|
תוכן המאמר: א. מציאות ודמיון בערבוביה ב. כיצד הגיעו לעבר נהר סמבטיון? ג. רבי עקיבא שבק חסידותו באומרו: עשרת השבטים אינם עתידים לחזור ד. גיבורי חייל אנשי מלחמה ה. בני משה - היהודים האדמונים ו. "איגרת פרישטי ג'ואן" ז. שליחים מעשרת השבטים אל שני השבטים תקציר: אגדות רבות נכתבו על בני עשרת השבטים מתקופת התלמוד ועד ימינו אלה. מאז לא חדלו יהודים וגם נוצרים לחפש את עקבות השבטים הנידחים הללו. קיימת מחלוקת בתלמוד בדבר חזרתם לעם ישראל. מילות מפתח: בני משה, אלדד הדני, מנשה בן ישראל, סמבטיון, שבטים. |
|
א. מציאות ודמיון בערבוביה |
נודיע לאדוננו: נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני, משבט דן, ומספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד - דן ונפתלי, גד ואשר... ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום ונלחמים עם חמשת מלכי כוש. יש להם המקרא כולו ואין קוראים מגילה ממעשה אסתר, כי לא היו באותו הנס, ולא מגילת איכה כדי לא לשבר את לבם. בכל התלמוד שלהם אין שם שום חכם, אלא: "אמר יהושע מפי משה, מפי הגבורה"...
|
|
אנשי קירואן היו מאוד נרגשים מסיפורים אלה ולא ידעו מה אמת בפיו של אלדד. גם רבנו צמח, גאון יעקב, לא ידע מה לענות להם וגמגם בלשונו, מרוב התרגשות וכיסופים לקיבוץ גלויות: |
דברי אלדד - מקצתם נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתם היו מופלגים. על בני משה ונהר סמבטיון - אמת אמר. ...ושאמר אלדד, שהם מתפללים על חכמי בבל בראשונה ואחר כך על כל הגלות - יפה הם עושים. מפני שעיקר החכמים והנביאים לבבל גלו והם יסדו את התורה וקבעו ישיבה בנהר פרת מימי יהויכין מלך יהודה ועד היום הזה והם שלשלת החכמה והנבואה וכו'. אולם יש לומר שאינו כלל רחוק שאלדד זה שגג והחליף מרוב צרותיו שעברו עליו ומרוב טורח הדרך המענה גוף האדם... ואף החכמים שגלו לכוש (כלומר: חכמי עשרת השבטים) פתחו התלמוד בלשון הקודש שהם מכירים אותה... וממעיין אחד הכל שותים...
|
|
מאז לא חדלו יהודים וגם נוצרים לחפש את עקבות השבטים הנידחים הללו. פעם מצאו עקבותיהם בכורדיסטאן בקרב כת הנסטוריאנים-נוצרים, שאחזו במנהגי יהודים ופעם באפגאניסטאן, חבש, ארמניה, קווקאז, הודו וכיו"ב. החכם מנשה בן ישראל (1657-1604) האמין בכל לבו שבאמריקה נמצאו עקבות עשרת השבטים. העידה לפניו כמאה עדים מצבה אחת שנמצאה שם עם אותיות עבריות לא מובנות. נוספו גם העובדות: אילו שבטים באמריקה הקדומה לא אכלו בשר חזיר, מלו את ערוותם ושמרו על טהרת המשפחה - מכאן שהם צאצאי יהודים. כל האותות והמופתים המוכיחים שעקבות עשרת השבטים הם באמריקה פרסם רבי מנשה בספרו "מקווה ישראל". חיזק את דבריו היהודי אנטוניו דה-מונטאסינוס, מן האנוסים אשר בספרד. בשנת 1644 אנטוניו חזר להולנד, לאחר נדודים רבים באמריקה, התגייר שם וקיבל שם עברי: אהרון הלוי ספרדי. אהרון הלוי סיפר שעל נהר אחד בהרי הקורדילייארים נמצאת ממלכה יהודית, פעם הובילו לשם אינדיאני אחד. ליד הנהר פגע בשלושה אנשים לבנים מגודלי זקן