|
תוכן המאמר:
תנאי הגירות מעשה הגירות גר תושב עבדים משוחררים תקציר: מאז ומעולם קיימת תופעה של גירות. יחס היהדות לתופעה זו אינו חד משמעי. חז"ל חלוקים בנושא לפי נסיבות הזמן והתנאים המשתנים. הן בהלכה והן באגדה נמצא תפיסות אידיאולוגיות המבטאות דעות שונות לנושא. מילות מפתח: גירות, גר ותושב, עבד משוחרר, מילה, טבילה, קורבן. |
|
בעיית הגירות בישראל פנים רבות לה וימיה כימי שבת העם על אדמתו. מאז מאורע הגבעונים, הקובעים עניין לעצמם ועד היום הזה, ראתה היהדות תקופות רבות של גאות ושפל אשר בהתאם להם גאה ופחת מספר המתגיירים. יחס היהדות לגרים ולגיור בכללו אינו ניתן לקביעה חד-משמעית שכן חכמים שונים נחלקו בדעותיהם והרבה גרמה השעה וגרמו התנאים המשתנים. אם תמצי לומר, משתקף מכלול הדעות בשאלה עקרונית זו של היחס לגירות כתופעה, באופן ברור למדי בהלכה כבאגדה, וכשאני סוקרים את מבנה הלכות-גירות לפי הדעות השונות, מתייצבות לפנינו התפיסות האידיאולוגיות השונות בבהירות רבה. לסקור הלכות גירות כולן אי-אפשר בפחות מחיבור שלם, אולם נשתדל לעמוד על הבעיות העיקריות ולמצוות עיקרי השיטות שנאמרו בהם. |
|
מספר תנאים חייב המועמד לגירות לעמוד בם; מן הצורך לציין כאן שאין כל מניעה הלכתית עקרונית לקבלת גרים מכל עם שהוא בעולם. אפילו ז' עממין שחייבה "תורה לא לחיות מהם כל נשמה - מקבלין מהם גרים וחיוב הריגתם אינו אלא בגויותם (רמב"ם, הל' מלכים פ"ו ה"ד ור' ראב"ד שם) והוא הדין לעמלק שעל אף מצוות מחייתו (דברים כ"ה, י"ס) מקבלים ממנו גרים (רמב"ם, שם). אמנם, עמים אלו וכן גרים עמונים, מואבים ואדומים שונים במעמדם האישי לאחר גירותם משאר גרים, שכן האדומים אינם יכולים לבוא בקשרי נישואין בקהל ישראל עד הדור השלישי לגיור והעמונים והמואבים זכריהם אסורים בקהל עד עולם וכן בני ז' עממין הם עצמם אסורים בקהל (לפי דעת כמה ראשונים) ורק בניהם מותרים, אולם מכל מקום מבחינת עצם אפשרות הגיור לא הופקעה אף אומה אחת מאומות העולם. מאידך, כל העומדים להתגייר חייבים לעמוד במספר תנאים, ואם אין תנאים אלו מתקיימים אין גירותם מתקבלת. כלל ראשון היא שתהא הגירות לשם שמיים ואם שאלוהו לסיבת רצונו להתגייר ואם אמר שרצונו להתגייר לשם נישואים או שררה או פחד וכדומה אין מקבלין אותו, ומסיבה זו "לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" ואף "אין מקבלים גרים לימות המשיח" (יבמות ע"ד ע"ב). אלא שכל זה הוא בשידוע לנו הדבר, אבל אם אין הדבר ידוע לנו ורק לאחר מעשה הגיור נתברר לנו שסיבות אלו עמדו מאחורי המעשה, נחלקו הדעות: |
ר' נחמיה אמר שאף בדיעבד אינם גרים,
וחכמים חולקים ומכשירים והלכה כמותם (שם). |
|
