|
תקציר: למעיינות יש מחזור שנתי וניתן לציין אצלם ראש שנה. המעיינות תלויים במזג האוויר השנתי. בשנות בצורת מתמעטים מי מעיינות, והתושבים נידונו על למצוקה. מילות מפתח: עין, מעיין, גשם, ניסוך המים. |
|
כמעט רוב תופעות הטבע נתונות למחזוריות שנתית. פעילותם של בעלי החיים, גידולם של הצמחים, גילויי האקלים, וכתוצאה מכך גם פעילותו של האדם, בייחוד בשטח החקלאות, כל אלה קשורים קשר הדוק עם תקופת השנה, לכל אלה מועד קבוע של התחלה ושל סוף, לכול אחד מהם ראש השנה שלו. אפשר היה לציין ראש שנה לכל צמח ולכל בעל חיים ולכל תופעה אקלימית. כל צמח צץ במועד קבוע, מבשיל פרותיו במועד קבוע ונובל במועד קבוע. כל חרק, כל פרפר וכל חיפושית מופיעים במועדם. לא יקדימו: לא יאחרו. הרי בוטא הדבר במקרא: |
"זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית) |
|
וביתר הדגשה של יציבות המועד לתופעות הטבע: |
"גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה" (ירמי' ח). |
|
ובמקום אחר: |
"ולא אמרו בלבבם נירא נא את ד' אלוקינו הנותן גשם ויורה ומלקוש בעתו, שבועות תקוות קצין ישמר לנו" (ירמי' ה). |
|
גם בפסוק זה כמו בקודם מדובר על הקביעות שבמועדי המשקעים ועל מורדי העבודות החקלאיות הנשמרות על ידי אלוקים מתוך הקפדה. בשל זיקתו של האדם לתופעות הטבע, בייחוד של האדם בימי קדם, היו רוב פעולותיו מותאמות לעונות השנה; מלאכותיו ותנועתו, חגיו וימי פגרתו, צורת מאכלו ומלבושיו היו תלויים במחזור השנה ומותאמים למרוצת תקופות השנה. מכאן חשיבותו של ציון ראשי שנים בשטחים שונים. על כמה ראשי שנים שהיו נהוגים בימי אבותינו מספרת המשנה: |
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשי בהמה. ר' אליעזר ור' שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמישה עשר בו" (מסכת ראש השנה פ"א). |
|
מרשימת ראשי השנים האלה נראה כי יוחד מקום לא מועט לעניינים שבחקלאות שהרי מדובר על נטיעה וירקות ואילנות. והסיבה מובנת. הרי אבותינו נתקיימו בעיקר על עבודת האדמה ועל פרי האדמה וכמעט כל התעסקותם הייתה קשורה ביבול האדמה ובתוצריו - יינות ושמנים וסלתות ודבש וכו' וקביעת ראשי שנים אחדים הייתה בודאי צורך מעשי. לא לשם עיון בלבד נאמרו הדברים שבמשנה, עצם חילוקי הדעות שבין החכמים לגבי מועדם של כמה ראשי שנים מעיד על כך. כאמור לעיל אפשר היה לקבוע שורה ארוכה של ראשי שנים לגבי צמחים וחיות ולגבי עבודות חקלאיות שונות. ויש להניח כי אמנם היו קיימים כמה ראשי שנים נוספים בתודעתם של החקלאים, אלא שהללו לא נקבעו בדברי החכמים והיו רווחים בציבור כמסורה שבעל פה. אחד מראשי שנים אלה היה גם ראש השנה למעיינות. גם למעיינות יש מחזור שנתי. גם למעיינות, לפחות לרובם, יש התחלה ויש המשך ויש גם סוף ומשום כך ניתן לציין אף אצלם ראש שנה משלהם. כי גם המעיינות תלויים במחזור השנה, היינו במזג האוויר השנתי. שהרי מעיינות ממי גשמים ניזונים. שנה שגשמיה מעטים אף המעיינות חלשים, שנה שגשמיה מרובים אף המעיינות משופעים במים. בשנות בצורת מתמעטים מי מעיינות ואף פוסקים מתת מים בכלל. המעיין יש לו אורך החיים שלו. במועד מסוים הוא מחדש את פעילותו, ובמשך זמן מסוים אחרי כן הוא מאט את פעילותו בהדרגה ולבסוף הוא דועך. יש שמעיינות מפסיקים כבר כעבור חדשים אחדים אחרי שהתחילו לתת מים. לא פעם נזכר בתלמוד המשפט הקצר "יבש המעיין". המליצה "יבוש מקורות ויחרב מעינו" (הושע) מבוססת על תכונתם של המעיינות. התייבשות מעיינות הייתה תופעה לא נדירה בארץ כתוצאה מהתנודות הגדולות של מידת הגשמים בשנים השונות. בשעת בצורת ממושכות היו הרבה