|
תקציר: תאור התיישבות יהודית בחצי האי ערב על פי מסורות ערביות: ספרי היסטוריוגפיה, ספרי שירה וספרות איסלאמית עתיקה. ישנם מסורות המדברות על מלחמת העמלקים בישראל, ועל התיישבות היהודים באל-מדינה. יש המדברים על תקופות מאוחרות יותר, בזמן שלטון היוונים והרומאים בא"י. אורח החיים היהודי השפיע על הערבים, יש מביניהם שאימצו להם חלק ממצוות הדת, והיו אף שהתייהדו, כמו בית חימיאר. מילות מפתח: יהדות, התייהד, איסלאם, בית חימיאר. |
|
ההיסטוריה העתיקה של השבטים המרובים בחצי-אי ערב על כל אזוריו וארצותיו בצפון, במרכז ובדרום, עדיין לוטה בערפל. אמנם יש לציין כי הספרות האסלאמית העתיקה והקלאסית עשירה בחיבורים היסטוריוגרפיים רבי ערך ורבי כרך, כגון ספרי "התאריך" של טברי, יעקובי, דינורי, בלאד'ורי, וכו' וכו', חיבורים השופכים אור רב על דברי ימיה של ערב בכל הדורות ומכל הבחינות. כמו כן עשירה ספרות זו בסוג הספרותי הידוע בשפה הערבית בשם "אלאדב". לדוגמה אזכיר את הספר המפורסם כתאב אלאע'אני לאבו אלפרג' אלאצפהאני (מת בשנת 967) המהווה יצירה בעלת ערך רב לא רק מבחינת המחקר בתולדות הספרות הערבית והשירה הטרום-אסלאמית (שירת "הג'אהליה" או "תקופת הבערות") והשירה האסלאמית הקלאסית, אלא גם מתוך אספקלריה היסטורית-מדעית מובהקת. כתאב אלאע'אני מהוה מעין אנציקלופדיה ענקית בת 21 כרכים, ממש אוצר בלום של ידע היסטורי על תולדות שבטי ערב מקדמת דנא, חייהם, נדודיהם, מלחמותיהם, שאיפותיהם וגעגועיהם, אורח חייהם והשקפת עולמם, מקור לא אכזב להכרת ההווי של הבדווים והשבטים הנודדים שיצירתם הפיוטית הוא הפנקס האוצר בתוכו את כל חכמת חייהם ותכלית ידיעותיהם של ילדי המדבר, בה התחילה ובה נגמרה מלאכת יומו של הבדווי, ובה אנו מוצאים ביטוי נעלה להלך רוחו ונשמתו (השוה מחקרי על "הדיואן הערבי המיוחס לשמואל אבן עאדיא", בחורב, כרך ה', תרצ"ט, עמ' 169 ואילך). ביחס לראשית התיישבותם של יהודים על אדמת ערב אנו מוצאים בכתאב אלאע'אני (כרך י"ט, עמ' 94) את האגדה האפיינית כדלקמן: ג'עפר בן סעד מוסר בשם אלעמארי כי תושבי העיר אלמדינה בדורות הקדומים, לפני שהשתקעו בתוכה בני ישראל, היו נמנים על האומה העתיקה הידועה בשם "אלעמאליק" (= עמלק). הם פרו ורבו ויעצמו מאד ותמלא ארץ אלחג'אז אותם. ברם הם היו אנשי חמס ושוד ועליהם נמנו השבטים כדלקמן: בני הף, בני סעד, בני אלאזרק ובני מטרוק. ומלך חג'אז בימים ההם היה איש אחד מזרע עמלק ושמו אלארקם, ומקום מושבו היה בשטח הארץ שבין תימא לבין פדך. היה היו להם לשבטי עמלק המון דקלי תמרים, שדות מזרע וכל טוב. ויהי בשלוח משה בן עמרם עליו השלום את גייסותיו להלחם בעמלק (השוה שמות י"ז, ח,--ט"ז) ויזהירם לבלתי השאיר מהם שריד ופליט. צבאות ישראל שמו פניהם לעבר הג'אז וילחמו בעמלק, ואללה נתן את עמלק בידם וישמידוהו כליל וישאירו בחיים אך ורק בן אחד של המלך אלארקם, בחור יפה תואר ויפה מראה, ולא מצאו עוז בנפשם להרגו, אלא החליטו להביאו אל משה רבנו על מנת שיעשה בו כאוות נפשו. ויהי בשובם לארץ אלשאם (= א"י וסוריה) וישמעו כי משה בן עמרם כבר הלך לעולמו. כשבני ישראל שמעו שהחיילים השאירו שריד