גיור וגרים בתקופת וספרות הגאונים

ד"ר יהושע הורוביץ

מחניים צ"ב, תשכ"ד
(הודפס ללא ההערות)

תקציר: עניין הגרים ויחסם של בנ"י אליהם עובר כחוט השני בתורת ישראל הן בתורה שבכתב והן בתורה בע"פ. סיבות שונות הביאו נוכרים להתגייר, אך ישנם תקופות בהיסטוריה היהודית שהיהודים מגיירים עבדים ושפחות, בספרות הגאונים אנו מוצאים אזהרות רבות בנוגע ליחס אנושי ותקין כלפי הגר.

מילות מפתח:
גיור, גר ותושב, גר צדק, מילה טבילה.

ויהיה לפי זה לכל אלה אשר הגיעו, אם גם באיחור זמן אל הכרת אלוקים אחד, הוא הבורא אבי העולם כולו, והחליטו בנפשם להתפלל אליו תחת לאלים רבים, ואל תורה אחת, כאילו היו האוהבים היותר נאמנים ושארי הבשר היותר קרובים, כי אין דבר אשר יביא לידי אחווה הדדית כמו ההשתתפות באמונה אחת";
לדברי פילון האלכסנדרוני האלה - המכוונים לגרים בזמנו יש אקטואליות נצחית בהרבה תקופות של ההיסטוריה הישראלית. עניין הגיור, עמדת הגרים ויחסם של בני ישראל לגרים - עובר כחוט השני בתורת ישראל והדיונים על נושאים אלה תופסים מקום חשוב גם בתורה שבכתב וגם בשלבים שונים בהתפתחות תורה שבע"פ.

בתקופת המקרא מופיע הגיור הדתי רק "כהופעת לוואי של הסתפחות ארצית וכתוצאה ממנה".

בתקופת בית שני
קדמה קבלת תורת ישראל להצטרפות לעם; בעקבות מאבקם של עזרא ונחמיה נגד נישואיי תערובת והתבוללות עלה שוב עניין הגיור שהיסוד לתפיסתו החדשה הוא:
"ללכת בתורת אלוקים... ולשמור ולעשות את כל מצוות ה'."

בתקופה הפרסית ובתקופת שלטון היונים
- כאשר לא הייתה לא"י עצמאות מדינית - נמנעו מלקבל גרים ורק גרי-צדק הצטרפו לעדה.

בכל התקופות האלה התבטאה תנועת הגיור בגיורים של יחידים או של קבוצות בא"י או בתוך ציבור של ישראל בגולה.

ורק בתקופת מלכות החשמונאים התגברה "המגמה של גיור המוני ומילה בכפייה של עמים נכבשים". מלבד גר-צדק מופיע גם גר-תושב; והתנאים נחלקו בנוגע לקביעת מהותו אם גרותו מחיבתו להימנע מע"ז או מחייבת אותו לקיים שבע מצוות בני נח או לשמור על רוב איסורי התורה.

שעבוד יהודה לרומי הביאה בעקבותיה את התמעטות הגיור בארץ ובסביבתה הקרובה. לעומת זה רבו הגרים בתפוצות ברחבי הקיסרות הרומית. ריבוי האוכלוסין היהודי בארצות ים התיכון גרמו להפצת דת ישראל והגברת התעמולה הדתית בקרב הגויים. יש מקום להניח שגידולה של התפוצה היהודית בקיסרות הרומית בא בעקבות ריבוי הגרים.

גם בהתחלת ימי הביניים המשיכו היהודים לעשות נפשות למען תורת ישראל; עם התגברותה והתפשטותה של הנצרות נתחזקו אמנם הגורמים העוינים לתורת ישראל ותנועת הגיור. חוקי הכנסייה הנוצרית אסרו את הגיור; למרות זה הצליחו היהודים לגייר במאה ה- 5 את מלכי חמיר ובמחצית הראשונה של המאה ה8- את הכוזרים. אבל עם כל ההשתדלויות והניסיונות מטעם היהודים לגייר גרים, יש לקבוע שאחרי חורבן הבית וגם עם התגברותה של התחרות הדת הנוצרית וריבוי האיסורים לא למול את אלה שאינם יהודים - נעצרה ונתמעטה התנופה העיקרית היהודית לגייר גרים, אע"פ שגם בתקופות הבאות עדים אנו לגיורים שונים בארצות שונות.

גם בתקופת הגאונים ידועים מקרים של גיור נוצרים בארצות האיסלאם ובמיוחד נגע הדבר בעבדים ושפחות נוצריים בבתי יהודים שבעליהם היו מצווים למולם ולהטבילם. הגאונים נשאלו על מצב העבדים ושפחות אלה שיש מהן שהתגיירו מיד בבואם לבתי היהודים והיו אלה שהתגיירו רק לאחר זמן באומרם:
"המתינו לנו עד שנראה דיניכם ונלמד אותם ואנו חוזרין".