מעיינות מתייבשים לחלוטין ותושבי הישובים הסמוכים להם נידונו על ידי כך למצוקה חמורה במים לצורכי שתייה, נוסף, על ניקיון השיניים וחוסר הלחם בשל חוסר יבול שדה וכרם. נבואת עמוס "ונעו שתיים שלוש ערים אל עיר אחת, לשתות מים ולא ישבעו" יש והיא מתקיימת גם בדורנו, אם כי לעתים נדירות. מי הגשמים נבלעים בחלקם בקרקע ובחלקם הם מתגלגלים לנחלים וחוזרים אל הים, ככל שהמטרות ממושכים יותר וככל שהם יורדים בניחותא יותר וככל שהקרקע הסופגתם עמוקה יותר, כן גדלה מידת המים הנבלעים בקרקע. המים שנבלעו מחלחלים ויורדים וממלאים חללים ותהומות שבבטן האדמה וסופם שהם יוצאים לאוויר העולם במבועי המעיינות בשפיעה איטית עד שאוצרות המים שבאדמה מתדלדלים ופוחתים במרוצת הזמן או שהם פוסקים לגמרי. ומשבא עיצומו של חורף, תקופת טבת המשופעת בגשמים מרובים עשירי מים והאדמה שותה מהם לרוויה והתהומות מתמלאות, פורצים המעיינות בסוף תקופה זו, בשבט, בהשתפכות, פתאומית לפעמים, רבת אונים כתשובה מעשית על מטרות העוז שניתכו בטבת ובראשית שבט. ההופעה הפתאומית של התגברות המעיינות אחרי התדלדלותם או גם אחרי הפסקם בחדשים האחרונים שלפני שבט היא אופיינית ורבת רושם ומביאה שמחה גדולה לתושבי הכפרים. יש בה משום התחדשות פעילותם של המעיינות, משום פתיחת פרק מחודש של תפקידם באספקת מים לשתיה וליתר צרכי הבית לאדם ולבהמה ולהשקאת שדות שלחין שסיפקו פירות עץ ("שלחיך פרדס רמונים" - שיר השירים) וירקות שהיה בהם כדי לגוון את תפריטם של התושבים כתוספת על עיקרי מזונותיו שהם הלחם, השמן והזיתים ותגובת הגפן - ריבה וצימוקים ויין. מעתה מובטח היה האדם שלא יחסרו לו מים לשתיה בימי הקיץ הארוכים. מכאן השמחה המביאה אתה התגברות המעיינות לאנשי הכפר בעבר ובהווה. וראוי להזכיר ממאמרי המקרא את דברי המחוקק: |
"כי ד' אלוקיך מביאך אל ארץ. טובה ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר", (דברים ח'). |
|
המונה בין שאר סגולות הארץ את עניין המעיינות עוד לפני שבעת המינים. המשורר עומד מופתע ותמה בפני יצירת בראשית ומזכיר בין השאר את ה"מעיינות נכבדי מים" והתהומות את פעולת התגברות המעיינות ושפיעתם במאמר קצר ונמרץ: "בעזוז עיינות תהום", (משלי ח). כמעט כל הישובים נוסדו בקרבת מעיינות. מכאן שמותם של אתרים רבים, חדשים וישנים, בימי קדם ובימינו, הנושאים את שם הלוואי בצורת ניסמך - עין, כגון: עין גדי, עין דור, עין תפוח, עין גנים, עין רוגל ועוד במקרא וכמה וכמה עשרות שמות כאלה בימינו. מפאת חשיבותם של מעיינות לקיום האדם, החי והצומח יוחס להם רגש שבקדושה ושל הערצה. אדוניהו עורך זבח לכל תומכיו אצל עין רוגל על מנת לצעוד צעד ראשון בירושת כסא המלוכה ימים ספורים לפני מות דוד המלך. והמלכת שלמה בו בזמן לפי הוראת דוד המלך וסיעתו אף היא נעשית ליד מעיין, עין גיחון. (כך נוהגים גם בימינו בכמה כפרים לערוך את ראשית חגיגות הנישואים ליד מעיין). סביבת עין רוגל וגיחון אינה מתאימה לחגיגות ברוב עם, שכן המקום הזה הוא עמק צר נתון בין הרים והירידה אליו תלולה והעלייה משם חזרה לעיר קשה. להמון חוגג התאימה סביבת מישור כגון עמק רפאים הקרובה לעיר דוד. אעפי"כ נעשתה ההמלכה בנחל קדרון בזכותם של המעיינות, משום שאלה שימשו סימן ברכה בשל היותם מקור ברכה. ונוסיף על החגיגות האלו את טקס ניסוך המים שהיה נעשה בעסק גדול כפי שמובא במשנה: |
"צלוחית של זהב מחזקת ג' לוגים היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו" וכו' (מסכת סוכה). |
|