אחד מהעמלקי ויכעסו מאד ויאמרו להם: "הרי זוהי הפרת חוק ממש! הלא צוויתם לבלתי השאיר שריד מהם, ובשם אללה לא תכנסו אתנו לא"י לעולם! " אז החליטו החיילים לחזור לארץ חג'אז ולהתיישב בעיר אלמדינה. ואלה החיילים הם הם ראשוני המתיישבים היהודים בעיר זו, וישתרעו על פני העיר כולה, על טירותיה ונחלותיה, גניה ושדותיה, וישהו בה ימים רבים. אגדה זו מזכירה לנו גם מעשי שאול המלך במלחמתו עם אגג מלך עמלק (שמואל א', פרק ט"ו). ברם הרקע הגיאוגרפי של ארץ חג'אז חשוב ביותר. ככתאב אלאע'אני אנו גם קוראים כי היהודים באו לחצי אי ערב גלים גלים. גל אחד הגיע לחג'אז בימי רדיפות היוונים, ואחרי כן השתלטה רומי על בני ישראל בארץ אלשאם וידכאום ויהרגום ויאנסו את נשותיהם. אז עזבו השבטים היהודיים, בני נצ'יר, בני קוריט'ה ובני בהדל את א"י בברחם מפני הרומיים ויתחברו אל אחיהם היהודים שהשתקעו מזמן בחג'אז. הם בחרו להם את האיזור הפורה והמשובח של שני הנחלים בוטחאן ומחזור, איזור השופע מים מתוקים ועשיר באילנות ובעצי פרי. בני נצ'יר התיישבו בבוטחאן ואילו בני קוריט'ה ובני בהדל התיישבו במחזור, בועאת ובסמואת. בעיר ית'רב (שעם הופעת האיסלאם נקראה בשם "אלמדינה") השתכן קיבוץ יהודי גדול שהצטיין בייחוסו, אצילותו, עושרו וגבורתו (במקור: "פכאן יסכן ית'רב ג'מאעה מן אבנא אליהוד פיהם אלשרף ואלת'רוה ואלעז" וכו'). חז"ל אמרו בצדק כי "לא היגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (מס' פסחים פ"ז, ב). אורח חייהם של יהודי צפון ערב משך את תשומת לבם של שכניהם הערבים, עובדי האלילים. אגב יש להדגיש כי הקיבוץ היהודי, או יותר נכון שבטי ישראל שבערב הצפונית הצטיינו גם בידיעת התורה שבכתב והתורה שבע"פ, והיו ביניהם תלמידי חכמים מובהקים שהשפיעו השפעה עצומה על השכנים הערביים, ואלה האחרונים עברו לחיק היהדות והתגיירו. גם בתקופה יותר מאוחרת, בסוף המאה הששית וראשיתה של המאה השביעית לספה"נ מצא במדינה נביא האיסלאם קרקע פורה לתורתו המונותיאיסטית שהושפעה בהרבה מתורת ישראל, בה בשעה שבעיר מכה השקועה בעבודת אלילים לא מצא אוזן קשבת לתורתו. השבטים היהודיים הצטיינו גם בשיטת השקאות שדות המזרע, בשמירה על חוקי היתר ואיסור וענייני כשרות, ובעיקר בחוקי הטהרה והטומאה שהשפיעו לטובה על בריאות הגוף. הם בנו את טירותיהם על גבעות ולא בעמקים, מקום שם שררה הקדחת. היהודים היו גם חלוצים במלחמתם נגד כל סוגי מחלות מדבקות. שכניהם הערבים היו כה מושפעים מאורח חייהם של היהודים עד שכפי שמסופר קרה מקרה ואשה ערביה אחת ששיכלה את כל ילדיה אשר מתו ממחלות שונות נדרה נדר כי אם אללה יחננה ויעניק לה עוד ילדים הרי היא תגדלם ותחנכם כיהודים (ראה ספרו האנגלי של פרופ' ט. ו. ברון, היסטוריה דתית וחברתית של עם ישראל (ניו-יורק 1957, כרך ג', עמ' 70). ברם יש להדגיש כי עלינו להתייחס לחומר הערבי העשיר בזהירות מרובה, כי ההיסטוריונים הערביים הצטיינו ככל אנשי המזרח בדמיונם המזהיר, וחסר היה להם חוש ביקורת מדעית כל שהוא, ובעצם התנהגו כמו שהתנהג אבי ההיסטוריונים, היהודוטוס, ושירבבו הרבה דברי הבאי, גוזמאות, בדיות, הזיות, סיפורי מעשיות