חגיגות קרבן פסח
ד"ר יהושע בראנד
מחניים ל"ב, תשי"ז
נדפס ללא הערות
|
התוכן: מקדש מרכזי בירושלים ירושלים בהמלכת דוד כיבוש ירושלים העליות לרגל כגורם מלכד פסח יחזקיהו פסח יאשיהו פסח יחזקאל פסח עזרא פסח ביב אלפנטינה מי הוא דריוש זה? לקרבן פסח בראשית בית שני יסוד דתי ותוקף מלכות הפסח לאחר חורבן בית שני עצמות שנמצאו בחפירות קומרן תמצית: המאמר סוקר את העדויות התנ"כיות והתלמודיות על קיום חג הפסח בתקופות השונות ועל העלייה לרגל. מילות מפתח: קרבן פסח, עליה לרגל, כיבוש ירושלים |
מקדש מרכזי בירושלים
"וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (דברים טז, ב)וחזר ונשנה
"לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו, שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים" (שם טז, ה-ו)היה ברור, שהמקדשים שהיו בישראל, המשפחתיים והשבטיים כגון: חברון, מצפה, גלגל, נוב, גבעון, כרמל ועוד, לא שימשו אלא מרכזים זמניים בלבד ואין הם בכלל "המקום אשר יבחר". צו זה למקום אשר יבחר נאמר גם בחג השבועות (שם ט"ז י"א) וחג הסוכות (שם ט"ז, ט"ז) ובעניינים אחרים.
ירושלים בהמלכת דוד
אין ספק שדוד המלך בתחושתו הריאלית הגאונית הרגיש שמקום זה עלול לרכז מסביבו את העם כולו ולשמש מרכז לדורי דורות. ודאי השפיעו בנידון גם אגדות שהתהלכו בעם כגון שזהו המקום שממנו הושתת העולם (תוספתא יומא ג (ד) ו ובמקבילות) שמעפרו נוצר האדם הראשון ושם נקבר (ספר האבלים ד', כ"). שם הקריבו קין והבל את קורבנותיהם, בו בנה נח מזבח בצאתו מן התיבה (רמב"ם הלכות בית הבחירה ב', ב') ועוד כאלה. יתר המרכזים אפילו העתיקים ביותר, היו רק שבטיים ולא היה בכוחם להתרומם לדרגה זו של ירושלים, שהיתה שייכת לכולם.
כיבוש ירושלים
"וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבסי יושב הארץ. ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים, ואמר לא יבוא דוד הנה. וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד. ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאי נפש דוד. על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית" (שמו"ב ה' ו'-ח').לא בהפתעה ולא ביום אחד לכד דוד את המקום הזה, שהיה מבוצר היטב ואנשיו לעגו לדוד ולמאמציו. ודאי ניסה בתחילה לעלות בחומה, לחתור תחתיה. בתנאים ההם היה זה בלתי אפשרי, וכאשר האמצעים הרגילים לא הועילו, בא לעזרתו כשרון ההמצאה שלו וכבש את המקום דרך הצינור, הזהה, כפי הנראה, עם מה שקוראים "נקרת וורן" על שם מי שגילה אותה ראשון.
אנשי דוד טפסו בנקרה זו למעלה ואח"כ הלכו על גחונם ומשם כבשו את העיר הבצורה מבפנים. עכ"פ לא קלה היתה מלאכה זו ובייחוד המלחמה עם בעלי מום הנזכרים בפרשה, יתכן שאלה שימשו בתפקיד שואבי המים במקום, ועוד דורות שלאחר מכן משלו את המשל "עור ופסח לא יבוא לבית". ועל כל אלה, עורר כיבוש זה את חמתם של הפלשתים, שהיו קשורים עם היבוסים בקשרים ידועים. כנראה בקשר לכיבוש זה, נתעוררו הפלשתים למלחמות ארוכות עם דוד (שמו"ב ה', י"ז-כ"ל). אין זאת אלא שאף הם הרגישו בחשיבות המקום. דוד הפקח ואיש המוסר הגדול לא היה מסכן את עצמו ואת אנשיו, אלמלא היה זה צו אלוקי, שזהו המקום אשר יבחר ה' אלוהיך.
