|
תקציר: כדי לפתח בילד ובנער זיקה חיובית לשמירת מצוות, חייבים ההורים לשמש דוגמה אישית ולהעביר לילד תחושה של חוויה דתית אשר יטביעו את חותמם וישמשו נר לרגליו בעתיד. מילות מפתח: הזדהות, חינוך בלתי פורמלי, סגנון חיים. |
|
החינוך לקיום מצוות נעשה לבעיה חמורה מאז יהודים המעונינים בחינוך זה אינם חיים יותר בתנאים שהאווירה הדתית של הסביבה, של הרובע היהודי, של ריכוז המגורים היהודי עוד מגינה על חינוך זה ע"י שמירה על אחדות הסגנון בצורת החיים ובהווי החיים. שם עמד ממול ובניגוד לחיים היהודיים העולם הזר והנכרי והסביבה הזרה והעוינת ליכדה וחיזקה את האווירה היהודית הדתית עוד יותר. משום כך לא היה שם צורך בחינוך דתי מכוון ומתוכנן מבוסס על יסודות של מדע. החינוך ויסודותיו הפסיכולוגיים. הילד היהודי המחנך חינוך בלתי פורמלי (educativa informal) על ידי הזדהותו עם דמות הוריו, עם אווירת הסביבה, הוא התרשם מן הדמויות, מן המראות הקולות והריחות שהוא קלט, חיקה את הרגלי החיים שראה לפניו, וכאשר הגיעו לגיל ההתבגרות, לגיל האיניציה, לגיל כניסתו לעול מצוות ואחר כך לגיל ההכרה הדתית היה מצויד במסכת מוצקה של הרגלים דתיים קבועים אשר מתוכם צמחה השקפת עולמו הדתית - כפרי בשל, וכך התקיימה אמרתו הידועה של ספר החינוך: |
"האדם נפעל כפי פעולותיו",
"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להיטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים..."(ס' החינוך מצווה י"ז). |
|
ס' החינוך מעביר כאן את דעתו של הרמב"ם על החינוך המוסרי כפי שהוא מפתחו בשמונה הפרקים וב"הלכות דעות" - הרגל ופעילות של מעשים מוסריים יוצרים השקפה מוסרית - לתחום החינוך הדתי. בשניהם שוררת, אפוא, הדרך מן המעשה של ההשקפה - "סוף מחשבה במעשה תהילה". משום כך לא הייתה צריכה למלא הוראת הדינים השיטתית שום תפקיד חינוכי מכריע, ונשארה הוראה שרק השלימה והעלתה לדרגת השיטתיות מה שהחינוך הבלתי פורמלי יצר בשכבות נפשיות הרבה יותר עמוקות מתחת לסף ההכרה בתחום ההוויה והריגושים. גן-עדן חינוכי אינו קיים עוד ולא רק בתפוצה היהודית. גם הסביבה שבה ילדנו מתחנכים היא אמנם יהודית, אך לא ספוגה אווירה דתית, והקושי כאן כפול ומכופל, הרי לא נוכל - אם לא נרצה לחנך את ילדינו לשונאי ישראל -להצביע על הסביבה היהודית החילונית כצל "גוית". סביבתנו היא יהודית, הכביש שעליו מחללים את השבת הוא כביש יהודי שנסלל בזיעת יהודים והשכונה שבה אנו גרים נכבשה בדם יהודי, ללא אבחנה דתית מי היו הגיבורים ומה הייתה אמונתו הדתית - "דמים בדמים נגעו", ועם כל זאת עלינו לחסן את ילדינו נגד אווירת חילול הקודש, והחילוניות הסובבת אותם. ההסתגלות לשמירת המצוות לא תחול, אפוא מעצמה ומתוך ניצול גורמי סביבה מעודדים מסייעים. אך גם בית הספר הדתי תרומתו בשטה זה צנועה למדי גם אם הוא מתנהל לפי עקרונות מודרניים ומאפשרויותיו בעיקר להורות וללמד, ועל יהי הדבר קל בעינינו, אין זה כה פשוט להניח יסודות מוצקים וידע מקיף במקצועות לימודי הקודש מתוך תקווה שחלק גדול של תלמידינו ימשיכו את לימודיהם במוסדות תורה תיכוניים. אך יש מניעה נוספת, מרבית ההזדמנויות לחינוך לקיים