וגברת אחת חותרים בסירה. האינדיאני סיפר להם שמלווהו הוא יהודי. אלה חיבקוהו ונשקוהו ואמרו לו סיסמת ההיכר שלהם: "שמע ישראל!". ר' אברהם פריצול מצא את עשרת השבטים במדבר, ליד ים-סוף, בדרך העולה למיכה וגם הוכיח בספרו ("איגרת אורחות חיים") שבני ישראל אשר בהודו הם בני עשרת השבטים. כאשר לא נמצאו באמריקה ובהודו - החלו לראותם באירופה. אילו נוצרים ויהודים מצאו שהאנגלים הם עשרת השבטים שאבדו לנו (השם "בריטניה" - מלשון ברית, כלומר: בני ברית! ). במאה י"ט מצאו מיסיונרים שרידי עשרת השבטים בבורמה, והוא השבט "קארים", אשר מכבד אב ואם, אינו אוכל בשר על הדם, אינו שותה יין, שומר שבת ומל את ילדיו. מיסיונרים בני צרפת מצאו בקאמבוג'ה שבט "טיאמס" השומר שבת ומל את בניו והם מצאצאי עשרת השבטים. רופא אחד מפינסק, רבי ברוך, כמעט ומצא את עקבותיהם בשנת 1830, אלא שליסטים קדמו והרגוהו. ר' יהוסף שווארץ מספר ב"ארץ הקדושה" על ממלכה יהודית הקיימת בהודו, מהלך ארבעה חדשים מקאשמיר, צפונית מזרחית מפרס. יהודי אפגאניסטאן מאמינים למצוא בקצווי מדינתם שרידי עשרת השבטים. הפאלאשים אשר באתיופיה והיהודים השחורים מקוצ'ין - רואים עצמם צאצאי עשרת השבטים שגלו לשם בימי חורבן בית ראשון. יש שראו בין המתייהדים הרבים אשר ברוסיה הצארית - שרידי עשרת השבטים ויש שראו אפילו את הכוזרים כשארית הפליטה של היהודים בני עשרת השבטים. בדור שלנו, עם גבור התנועה של ההתגיירות ביפן, אין כל ספק שזו נעשתה ערש השבטים שלנו, שאבדו עקבותם... נביא ברשימתנו זו אילו מסורות ומקורות אשר בעקבותם נלך ונסייר את משכנות עשרת השבטים ושכניהם הטובים, בני עמם, הלא הם בני משה רבנו, אשר ד' הבדילם לטובה ועשה אותם לעם גדול וחזק אי-שם בקצה העולם, מעבר לנהר הפלאים סמבטיון. ב. כיצד הגיעו לעבר נהר סמבטיון? |
"עשרת השבטים הם אשר גלו מארצם בימי הושע המלך, אשר הוליך אותם שלמנאסר מלך בבל בשבי ויעבירם אל עבר הנהר ויעברו אל ארץ אחרת. והם נועצו בנפשם לעזוב את המון העמים וללכת אל ארץ רחוקה אשר מעולם לא ישב שם זרע אדם. לשמור גם שם את תורתם, אשר לא היה שומרים בארצם. ודרך המבואות הצרים אשר בנהר פרת באו. כי העליון עשה להם אותות ויעצור במעיינות הנהר עד עברם. ואל הארץ ההיא רב הדרך, מהלך שנה וחצי, והארץ ההיא ארץ אחרת [או ארזף, סוף העולם - לפי הנוסח הסורי] תיקרא. מאז ישבו שם עד אחרית הימים ואז ישובו יחלו לבוא. ושב העליון ועצר במעיינות הנהר למען יוכלו לעבור".
|
|
לפי נוסח זה - אמנם חטאו עשרת השבטים בארצם. אולם חזרו אל ד' בלב שלם, לאחר שקיבלו עונשם וגלו בעבר הנהר אל ארץ אחרת. הם עזבו מרצונם הטוב את ארץ העמים, עובדי האלילים, והלכו מהלך שנה וחצי דרך מבואות נהר פרת, אשר ד' עצר עד עברם, אל ארץ רחוקה, שאין אדם יושב בה ושם שומרים תורתם. באחרית הימים יעצור ד' שוב את מעיינות הנהר ועשרת השבטים יחזרו בשלום לארץ ישראל. ג. רבי עקיבא שבק חסידותו באומרו: עשרת השבטים אינם עתידים לחזור |
"ואבדתם בגויים" - אלו עשרת השבטים שגלו למדי (ספרא, בחוקותי פח, א').
"עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים - דברי רבי עקיבא. |
|
רבי אליעזר חולק עליו ורואה עתידות לעשרת השבטים:
|
"וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" - מה יום מאפיל ומאיר,
אף עשרת השבטים שאפל להם (בגלותם), כך עתיד הקב"ה להאיר להם (סנהדרין ק"י, ב'). שנינו: לא רק שעשרת השבטים אינם עתידים לחזור למולדת באחרית הימים, אלא אף "עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא", שנאמר: "ויתשם ד' מעל אדמתם" - בעולם הזה "וישליכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא - דברי רבי עקיבא. |
| בירושלמי גורסים: |
"עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא ואינם רואים לעתיד לבוא" (שם, פרק י' הלכה ו'). - כלומר לא יזכו לראות את בוא המשיח. רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו (או אכוס או עכוס) אמר: "כיום הזה" - אם מעשיהם כיום הזה אינם חוזרים ואם לאו - יחזרו, כלומר: אם ישנו את דרכם לטובה, לא כמו שהתנהגו עד אותו יום של גלותם מארצם - יש להם תקווה לחזור לישראל. רבי יהודה הנשיא סבור: מכיוון שלא חזרו עד היום - לא יחזרו עוד. אולם "באים הם לעולם הבא", שנאמר: ביום ההוא יתקע בשופר גדול, (שם, שם). |
|
לפנינו אפוא השקפת ארבעה גדולי ישראל בעניין עשרת השבטים: רבי עקיבא שולל זכותם לחזור וזכותם לעולם הבא - כי גדול עוונם; רבי אליעזר, דואה בנחמתם ובאורם הגדול לעתיד לבוא. רבי שמעון בן יהודה, מתנה חזירתם בתיקון מעשיהם ורבי יהודה הנשיא אינו רואה עוד תוחלת להם בעולם הזה, כי אם בעולם הבא. קיצונית מכולם הייתה דעתו של רבי עקיבא והיא עוררה תימהון בין חבריו. |
רבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן:
שבק רבי עקיבא חסידותו! שכן רגיל היה רבי עקיבא לנהוג מנהג חסידות, ולזכות את ישראל ולא לחייבם (שם, שם). |
|
רש"י מביא דעת מפרשים המסבירים עמדתו של רבי עקיבא: |
עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, היינו לימות המשיח, שלא יקבלם משיח עם שאר גלויות, לפי שסיפרו בגנות ארץ-ישראל. כי כאשר גלו בני עשרת השבטים למקום הנקרא שוש, אמרו: זה שווה לארצנו וכשבאו למקום הנקרא עלמין, אמרו: מקום זה שווה לירושלים (שם צד, א'). |
|
אולם בירושלמי מצינו דעה פסקנית שכן יחזרו אלינו עשרת השבטים: |
לשלוש גלויות גלו ישראל: אחת לפנים מנהר סנבטיון ואחד לדפני של אנטיוכיה ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם. כשם שגלו לשלוש גלויות כך גלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה לשלוש גלויות. וכשהם חוזרים הם חוזרים משלוש גלויות. אלו שגלו לפנים מנהר סנבטיון, אלו שירד עליהם הענן וכיסה אותם ואלו שגלו לדפנא של אנטיוכיה. (ירושלמי שם, שם). |
|
ד. גיבורי חייל אנשי מלחמה לפי דבריו ברחו בני השבט הדני מארץ ישראל למצרים, בימי ירבעם בן נבט, כי לא רצו להילחם ביהודה ונמנעו משפוך דם אחים. ממצרים הפליגו לארץ כוש ומצאו שם אדמה טובה ודשנה והתנחלו בה. נטעו כרמים ופרדסים, זרעו תבואה וירקות והיו להם חיים שקטים. לאחר זמן-מה הצטרפי אליהם עוד ג' שבטים: נפתלי, גד ואשר, שהתנחלו גם הם בארץ החווילה, אשר משם הזהב. שבטים אלה גיבורי חיל הם, אנשי מלחמה ומפילים חיתתם על כל השכנים המתנקשים בהם. |