העליות לרגל כגורם מלכד
וכאן דבר מפליא ומתמיה כאחד. מצווה זו קוימה במדבר (שמות י"ב, כ"א-כ"ח) בגלגל, בעברם את הירדן (יהושע ה', י'), בתקופת השופטים כפי שנראה להלן, אבל לא קיימו מצווה זו בתקופת הבית הראשון, אלא בסופו. אין זאת, אלא שההתחרות בין ירושלים ויתר המקומות המקודשים העתיקים, גרמה לבלבול זה ובני אדם נמנעו מלקיים מצווה לפחות בהמונים.
פסח יחזקיהו
פסח יאשיהו
"ויעלו בני ישראל הנמצאים את הפסח בעת ההיא ואת חג המצות שבעת ימים, ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו פסח אשר עשה יאשיהו וכו' בשמונה עשרה למלכות יאשיהו נעשה הפסח הזה" (דהי"ב ל"ה, י"ז-י"ט).היא משלימה במידת מה את הפרשה המקבילה במלכ"ב, ושתיהן מתעלמות לגמרי מפסח יחזקיהו שאף הוא נעשה ברוב עם ורוב פאר כפי המסופר בדהי"ב, ל'. הפרשנים העתיקים והמודרניים עמדו ודייקו בתיבות לאמר כאן כתוב "פסח כמוהו" היינו ברוב עם וכו' אבל שלא כמוהו עשו (ראה רש"י למלכ"ב כ"ג, כ"ב). זה אמנם לפי דיוק התיבות, אבל קשה להבין שבכמות ובמניין המשתתפים הדבר תלוי, הואיל ובפסח זה וזה לא נשתתפו כולם, עשרת השבטים גלו לפני זה, והנשארים לא הגיע מניינם למניין היהודים בתקופת שלמה! קושי נוסף שמחבר ספר מלכ"ב מתעלם לגמרי מפסח יחזקיהו ואינו מזכירו אפילו ברמז!
יש רק תשובה אפשרית אחת, הואיל ובעל ספר מלכ"ב כתב דבריו בתקופת הגלות והחורבן בזמנים טרופים ביותר, הרשימות לא היו בסדר ותעודה אחת נעלמה, מה שאין כן מחבר ספר דהי"ב שכתב דבריו בארץ, בתקופה הפרסית, בערך בשנת 400 לפה"ס, הימים היו כתיקנם ויכול היה למצוא את מבוקשו, או לרשום מפי השמועה.
פסח יחזקאל
"בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבעת ימים מצות יאכל. ועשה הנשיא ביום ההוא בעדו ובעד כל עם הארץ פר חטאת. ושבעת ימי החג יעשה עולה לה' שבעת פרים ושבעת אילים תמימים ליום שבעת הימים לחטאת שעיר עזים ליום. ומנחה איפה לפר, ואיפה לאיל יעשה ושמן הין לאיפה" (מ"ה, כ"א-כ"ד).
פסח עזרא
לאחר גילויה של הדכרונא המכילה פקודת כורש בנוגע לבניין בית המקדש והחזרת כלי בית ה' (עזרא ו', א'-ה'), פקד דריוש הראשון לא להפריע בעבודת הבניין ואף צווה לתת את הוצאות הבניין וקורבנותיו השונים על חשבון המלוכה (שם ו', ו'-י"ב). עבודת הבניין התקדמה במהירות ובשלשה באדר בשנת שש לדריוש 518) לפה"ס) נשלם הבניין ועשו חנוכת הבית. הקריבו קורבנות מרובים ובתוכם שנים עשר צפירי עזים כמניין שבטי ישראל לחטאת ולכפרה עליהם. העמידו את הכוהנים בפלוגותיהם ואת הלוויים במחלקותיהם כמו שכתוב בתורה (שם ו', י"ג-י"ח).
אמנם יש להניח שחגיגת חנוכת הבית לא נתקיימה בשלשה באדר או סמוך לתאריך זה, אלא נתאחרה בוודאי כמה שבועות אולי עד ראש חודש ניסן, שכן היה צורך לשלוח שליחים לקרוא לכנס הגדול, והיה צורך זמן לבוא מכל המקומות בהם היו היהודים גרים. בהזדמנות זו הם חוגגים גם חג הפסח:
"ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחודש הראשון. כי הטהרו הכוהנים והלוים כאחד כלם טהורים וישחטו הפסח לכל בני הגולה ולאחיהם הכוהנים ולהם. ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטמאת גויי הארץ אליהם לדרוש לה' אלוהי ישראל. ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה כי שמחם ה' והסב לך מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלוהים אלוהי ישראל" (שם ו', כ'-כ"ב).