קרו הרבה מקרים שהשפחות נטבלו לשם גירות ובניהן נחשבו כגרים גמורים. מפורסם הוא בקשר לזה מעשה ראש הגולה בוסתנאי בן חנינאי [בערך 670--618 לספירה].

בספרות הגאונים מוצאים אנו מקורות רבים הדנים בשאלות הגרים והגיור. הגאונים דנים בפסקיהם ושו"ת בשאלות המגוונות והשונות של קבלת גר, יחסם של יהודים לגר, עמדת הגר ואהבת הגר. משפע המקורות שנמצא לרשותנו נוכל להסיק על החשיבות המרובה שייחסו הגאונים לבירור הבעיות בעניין הגרים והאקטואליות המרובה שהייתה לבעיות אלה בכל תקופת הגאונים.

בשאילתות דרב אחאי גאון, שאילתא ב' נדון העניין:
"גר מהו לדון את חברו גר וסוכם בהתאם לדברי רבא: גר דן את חברו גר דבר תורה שנ' שום תשים עליך מלך, עליך אי אתה משים דיין גר אבל גר דן את חברו גר".

בעל השאילתות דן גם בעניין המחלוקת של בית שמאי ובית הלל: על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית [שאילתא י' עמ' 20]. והוא מסכם:
המל את הגרים מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה והמברך אומר: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית [מירסקי שם עמ' סז],

וכעין זה מובא בס' זכרון ברית לראשונים לר' יעקב הגוזר ובנו ר' גרשם הגוזר (ברלין תרנ"ב) עמ' 136:
"במעשי הגאונים מצאתי: המל את בן השפחה אין צריך לברך להכניסו, אבל לשאר גרים המל מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

בעל הלכות גדולות מסכם את הדין
ש"מטבילין את הגר בשבת ואין מטבילין את הגר בלילה ואין מטבילין את הגר אלא בשלשה תלמידי חכמים מאי טעמא משפט כתוב ביה" [הג' דו' כ"ד ב'].

הגאונים דנו באריכות בהלכת הגמרא:
גר צריך שלושה וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול (יבמות מ"ו ב'). "וששאלתם: עבד צריך שלשה להטבילו כגר או לא: בפירוש לא שמענו שצריך טבילה כגר [שערי צדק כ"ח ב' סי' מ"א].

וכן גם בשערי צדק סי' ז' בשם רב יהודאי גאון:
"גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, עבד שוטה וקטן מהו להטבילן ע"ד ב"ד ואמר כגר".

ובפסק אחר מציין הגאון:
"וישראל שלקח עבד סריס ורצה להחזירו לדת ישראל אינו צריך אלא טבילה בלבד" [שערי צדק כ"ג א' ס"י ג'].

וכגון זה בתשובות הגאונים הקצרות סי' שי"ג:
"משומד שחזר בתשובה למוטב צריך טבילה או לא; תשובה: אינו צריך, ואפילו גוי שנתגייר כראוי וחזר לסורו ואח"כ חזר למוטב אינו צריך טבילה.

בעקבות ההלכה המפורשת שיש למול את הגרים בראשונה ואח"כ טבילה נמסר על
"מעשה היה במגנצא בגר שטבל ואח"כ מל והוצרכו לו חכמי מגנצא טבילה אחרת דקי"ל מילה ברישא" [ס' זכרון ברית לראשונים עמ' 132].

בקשר לשאלה על היחס העקרוני לבני אדם
"שיצאו לתרבות רעה ולמינות ופקרו בדברי חכמים - - ועכשיו יש מהם שרוצים לחזור בהם ולהיות כישראל ולפרוש מן הדרכים אשר היו בהם, כיצד נעשה: נקבלם או לא";

הפסק שנמסר בשם רב משה גאון ורב עמרם גאון קובע שיש
"לקרבן ולהכניסם תחת כנפי השכינה טפי עדיף מלדחותם".

גם מתוך מקורות אחרים משתקפת מגמת הגאונים - המיוסדת על מסורת של דורות - לקבל את הגרים; אין דוחים אותם אלא מגלים לגר הבא להתגייר את מצבו הקשה של עם ישראל ואח"כ מקבלים אותם ומלמדים אותם.

בתקופת הגאונים נהגו היהודים לקנות עבדים ושפחות והשתדלו לגיירם; אסור היה להחזיק עבד או שפחה שלא התגיירו, במקרה שהעבדים סירבו להתגייר פוסק הגאון:
"אסור להשהותו אפילו חודש אחד ואפילו יום אחד אבל אם מתייהד לאלתר ואומר לו למול ואמר להם המתינו לי עד שאבריא מן החמה או מן הצנה מותר" [תשו' רב עמרם בשע"צ כ"ה ב' סי' י"ח, אוצה"ג יבמות סי' רע"ה].

