדיני של הישוב כלפי השלטונות. בישיבת א"י היתה סנהדרין קטנה; ליד הישיבה היה בית דין גדול ואב בית הדין נקרא גם "אב בית דין של כל ישראל" וגם "אב הישיבה" שמכונה בקיצור "אב". האב היה סגנו של הגאון.

10) בית דין של ראש הגולה: מתקופת התלמוד ידוע בית דינו של מר עוקבא בנו של רב הונא (קדושין מ"ד ע"ב). בתקופת הגאונים היה המנהג קיים שכל פסקי הדין היוצאים מבית דינו של ראש הגולה חייבים לקבל אישור מגאוני שתי הישיבות. בשו"ת הגאונים הרכבי סי' תקנ"ה (עמ' 276) נמצא נוסח הקיום שבו היו הגאונים ראשי הישיבות מקיימים את פסקי הדינים של ראשי גלויות:

"כתב פסיק דינא דאיתפסיק בבאבא דמרותא ]=בית דין של ראש [הלוגה דוד [בן זכאי] ראש גלותא... נפק לקדמנא לבאבא דמתיבתא [בי"ד של הישיבה] לבית דינא דמרנא ורבינו סעדיה .. הא כבר כתוב בפסיק דינא דבדקו להו בית דינא דנשיא [=בי"ד של ראש הגולה]".

ה"קיום" הזה נכתב כנראה לפני המחלוקת הידועה בין ראש הגולה דוד בן זכאי לרב סעדיה גאון. וראה הרכבי שם, הערות ותיקונים עמוד 389; ואוצר הגאונים סנהדרין הוצאת טויבש עמ' רס"ו סי' תרי"א שמזכיר את נוסח הקיום הזה.

ג) סמכותם של בתי הדין:
סמכות בית הדין היתה רבה ומקיפה; זכויות שונות עמדו לרשות בין הדין ומאידך היה לו למלא אחרי חובות שונות; והרי כמה דוגמאות:

1) פיקוח על אפוטרופסים:

"בית דין חייבין לחפש זכות ליתומים בכל שימצאו אפשר... ואע"פ שהאב העמידו אפוטרופוס... אין בזאת למנוע את בית דין ואת הזקנים הנאמנים מלהשגיח על עיקרי הממון והעזבון.. וביד בית דין האפוטרופוס מסור... ואם מפסיד האפוטרופוס הרי בית דין מסלקין אותו מן האפוטרופוסות..." (תשובות גאונים הרכבי סי' קע"ח עמוד 76).

2) בי"ד שומע עדות של עד אפילו שלא בפני בעל דין

"ובי"ד בודקין אותו ושומעין עדותו וכותבין וכשיבוא בעל דין והעד כבר יצא דנין בו כאילו מעיד בפניו" (רב שרירא גאון בשו"ת שערי צדק ד א סי' כ"ט, דפי ירושלים עמ' קצ"ט).

3) זכות ורשות לבי"ד לעכב על איש למכור חלקו בחצר לגוי

"ואם אינו מקבל ינדוהו בית דין עד שיקבל עליו על כפיה שמגיעה לו" (רב שרירא גאון בשערי צדק לג א סי' כ"א - דפי ירושלים עמ' ע"ה).

4) בי"ד כותב "שטר פסק דין":

"בי"ד כותבין בו כל העניין והיאך היו הדברים והטענות בפניהם והיאך היה הפסק דין ביניהם... ושטר זה נוהג על כל הדברים שיזדמן לב"ד" (ספר השטרות לר"י הברצלוני עמ' 36).

5) אם מסכימין בית דין על דבר לעשותו כותבין אותו הכתב ביניהן על העניין לפי מה שמסכימין ואותו הכתב היא הקרויה "כתב עניני" (סי' השטרות עמ' 134).

6) רשות לדרוש הנמקה וראיה להחלטת השופטים והוא "כתב הראיה" (ס' השטרות עמ' 134).

7) "שטר חזקה":

"שמחזיקין הבית דין או זקני הקהל לאדם בקרקע או בממון וכותבין לו כתב שירד באותו קרקע או באותו ממון ולא יהא שום אדם יכול להוציא מחזקתו והיא הקרויה שטר חזקה" (שם).

