בבואנו לדון על גבולותיה הקדומים של ארץ ישראל עלינו לבחון קודם כל כמה מושגים גיאוגרפיים החוזרים ונשנים בתיאורי הגבולות במקרא. הן בצפון והן בדרום מופיעים שלושה תיאורים שונים לחלוטין המציינים נקודות מרוחקות זו מזו ולכן ברור שהם נובעים ממציאות שונה לחלוטין. הנרחב שבכולם הוא הגבול "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בר' ט"ו, י"א) המופיע בהבטחה לאברהם אבינו ובצורה דומה בקטעים אחרים מתקופת האבות. נהר מצרים הוא הנילוס או במקרה זה בודאי הזרוע המזרחית של הדלתה בגבול המדבר, שעליה שכנה תחנת הגבול המצרית סילה. בתבליט מצרי מימי סתי הא' (כ- 1300 לפה"ס) מסומן נהר זה בכנוי "המים המפרידים" ועל שתי גדותיו שכנו ביצורי הגבול המצריים כשגשר מחבר ביניהם. בתעודות אחרות מסומן המקום כ"דרכי חור", כלומר מכאן התחילה דרך האל חור לעבר ארץ כנען. פרעה הוא התגלמות חור עלי אדמות ולכן משמעותו של שם זה הוא למעשה דרך פרעה או דרך המלך, הוא הדרך שבה יצא פרעה למסעותיו. נהר זה מופיע במקרא גם בצורת "השיחור אשר על פני מצרים" (יהו' י"ג, ג ועוד), הוא בקיצור "שיחור מצרים" (דה"א י"ג, ה). זו מילה מצרית (שי-חור) שפירושה מי או אגם האל חור. ירמיהו חוזר לגבולות אלה ולדרכים שהובילו אליהם באומרו:

"ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר" (יר' ב, י"ח).

הנהר הוא כמובן תמיד הנהר הגדול נהר פרת המסמל גם אצל הנביא את נקודת הגבול בדרך לאשור.

גבול שני, מצומצם יותר, הוא "מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מל"א ח, ס"ה). נחל ונהר מצרים אלה שני דברים שונים שאין לערבבם, ואין ספק בזיהויו של נחל מצרים עם ואדי אל-עריש, הערוץ הרחב והעמוק המנקז שטח עצום בצפון סיני. שם זה ידוע גם מן המקורות האשוריים בצורת נחל מצר ומלכי אשור מזכירים במסעותיהם את רפיח וערים אחרות בסביבת נחל זה. מאלף ביותר הוא קטע מתיאור מסעו של אסרחדון למצרים בשנת 671 לפנה"ס אחרי הזכרת נחל מצר הוא ממשיך שאין שם נהר כלל והוא נאלץ לספק מים לחילותיו על ידי שאיבה מבארות בחבלים, שלשלאות ודליים. הרי זהו אופיו של נחל מצרים, ככל שאר נחלי האכזב של ארץ ישראל, שבהם זורמים מים רק בימי גשמים מועטים במשך השנה. נחל מצרים אין פירושו נחל של מצרים אלא נחל בגבול מצרים, בואך מצרים. בין ארץ ישראל למצרים חוצץ המדבר שהוא גבול לאמיתו; וכך למשל:

"ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר" (שמ' כ"ג, ל"א).

גבול מצרים הוא נהר או שיחור מצרים, גבול ארץ ישראל הוא נחל מצרים; לכן אף כי נחל ונהר מצרים מרוחקים זה מזה הם מציינים למעשה את אותו הגבול, הוא המדבר שביניהם.