לפנינו אפוא טקס דתי שמקביל לו הביטוי "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעי' יב). במאמר קצר זה אנו שומעים הד למנהג עתיק של שאיבת מים במעמד קהל חוגגים, וכן הד ליחס שנודע מצד התושבים למעיין כדבר ישועה. ראש השנה של המעיינות, שמועדו עם התגברות המעיינות והתחדשות זרימתם, חופף בדרך כלל את ראש השנה לאילנות. שניהם חלים בשבט. לראש השנה לאילנות יום קבוע ואף מנהגים קבועים והוא נחוג. בתפוצות רבות, אם כי אינו נושא אופי דתי. אך גם מועד עליית מי המעיינות אינו נטול גינונים לחלוטין. היה לו בירושלים זכר מסוים עם עקבות של מעין חג, הלא הוא יום "עליית מי באר איוב" (הוא עין רוגל לפי הסברה), שהיה נערך לפני דור בהיות הארץ תחת שלטונה של תורכיה. אפשר שיום זה הוא גלגול של "יום טוב" מימי קדם כהמשך של מנהג טקסי המלכה וטקס ניסוך המים כפי שהזכרנו לעיל, ועל כל פנים הוא בא לציין את חשיבותו של מאורע התגברות המעיינות בימים בהם ומתחדשת פעילות המעיינות, ברה"ש של המעיינות. כשהייתה נופלת בירושלים של אז הברה כי הביר-יוב (שיבוש המלה ביר איוב, הוא עין רוגל) עלה על גדותיו הייתה הבשורה עוברת מהר מפה אל פה והייתה מעלה ארשת של רצון על כל פנים, בין של ישראל ובין של גויים. באר איוב נמצאת במקום שעמק יהושפט מתחבר עם גיא בן הינום לא רחוק ממעיין השילוח. עמוקה היא הבאר וחללה צר ואפל וכשמטילין לתוכה אבן שומעים שהיא מידרדרת ולבסוף היא משכשכת במים. כל ימות השנה מימיה של באר מועטים ועמוקים, אך משירדו גשמי ברכה מתברכים מימי הבאר ועולים עד שמגיעים לפיה. עברה תקופת טבת ונכנס שבט ורוותה האדמה מים, משתכרת הבאר ומתחילה פולטת מים כדרך שעושין כך שאר מעיינות ובארות שבהר. כשבאר איוב עולה על גדותיה היא שופעת מים ופלג זך מושך מים חיים מרחק מסוים בנחל קדרון. ימים אחדים זורמים המים, אחרי כן חוזרת הבאר למנוחתה, מימיה שוקעים בהדרגה עד מועד התגברות המעיינות בשנה הבאה. עלייתה של הבאר סימן ברכה היא, סימן לגשמים שבאו בעתם וסימן לגשמי גבורה שהרוו שדות והעשירו מעיינות ומילאו בורות שבירושלים. כי אז טרם תהיה אספקת מים מן החוץ כפי שהיא בימינו. איש ממי בורו ישתה ובמי בורו ירחץ ובהם יעשה כל מה שייעשה במים. כל בית ובורו בצדו, כל שכונה ובורה הציבורי בטבור חצרה הציבורית. ומרזבים ומזחילות משוכים מגגות הבתים עד פי הבור. ירדו גשמים בשופי - הבורות מתמלאים. נמנעו הגשמים - הבורות נשארים ריקים או ריקים למחצה והבריות בצער. - מה היו בני ירושלים עושים כשבאר איוב הייתה עולה? היו ירדים לשער האשפות ויוצאים מחוץ לחומה ומהלכים בין גינות ירק שקרקען אפור מחמת אפר ואשפות וזבלים שמוציאים מן העיר מדורות וכל השטח זרוע קלחים של כרובים ושאר ירקות ומוסיפים והולכים עד שמגיעים עד פי הבאר, ורואים כיצד מבעבעים מים מעמקי הבאר, הסמויים מן העין, ומקלחים באפיק הקדרון ומשמיעים שכשוך ערב ומשתלשלים בין ההרים עד שאובדים מן העין, מראה מופלא של גילוי כוחות גנוזים המתגלה פעם או פעמיים בשנה בחודש שבט. אותה שעה האוויר שוקט ורך וחמים ומושך לצאת אל החוץ אחרי שבועות הסגריר של טבת. באים בחורים ונערים, משפחות ותינוקות, כיתות בתי ספר עם מוריהן, ערבוב של בריות מכל הגילים ומכל העדות, יהודים ומוסלמים, חכמים ובני ישיבות וכמרים ונזירים, אף נזירה וחניכותיה ונשים רעולות ותינוקותיהן. כולם באים לצפות בעלייתם של מי באר איוב. אמרו שקודם הייתה גם התזמורת של השלטונות יורדת לנגן לכבודה של הבאר. רק נמושות לא נראו ליד הבאר. לא משום שהקלו בדבר אלא משום טרדת דרכים. קלה ירידה מהעיר לנחל קדרון, אך החזרה קשה מחמת התלילות. אך זקנים שלא היו יכולים לראות בעליית המים, היו משתפים עצמם בבשורת העלייה ושמחים עם הכל. |