מצד שני לא ברור אם אכן מוטלת עלינו המצווה לשאול את המועמד מלכתחילה למניעי גירותו, לדעת הרמב"ם (פי"ג מאיסור ביאה הי"ד) צריך לשאול ולדעות אחרות נראה שאין צריך ולמעשה הכל לפי ראות עיני בית הדין. כלל שני הוא קבלת עול תורה ומצוות תוך לימוד פרטי הדינים השונים ותוך שבית-דין מעמיד אותו על הקושי הרב הכרוך בשמירת המצוות כהלכתן. בעניין זה נשמעו דעות שונות ביחס למידת החומרא שיש לנקוט בה בעת שמסבירים למועמד לגירות את הקשיים שיהיו צפויים לו, ומצד אחד אנו מוצאים בחז"ל מאמרים המדקדקים בכך ביותר ומטרתם להניא גויים אלו ממעשיהם מתוך ההשקפה שקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מ"ז), ולעומתם ישנם מאמרים אחרים ברוח של "ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו" (שם) שנאמרו במטרה הפוכה. מ"מ כולם מודים שצריכים להודיעו עיקרי המצוות והאמונה שלא יהיה מקחו מקח טעות ויבוא לידי שנאה שהיא תולדת האהבה. לאחר שהודיעוהו פרטי המצוות חייב הגר לקבלם במלואם ואם סרב לקבל אפילו פרט אחד מדיני התורה אין מקבלין אותו (בכורות ל' ע"ב), אם לא הודיעוהו פרטי המצוות נחלקו הדעות אם יש בדבר כדי לעכב את גירותו בדיעבד לאחר שמל וטבל. וכן נחלקו הדעות אם קבלת המצוות מעכבת בדיעבד. בספרים מאוחרים מימי הביניים אנו מוצאים עוד דרישות מוקדמות מן הגרים כגון שהאשה, הבאה להתגייר צריכה להתענות חודש ימים רצופים קודם לטבילתה (ר' להלן) וכגון הקביעה כי צריך לדחות את בקשת הגר שלוש פעמים ורק אם יחזור על בקשתו פעם רביעית יותר לגיירו (הלכות גרים בכללי המילה לר' גרשום ב"ר יעקב הגוזר). אולם לדברים אלו אין מקור בהלכה (והשווה מדרש רות רבה פרשה ב'). |
|
שלושה שלבים נפרדים למעשה הגירות: |
מילה,
טבילה וקורבן, |
|
ושלשתם נלמדים מסדר כניסת עם ישראל לברית-ה' במדבר סיני: "מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים" (כריתות ט עא). שלבים אלו חייבים שייעשו לפי הסדר המתואר בדווקא, שכן הערלה הריהי כטומאה לכל דבר והפרישה ממנה מחייבה טבילת טהרה (פסחים צב ע"א) אולם בדיעבד, אם טבל לפני מילתו נחלקו הדעות ויש המתירים, בדיעבד, גם אופן זה.
למעשה נחלקו הדעות אם נחסר בדיעבד שלב אחד משלבים אלו, אם גירותו עולה בידו; מאליו מובן שבזמן הזה שבטלו הקורבנות אין שלב זה מעכב ואף שנזכרת בגמ' הדעה שגר בזמן הזה צריך שיפריש כסף ויניחו עד שיבנה בית המקדש ויוכל לקנות קורבנותיו (כריתות ט ע"א) אולם רבן יוחנן בן זכאי ביטל גם נוהג זה מפני התקלה - שמא יבואו ליהנות מדמי הקדש אלו (שם). משאר שני השלבים איזה מהם מעכב בדיעבד - או שמא שניהם מעכבים - נחלקו הדעות: |
ר' אליעזר ור' יהודה סוברים שבדיעבד בין מל ולא טבל ובין טבל ולא מל - הרי זה גר (יבמות סו עב),
ור' יהושע סובר טבל ולא מל הרי זה גר אבל מל ולא טבל אינו גר (שם). ואילו חכמים - שהלכה כמותם - סוברים שהן המילה והן הטבילה שתיהן מעכבות אף בדיעבד ואינו קרוי גר עד שימול ויטבול (שם). |
|
שאלה זו יש לה השלכה נוספת בקשר לדין המחייב שמעשה הגירות ייעשה בפני בי"ד של שלושה; השאלה היא מהו החלק, או החלקים, העיקריים של הגירות החייבים להיעשות בפני בי"ד ואשר אם נעשו שלא בנוכחות זו, אינם חלים אף בדיעבד. יש מן הראשונים הרואים דווקא את קבלת המצוות כעיקר מעשה הגירות וחלק זה אם נעשה שלא בפני בי"ד אינו תופס אף בדיעבד. המילה והטבילה, לעומת זאת, כשרים בדיעבד אף אם נעשו שלא בפני בי"ד שאין הם עיקרים למעשה הגירות כקבלת המצוות. מן הצורך להוסיף כאן שגישה זו אינה מחייבת ממילא לומר שהמילה והטבילה אף אם