פסח ביב אלפנטינה
בשנת 1905 נתגלו שלש תעודות ארמיות בחפירות יב-אלפנטינה. אחת מהן הכילה פקודת דריוש המפורסמת לחיל המצב היהודי ביב לחוג את חג הפסח. וזו לשון התעודה:
1. אל אח]י(המספרים וההשלמות בתוך מרובעים וחצאי מרובעים הם ע"פ קובלי שהוציאה לאור).
2. יד]ניה וכנותה ח]ילא י]הודאי אחוכם הננ[יה] שלם אחי אלהיא] שאלו.
3. וכעת שנתא זא זנת ]]] ]] דריוהוש מליכא מן מלכא שליח על ארש[ם לאמר:
4. בירח תעובי יהוי פסח לחילא יהוא]יא כעת אנתם כן מנו ארב[עת עשר
5. יומן לירח ניסן ופסחא עב]דו. ומן יום כ ]]] ]] עד יום ד ] ל[ניסן
6. שבעת יומן זי פטירן אנתם] דכין הוו ואזדהרועבידה א[ל תעבדו
7. ביום כ ]]] ]] וביום ד ] אף שכר א]ל תשתו וכל מנדעם זי חמיר א[תיבה
8. אל תאכלו מן יום כ ]]] ]] מן] מערב שמשא עד יום ד ] לניס[ן שבעת
9. יומן אל יתחזי בכם אל תהנ] עלו בתוניכם וחתמו בין יומי[יא אלה
10. כן יתעבד כוי אמר דריוהוש מל]כא.
תרגום
2. ידניה החילים היהודים אחיכם חנניה שלום אחי ישאלו האלוהים;
3. וכעת שנה זו היא שנת 5 לדריוש המלך. נשלח מן המלך אל ארשח לאמר;
4. בחודש תעובי יהיה פסח לחיילים היהודים. כעת תמנו ארבעה עשר;
5. יום לחודש ניסן ועשו פסח. ומן יום 15 עד יום 21 לניסן;
6. שבעת ימים של מצות אתם היום טהורים והיזהרו שאל תעשו עבודה;
7. ביום 15 וביום 21, אף שכר אל תשתו וכל דבר שבו חמץ;
8. אל תאכלו מן 15 מערב שמש עד יום 21 לניסן שבעה;
9. ימים אל יראה אצלם אל תכניסו בחדריכם. יחתמו בין ימים אלה;
10. כך יעשה כזה אמר דריוש המלך.
התרגום הוא חפשי בערך, שורה לעומת שורה, כמו שזה בהוצאת קובלי Aramaic Paoyri מספר 12.
מכל ההערות שיש להעיר בפרטי התעודה ובפירושיה אעיר רק על אחת: בשורה 8 צריך להשלים: "אל תאכלו מן 14 מערב שמש" שכן איסור אכילת חמץ חל ביום ארבעה עשר מחצות היום ואילך. הרושם הראשון של תעודה זו הוא מפליא ומדהים. מלך המלכים, שליט על אימפריה עולמית ועמים וגזעים שונים בה ובעיות מבעיות שונות שהוא יטפל בשאלות רבניות, אולם אין תעודה זו שונה מן אלה שנזכרו בספר עזרא, הראשונה של כורש (עזרא א', ב'-ד') שמקורה נמצא בגנזך שבאחמתא בירת מדי (שם ו', ג'-ה') וכן היו בערך פקודת דריוש הראשון (שם ו', ו'-י"ב) וארתחששתא (שם ז', י"א-כ"ו). הן מלמדות זו על זו ומאשרות אחת את השניה. מובן שזה נעשה בהשפעת מנהיגי היהודים שהיו בחצר המלך.
מי הוא דריוש זה?
ברם כאן כמה קשיים. ראשית הקריאה 'ידניה' בתעודה שלנו אינה בטוחה, האותיות הראשונות הושלמו וסומנו בחצי מרובע (שורה 2) ויכול גם להיות צפניה אזניה ועוד. ואפילו אם קרי זה נכון יתכן שהוא קרובו אבי אמו של ידניה שבתעודה מספר שלשים ונושא את שמו ואת משרתו כרגיל בימים ההם. השמות והכהונות הלא עברו בירושה דור אחר דור.