גם מקומה של לבוא חמת אינו מוטל כיום בספק וזיהויה המדויק הוא מכריע להבנת תיאורי הגבול הקדומים. חמת היא ממלכת חמת בניאו-חיתית שעל האורונטס התיכוני, שכנתה הצפונית של ארם דמשק. ממלכה זו נודעה במקרא במיוחד בימי דוד כאשר תועי מלכה שולח מתנות לדויד שיש בהן משום הכרה בעליונותו (שמ"ב ח, י). היו שרצו להבין את הביטוי לבוא חמת כלשון "בואך חמת", אך לא בלבד שהדבר קשה מבחינה לשונית באותם הפסוקים המדברים על מלבוא חמת, אנו מכירים עתה יפה את העיר לבוא ממקורות חיצוניים. היא זוהתה עם לבוא בבקעת הלבנון על אחד ממקורות האורונטס, מצפון לבעלבק. העיר נודעה במיוחד מן המקורות המצריים וברור ביותר מקומה בתיאור מסעו השני של אמנחתפ הב' בשנת 1430 לפה"ס בקירוב. אמנחתפ חוזר ממסעו לאורך בקעת הלבנון ואחרי התחרות בקדש (כ- 40 ק"מ מצפון ללבוא) הוא עורך צייד ביער של לבוא ואחר מכן הוא מתאר את כיבושה של חשבו, השוכנת דרומית מערבית מבעלבק. "היער של לבוא" נזכר בתאור עלייתו של רעמסס הב' לקרב עם חיתים ליד קדש. נראה שהזכרה חוזרת זו של יער לבוא איננה מקרית. סביבת פרשת המים שבין הליטני הזורם דרומה ובין האורונטס הזורם צפונה היתה מיושבת בדלילות בימי קדם ונראה שהיתה מכוסה ביער עבות. יער זה הנקרא על שם העיר לבוא הוא הגבול הישובי והמדיני הטבעי במרכז בקעת הלבנון שאודותיו יש בידינו ידיעות גם מתקופות מאוחרות יותר.

הגבול השלישי והמצומצם מכולם הוא מדן עד באר שבע. גבול זה אינו זקוק להגדרה נוספת ורק נציין שבניגוד לגבולות הקודמים אין אלה עצמים גיאוגרפיים כנהר או יער, אלא שתי ערים ראשיות שחלשו על הגבול. דן ובאר שבע אינן נקודות הגבול, אלא מרכזי חבל הספר, והגבולות עצמם היו צפונה ודרומה יותר. אך מעט צפונה מדן פרושו מורדות החרמון ולא סביבת לבוא חמת, ומעט דרומה מבאר שבע הוא אזור הנגב הצפוני ולא נחל מצרים. דן ולבוא חמת מצד אחד, באר שבע ונחל מצרים ומצד שני הם גבולות שאין לערבבם. בצפון כבדרום מצויים בתיאורי הגבול השונים שלושה ציונים שונים לחלוטין המרוחקים זה מזה מרחק רב: נהר פרת, לבוא חמת ודן בצפון, נהר מצרים, נחל מצרים ובאר שבע בדרום. כיצד התפתחו מושגי גבול אלה ומהו הרקע הישובי והמדיני הגלום בהם?

ברור ביותר הוא הגדרת הגבול המצומצם מדן עד באר שבע. אלה הם המרכזים של שני שבטי הספר, שבט דן בצפון ושבט שמעון בדרום. עוד מתקופה קדומה נקשרה בהם מסורת של קדושה ופולחן, בבאר שבע במסורת מימי האבות ובדן עם יסוד המקדש על ידי השבט שבו שרתה משפחת כהנים שהתיחסה על משה (שופ' י"ח, ל-משה במקום מנשה). בניו של שמואל שפטו את העם בבאר שבע (שמ"א ח, א) וכל ישראל הכיר בסמכותו מדן ועד באר שבע (שמ"א, ג, י"ט) - משמע אלה שימשו מרכזי פולחן ומנהל כבר בתקופה קדומה. לא היו אלה נקודות גבול, כאמור, אך הם סימלו את גבול התנחלות השבטים בצפון ובדרום.

ענין זה מוגדר יפה במפקד השבטים שערך יואב בפקודתו של דוד:

"שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם" (שמ"ב כד, ב).

מפקד זה נוגע רק בתחומי השבטים הישראליים שבמסגרת ממלכתו הנרחבת של דוד ובמהלכו ניתן תיאור קצר של אזורי ההתנחלות הישראלית:

"ויעברו את הירדן ויחנו בערוער ימין העיר אשר בתוך הנחל.. ויבאו הגלעדה... ויבאו דנה יען (עיון?) וסביב אל צידון ויבאו מבצר צר... ויבאו אל נגב יהודה באר שבע" (שמ"ב כד, ה-ז).