ואגדות לתוך חיבוריהם. אולם מאידך גיסא יש לציין כי ספריהם המלאים וגדושים חומר פולקולרי חשובים ביותר להכרת ההווי והאגדות של אותו העם שהם מתארים. לאושרנו חשף לנו המעדר הארכיאולוגי בשנים האחרונות חומר חשוב השופך אור רב על דברי ימי ערב בתקופה הטרום-אסלאמית בכלל ועל תולדות כנסת ישראל ושבטי ישראל בערב בפרט. בעיקר נתגלו מקורות חדשים להכרת תולדות הממלכה החימיארית בדרום ערב וכן גם לידיעת הגרים והמתייהדים בחבל ארץ זה. ככה למשל, נמצאו בעקבות החפירות בבית שערים העתיקה בשנים 1936 - 1937 בבית הקברות המרכזי אולם בן ארבעה חדרים ובהם מקמורות קטנות. בייחוד חשובים הציורים והכתובות המעידים כי אולם זה היה מיועד לקברי נגידי ושועי החמיארים, ז.א. המתייהדים והגרים מתימן. קברי החמיארים שנמצאו בבית שערים הם התעודה העתיקה ביותר המעידה על עצם קיומו של ישוב יהודי בחמיאר, בסוף המאה השניה ומחציתה הראשונה של המאה השלישית לסה"נ. קברים אלה מעידים גם כמאה עדים על הקשר הנפשי האמיץ שבין מתייהדים וגרים אלה של חמיאר לבין ארץ ישראל (עי' בספרו של הנשיא המנוח יצחק בן צבי ז"ל, נידחי ישראל, מהדורת ששרד הביטחון, ת"א 1963, עמ' 43 ואילך). מתוך המקורות העומדים לרשותנו אנו למדים כי במאה החמישית והשישית לספירה הרגילה, ובעיקר בתקופה הסמוכה להופעת האיסלאם (עליה מרבים המקורות הערביים להרחיב את הדיבור) הייתה קיימת תסיסה חזקה בקרב השבטים הערביים עובדי האלילים. מורגשת כמיהה עזה לערכים דתיים חדשים, ערגה מובהקת וכיסופים לשינוי ערכים, לאמונה חדשה, אמונה מונותיאיסטית מובהקת, אמונה באל עליון, קונה שמים וארץ, מתוך כמה וכמה, כתובות אנו למדים כי היהדות השפיעה השפעה עצומה על שבטים ערביים שונים. ככה למשל על השפעתה של היהדות מעידה הכתובת משנת 564 למניין החימיארים, ז.א. משנת 449 לספה"נ, כתובת שהתקין המלך שרחבאל יעפור בן אבוכרב אסעד, לזכר תיקון הסכר המפורסם של מארב. בכתובת זו נזכר בפעם הראשונה "אלוהים בעל השמים והארץ". כתובת אחרת, שגילה החוקר הידוע גלאזר ושעוררה עניין רב בעולם המדע, מתחילה במלים אלה: |
"ברך ותברך שם רחמנן דבשמין ויסראל ואלההמו רב יהד" וכו' ז.א.: "יבורך ויתברך שם הרחמן, אשר בשמים, וישראל ואלוהיהם, אדון יהודה" וכו'.
|
|
פרופ' ח. ז. הירשברג בספרו המצוין, "ישראל בערב" (ת"א, תש"ו, עמ' 72) מדגיש כי |
"מי שציווה לחרות את הכתובת הזאת היה בלי ספק גר חמיארי שעדיין לא התרגל למחשבה כי הרחמן הוא אלוהיו שלו, ולפיכך נקרא הרחמן בכתובת, "אלוהי ישראל, אדון יהודה".
|
|
הכתובות החמיאריות מדברות לעתים קרובות על "הרחמן" (השוה הביטוי של חז"ל:
"רחמנא"), כגון "הרחמן ישמע את חמד הכשדי ואת חיו ואשתו וילדיו" וכו'. בכתובת אחרת נמצא הביטוי: "בעזרתו וסעדו של הרחמן, אדון השמים והארץ". הירשברג (שם, עמ' 71) כתב כי: |
"יש לשער שהחמיארים נהו אחר היהדות לא מתוך נימוקים פוליטיים-חיוביים כדי למצוא חן בעיני הפרסים, ואף לא מנימוקים שליליים, כדי להינצל מהנצרות, שהרי לשם כך יכלו להסתפק בשמירת אמונים לדת אבותיהם, לאמונה בעת'תר, ודד, שמס וכו', אלא נטו ליהדות שהתאימה להלך רוחם ולדעותיהם".