ראיה נוספת נגד זיהוי זה, שכן ידניה שבתעודה מספר 30 מתואר ככוהן, תואר זה חסר בתעודה 12, וזה דבר בלתי מובן ואף מעליב. גם בימינו אין משמיטים תואר יחוס גבוה כזה, על אחת כמה וכמה בימים העתיקים ההם.
לפיכך נראה שידניה שבתעודה מספר 30 יתכן שהוא קרוב לידניה בתעודה מס' 12, אבל אינם זהים. על כן דריוש זה יש ליחסו לדריוש הראשון (521-485) הוא שפקד על בנין בית המקדש והקרבת קורבנות על חשבון המדינה (עזרא ו', ח'-י') הוא הוא שהוציא את הפקודה בעניין חג הפסח ביב, וזה היה לא בשנת 419 לפה"ס, אלא בשנת 516 לפה"ס. וחוץ מאלה לא יתכן שדריוש השני יוציא פקודה כזאת. לפי דעת יעבץ (תולדות ישראל חלק ג' עמ' 169) זהה דריוש המדי (דניאל ו', א) עם דריוש ה- 11. הוא שהוציא פקודה לא להתפלל לשום אל מבלעדיו (שם ו', ח') דניאל ודתו היו שנואים על יועצי המלך. הייתכן שהוא יוציא פקודה רבנית כזו שחיילים יהודים ישמרו על דיני הפסח?!
לקרבן פסח בראשית בית שני יסוד דתי ותוקף מלכות
"תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו וכו'" (סנהדרין י"א, א').כי לחג זה נהרו מכל הגלויות שבמזרח ומערב היתה דאגה לאלה שנעקרו ממקומם ולא יגיעו לפסח לירושלים. מט"ו באדר ואילך היו מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקומות המים. ועוד (שקלים א', א') מקצת מן המקצת על היקף העליות לרגל אנו לומדים מדברי פילון:
"הרבה אלפים מאלפי ערים נוהרים במים וביבשה ממזרח וממערב מצפון ומדרום בכל מועד למקדש כמו למחוז חפץ מסערות החיים כדי למצוא כאן מנוחה להיות חפשי במקצת מדאגות אשר תחתיהן הם עמוסים מגיל הנעורים" (על המצוות סעיף 96).וכך אנו לומדים מדברי יוסיפוס פלביוס:
"קסטיוס ברצותו להודיע לנירון קיסר את מספר היהודים נדבר עם ראשי הכוהנים והם מצאו את מספר קורבנות הפסח 000.652. ובאשר לכל קרבן וקרבן היו לפחות עשרה מנויים, הוא מוצא את מספרם 2700200 מחוץ לטמאים או שלא באו מסבה אחרת (מלחמות היהודים ו', ש', ג).עדות זו מתאשרת גם מדברי הברייתא
"פעם אחת ביקש אגריפס המלך לידע כמה מניינם של אוכלוסין. אמר להם לכוהנים הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח. הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כוליא כפלים כיוצאי מצרים. ואין כל פסח ופסח שלא היו עליו מעשרה מנויין חוץ ממי שהיה בדרך רחוקה או טמא. בו ביום נכנסו ישראל להר הבית ולא היה מחזיקין והיה פסח מעוכין" (תוספתא פסחים ספ"ד, בבלי שם סד,ב).מובן שלפי תנאי הדיור שלנו זה בלתי אפשרי, אבל לא כן לפי תנאי הדיור של אז.
הפסח לאחר חורבן בית שני
יתכן מאד שאז נוסדה הקהילה הקדושה בירושלים, לאמר שחבריה אנשים קדושים וחסידים היו והקפידו על מצווה תוך קורבנות ידועים. יש עוד מקורות המאשרים הנחה זו, כמובן שזה היה בחשאי כמו שנאמר "דמומה סלקא דמומה נחתה" (איכ"ר שם). אבל קורבנות לא הקריבו בבית המקדש החרב. זה יוצא מן הסיפור הבא:
"משחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל מפני מה אין אתם אוכלין בשר? אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ועכשיו בטל! ואמר להם מפני מה אין אתם שותים יין? - אמרו לו נשתה יין שממנו היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל! (תוס' סוטה טמ"א).גם פרשת הנזירים, שעלו מן הגולה ולא ידעו שחרב בית המקדש ולא יכלו להקריב קרבנותיהם והתירם נחום המדי בגלל שנזרו בטעות (נזיר ה', ד') מראה על כך.