לא נעשו כלל אינם מעכבים את הגירות בדיעבד. דבר זה אינו, אלא ששלבים אלו מ"מ אין הם עיקריים כקבלת המצוות ובדיעבד אין הדבר מעכב אם נעשו שלא בנוכחות בי"ד (תוס' ורא"ש ומרדכי ועוד). הרמב"ם, לעומת זאת, סובר שטבילה שלא בפני בי"ד מעכב את הגירות אף בדיעבד (איסורי ביאה, פי"ג ה"ז) ומדעת הרי"ף (יבמות, שם) ניכר שדעתו שגם במילה הדין כן. חידוש גדול נמצא בדברי המרדכי (יבמות, שם) המביא בשם הרב יהודה ב"ר יו"ט ורבינו שמחה שבדיעבד אין צורך בבי"ד בשום חלק מחלקי הגירות ומספיק שיעשו מעשי הגירות בפני אחד. עובדת היות הגיור "מעשה בית דין" גוררת בעקבותיה גם את הצורך שתיעשה ביום, שכן "אין דנין בלילה" (סנהדרין לב עא) ובדומה לשאלה הקודמת בדבר נוכחות בית-הדין כך גם בעניין זה. מצינו דעות שונות איזה חלק ממעשה הגרות צריך שייעשה ביום דווקא ואיזה חלק נפסל אף בדיעבד אם נעשה בלילה. יש הסוברים שקבלת המצוות היוו עיקר מעשה הגרות ואם נעשה בלילה פסול אף בדיעבד (ב"ח וש"ח יו"ד סי' רס"ח ס"ק ט'). הטבילה אם נערכה בלילה פסולה אף בדיעבד לדעת הרמב"ן וקצת פרשנים אחרים (יבמות מו עב) אולם לדעת רוב הפוסקים בדיעבד כשר. המילה ודאי שצריכה שתהיה ביום שכן אף מילת ישראל אינה אלא ביום אולם אם נימול בלילה יש אומרים בדיעבד כשר (טוש"ע יו"ד, שם) אחרים אומרים פסול. בעיה לעצמה היא גירותו של קטן. כל עיקרה של הגירות אינו אלא בהכרתו הפנימית של המתגייר ובקבלת עול מצוות על ידו ואילו בקטן אי אפשר לקיים שני יסודות אלו וממילא קובע גיורו פרשה לעצמו. גירותו של קטן תיתכן בג' אופנים עיקריים: א. כשהוא עובר במעי אמו, ב. כשאביו או/ו אמו מביאים אותו - בין מתגיירים עמו ובין לאו, ג. כשהוא בא מעצמו, וכל אופן ואופן נוהג לפי כללים משלו. העובר נידון, דרך כלל, כ"ירך אמו" וממילא גיורו לא נתפס כגיור חדש ונוסף על גיור אמו אלא הריהו כאבר מאבריה של אמו והוא מתגייר מכללה, ולאחר שנולד א י ן הוא טעון טבילה נוספת (יבמות עה עא) ואף שבמקרה זה הטבילה קודמת למילה. לעניין גר קטן שמביאים אותו הוריו נחלקו הדעות בפרטים שונים. הכלל הקובע הוא שגירות בעל כרחו של המתגייר אינה גירות כלל וקטן - שאין בו דעת להבין מה הוא עושה - לכאורה נראה הדבר כגירות בעל כורח. מתוך כך נקבע שגירותו של קטן נעשית על דעת אחרים - אביו או אמו (או שניהם), שכן הקטן נגרר אחריהם בכל מעשיו ורצונם הוא רצונו - לפי שעה. במקרים אלו אין צריך כלל "דעת בית-דין" - אשר לדעתם אנו צריכים במקום שאין אפשרות לתלות דעתו בדעת הוריו - כגון שאין הוריו מתגיירים עמו (לדעת קצת ראשונים בכתובות יא עא) וכגון שיש לו רק אם - שאין תולים בדעתה לדעת קצת פוסקים. מכל מקום כיון שתלותו של הקטן בהוריו הינה אך ורק "לפי שעה" ממילא נקבע שאם הגדיל גר כזה הריהו יכול למחות נגד גיורו ובמקרה זה הוא חוזר אוטומטית לגויותו (כתובות, שם) ולמפרע, אלא שמכל מקום כל יינות שנגע בהם עד למחאתו אינם נעשים נסך למפרע שכן יין-נסך כולו אינו אלא משום גזירה, ובמקרה כזה - דלא שכיח - לא נגזרה הגזירה. יש מן הפוסקים הסוברים שאפשרות המחאה אינה אלא במקרים של גירות על דעת בית-דין