השלטונות וגם הכנסייה הקתולית אסרו על היהודים לרכוש עבדים ושפחות כדי למנוע את התגיירותם בבתי היהודים - אדוניהם. הגאונים נשאלו אם מותר לקיים שפחות נוצריות אע"פ שלא נתגיירו - במקרה שהבית היהודי זקוק מאד לעזרת השפחות האלה. מתוך השאלה הבאה משתקפת המציאות של אותם הימים וגם אפשר להסיק על היחס ההדדי בין ישראל והגויים לקראת הגיור:
"וששאלתם מקומות שאין היהודים מוצאין שפחות לקנות אלא מצריות [בכ"י: נצריים] והגויים מותר להם בדינם להניח את היהודים לקנות עבדים אבל חוץ מהן אינם מניחים את היהודים לקנו תאלא בסתר ובסכנה ויש מהן מי שמתגייר לאלתר ויש מהן מי שמתגייר לאחר זמן, ויש מי שאינו רוצה לחזור כלל... ויש מהן מי שאומרין המתינו לנו עד שנראה דיניכם ונלמד אותן ואנו חוזרין... וישראל השרויין באותן המקומות נצרכין להן ביותר, וכל מי שאין לו שפחה הוא בצער גדול ויצרכו בניו או אשתו להביא מים על כתפיהם מן המעיינות וכיבוס בגדים ולצאת לפורני [= תנורים גדולים שאופין בהן לחם] עם שפחות גויות ופרוצות... הילכך מותר לקיים את השפחות הללו אע"פ שאינן מתגיירות. ובמקום שהן מתיראין מן העבדים שלא נתגיירו שלא יגלו סוד ישראל למבקשי נפשם ודמם ויבאו לידי סכנות ומלחמות ודאי שאין מקיימין אותן כל עיקר, אבל כגון שפחות הללו ששאלתם מותר לקיימן".

גם הפסק הבא של הגאונים עוסק במצבם של העבדים שנלקחו מן הגויים,
"שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך ואלו הם גדולים שיודעים בטיב ע"ז ומשמשיה, קטנים שאין יודעים בטיב ע"ז ולא הלכה הכי וקי"ל כמ"ד גוי תינוק בן יומו עושה יין נסך לעניין שתייה אסור ובהנאה מותר ובני השפחות שלקחן מן הגויים עם אמותיהן צריכין טבילה".

אזהרות רבות נאמרו בנוגע ליחס אנושי ותקין כלפי הגר ועניין אהבת הגר ואסור אונאת הגר נדון בהרבה מקורות של ספרות הגאונים.

בשעת הבאת הבכורים אומר גם הגר:
ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו (דברים כ"ו 7), "כי אברהם היה אב לכל העולם וכשם שהוא מביא בכורים וקורא, כך הוא אומר בתפלה" [פירוש הרא"ש לבכורים פ"א מ"ד בשם ספר ו"הזהיר" שהוא אוסף לפסקי הלכות מדרשיים מתקופת הגאונים].
ר' סעדיה גאון קובע שכל אדם שהתנהג עם הגר שלא כמו שנוהג עם אחד מישראל הרי זה עובר על מצוות עשה:
וכי יגור אתכם גר [ס' המצוות לרס"ג עשה פ"ב]. וכגון זה מציין רס"ג באזהרות אתה הנחלת: "והקרבת גרי צדק לגור יחד ולקיים חוקים כמחופשים מפרך צוענים", והביאור: שגם המצוות והחוקים שהם זכר ליציאת מצרים שווה בהם הגר לאזרח אע"פ שהוא לא יצא ממצרים.

כמה מן הראשונים כללו במצוות עשה של אהבת הגר את המצווה של קבלת גרים להכניסם תחת כנפי השכינה [אזהרות של הר"י אלברצלוני, עשה של אהבת הגר].

מתקופת הגאונים והראשונים ידועים מקרים בולטים של התגיירות של אישים, כמרים ונשים נוצריות. חלק של המתגיירים מקורם בארצות המזרח, ביזנץ, וחלק משתייך לארצות אירופה המרכזית ומערבית.

מפורסמת דמותו של עובדיה הגר הנורמנדי שבא בברית ישראל בשנת ד"א תתס"ב (1102) ופנה אל הרמב"ם בשאלות שונות. הרמב"ם בתשובתו אליו מציין:
"מלבד מה שנצטוו ישראל על אהבת רעו שאף הגר בכלל זה, נצטוו במיוחד על אהבת הגר... וגדולה חובה שחייבתנו תורה על הגרים ממה שחייבתנו, על האב והאם... ועל הגרים ציונו באהבה רבה המסורה ללב" [תשו' הרמב"ם הוצ' פריימן סי' שס"ט].