אבל השאלה בנוגע לקרבן פסח, האם גם קרבן זה לא הקריבו, או שמא שינו בו באיזה צורה שהיא? סוף סוף זה היה החג והקורבן החביב ביותר והנפוץ ביותר בכל שכבות העם, הייתכן שבבת אחת יינתקו ממסורת נערצת כזו? נכון שלפי ההלכה שנוסחה במשנה שלנו נאסרה הקרבת קורבנות מחוץ לירושלים: "באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר" (זבחים י"ד, ח'). זאת היא משנת חכמים והשאלה: האם כל העם לשכבותיו השונות קבלו אותה למעשה? בכל המצוות כמעט ובפירושיהם היו כידוע בתי מדרש שונים ודעות שונות, האם רק כאן היתה דעה אחידה ומגובשת בצורה זו?
השכל הישר מחייב את ההפך, ואף תעודות שונות מאשרות את הניגוד לכך.
"מעשה ברבי ור' ישמעאל בר' יוסי ור' אליעזר הקפר ששבתו בחנות של פזי בלוד והיה ר' פנחס בן יאיר יושב לפניהם. אמרו לו אשקלון מה אתם בה? אמר להם מוכרים חטים בבסילקאות שלהן וטובלין ואוכלין את פסחיהם לערב" (תוספתא אהלים י"ח, י"ח)בסיפור המקביל בירושלמי שביעית ו', א', ל"ו, ג', נאמר שם "וטובלין ואוכלין בתרומותינו". יתכן שזהו אותו הסיפור הקדום, אלא שהוגה ע"י מגיה אבל ברור שהנוסח בתוספתא הנ"ל הוא מקורי, הוא לא תוקן, שכן בתוספתא, בייחוד בסדר טהרות, כמעט שלא למדו. היוצא מזה, לפי עדותו של ר' פנחס בן יאיר, היו אנשים מסוימים סוחרי חטים, או פועלים, או איכרים, חוגגים חג הפסח באשקלון, כלומר אוכלים את הפסח.
עובדא זו מתאשרת גם מהלכתו של רב חסדא, האומר "פסח שבשלו בחמי טבריא חייב" (פסחים מ"א, א'). לא יתכן שפסח זה נשחט בפסח ובזמן הבית, שכן בשר הפסח היוצא חוץ לחומת בית פאגי בירושלים נפסל לפי דבריו של רב חסדא זה (שם צ"א, א'). אין גם להניח שזוהי בעיה אקדמאית בלתי מציאותית, שכן היא נשנית גם בירושלמי (שבת ז', י', ב') וחכמי ארץ ישראל היו רחוקים מבעיות בלתי מציאותיות. יש לפיכך להניח שהקריבו קרבן פסח גם לאחר חורבן הבית ומחוץ לירושלים, בבמות יחיד או ציבור. כמובן שזה היה שלא כרצון חכמים עכ"פ לרובם, אבל העם לא תמיד נשמע להם.
מתוך עדויות של גדולי התנאים אנו לומדים על שנאה חזקה מאד שבין עמי הארץ ותלמידי חכמים כעדותו של רבי עקיבא: "כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט, ב'). ר' אליעזר הגדול אומר "אלמלא אנו צריכים להם למשא ומתן היו הורגים אותנו" (שם), כלומר הם צריכים לחכמים הקונים מהם את התוצרת שלהם. פסקא אחרת: "גדולה השנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים עבדי כוכבים את ישראל" (שם). לרבי עקיבא הגדול בדורו לא רצו פעם אחת לתת מקום לינה בישוב אחד ולן בשדה (ברכות ס', ב').
מובן שגם החכמים שנאו אותם. רבי נצטער פעם אחת על שנתן פת לעם הארץ (בבא בתרא ח', א'). זאת היא עובדא מצערת ולא חשובה כאן הסיבה. עמי הארץ אלה, שהיו רובם ככולם דתיים קרובים לעניין בית המקדש, שמהם נתגייסו כל המרידות נגד רומא הייתכן שהם יקבלו עליהם משנת חכמים זו, בנקודה זו שהיתה חיונית ביותר להם שהיתה יסוד בנפשם כמו בנפש כל האנשים אז? אין כל ספק שסוג אנשים המשיך להקריב קורבנות ובייחוד קרבן פסח מחוץ לירושלים כגון באשקלון, בטבריה. ונדמה לי שעובדא ארכאולוגית מאשרת הנחה זו.
עצמות שנמצאו בחפירות קומרן