"בשעה שהם יוצאים למלחמה. מכריז הצועק ותוקע בשופר תקיעה אחת ויוצא שר הצבא. יתקע שניה ויצאו החיילים - מאה ועשרים דגלים. כל דגל מונה אלף איש. כל שבט ושבט נלחם באויביו ג' חדשים. כל השלל יחלקו בין בני שבטם. חלק כחלק. הגיבורים שבהם המצטיינים ביותר בקרבות הם בני שמשון והם רבים כחול הים ומתניהם מהלך מאתיים יום על מאתיים יום והם גיבורי מלחמה ובשעה שנלחמים אומרים:
|
לא טוב היום יפיפות הייחוס
ימות הבחור ואל ינוס! יחזק לבו בקונו בתחילה, ואחר בחידוד חרבו ושפעת הסוס. שופך דמים קראתני ממעי אמי, על דמי אויבי לא אחוס כמה פעמים עזבתי נשי כוש תבכה על נפשה ותקונן, ובתולת ישראל תשמח ותגל. --- טוב היום תפארת מלחמה ולהרוג אויבי עלי הסוס מעמוד נגד המלחמה! |
|
זהו ללא ספק קטע של שיר גיבורים יהודי משכבר הימים וניכרת בו השפעת שירי הגבורה והמלחמה של בני ערב. גם רבי בנימין מטודילה מספר על שרידי עשרת השבטים: |
"...משם לארץ שבא מהלך עשרים ואחד יום, במדבריות. ושם חונים היהודים הנקראים בני כיבר ואנשי תימא. ואומרים בני אדם שהם משבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה ששבם שלמנאסר מלך אשור והוליכם שם. ויש להם ערים גדולות ובצורות ואין עול גויים עליהם ויש ביניהם עובדי אדמה ובעלי מקנה וארצם רחבת ידים. ונותנים מעשר מכל אשר להם לאבלי ציון וירושלים, שאמנם אוכלים בשר ואמנם שותים יין ולובשים בגדים שחורים ויושבים במערות ומתענים כל ימי חייהם - חוץ משבתות וימים טובים".
|
|
ה. בני משה - היהודים האדמונים |
"ויאמר הנה אני כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ד', כי נורא הוא אשר אני עושה עמך". |
|
יונתן מתרגם בין השאר ומוסיף: |
ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין קביל כל עמך אעביד פרישן להון בזמן דיהבון בשבייתא על נהרוות בבל ואסיליקינון מתמן ואשרינו מן לגיו דנהר סמבטיון" (אולם ממך יצאו עמים צדיקים, נגד כל עמך אעשה להם נסים בזמן שיפלו בשבי על נהרות בבל ואעלם משם ואובילם מעבר לנהר סמבטיון).
|
|
הרבה גרם לריקמת אגדה זו הכתוב בדברי הימים א', כג, י"ז: |
"ויהיו בני אליעזר (בן משה) רחביה הראש ולא היה לאליעזר בנים אחרים ובני חבריה רבו למעלה", ועל זה אמר רבי יוסי: ההבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא למשה: "ואעשה אותך לגוי עצום ורב" (שמות לב, י') נתקיימה בזרעו, שנאמר: "ובני רחביה רבו למעלה". רבי יוסף שנה: למעלה מששים ריבוא היו (ברכות ז, עמוד א'). בני משה אלה יתכנסו ויחזרו לעתיד לבוא אלינו. |
|
וכן הוא אומר (מדרש רבה, במדבר, פרשה טז, ט"ו):
|
"ולעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא. מכנסם והגלויות באים עימהם, והשבטים שהם נתונים לפנים מן סמבטיון ושלפנים מן הרי חושך הם מתכנסים ובאים לירושלים.
|
| אמר ישעיה (מט, ט): |
"לאמר לאסירים צאו" - אלוי שנתונים לפנים מן סמבטיון, "לאשר בחושך היגלו" - אלו שנתונים לפנים מן ענן של חושך, "על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם" - אלו שנתונים בדפני של אנטיוכיא. אותה שעה הם נגאלים, ובאו לציון בשמחה. |
|
גם בין המוסלמים רווחת אגדה זו. בשורה השביעית של הקוראן, פרשת המחיצה (פסוק קנ"ט) נאמר: |
"ובעם משה עתה אשר תדריך באמת ובה תשפוט".