|
|
ברם עלי להדגיש כי המניעים העיקריים להתגיירותם של מלכי בית חימיאר בתימן היו בראש וראשונה מדיניים והם נעוצים במערך הפוליטי של הימים ההם. ביצאנץ שאפה להתקיף את פרס ולהשתלט על דרכי המסחר היבשתי והימי עם הודו וסין. התכנית של יוסטיניאנוס קיסר הייתה להתקיף את פרס מכמה וכמה רוחות, מדרום, צפון וממערב. ביחס לחזית הדרום הוא ניצל את המדינה הנוצרית החונה על חופו של ים-סוף האפריקאי, ז.א. את חבש, על מנת לכבוש את תימן. מדיניותם של מלכי בית חימיאר המתייהדים הייתה כמובן לדחוק את רגלי החבשים הנוצרים מתימן ומשאר ארצות ערב (כגון נג'ראן הנוצרית וכו'). לשם כך הם גם התגיירו, כי האלילות על כל פנים לא קסמה להם ביותר, כפי שהדגשתי לעיל, והנצרות הייתה מעין התגלמות של ביצנץ ועושה דברה חבש, ועל כן הייתה שנואה עליהם. מתוך הספר הסורי הקדום "כתבא דחמיריא" אנו למדים כי ליהדות הייתה השפעה עצומה על החימיארים. בספרו המפורסם של אבן השאם, המיוסד על הביוגרפיה העתיקה ביותר של נביא האיסלאם, על "הסירה" של אבן אסחאק (מת בשנת 767 לספה"נ) אנו מוצאים אגדה אופיינית ומעניינת ביותר על התגיירותו של המלך (= התבע) לבית חמיאר, אסעד אבו כרב (מלך משנת 385 עד 420 לספה"נ). אגדה זו מתארת את אסעד כגיבור ומנצח במסעותיו לפרס, בה הנחיל תבוסה רבה למצביא הפרסי שיצא להלחם בו. בשובו ממסע ניצחון זה הוא עבר על פני ארץ חג'אז ושם בישרו לו את הבשורה הנוראה כי בנו שנשאר בעיר מדינה כממלא מקומו נרצח ע"י אנשי העיר. הוא החליט אפוא לשפוך זעמו על עיר זו ולהתנקם בתושביה, להרוס את העיר עד היסוד ולעקור את דקלי תמריה. אנשי מדינה נלחמו במלך אסעד ביום, ברם בלילה לא נמנעו מלקיים בו מנהג הכנסת אורחים ולהגיש לו סעודה כיד המלך. דבר זה השפיע לטובה על המלך אסעד וחמתו שככה. ויהי כאשר נמשכה מלחמתו של אסעד בבני מדינה ויצאו שני חכמים גדולים (בערבית "אחבאר" = חברים, תלמידי חכמים) מתוך השבט היהודי של בני קוריט'ה, ויבאו אל המלך, ויאמרו אליו: |
"חלילה לך מלעשות כדבר הזה ולהחריב את העיר ואת תושביה! כי אם תעיז לעשות כן לא יהיה לאל ידנו למנוע את הפורענות הכבדה שתחול על ראשך במהרה".
וישאלם המלך: "ולמה זה כך? " ויענו החכמים ויאמרו: "המקום הזה (= העיר מדינה) עתיד להיות מקום מקלטו של נביא אשר יצא באחרית הימים מהארץ הקדושה של בני קורייש אשר במכה. עיר מדינה תהיה מקום מושבו". |
|
המלך שמע בקולם כי נוכח לדעת ששני החכמים האלה מחוננים בידע רב, והוא היה מרוצה ממה ששמע מפיהם. אז גמר אומר לקבל עליו את דתם של שני החכמים האלה ולהסיר את המצור ממדינה. שני החכמים נלוו אליו בדרכו לעיר הקדושה מכה. כאן מסופר בפרוטרוט שבני השבט הוד'יל מנסים להשפיע על המלך שיחלל את המקדש של מכה ושישדוד את כל אוצרות הזהב שבו. המלך שואל בעצת שני החכמים היהודים ואלה מזהירים אותו שלא יעיז לעשות כן. כאן באה הפיסקה המענינת ביותר: |
כעבור שישה ימים המלך וחילותיו עוזבים את מכה ופניהם לארץ מולדתם תימן. שני החכמים היהודיים ממדינה מלווים אותו בדרכו. כאשר חזר המלך לתימן ויקרא לכל תושבי הארץ לקבל עליהם את דת ישראל. בראשונה סירבו להתייהד. סוף סוף הסכימו בתנאי אחד והוא להתייצב למבחן האש שהיה נהוג בארץ תימן.