8) זכות לבי"ד להתיר דבר או מנהג שהיה אסור עד כה -

"כתב שהתירו אותו הדבר הוא הקרויה כתב שריאתא" [= כתב היתר]- (שם).

9) "כתב שליחותא" -

"כגון שהסכימו בית דין אל זקני עדה או בני הישיבה לשלוח בעבור שום אדם או בעבור בעל דין וכותבין לו כתב שליחות על ידי השליחות" (ס' השטרות עמ' 134).

10) ויש מי שאומרין שכתב שליחותא נקרא רק שטר שיש בו מינוי לשלוח בית דין כי הוא מינוי שיש בו קביעות.

ד) תקנות הגאונים בעניין בעלי דין והגבלת סמכות הדיין.
הגאונים תיקנו תקנות חשובות בתחומים שונים של המשפט היהודי. בדינים תיקנו הגאונים:
1) שבעלי הדין חייבים לברר טענותיהם.
2) שיהיו בעלי הדין והעדים יושבים בבי"ד.
3) מסירת עדות שלא בפני בעלי הדינים.
4) בהזמנת אשה לדין.
5) להגביל סמכותו של הדיין להכריע ע"פ אומדן דעתו.
י' שציפנסקי בספרו: התקנות בישראל פרק ג' תקנות הגאונים (ירושלים תשנ"ג) עמוד נ"ח מציין שיש תקנות מסוג א' אלה שמקורות גאונים מעידים עליהן שנתקנו אחר חתימת התלמוד היינו מרבנן סבוראי או מהגאונים שבאו אחריהם - והן שתיים:
1) שיהיו בעלי הדין והעדים יושבים בבי"ד.
2) להגביל סמכות הדיין להכריע על פי אומדן דעתו.

1) שיהיו בעלי הדין והעדים יושבים בבי"ד: הגמרא קובעת שבעלי הדין צריכים לעמוד רק בשעה שקוראים לפניהם פסק הדין אבל העדים תמיד עומדים בשעת עדותם ורק לעד תלמיד חכם ניתנת הזכות שאינו מחויב לעמוד (שבועות ל ע"ב). והנה בתשובות הגאונים כתוב:

"כך ראינו בודאי כך הוא הדין שיעידו בעמידה אבל תלמיד חכם אין מחייבין אותו לעמוד... אלא כך ראינו וכך שמענו בכל בתי דינין בכל הדורות ששמענו מנהגותיהם שהעדים מעידים מיושב ובי"ד פוסקים את הדין בעדותם ולולי שהיו יודעים שאם ראו בי"ד להושיב את העדים מושיבים אותם כדרך שאם רצו להושיב בעלי דינים מושיבים אותם לא היו עושים כן ושמא ראו תקנה שלא לשנות דין תלמיד חכם לזולתו שלא יבוא הדבר לידי נסיון ומ"מ כך ראינום עושים וכך שמענו מדורות שלפנינו וכך אנו עושים".

הגאונים הנהיגו כן "שלא יבוא הדבר לידי נסיון" כלומר: א) שלא יתקנאו בתלמיד חכם ודבר זה יגרום לריב ומתח בקהל. ב) שלא יבואו בכלל לידי מחלוקת ולידי מריבות אם יחייבו את העדים או את בעלי דינים לעמוד. הרמב"ם (הלכות סנהדרין, כ"א ג) והסמ"ג (עשין ק"ו) - אחרי הביאם את התקנה כתבו:

"כבר נהגו בכל בתי דיני ישראל מאחר הגמרא בכל הישיבות מימות הגאונים שמושיבים בעלי הדינים ומושיבים העדים כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם".

2) להגביל סמכותו של הדיין להכריע על פי אומדן דעתו: הרמב"ם כותב - בהסתמך על התלמוד:

"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין שם ראיה ברורה ואצ"ל אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע... שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין" (הלכות סנהדרין, כ"ד א).