|
|
מכאן למדו מפרשי הקוראן, שבקצות המזרח והמערב יושבים בני משה שנמלטו שמה מחרב נבוכדנאצר. אף אחד לא יכול להגיע אליהם ואין מספר להם. מוחמד עצמו רצה לראותם בליל אלבוראק, כאשר עלה על סוסו מאבן השתייה אל השמים וביקש מגבריאל המלאך מלווהו, שיראהו את העם הזה. אך גבריאל ענה לו: מרחק שש שנים אתה מהם, ולא תוכל לעבור אלא בשבת, כי נהר זורק חול כחיצים במשך כל ימות השבוע מבדיל ביניהם. אבן עבאס, בן אחי מוחמד מספר שמוחמד זכה לראותם ומצאם כולם צדיקים ומתנהגים בחסידות יתירה. מפרשים מאוחרים מספרים כי מוחמד הציע לפניהם לקבל את דתו. אולם רק שני שבטים קיבלו את דתו והם מגיעים למכה בקפיצת הדרך. אלדד הדני מספר עליהם אחרת: |
"על נהרות בבל שם ישבו ובכו הלוויים כאשר הכשדים אמרו להם לשיר את שיר ד' על אדמת נכר. מיד עמדו הלוויים, בני משה, לפני הקב"ה, געו בבכייה וקיצצו אצבעותיהם בשיניהם ואמרו "אצבעות שהיינו מקישים בהן בבית המקדש היאך נקיש בהן בארץ טמאה"? כיוון שבא הלילה, ירד ענן ונשאם עם אוהליהם וצאנם ובקרם והוליכם כל הלילה עד אור הבוקר והניחם. כיון שזרח השמש נסתלק הענן והמשיך הקב"ה לפניהם נהר אחד סמבטיון שמו וסגר בפניהם, כדי שלא יוכל אדם לעבור אליהם".
|
|
הם נקראים "שבט ינוס", כנראה משובש מ"שבט-יונוס" - מנהר סמבטיון. אולם דורשים: "ינוס" - כי הם נסו מעבודה זרה. אין אצלם כל טומאה, אפילו לא עופות טמאים ורמשים ולא חיות, אלא בקר וצאן. תלמוד שלהם הוא בלשון הקודש והם מאריכים לחיות, כי אינם נשבעים אפילו על דבר אמת. ואינם רואים שום אדם רק את ארבעת השבטים אשר מעבר לסמבטיון והם רואים אותם מרחוק ומדברים אתם. "בגי משה" - הלהיבו את דמיון העם דורות רבים. משום מה פשטה שמועה שהם כולם יהודים אדמונים, כלומר: צבע שערם אדום או פניהם אדומים. בפי העם "יהודים אדמונים" או "רויטע יידאלאך", תופסים מקום הגון במסורות הגבורה הישראלית ובחלום הגאולה. מנדלי כותב (מסעות בנימין השלישי, פרק א'): |
"ובשעת הדחק עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית המדרש ודחקה את הקץ ובאה בטענה ואמרה: עד מתי, ריבונו של עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם? ומתוך כך באו לידי דברי שיחה על עשרת השבטים ואמרו: מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם, באותם המקומות הרחוקים, שם, שם... גם את היהודים האדמונים, את בני משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם".
|
|
יעקב ספיר מספר (אבן ספיר, ע' צ"ו-צ"ח): |
מעשה ברבי גד הדיין שיצא מירושלים בשנת 1646 בשליחות לערי פרס ומדי. בדרך התנפלו עליו לסטים ושדדו כל כספו, הרגו חמורו והשאירוהו במדבר שמם, הרחק מכל ישוב. במשך עשרה ימים הלך במדבר והתפרנס מעשבים וממי הנקיקים שבסלעים. ביום הי"א תש כוחו והתעלף. פתאום הגיע אליו גיבור ענק ורצה להרגו. התחנן שירשה לו לומר דבר-מה. המתין לו עד שאמר "שמע ישראל" וכו'. שמח עליו הגיבור ואמר שגם הוא יהודי משבט נפתלי. סיפר לו גד הדיין את צרות בני עמו. הניח לו מזון ומים, נתן לו קמיע ונתנו בצווארו והשאירו לכמה ימים, כי רץ להודיע לבני שבטו. שם כינס אותם ארבעה השבטים מעבר מזה של הנהר ובני משה מעבר מזה וקרא באוזניהם מתוך האיגרת שהשליח מירושלים נתן לו. לאחר כמה ימים חזר אותו איש משבט נפתלי, ששמו מלכיאל ומסר לידי המשולח גד איגרת שכתבו בני עמו ליהודי ירושלים, בה דברי עידוד לגאולה, השתתפות בצער על צרתם, סיפורים על ההווי שלהם, על הסמבטיון וכו'. בכל לבם היו באים לעזור- ולהציל את אחיהם ולגאלם מידי צר, אולם אסור להם לעבור את הסמבטיון. וכן גם ארבע השבטים - אינם יכולים לעבור את הנהר. על האיגרת חתמו: המלך אחיטוב בן עזריה, הנשיא: יהוצדק בן עוזר, והזקן: אוריאל בן אבי יוסף. |