|
|
כפי שמוסרים אנשי תימן אש הייתה קיימת בארצם על פיה היו חורצים משפט לאשורו, בכל ריב ומצה. האש הייתה אוכלת את הרשע ולא הייתה נוגעת לרעה בצדיק. החמיארים אפוא יצאו לקראת האש ופסיליהם, ואליליהם בידם, ושני חכמי ישראל הופיעו כשספרי התורה כרוכים בצוואריהם ככליל תפארת. שני הצדדים התיישבו במקום בו הייתה רגילה האש לצאת, ויהי בהתלקח האש וישובו החמיארים לאחוריהם מפחד האש ברם אלה שעמדו מסביבם לחצו עליהם והאיצום לחגור עוז ולהתקרב ללוע האש. האש אחזה בחמיארים ואכלה אותם ואת פסיליהם ואת אליליהם, ואולם שני החכמים נכנסו בשלום ויצאו בשלום, כשאגלי זיעה יורדים ממצחם, וספרי התורה עוד תלויים בצוואריהם, ויהי בראות החמיארים את הפלא הזה ויאותו לקבל עליהם את דת המלך, וככה מצאה לה היהדות מהלכים בתימן". הגם שחותם האיסלאם טבוע על אגדה זו ושלובה בה נבואה על הופעתו של נביא האיסלאם והערצה למקדש שבמכה בכל זאת הגרעין על התגיירותו של מלך החמיארים נעוץ באמת ההיסטורית. אבן אסחאק מביא גם מסורת אחרת והיא כי שני חכמי ישראל ואנשי חמיאר נצטוו ללכת אחרי האש ולהשיבה אל לועה. |
"התקרבו אנשי חמיאר. ואליליהם בידם אל האש, ויטו לצדדים, כי לא יכלו להשיב את האש למקומה, ומשהתקרבו שני החכמים אל האש, מתקרבים ומזמרים פסוקים מן התורה, התחילה האש מתכווצת והולכת, עד אשר נסוגה ונעלמה בתוך הלוע. אז הריעו אנשי חמיאר לקראת דת החכמים" (השווה ישראל בן-זאב, היהודים בערב, ירושלם 1957, עמ' 51).
|
|
אגדה זו יסודה בפולקלור הבינלאומי (ראה את המוטיב הנפוץ אצל העמים, "מבחן באש", ערך "221 H" במפתח הבינלאומי של מוטיבים אגדיים מיסודו של החוקר ס. תומפסון). כדאי גם לציין כי במבחן האש של אברהם אבינו לפי המדרש בראשית רבה ל"ח, י"ט, אנו מוצאים את המוטיב של "שני צדדים או שני יריבים", אברהם מצד אחד, והרן אחיו מאידך. הרן היה עומד ומהסס. הוא החליט בלבו: אם אברהם ינצח אז אגיד שאני שייך למאמינים באברהם, ואם נמרוד ינצח "אנא אמר דמנמרוד אנא". כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול אמרין ליה (להרן): דמאן את? א"ל: נמן דאברהם אנא". נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו". אם כן אנו למדים כי מצבם של שני חכמי ישראל באגדה הערבית כמצבו של אברהם אבינו, ומצבם של החמיארים באגדה הערבית כמצבו של הרן... האגדה על אברהם אבינו היוצא שלם מכבשן האש נמצאת לא רק באגדת ישראל אלא גם בקוראן (סורה כ"א, 69; כ"ט 23; ל"ז 95) ובספרות המוסלמית העשירה. הנוסח של הקראן חדר אחר כך לאגדת ישראל של ימי הבינים, ראה את הנוסח אצל יללינק, בית המדרש, א' 34,. והשוה גם יהושע פינקל בכ"ע HUCA, כרך י"ב-י"ג (1937-38). אבן אסחאק מספר גם כן כי לאנשי חמיאר היה מקדש משלהם ושמו "ריאם". פולחן ה"ריאם היה נפוץ מאוד אצל עובדי האלילים בתימן. שני החכמים היהודים שנזכרו לעיל אמרו אל המלך אסעד שהתייהד: "השטן מסית את בני עמך לעבודת אלילים". המלך נתן להם רשות לעשות במקדש "ריאם" כטוב בעיניהם. שני החכמים הוציאו מהמקדש כלב שחור וישחטוהו, ואחר כך הרסו את המקדש. אחת התקופות המעניינות ביותר וגם הסוערות והדראמטיות ביותר בתולדותיה של דרום ערב היא