ובהמשך כותב הרמב"ם [ודבריו הובאו אצל הסמ"ג (עשין קז)]:

"כל אלו הדברים הם מעיקר הדין והיו נוהגים בימי קדם כשהיו בתי דינים שבישראל חכמים ונבונים אבל אחר סיום התלמוד שנתמעטה החכמה ונתקלקלו המעשים ונתרבו בתי דינים שאינם הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל... שאל ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה".

יוצא שחל שינוי משמעותי בקשר לסמכותו של הדיין בקביעת הדין על פי אומדן דעתו: בתקופת התלמוד דן הדיין כפי מה שיודע; בתקופה לאחר התלמוד קבעו הגאונים: אל ידון הדיין בסמיכת דעתו - וזה היתה תקנת הגאונים שתהא סמכותו של הדיין מוגבלת יותר בקביעת הדין ע"פ אומדן דעתו. המקור לתקנת הגאונים הוא ברי"ף כתובות פ"ט:

"וחזינן לגאון דקאמר דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים ליה בגוויה דלא בריר לן קים ליה בגויה היכי הויא הלכך לית ליה לאורעי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואעפ"כ בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו" [מ"ג ע"ב דפי הרי"ף].

ה) ביקורת על חוסר טוהר המידות של הדיינים וכינויי גנאי של בתי הדין.
האמונה והתקוה שבית הדין יפעל ביושר ובצדק, הקפדה על מידות טובות של הדיינים ומאידך חרדה מפני ירידה מוסרית של הדיין וביקורת על דרך שיפוט של בי"ד - משתקפים מתוך הדו"חות שנשלחו על הדיינים אל הממונים עליהם, על "כתב העיבורית", על התקפת רב האי גאון את הדיינים (ראה לעיל). הגמרא כבר מזכירה: דייני דחצצתא (ב"ב קל"ג ע"ב) ומפרש שם רש"י:

"דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה".

רב האי גאון בחיבורו רשויות לפרשיות התורה ]הוצ' יש"י חסידה (ירושלים תשל"ז) עמ' [ה"נ-ד"נ אוסר בקשר לפרשת שופטים:

"כל השופט עקלקלות לשבעה לאוין ימצא גמולו ככתוב: לא תטה משפט לא תכיר פנים..."

והכוונה ששבעה לאווין תלויים בשופט - בשו"ת שערי צדק פ"צ ב סי' ד נזכר: בי דינא דמגיסתא - פירוש:

"בי"ד של קערה כי כן קערת כסף מגיסתא דכסף כלומר שדנין מסברא ואין מדקדקין ולוקחים שוחד ומי שהביא קערה דנין לו ]אוצר הגאונים גיטין תשובות סי' תצ ואותו טכסט גם באצה"ג ב"ק סי' רצ"א[. "ורבינו נסים פי' מקבלין קערות מלאות מאכל לשוחד - תרגום קערותיו (שמות כ"ה כ"ט) מגיסוהי" [סמ"ג עשין סס"ו ק"ז].

סיום

ומן הראוי לסיים בקטע מתוך ספר "והזהיר" המיוחס למר חפץ אלוף כולל מדרשים על ספר שמות (לייפציג תרל"ג) ומקובל להניח שנתחבר בתקופת הגאונים.

"והזהיר הקדוש ברוך הוא למנות שופטים שדנין דין אמת לאמיתו שעומדים בצרכי ציבור שיגדרו להן את הפרצות ויתקנו את הקילקול שכשדנו דין אמת לאמיתו מתקיים העולם ויהא שלום בעולם שכך שנו חכמים במשנה: על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום ושלושתן נאמרו בפסוק אחד אמת ומשפט שלום שיפטו בשעריכם (זכריה ח ט"ז) שכיון שעושין דין נעשה האמת וכיון שעושין האמת נעשה שלום לפיכך חייבין ישראל למנות דיינין שיש בהם יראת שמים שאינן נושין פנים ואינן נוטלין שוחד שכשופטי ישראל וגדולי הדור ומנהיגם הולכים בישרות ובתמימות ומתרחקין מן החטא ומן הכיעור כך הוין כל ישראל בישרות ובתמימות שהגוף הולך אחר הראש" (ס' והזהיר פרשת משפטים ל"א א).