גבול השבטים הדרומי בעבר הירדן הוא נחל ארנון והעיר ערוער השוכנת מעליו. "מנחל ארנון עד הר חרמון" (יהו' י"ב, א) הוא הציון המקביל לנוסח מדן ועד באר שבע לגבי עבר הירדן מזרחה. במערב - הגבול עובר בין צידון לצור. נהר הליטני העמוק הזורם לידם בין שתי ערים אלה, הגבול הטבעי בין הגליל ללבנון, הוא המשמש כאן כגבול התנחלות השבטים.

יותר קשה הוא קביעת מוצאו של הגבול השני: מלבוא חמת עד נחל מצרים. יש חוקרים הסבורים שאלה גבולות ממלכת דוד, כי בחנוכת בית המקדש הקהיל שלמה "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מל"א ח, ס"ה). על דוד נאמר אף יתרה מזו, שלהבאת ארון הברית לירושלים הקהיל את כל ישראל "משיחור מצרים ועד לבוא חמת" (דה"א י"ג, ה). ושוב ירבעם הב' שחידש את הממלכה הנרחבת "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה ים המלח" (מל"ב י"ד, כ"ה וכן ר' פר' ו, י"ד).

אולם למעשה אין כיום ספק שדעה זו היתה מוטעית ושבימי גדולת ממלכת ישראל רק חידשו מושגי גבול שמוצאם בתקופה קדומה בהרבה. מתוך התיאור של במדבר ל"ד מתברר ש"מלבוא חמת עד נחל מצרים" הוא גבול ארץ כנען ועיון מדוקדק ברשימה זו מוכיח, שזו אחת הרשימות הגיאוגרפיות הקדומות ביותר שנשתמרו במקרא.

לא נעמוד כאן בפרטות על תיאורי הגבול, אלא נסתפק בציון הנקודות העיקריות הקובעות את מהלכו. בתחילתו בקצהו הדרומי-מזרחי של ים המלח, מכאן הוא עובר דרומה אל הנגב לקדש ברנע ומגיע עם נחל מצרים הימה. קדש ברנע הוא נווה המדבר העשיר בצפון סיני. במרחק של כ- 80 ק"מ מדרום לבאר-שבע.

הור ההר, הנקודה הראשונה בגבול הצפוני אינה ידועה לנו, אך אחריה באות לבוא חמת וצדד. שמה של צדד השתמר כצורתו כשם מקום בגבול המדבר, כ- 50 ק"מ צפונית-מזרחית ללבוא. מכאן אישור נוסף לזיהוייה של לבוא חמת ובטחון במהלך הגבול הצפוני הרחק צפונה מדן, החרמון ודמשק. אין אנו מכירים אף נקודה בגבול הצפוני-מזרחי, אך למזלנו ברור סופו של הגבול המזרחי:

"וירד הגבול ומחה על כתף עם כנרת קדמה. וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח, זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב" (במ' ל"ד, י"א-י"ב).

מהו התחום המוגדר על ידי גבול זה? אין זה תחום ההתנחלות, אשר לא הגיע בצפון עד לבוא חמת ולא בדרום עד לקדש ברנע ובודאי לא הקיף את דמשק. לעומת זה חלק מן השבטים ישבו בעבר הירדן והן גבול הירדן מוציא את כל הגלעד מתחום הארץ. מאותה סיבה גם אין אפשרות להניח שזהו הגבול של אחת מתקופות הגדולה של הממלכה, אין לתאר תקופה שבה שלטו מלכי ישראל על בקעת הלבנון ודמשק ולא שלטו על הגלעד ותחומים אחרים של עבר הירדן מזרחה.

כפי שנאמר הדבר למעשה בבמ' ל"ד, גבול לבוא חמת הוא גבול ארץ כנען. מכירים אנו היום יפה את גבולות הפרובינציה המצרית כנען במאה הי"ג לפה"ס, בימיו של רעמסס הב' כבר באמצע המאה הי"ד, בתקופת אל-עמרנא, החל המאבק בין המצרים לחתים בשנת מלכותו החמישית. בעקבותיו נשארה קדש ברשות החתים וכן חלה תזוזה לטובתם בצפון הלבנון. שם נודעה במקורות מתקופה זו ממלכה בשם אמורו שהיתה עדיין ערב מלחמת קדש ממלכת חסות של מצרים. בעקבות המלחמה השתלטו החתים על אמורו ובידינו מצויים חוזרי ברית אחדים שמוכיחים שאמורו היתה ממלכת חסות חתית. דמשק לעומת זה נשארה מצרית, על אף שהחתים חדרו לסביבתה כתוצאה מן התבוסה המצרית.