תקופת שלטונו של המלך המתייהד האחרון לבית חמיאר, הלא הוא יוסף ד'ו נואס. האגדה הערבית כפי שהיא מסופרת ע"י אבן אסחאק הנ"ל מדגישה שלפני עלות ד'ו נואס על כס המלוכה מצבה של ממלכת החמיארים היה בכל רע. המלך שקדם לד'ו נואס היה אדם מושחת, לא מבית המלוכה, והיה כולו משועבד לחבשים, למעשה משל אז בארץ מפקד חיל-המצב החבשי. המלך היה שטוף זימה, היה עושה מעשה אנשי לוט והיה נוהג לקרוא את הצעירים מזרע המלוכה למשתה יין ולבסוף היה הורגם במרמה כדי שלא יעמדו לו לרועץ בשאיפתם לעלות על כס המלוכה. פעם אחת הזמין אליו את העלם הנבון ויפה התואר, הלא הוא ד'ו נואס בן התבע (= המלך) אסעד. כשהגיע אליו שליח המלך הבין ד'ו נואס כי המלך זומם נגדו מזימה, על כן, לקח אתו סכין חדה שהחביאה בתוך נעלו. כשהמלך עמד לרצוח את ד'ו נואס, הלה שלף את סכינו וידקרהו וימיתהו. ככה שיחרר ד'ו נואס את בני חמיאר מעול המלך העריץ ולאות תודה המליכוהו שבטי תימן עליהם. ברם תפקידו של המלך ד'ו נואס היה קשה ביותר. עליו היה להכניס סדר במדינה, לאחד את הרוזנים, והשועים ששאפו לשלטון עצמי, ובראש וראשונה לגרש את הכובשים הזרים, הלא הם החבשים ששלטו אז בתימן בעזרת ביצנץ. אולם בלב ערב, בצפון מזרחה של המדינה החמיארית היהודית עמד לו לרועץ מרכז נוצרי גדול שבנג'ראן שהיווה מעין "גייס חמישי" בארץ ערב, כי תפקידו היה לחתור מתחת אושיותיה של המדינה היהודית בתימן. בצדק מדגיש הירשברג בספרו ישראל בערב (עמ' 266: כי |
"השמועה על התגיירות החמיארים הגיעה אל מדינות הנוצרים ועוררה פחד ודאגה. המושלים חששו שהתפשטות היהדות עלולה לסכן את נתיב הארחות היחיד שנשאר לסוחרי ביזנטיה במסחרם עם הודו, ובקרב הכמרים הנוצרים התלקחה אש הקנאה הדתית. הפוליטיקה והדת התאחדו, והשתמשו בסיפורים על רדיפת נוצרים כבאמתלה נוחה ומניע למסע כיבוש נגד המדינה החמיארית (אם כי סופרים נוצרים מאותה תקופה מודים שהסיבה למלחמה הייתה כלכלית). אז הקיץ הקץ על המלכה החמיארית-היהודית והארץ נשתעבדה לחבשים הנוצרים".
|
|
תקופת שלטונו של ד'ו נואס זכתה להארה רבה במקורות יווניים חילוניים ודתיים (בכתבי סופרי הכנסיה הנוצרית כגון אצל יעקב "הקטן" מסרוג, "אגרת נג'ראן", בהימנונו של יוחנן פסלטיס, ב"קורות הנסטוריאנים", בחיבורו של סופר אלמוני בלשון הסורית, כתבא דחמיריא, חבור הכולל חומר מעניין ביותר, באיגרתו של שמעון מבית ארשם, ההגמון של כת המונופיסטים בעיר חירה, בתרגום החבשי של האגדה על חארת הקדוש, ובעוד כמה וכמה אגדות וסיפורים ביוונית, ברומית, בסורית ובערבית. פרופ' ח. ז. הירשברג נתן לנו סקירה מדויקת של החומר העשיר הזה (ישראל בערב, עמ' 99-75: "מקורות לתקופת ד'ו נואס"). שנאת ישראל מפעפעת ועוברת כחוט השני בכל החומר האגדי הזה. כל הסופרים משתדלים להפריז במספר הקורבנות שנפלו בנג'ראן, במעשי הזוועה של המלך היהודי ד'ו נואס. בצדק מדגיש הירשברג כי |
"הספרות הנוצרית מתארת את המלחמה ביושבי נג'ראן כמסע נגד הדת הנוצרית ומאמיניה, אבל לאמיתו של דבר לא הייתה זו מלחמה דתית נגד העדה הנוצרית, אלא ניסיון אחרון להכריח חלק מן האזרחים, שהתקשרו מסיבות שונות עם ממלכה זרה, לקבל עליהם את מרות המדינה ושלטונה החוקי".