בלבד, וכגון שלא נתגייר אביו אתו וכו', היות ובמקרה זה כל תוקפה של הטבילה מבוסס על הכלל של "זכין לאדם שלא בפניו" (שכן כל קטן נידון כ"שלא בפניו") ומכוחו נעשים בית-דין שליחיו של קטן, ולכן אם גדל יכול למחות ולכפור ב"זכות" זו - שאינה נראית בעיניו כזכות; אבל המתגייר על דעת אביו הריהו גר גמור לכל דבר ואינו יכול לחזור בו כשיגדל (ר' שו"ת חת"ס יו"ד רנג). לעומת דעה זה יש הסוברים את ההפך שהאפשרות למחות אינה אלא בנתגייר עם אבותיו, אבל בנתגייר עפ"י בי"ד אינו יכול למחות. בגלל שתי נקודות אלו: אפשרות המחאה לכשיגדל ותלותה של השאלה, ע"ד בי"ד בדין הזכייה לאדם שלא בפניו, יש מן הראשונים הסוברים שכל מקרה של גירות זו אינו אלא מדין דרבנן ואינו תופס כלל מן התורה. לפי דעה זו מוגבלת גירותו של קטן כזה רק לגבי יין נסך ושאר דינים "דרבנן" כיוצא בהם, אולם להיתר נישואין וכיוצא בהם הריהו כגוי. כנגדם יש הסוברים שגרות זו גירות גמורה היא מן התורה ותוקפה אף לגבי דינים של תורה ולדעתם בית דין פועלים בשמו ועבורו לא מדין הזכייה הרגיל אלא כיון שהם "נעשים לו {כאב" (שתי השיטות בכתובות שם, ור' שטמ"ק שם). אם הגדיל ולא מיחה, כיון שנהג ביהדות אפילו שעה אחת שוב אינו יכול למחות (כתובות שם), אף שנחלקו דעות הראשונים מה היא טיבה של אותה "שעה אחת" האם מספיק שלא ימחה או שצריכים לראותו נוהג ביהדות בפועל בתוך שעה אחת. לאחר שתם מעשה הגיור כהלכתו הרי הגר מיד יהודי לכל דבר. המצוות כולן (פרט ליוצא מן הכלל אחד או שנים) חלים עליו בשווה והריהו כשר להצטרף למניין עשרה לכל דבר שבקדושה. אף תפלתו נאמרת בסגנון שאומרים אותה כלל ישראל ופסקאות כגון "אלוקי אבותינו", {"נשבע ה' לאבותינו' נאמרות על ידיו באותו סגנון עצמו שכן אברהם אבינו הוא אב לכל העולם בכלל ולגויים כולם בפרט. אמנם יש מן הפוסקים הסוברים שפסקאות אלו לא יכול הגר לאומרן כלשונן והוא משנה סגנונן ל"אלוקי אבות ישראל", "אלקי אבותיכם" וכד'. מבחינת מעמדו האישי שונה הגר בכמה פרטי דינים משאר ישראל. הכלל היסודי בעניין זה הוא הקובע כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כב עא) ומכך מתחייב שכל קשרי משפחה שהיו לו בהיותו גוי חשובים כאילו לא היו קיימים מעולם לגבי מצבו עתה כיהודי. ומעיקר הדין יכול הגר לישא את אמו ואת אחותו, אם התגיירו ג"כ - משום שפסקה כל קירבת משפחה ביניהם, אלא שחכמים גזרו על נישואין אלו משום שלא יבואו לידי תקלה כל אלה שאינם יודעים על התגיירותו. כמו כן הדגישו חז"ל את הסכנה הפסיכולוגית שבדבר שלא יאמר הגר "באתי מקדושה חמורה לקדושה קלה" ותיראה בעיניו התגיירותו כירידה בדרגה. מאותה סיבה עצמה יכול הגר להעיד לאחיו ולאחיותיו בין מן האב ובין מן האם ומעיקר הדין צריך היה לקבוע שאין הגר יורש את אביו, שכן פסקה קירבתו ממנו אלא שחכמים ותיקנו שגר יורש את אביו כדי שלא יחזור הגר לסורו (קדושין יז עב) כלומר אעפ"י שאם יחזור לסורו לא יהא אלא יהודי מומר, מכל מקום הוא יסבור שהחזרה לגויות מבטלת את יהדותו הקנויה מעיקרה. מאותה הסיבה אין הגר מתאבל על קרוביו שמתו אלא שחכמים החזירו את אבלותו מתוך חשש