|
ו. "איגרת פרישטי ג'ואן" |
"ואומתנו אוהבים אלו לאלו, לא כמו ששמעתי שיש בארצכם, שאינם אוהבים זה את זה ואני תמיה: כיצד אתם יכולים לעמוד בארצכם. וגם כן בכל שנה אני הולך לראות המלך הגדול, מלך דניאל היהודי והוא רחוק מעט מארצי, והולכים בחבורתי עשרת אלפים מזויינים ומאתיים אלף רגלי ואלף פרשים" |
|
באיגרת שניה ששלח הפריסטר הנ"ל אל פרדליק קיסר של רומי הוא מרחיב את הדיבור על עשרת השבטים: |
"ויש לנו מעבר אחד בארצנו נהר וסביב הנהר על שפתו מוצאים העולם הבשמים הטובים ואצל אותו נהר יוצא נהר מאבנים ומושך עד ים אוקיינוס, אשר בין הים ובין (שטח) תשעה שבטי ישראל. והולך (הנהר) כל יום השבוע עד יום השבת ושבת כולו נח, והוא נושא אבנים גדולות וקטנות אל הים, כעין נהר של מים. ותשעה שבטי ישראל אינם יכולים לעבור אותו נהר... ארבעים וארבעה אלף פרשים יש לנו וחמישה אלף מושכי קשת ושלושים אלף חלוצי צבא רוכבים על סוסים ושומרים הכרכים שלא יעברו בני ישראל, שאם היו יכולים בני ישראל לעבור היו מחריבים את העולם". |
| בעד הוצאות השמירה על ישראל וכן פיצוי על אשר השומרים הגויים אינם משחיתים את יבול בני ישראל ואינם עולים בבהמתם על אדמתם הזרועה והפורייה, |
"נותן לנו המלך הגדול מישראל בכל שנה מאה גמלים טעונים זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות", |
|
ועוד היא מודיע: |
"מלך ישראל יש לו תחת ממשלתו מאתיים מלכים וכולם מחזיקים ארצם תחת רשותו". "ובארצו מושכים שני נהרות מגן עדן וההר אשר בברכים שלנו יושבים עליו גוג ומגוג. ובעבור- כן נקרא כך, כי הוא משני אחים ממשפחת ישראל, אשר האחד נקרא גוג ושם אחיו מגוג". |
|
איגרות אלה, שנכתבו על ידי ראש איזו כת נוצרית בארץ הודו, תוכנם פשט גם בקרב נוצרים מאמינים וגם בקרב יהודים מחכים בכיליון עיניים לגאולה. "פרישטי יואני" הפך להיות מבשר בשורות טובות בפי העם ויש אשר כללו את שמו בין כל אלה הקדושים והאישים המסתוריים שיבואו אלינו לפני בוא המשיח לבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות. ב"איגרת הקודש" או "גלילות ארץ ישראל" (ראה אוצר המסעות עמ' 187-185) מספר רבנו גרשון על ממלכת ישראל אשר בעבר הנהר סמבטויון, על גבורתו המופלאה ועל מלכם אליעזר (בשנת שצ"א 1631), אשר שש אמות קומתו, ניצב חרבו - עשר בוהן אורכו ואורך חרבו שלוש אמות ורודף אחרי שמונה מאות גיבורים בבת-אחת. ועוד מלך אחד מולך שם, דניאל החסיד, ענק וגיבור חיל המכה אלף חלל בבת אחת. כשהולך אל בית הכנסת - המלכה הולכת בצדו ואתם ארבעה בנים ושתי בנות. ויש לו למלך אבן טובה בבית גנזיו המוצנעה במטלית בכל ימי המעשה. ובערב שבת בין השמשות מוציאים אותה ותולים בארמון המלך והיא מאירה יום ולילה כשמש בצוהריים. אותה שנה (שצ"א) שלח מלך הודו שלושה שרים גדולים ונכבדים ומתנה יקרה למלך היהודים, רבי אליעזר. |
"ויעברו השרים את הנהר סמבטיון ויביאו את המתנה לפני המלך ואיגרת שלומים וידברו על לבו לכרות ברית עם מלכם ויאות להם וישלחם לשלום.