|
|
הסופרים הערביים כרגיל הכניסו הרבה דברי הבאי לתוך תיאוריהם. כנקודת מוצא משמשת עבורם פרשה אחת (סתומה במקצת) שבספר הקוראן. בסורה פ"ה, ד' וכו' נאמר: |
"מות לאנשי השוחה! שוחת האש בת המוקדה כאשר הם ישבו עליה, והם עדים באשר עשו במאמינים" וכו'.
|
|
היסטוריונים אחדים כגון אבן אסחאק, השאם אלכלבי, דינורי וכו' רואים בפסוקי קוראן אלה רמיזה למעשי ד'ו נואס בנג'ראן. הם כמובן הולכים בעקבות פרשנים מוסלמים רבים של הקוראן. לעומת זאת מביא פרשן הקוראן המפורסם טברי שלל של אגדות הקשורות לדעתו לפסוקים אלה, אגדות שאין להן כל קשר לפרשת ד'ו נואס ורדיפות הנוצרים בנג'ראן. מנקודת ראות הנושא העיקרי שלנו על גרים בערב חשוב ביותר הדו"ח שנמסר לנו ע"י ההיסטוריון הערבי דינורי (מת בשנת 895 לספה"נ). הוא מספר כי בימי המלך הפרסי קבאד' בן פירוז (531-488) מת רביע בן נצר הלח'מי, והמלוכה בתימן חזרה לשושלת החמיארים. אז עלה על כס השלטון ד'ו נואס, ושמו היה זורעה בן זיד מצאצאי חמיר בן שבא (אגב ביחס לשמו וכינויו של ד'ו נואס ראה מחקרו המעמיק של הפרופ' ח. ז. הירשברג, "שמו של אחרון מלכי חמיר המתייהדים", תרביץ, שנה ט"ו, 143-129). לפי דינורי, ובהתאם לדברי סופרים אחרים (כגון אבן קותיבה בספרו כתאב אלמעארף, עמ' 311; אבו אלפרג' אלאצפהאני בספרו כתאב אלאע'אני, כרך כ', עמ' 8 וכו' נקרא ד'ו נואס ככה על שם התלתלים שהיו יורדים מראשו. דינורי אף מדגיש כי שני תלתלים הסתלסלו מעל ראשו, וזה, כמובן, מזכיר לנו את האגדה המפורסמת על אלכסנדר מוקדון, המכונה במקורות הערביים ד'ו אלקרנין (,,בעל שתי הקרנים", השוה קוראן, סורה י"ח, 82 וכו'). על כל פנים כל המקורות הערביים משקיפים על השם ד'ו נואס כעל כינוי. שמו הפרטי היה לדעת דינורי זורעה, ואחרי התגיירותו קיבל את השם יוסף. בהתחלה, לפני התייהדותו היה זורעה ובני עמו עובדים לאש. דבר זה מזכיר לנו את האגדה שנמסרה לעיל על האש בתימן, וה"מבחן באש". גם כאן מדגיש דינורי כי הפולחן של האש היה מפותח בתימן ו"מן האש היה יוצא עמוד והיה מתפשט ומגיע למידת שלש פרסאות, אחר כך היה העמוד שב אל מקום מוצאו". בתימן נמצאו אז יהודים שאמרו אל ד'ו נואס: |
"אדוננו המלך! אין טעם שתעבוד לאש, כי הלא דבר אפסי הוא! אם תעבור לחיק היהדות אנו נכבה את האש ואז תראה במו עיניך כי אין ממש בעבודה זרה".
|
|
המלך ד'ו נואס הסכים להתייהד בתנאי שהיהודים יצליחו לכבות את האש. בניגוד לאגדת ההתגיירות של המלך אסעד הנזכרת לעיל בה מסופר ששני חכמי ישראל כרכו את ספרי התורה בצוואריהם, הרי כאן מודגש ע"י דינורי כי היהודים הביאו ספר תורה וקראו בו, ומכוח הקריאה בספר התורה התחיל עמוד האש להצטמצם, והם לא פסקו מלקרוא בתורה עד שהאש כובתה כליל.