גם העדר הגלעד מתחומי הארץ הולם את הפרובנציה המצרית. הסקר הארכיאולוגי הוכיח שאזור זה היה מיושב בדלילות רבה עד לתקופה זו, שבה חלה ראשית ההיאחזות של עמון, מואב, אדום והשבטים הישראליים. רובו של הגלעד היה מיוער ולפיכך היה למעשה מחוץ לתחומי השלטון. זו כנראה גם הסיבה שהיאחזות השבטים השונים החלה דוקא באזור זה.

מכאן מסקנה בטוחה: גבולות הארץ מלבוא חמת עד נחל מצרים הם גבולות הפרובינציה המצרית שאליה הגיעו שבטי ישראל. אין תקופה אחרת שבה התקיימו גבולות כאלה ולכן ברור שנשתמרה כאן תעודה קדומה ביותר. מסתבר שהשבטים ראו עצמם כיורשים הלגיטימיים של הפרובינציה וזו בודאי הסיבה להשתמרות התעודה והמושגים הקשורים בה. בכל המסורות הקדומות נחשב הירדן כגבול הארץ: "אברהם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הככר" (בר' י"ג, י"ב): יעקב בא מסכות "עיר שכם אשר בארץ כנען" (בר' ל"ג, י"ח); שבטי עבר הירדן עוברים עם שאר השבטים לארץ כנען (מ"ב ל"ב, ל"ב); שלוש ערי מקלט מצויות בארץ כנען לעומת שלוש הערים בעבר הירדן (במ' ל"ה, י"ד); שבטי עבר הירדן בונים מזבח "אל מול ארץ כנען אל גלילות הירדן" (יהו' כ"ב, י"א) מתוך הטענה ש"גבול נתן ה' בינינו וביניכם.. את הירדן" (כ"ה).

ומכאן אנו מבינים את הניגוד שנוצר בין המושג ארץ כנען וגבולותיה שמצאו השבטים לפניהם בבואם ובין המציאות הישובית של תקופות ההתנחלות. בעבר הירדן חרגה ההתיישבות אל מעבר לגבולות כנען ומכאן הקטעים השונים הבאים להסביר שאזור זה איננו מחוץ לתחום הארץ על כל הקשור בדבר. לעומת זה בצפון ובדרום לא הגיעו מימדי ההתנחלות אל גבולות הפרובינציה ומשום כך נוצר מושג נוסף: "הארץ הנשארת", דהיינו אותו שטח מארץ כנען שנשאר מחוץ לאזור ההתנחלות הישראלית.

תיאור מקוצר של "הארץ הנשארת" בא במקרא פעמיים ובשני הסברים שונים. הסבר אקטואלי מאד (שאפשר לדרשו יפה לתקופתנו) ניתן בשופ' ג, א-ג: "ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען. רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום. חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני והצידוני והחוי ישב הר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת".

תיאור מעט מפורט יותר ביה' י"ג, א-ו:

"ויהושע זקן בא בימים ויאמר ה' אליו: אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה. זאת הארץ הנשארת: כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים מתימן; כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמרי והארץ הגבלי וכל הלבנון עד משרפת מים כל צידנים אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפלה לישראל בנחלה כאשר צויתיך".

ברור שהארץ הנשארת הוא תחום שלא נושב ולא חולק בין השבטים, כפי שנאמר בס' שופטים. זו דוגמא מאלפת לשימוש במקורות קדומים על ידי ספרי המקרא השונים המובאים כלשונם, אף כי לא פעם אינם מתאימים כלל לדברי הסבר המגידים את שימושם בספר.