בתשובה אחרת מדגיש הרמב"ם - בפנותו לעובדיה גר צדק בכינוי: מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין:
"כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה תלמידו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם... ואל יהא ייחוסך קל בעיניך אם אנו מתייחסים לאברהם יצחק ויעקב אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם" [תשו' הרמב"ם הוצ' בלאו, כרך ב', ירושלים תש"ך סי' רצ"ג, עמ' 550-548].

מתקופת מסעי הצלב נשאר שריד ממכתבו של גר צדק לראשי קהלה יהודית אחת, שבו מדבר הגר בשבחה של דת ישראל ומביע את בטחונו שאילו קראו הכמרים את י"ד קונטרסיו נגד הנצרות - היו בעלי הדעת שבהם מקבלים את דת ישראל.
על מקרה אחר של גרות באותה תקופה בצרפת הדרומית נמסר בתעודה ובה הידיעה על אשה מיוחסת שנתגיירה והתיישבה בנרבונה ואח"כ נישאת לר' דוד - אחד מבני משפחתו של ר' טודרוס הנשיא. - בתעודה אחת מן הגניזה נזכר יוסף גר הצדק.
בתקופת השנים 1012/14 נתגייר באזור מגנצא כומר וצלינום והדבר גרם לגזרת גירוש על קהילת מגנצא מטעם הקיסר הינריך השני.
במכתב אחר - שמקורו גם כן לפי המשוער בתקופת מסעי הצלב - מתפלל הכותב למפלתם של הצלבנים ומדבר קשות על
"פריצי בני עמנו... מעכבי הקץ מרחיקי הישועה... המונעים בני הנכר הנלווים אל ה' מהחסות תחת כנפי שכינת אלוקינו" [אסף שם].
הכותב מאיים על הפריצים באמרו:
"וכתבו משמינו אל קהילות הקודש אשר בכל שערי ארץ אדום להחרימם ולהבדילם".

"הספרים שיצאו מבית מדרשו של רש"י" דנים בהרבה מקומות בעניין עבדים ושפחות המתגיירים וקובעים את יחס היהודים אליהם ומעמדם.
"ועבדו ושפחתו מותר לקיימן אע"פ שלא נתגיירו, אבל חייב אדם להשביתם מלעשות מלאכה כל עיקר... ועבד כנעני שלא רצה להתגייר אסור לקיימו וימכרנו לאלתר... ושפחה שאומרת יהודית אני וכל מעשיה מעשי גויים מותר למכרה לגויים ולא כל הימנה שתאמר יהודית אני שטבילת עבדים לא בסתר היא כדאמרינן גר צריך טבילה עם שלשה."

בלקוטי פרדס לרש"י נמצאים פסקים שונים הדנים במילת הגר וטבילתו ובעניין של גרים מעידים זה לזה וגר דן את חברו גר.

מתוך תקופת בעלי התוספות יש לציין את הופעתם של גרי צדק ואת השאלות בקשר למעמדם. ר' משה בר' אברהם מפונטייזא שאל את ר' תם על אודות גר אחד. ר' יואל הלוי - אביו של הראבי"ה - מוסר על גר - רבי אברהם בן אברהם אבינו - שהיה איש תם וישר יושב אהלים ונמצא מעתיק ספר החומש מספר פסול של גלחים". בתוספות קדושין ע"א ד"ה קשים נמסר פירושו של ר' אברהם הגר למאמר הידוע:
קשים גרים לישראל כספחת, לפי שהגרים בקיאים במצוות.

ר' משה מקוצי - בעל הסמ"ג - מראה את יחסו החיובי לגרים ולקבלתם באמרו:
"כך זורע הקב"ה ישראל בארצות, כדי שיתווספו עליהם גרים" [עשין ע"ד].

הקטע הבא מס' חסידים לר' יהודה החסיד מבטא את כל מסורת היהדות בנוגע לגיור וגרים וכולו חדור אותו רעיון נשגב של אהבת הגר:
"ואהבתם את הגר מצווה אותנו לאהוב את הנכנס תחת כנפי השכינה לקיים את כל המצוות והתורה. ובל"ו מקומות הזהירה תורה על אהבתו ושלא להונותם... וגדולה אהבתן וחביבה לפני המקום יותר מאהבתן של ישראל.
משל לשני בני אדם, אחד אוהב את המלך והאחד המלך אוהבו מי גדול, אותו שהמלך אוהבו, נמצא ישראל אוהבים הקב"ה והקב"ה אוהב את הגר שנ' ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. על כן מצווה עלינו לאהוב את מי שהמלך אוהב אותם, לפיכך כתיב: ואהבתם את הגר". [ס' חסידים הוצ' ר. מרגליות, (ירוש' תשי"ד), סי' קט"ז].