מצוות הן מחוץ לתחום בית הספר. דווקא בשעות הגדולות של השנה היהודית, בימים הנוראים, בליל הסדר ובחג הפסח, בימי האבל של תשעה באב ולפניו הילד איננו ניתן ברשות בית הספר. תחומים שלמים של החינוך המעשי למצוות כשרות, מצוות התלויות בארץ שמירת השבת - המורה ואף הטוב, אינו יכול להיות יותר מ"נאה דורש", ואנו יודעים מה קטן כוחה של הטפת מוסר מילולית. על הבית היהודי ועל בית ההורים להיות היום הגורם העיקרי בחנוך למצוות בגיל הילדות, מתוך מחשבה מתכננת ומתוך ביצוע מתוכנן, כי כאמור, בתוך עולמנו המעורער לא ילכו הדברים מעצמם. אך דא עקא; גם הבית היהודי, וגם הדתי חסר לעתים כמו הבית הישראלי בכללו - אותו השקט הפנימי אותה השלווה; הנפשות שהם תנאי ראשון לכל חינוך טוב ולחינוך דתי בפרט, ואף התרוקנה מכל פעולה חינוכית. בעל הבית - האב - אך במידה לא פחותה האם העתיקו מזמן את מרכז הכובד גם של חייהם מעבר לעבודה המקצועית אל מחוץ לכותלי הבית ומצאו את סיפוקם בפעילות חברתית ופוליטית או בעבודה סוציאלית; אך כל זה על חשבון הזמן והכוח שהיו צריכים להיות קודש לבנים הרכים והמתבגרים, ולאו דווקא לפיקוח ולביקורת המורים, אלא ליצירת הווי ביתי-אינטימי, לטפוח אווירה של הבנה הדדית ושל חמימות אשר להן זקוק הצעיר דווקא ברגעים הקריטיים של חייו. האם ריקנות פנימית זו איננה מאיימת גם על רבות מבין משפחותינו? אל נמהר לדון לכף חובה! המאבק על קיומנו החומרי דורש מרבים מאתנן השקעת כוחות שיכלו בזמנים שקטים ובטוחים יותר להיות מוקדשים לבית: רבות מבין נשינו-אמותינו נאלצות לסייע בידי בעליהן ע"י עבודתן המקצועית. אך בל נסתתר אף מאחורי כורח מצבים זה, גם אם לא נרצה לראות בהם תירוצים נוחים. אם יקרה לנו מכל התפתחותם הנפשית והרוחנית, ובמיוחד הדתית של ילדינו, ואם כל יתר ההישגים בחיינו מתייחסים אליה כאמצעי למטרה, עלינו להטיל על הבית היהודי, על המשפחה היהודית את מלוא כובד האחריות לחינוך הבלתי-פורמלי ( informal teaching) על ידי הקניית הרגלים אשר עליהם דברנו לעיל. מה הם התכסיסים שבהם נשתמש כדי ליצר אצל ילדינו זיקה חיובית לשמירת המצוות ולקיימם בגיל הילדות? 1. הפעלת הילד. כל ילד אוהב להיות פעיל ועסוק. היכולת להסתכלות טהורה, לקונטמפלציה אינה מפותחת עדיין אצלו. נטייה זו להיות עסוק ועסקן אנו ננצל. לא נסתתר מאחורי ההלכה שבעצם הילד עוד פטור מן המצוות לפני גיל הבר-מצווה או הבת-מצווה. אל נגלה גם סימני עצבנות אם ישפך כבר קצת יין על המפה הלבנה - ובסכוך הסוכה, אווילים יהיו ההורים שישכיבו את ילדיהם לישון בשעות אחרי הצהרים של ערבי החגים כדי "שלא יבלבלו את המוח". יהיו בידי הילד ארבעה מינים גם בהיותו עוד לפני גיל החובה, יהיה הוא מן "המהדרין שבמהדרין" וידליק בעצמו נרות חנוכה. 