שיחליפו הרואים את הגר בסתם יהודי אחר. לגבי תחום היתר הנישואין שלהם בתוך העם היהודי מן הצורך לציין שבדרך כלל תחום זה רחב יותר שמה שאפשרי ליהודי בן יהודי. פרט לכך שהגיורת אסורה לכהן (הגר מותר בכוהנת) הרי שמותר לגרים לישא איש ישראל ממקום שלבם חפץ ובנוסף מותר להם לישא ממצרים - האסורים בקהל ישראל - וכן פצוע דכא וכרות שפכה, עמוני, מואבי ואדומי מותרים בגיורת. בניו של הגר ישראלים גמורים הם ואסורים בכל איסורי קהל הנוהגים בקהל ישראל. בחיי החברה לא נבדל הגר משאר אחיו בשום דבר, כמעט, פרט לכך שאין מעמידין אותו לכהונות של שררה כגון מלכות, פקוד צבאי ודיינות (פרט לדיינות ממונות וכד' שהגר כשר לה). לעומת זאת נצטוו ישראל על יחס מיוחד לגרים בכל שטחי החיים ואף נצטוו במצווה מפורשת ומיוחדת של "ואהבת את הגר" בנוסף למצווה הכוללת יותר של "ואהבת לרעך כמוך" כמו כן הזהירה התורה באופן מיוחד על הונאתו ועל הטיית דינו. ניתוקו המוחלט של הגר מכל קורבותיו ויחסיו המשפחתיים הקדומים יצרה את השאלה של זהותו העצמית ביהדותו לעומת גויותו כאשר הנפקא-מינה יוצאת לשאלת אחריותו כיהודי לחטאים שחטא כגוי ולהתחייבויותיו הכספיות השונות וכיוצא באלו. שאלות אלו נידונות אצל הרבה פוסקים, עניין עניין לפי מידתו. |
|
סוג מיוחד של גרים ידוע בהלכה בשם "גר תושב". מי נכלל בהגדרה זו - נחלקו החכמים. יש הסוברים שגוי המקבל עליו ז' מצוות בני נח נחשב כגר תושב, וחכמים אומרים שגר תושב הוא זה המקבל עליו לקיים כל מצוות שבתורה פרט לאכילת נבילה, שכן התורה עצמה מתירה להאכיל נבלה לגר (דברים טו כא). וא"כ מוכח מזה שקיים סוג של גירות המתיר למתגייר לאכול נבלות, וממילא מזוהה סוג גירות זה עם גירות-תושב. להלכה נפסק כדעה ראשונה אשר לפיה גוי שקיבל עליו ז' מצוות בני נח אעפ"י שלא מל ולא טבל הריהו גר-תושב ומחסידי אומות העולם; על אף שכל גוי מצווה, עפ"י דין תורה, בז' מצוות בני נח, מתייחד גר תושב בכך שהוא מקבל עליו ז' מצוות אלו, מפני אמונתו שהללו ניתנו בהר-סיני, ולא מתוך כך שהוא רואה בז' מצוות אלו יסוד הכרחי לקיום המין האנושי. לדעתו של ר' יוחנן (ע"ז סה עא) גר תושב שעברו עליו י"ב חודש ולא מל, הריהו כמין שבאומות. הלכה זו מוכיחה שגר תושב אינו אלא גר ארעי ובשלב מעבר אל היהדות. אין גירות זו מצב קיים לעצמו, לכן כל שעברו עליו י"ב חודש ולא מל, כלומר שלא השלים את המעבר ליהדות כהלכות גירות הרגילים, הריהו כמין שבאומות, כלומר כגוי כופר כלומר גוי פגום, אבל ללא קשר וזיקה כל שהיא ליהדות. בבבלי אמנם נאמר שדעתו זו של ר' יוחנן אינה אלא בשקיבל עליו למול מלכתחילה, וא"כ כל שלא קיבל עליו דבר זה מראש יכול להתמיד במצבו כגר תושב תמיד, אולם בירושלמי שם (פ,ח ה"א) הובאו דברי ר' יוחנן בלא תוספת זו ובהתאם לפרוש שפרשנו קודם (ראה על כל זה ש. ליברמן מדרשי תימן, עמ' 8, ת"ש). גר תושב אינו חשוב כגר לגבי שום הלכה מאותן הלכות שקיומן מותנה ביהדות, ורק לגבי דין אחד בלבד יש נפקא מינה מגירות-תושב זו והיא לעניין היתר ישיבתו בא"י, שהרי לפי עיקר דין תורה אסור לתת מושב בארץ ישראל לשום גוי העובד ע"ז, ולגר תושב - מותר. פרט לכך צריך לנהוג בהם בכל דיני וכללי הזהירות הנוהגים בגר סתם, ומצווה להחיותו ולהחזיק בידו ואסור להונותו ולכבוש את שכרו. לעומת זאת, הריהו כגוי בכל שאר היחסים הכלליים והחברתיים - שלא לומר ההלכתיים - כך שמותר להלוותו בריבית ואין שביעית משמטת חובותיו וכד'. הלכות מסוימות נחלקו בהם הדעות אם גר תושב חשוב כגוי לגביהן אם לאו ומ"מ לגבי המעמד האישי והלאומי - לגוניהם השונים - הריהו, ללא ספק, כגוי גמור, פרט לזכויות חברתיות מסוימות מן הסוג שמניתי לעיל. בדבר אחד בלבד נשתנה באופן יסודי מעמדו של גר תושב ממעמדו של גוי גמור, שכן גר תושב הרי פרש מעבודה זרה, וממילא אותם דינים הנוהגים בגוי והנובעים מעובדת היות הגוי עובד עבודה זרה בפועל, אותם דינים בטלים אצל גר תושב ומקבלים שבועתו, והבועל את בתו אין קנאים פוגעים בו כדרך שהם פוגעים בבועל בת גוי גמור. כמו כן לדין יין-נסך שאף הוא תלוי בעבודת אלילים בפועל ובניסוך יין לאותם אלילים, אין חומרת דין זה רבה כל כך אצל גר תושב וכולם מודים שיינו של גר תושב מותר בהנאה ויש אף הסוברים שיינו מותר בשתייה ממש (ע"ז סד עב). בזמן הזה אין מקבלים גר תושב, שכן אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כס עא) וממילא בזמן הזה אין מקבלין גר שקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד. מן הבחינה ההיסטורית יש לראות בגרי תושב אלו את המקרים הרבים המפורשים במקורותינו ובמקורות הכלליים, של גויים - ובהם רמי מעלה ביותר - שקבלו על עצמם עניינים רבים מתוך היהדות מתוך הכרה, אלא שלא נתגיירו ממש. גרים אלו נתכנו באגדה בשם "יראי ה'" עניין זה רחב מאד ולא כאן המקום לעמוד עליו וראה ש. ליברמן "יוונים ויוונית בא"י, 68-58 תשכ"ג. |
|
סוג נוסף של גרים - השונה בהרבה בחינות מן הגרים הרגילים - הוא סוג העבדים המשוחררים ("חרורי") סוג זה, שהיה נפוץ מאד בזמן המשנה בא"י היווה אף אחד מעשרה המעמדות החברתיים שבעם ונקבעו לו כללי מעמד אישי המיוחדים לו (פרק עשרה יוחסין, קידושין). אולם בעיקרו של דבר היוו העבדים המשוחררים "גרים" שכן עבד נכרי שהיה נקנה על ידי בעלים יהודיים היו בעליו מלים וטובלים אותו ועוד בזמן עבודתו היה חייב במצוות כאשה שכן נימול ונטבל אלא שעדיין לא נכנס לכלל ישראל ממש ומיד עם שחרורו של העבד נכנס הוא לכלל ישראל וממילא הרי הוא גר. אלא שהלכותיו של גר זה שונים מאלו של גר רגיל, בייחוד ביחס לתחום אפשרות הנישואים שלו. עוד בהיותו עבד היה אסור לבוא לקהל ישראל ואפשרות הנישואין אצלו הייתה רק שפחה כנענית - שגם היא במעמדה דומה לו - ועתה עם השתחררו, הוסר מעליו הפגם הכפול שבמעמדו; "יתרת" הגויות עד להשתחררותו ועצם עובדת היותו עבד. החיוב שחייבה תורה כל אדם מישראל הקונה עבד נכרי למול אותו, תפסה מקום חשוב ביותר הן ביחסי ישראל והעמים בתקופות השונות והן ביצירת מספר רב יחסית של גרים במעמד מיוחד, בקרב העם. החוק הרומאי נטה לראות במילה צורה של עיקור וסירוס ומכאן, בין השאר, הגזירות מסביב לעניין זה בזמן אדרינוס, למשל, ובעת ביטולה של הגזירה, כאשר שב הקיסר והתיר את המילה התורה ליהודים בלבד. |