אולם נחזור לענייננו. כשד'ו נואס ראה את המופת הזה מיד התגייר וכמו כן ציווה על בני עמו לקבל עליהם את היהדות. ד'ו נואס היה כל כך קנאי בנידון זה עד שהוציא פקודה כי כל מי שלא יתייהד יוצא להורג. לדברי דינורי אף נמצאו סרבנים כאלה בתימן שהוצאו להורג. אחר כך פנה ד'ו נואס אל המרכז הנוצרי בנג'ראן ודרש מאנשי נג'ראן לקבל עליהם את היהדות. אלה מיאנו לשמוע בקולו ואז חפר ד'ו נואס חפירות והכניס אש לתוכן ובמדורות אלה שרף את תושבי נג'ראן. על דבר מאורע זה של "החפירות" גילה אללה את אוזן מוחמד בסורה פ"ה, בה נזכרים "אנשי החפירות". ישנן נוסחאות רבות על מלחמתו של ד'ו נואס באנשי נג'ראן. לפי גירסת השאם אבן אלכלבי הנמצאת אצל טברי הרי יהודי אחד מבני נג'ראן בשם דוס פנה למלך היהודי, ד'ו נואס החמיארי בתלונה נגד אנשי נג'ראן על שהרגו את שני בניו באכזריות רבה. ד'ו נואס החליט להתנקם בנוצרי נג'ראן ולקנא את קנאת היהדות, על כן יצא למלחמה באנשי נג'ראן ויעש בהם כליה. איש אחד מתושבי נג'ראן הצליח להמלט ולהגיע למלך חבש. כמובן והוא תיאר בהרחבה את מעשי ד'ו נואס והראה לו גם אונגליון שנשרף במקצת באש. מלך חבש כתב לקיסר ביזנטיה וביקש הרבה ספינות ועזרה צבאית, והלה מילא את בקשתו. לפי גרסתו של אבן אסחאק שלח מלך חבש שבעים אלף חיילים ובראשם המפקד אריאט, וציווה ציוהו להרוג שליש מהגברים, להחריב שליש מארץ תימן ולקחת בשבי שליש הנשים והילדים. ד'ו נואס אסף את כל חילותיו מבין שבטי תימן ויצא לקרב המכריע שהתחולל בשפלה שעל שפת הים (בחופה של חמיאר). בראש החמיארים עמדו חוץ מד'ו נואס גם אותם השועים והחורים שתמכו במלך היהודי. ידם של החבשים הייתה על העליונה בקרב זה והחמיארים נחלו תבוסה נוראה. לפי גירסת טברי (בספרו ההיסטורי, כרך א' עמ' 927) ושאר ההיסטוריונים. כאשו ד'ו נואס ראה שמצב העניינים הוא בכל רע אז היפנה את סוסו לעבר הים וצלל לתוכו, ומאז נעלמו עקבותיו. השמועה על תבוסה זו עשתה רושם רב בקרב תפוצות ישראל. אמונה חזקה נשתמרה בלבות בני הדור כי באחד הימים יופיע שוב המלך היהודי הגיבור יוסף ד'ו נואס ויגאל את עמו מעול זרים ומשעבוד גלויות. שאיפות הגאולה נקשרו באמונת העם באישיותו המזהירה של יוסף ד'ו נואס. ראינו לעיל כי המלך התימני הראשון שהתייהד עשה זאת בהשפעת חכמי היהודים מבני קוריט'ה אשר בעיר מדינה. חוקרים שונים, כגון גלאזר והומל סבורים כי גם בצפונה של ערב הייתה קיימת מדינה של מתייהדים כבר במאה השלישית והרביעית לספה"נ. מרכז המדינה היה בתימא, בח'יבר וגם במדינות החוקר המצוין פרופ' ח. ז. היישברג סבור כי העובדות ההיסטוריות אין בהן כדי לבסס את ההשערה על קיום מדינה יהודית או מדינה מתייהדת בצפון ערב, אף על פי שיש להודות כי רמזים שונים מעידים שתנועה מונותיאיסטית הייתה קיימת בקרב הערבים בצפון" (ישראל בערב, עמ' 49). לדעתי אין כל ספק כי היהודים השפיעו השפעה עצומה על כל השבטים החונים בחצי אי ערב ורבים מבני השבטים האלה ומבתי האבות קבלו עליהם את היהדות, ואף נלחמו בגבורה עלאית עליה. |