2. קיום מצוות מתוך רגשי טיפש והנאה. אם אמנם נאמר בהלכה "מצוות לא ליהנות ניתנו" לגבי חינוך ילדינו לקיום המצוות ולחיבת המצוות עלינו לנקוט בכלל "מצוות ליהנות ניתנו". כלל נקוט בידינו בפסיכולוגיה של הלמידה שאם ניסיון מוצלח לפתרון בעיה מלווה תגובה חיובית - כמו פרס - הלומד זקוק למסכת פחות יותר של ניסיונות לשם הקנית ההרגל מבדרך ההפוכה: -כשלון בפתרון הבעיה מלווה תגובה שלילית, כגון קנס או עונש. ילדינו חייבים קודם כל להיות "משמשים את הרב על מנת לקבל פרס", וכבר עמד הרמב"ם במבוא לפרק "חלק" שבמס' סנהדרין על כך שאין לעבור על דרגה ראשונה זו של חינוך דתי מבלי לסכן גם את השלבים הבאים. המתבגר והמבוגר חייב אח"כ להיווכח שאכן יהדות מחייבת הינזרות רבה, שמירת המצוות דורשת קורבנות וויתורים מתוך צער ומתוך מלחמה מתמדת עם היצרים, שאכן לעתים "קשה להיות יהודי", לגבי ילדינו עלינו לגלות דווקא את הצד השני: "קל להיות 'יהודי" שמירת המצוות היא מקור להנאה ולסיפוק אישי. הידוניזם מוסרי זה הכרחי הוא כשלב מעבר. לכאן שייכת כל הסוגיה הגדולה של "הדור מצוות" אשר לגביה אנו חוטאים לעתים חטאים חמורים, אם לא לגבי ציבור המבוגרים המחפשים דרך אל יופי היהדות אז בוודאי כלפי ילדינו. מספיק לסקר את בית הכנסת האשכנזי הממוצע כדי להבין למה הדברים מכוונים. כאן ובכלל בנושא שבו אני דן - אנו יכולים ללמוד הרבה מדרכי החינוך הדתי של יהדות גרמניה החרדית אשר הדור המצווה בבית ובפרהסיה הדתית היו אחד הגורמים החשובים ביותר להצלחתו החינוכית, יקצר המצע להרבות בדוגמאות. 3. מכלל המצוות ביהדות של סגנון חיים. אין דבר יותר מסוכן וסיבה לכישלון בחינוך למצוות מהקניית הרגל כל מצווה; בבידודה, בחינת "צו לצו, קו לקו, זער פה זער שם". כדוגמה קלאסית לאמור כאן יכולה לשמש החינוך - לשמירת השבת. האב שיחנך לזהירות מאיסורי השבת אך ורק על ידי "זה אסור", "אל תעשון זאת" "אל, תגעו בזה" ידמה מאד לאב בסיפורו של זלמן שניאור "מוסר של שבת" באוסף "אנשי שקלוב" אשר על ידי שורה של הנחיות מעין אלה לא רק המאיס את השבת על בנו אלא גם על עצמו ונוכח בעצמו במוצאי היום מכללנו החינוכי. אך אם הזהירות מאיסורי מלאכה ואף ממוקצה וכדומה היא חלק מאווירת השבת הכללית בבית, אם הורים אינם מתחבאים, בארוחת ליל השבת מאחורי העיתון של יום ו' עם כל המוספים, אם - על אף עייפותם אינם ממהרים בסעודה אלא שרים זמירות, אם ההורים משתדלים למלא את שעות השבת תוכן חיובי ולא רק שלילי על דרך ההימנעות מן האסור, הרי דומה לי שלא יתעורר רצון אצל הילד ללכת להסתכל בהתחרות כדור-רגל באשר הדבר עומד בניגוד צורם לאווירת השבת ולסגנונה הכולל שעוצב בבית. מובן מאליו שדרך זו של חינוך בגיל הילדות אינה באה במקום החינוך להכרה דתית בגיל ההתבגרות ובגיל הנעורים. גם אצל נער שזכה לקבל בילדותו חינוך מעין זה עשוי בגיל זה הרבה להפך לבעיות ולמוטל בספק ויהיה דרך להשיב לו בוודאי חינוך זה שבא מתוך הזדהות עם דמות ההורים ועמידה בתוך אווירת השבת אינו בא גם במקום לימוד תורה בכלל ולימוד ההלכה בפרט. אך לימוד ההלכה באה כאן רק כהשלמה ולשם הסדרה שיטתית של מה שנרכש באופן בלתי-פורמלי. אך עמידה זו בתיך רקמת חיי מצוות שנקנו כהרגלים מוצקים ותוך אותן ההנחיות שציינו תחסן את ילדינו גם בשנים הסוערות אשר בהן לא יהיו כבר מצויים באווירה המגינה של בית ההורים ושבהן עליהם להתמודד לא רק עם מציאות זרה ואף עוינת אלא גם עם כוחות זרים ועוינים בקרבם, באשר היא תחזק את כוח התנגדותם ותחשל את עמידתם גם בזמן, שדרגת חינוך זו לבדה אינה מספיקה כבר. |