גם מלך פריסטר יאן שלח שרים למלך רבי אליעזר- ומנחה גדולה נתן בידם. וזו המנחה הנשלחת אשר ראיתי בעיני: ארבעים פנינים גדולות, מקצתן ארוכות מקצתן עגולות ובלא נקבים היו... ועוד תיבה קטנה ובה אבן טובה והיא אבן הספיר, גדולה וזכה מאוד ונותנת שמחה ממש לרואיה". |
|
ז. שליחים מעשרת השבטים אל שני השבטים אך צרות ישראל רבו וימי השמד מתקרבים ליהודי אשכנז, ואם ח"ו יאחר רבי מאיר בשליחותו - יהא הקולר תלוי בצווארו. ישב והתיר לעצמו בתורת "הוראת שעה" לחלל את השבת, לעבור את הסמבטיון ולהגיע לאחיו בני עשרת השבטים. כשהגיע אל המלך ותינה לפניו את צרות בני עמו אשר באשכנז, בכה מרוב התרגשות ומיהר לשלוח לשם חכם אחד, מבני מקומו, שיוכל לנצח את הכמרים. רבי מאיר זה הוא בעל ה"אקדמות" - הפיוט הארמי הנאה והמלבב שמזמרים אותו בעדות אשכנזי בחג השבועות, עד היום. נוסח אחר של מסורת זו פורסם ב"הגורן" (כרך ט'). לפי זה קרה הדבר אי-פעם בירושלים עיר הקודש. שם קם כומר אחד, ענק לפי קומתו, מכשף ורשע גדול. כל יהודי שהיה פוגע בדרכו היה חובטו במקל או סוטרו על לחיי. באחד הימים עלה בדעתו לעשות מעשה גלית הפלשתי ופנה אל ראשי עדת ישראל אשר בירושלים: עד מתי נתנצח ונשנא זה את זה? בחרו לכם איש שיתווכח עמדי, ואם ינצחני בחכמתו - אתם עושים בי כרצונכם, ואם אני מנצח אותו אני עושה לכם מה שלבי חפץ. לא היה בירושלים אף חכם אחד שיעיז להתנצח עם הכומר ולהתגבר עליו בכשפיו. בצר להם שלחי שליח אל עשרת השבטים. חכמי ירושלים הורו לו לחלל את השבת ולעבור ביום הקדוש את הסמבטיון, כי השעה צריכה לכך, לשם פיקוח נפש של יהודי ירושלים. אולם לא ניתנה לו רשות לחזור משם בשבת. השליח הגיע לשם רכוב על סוסו ומסר את הכתב שקיבל מירושלים אל ראש עדת בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה. מיד קראו אלה לאסיפת-עם והחליטו להפיל גורל ולשלוח אחד מהם לירושלים להילחם בכומר. נפל הגורל על יהודי ננס, גיבן וחיגר. התירו לו לחלל שבת ולצאת לעזרת אחיו - אולם לא התירו לו לחזור בשבת ועליו להישאר שם. מיד נתן גט כריתות לאשתו והפליג לירושלים. כאן ניצח את הכומר המכשף. בחכמתו ירדו על הבמה שני אילנות גדולים, והכומר היה צריך לכוף אותם - אולם האילנות התכופפו והתרוממו שוב והכומר נתלה עליהם, נקרע לשניים ומת. |
|
בימינו, עם אתחלתא דגאולה וקיבוץ הגלויות - החריפה שוב השאלה של עשרת השבטים. אמנם בכמה וכמה עמים ועדות בקצווי תבל, מוצאים תיירים וחוקרים שרידים של אמונת ישראל ומנהגים של תורת משה ודת יהודית אך את עשרת השבטים שנכלאו מעבר לנהרות ומסכי ברזל ואין נותנים להם לחזור, רואה כיום כנסת ישראל גם ביהדות רוסיה הגדולה והתוססת. ודעת כולנו היא שגם להם יש חלק במדינת ישראל וזכות לשוב אל מקור מחצבתם. אף אלה שאפל להם - עתיד הקב"ה להאיר להם. |