גבולות הארץ הנשארת משלימים אפוא את ידיעותינו על גבול ההתנחלות מצד אחד ועל גבולות ארץ כנען מצד שני. בדרום זהו אזורי הפלשתים, העוים ואולי הגשורי (השווה שמ"א כ"ז, ח) התופסים את חבלי החוף ואת צפון סיני עד לשיחור אשר על פני מצרים, בצפון זהו אזור הצידונים וארץ גבל, העיר הפיניקית החשובה מצפון לצידון. "גבול האמורי" הנזכר בתיאור זה הוא בוודאי גבול ארץ אמורו שבצפון הלבנון, שהיה כאמור מחוץ לגבולות הפרובינציה בימי רעמסס הב'. ובמזרח הר בעל חרמון או בעל גד תחת הר חרמון באים כציוני גבול בהקבלה לדן, ואיזור החוי שהשתרע מכאן ועד לבוא חמת נשאר מחוץ לתחום ההתישבות הישראלית.

בהתאם לכך כיבושיו של יהושע הם "מן ההר החלק העולה שעיר ועד בעל גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון" (יהו' י"א, י"ז) או בכיוון הפוך "מבעל גד בבקעת הלבנון ועד ההר החלק העולה שעירה" (יהו' י"ב, ז). ההר החלק, ג'בל חלק דרומית מזרחי מבאר-שבע, בא כאן כציון גבול ההתישבות הישראלית בדרום בדיוק כמו בעל גד תחת הר חרמון בצפון.

אחרי נצחונו של יהושע על ברית מלכי כנען בצפון במלחמת מי מרום הוא רודף אותם "עד צידון רבה ועד משרפות מים ועד בקעת מצפה מזרחה" (יהו' י"א, ח). בקעת מצפה נזכרת לפני כן כאזור "החוי תחת חרמון בארץ מצפה" (ג). מבינים אנו עתה, שפירוש הדברים הוא שהרדיפה התנהלה עד לגבול התנחלות השבטים, הוא גבול הארץ הנשארת. במזרח - אלה מורדות החרמון (בעל גד או ארץ מצפה), ובמערב - גבולות צידון רבה. כאן מופיע שם נוסף משרפת מים, שנודע לנו גם מתיאור הארץ הנשארת ("כל ישבי ההר מן הלבנון עד משרפת מים", יהו' י"ג, ו). יתכן, שצודקים החוקרים הסבורים שיש לקרוא משרפות מים בח'רבת משריפה שלרגלי ראש הנקרה. זהו שם ערבי נפוץ ואין במקום שום שרידים מן התקופה הכנענית המאוחרת ומן התקופה הישראלית, ולכן הזיהוי שהתבסס על דמיון השמות בלבד היה מסופק בלאו הכי. הניתוח שלנו מוכיח, שיש לחפש את משרפות המים בין צור לצידון, כלומר באזור הליטאני, ונשאלת השאלה אם אין זה כינוי של חלק מן הנהר עצמו, אולי שפכו לים.

כאשר הכניע דוד את הפלשתים והגיע בכיבושיו עד לגבול לבוא חמת נתפס הדבר כהמחשת הזכות של השלטון הישראלי על כל ארץ כנען מלבוא חמת עד נחל או שיחור מצרים. ברור עתה, שמושגים אלה לא נולדו בזמנו, אלא הם מתבססים על מסורת עתיקה מימי הכיבוש.

ומכאן מגיעים אנו לבסוף לשאלת גבול האבות "מן הנהר הגדול נהר פרת ועד נהר מצרים" מה מוצאו של גבול נרחב זה?

ראיית ארץ ישראל וסוריה כיחידה אחת המשתרעת מן הפרת עד למדבר אינה בבחינת חידוש, אלא אנו מוצאים מסורת זו כבר במחצית הראשונה של האלף השני, זו התקופה הנחשבת כרגיל כתקופת האבות. זו ארץ ר'תנו של המקורות המצריים ופרעוני הממלכה החדשה מציבים בגאוה את מצבותיהם על גדות הפרת להנצחת שלטונם על כל סוריה וארץ ישראל. זוהי ארץ אמורו, ארץ המערב, של הכתובות ממסופוטמיה, דהיינו הארץ שממערב לנהר פרת.

מושג זה מתחדש בימי האימפריה האשורית החדשה, במאה הט' בקירוב. עתה נפוץ מושג אשורי חדש: עבר הנהר, כלומר הארץ שמעבר (ממערב) לנהר פרת, מושג שהפך לשם דבר בתקופה הפרסית ושמופיע במשמעות זו במקרא כבר בתיאור שלטונו של שלמה (מל"א ה, ד).

אולם, דוקא בימי ההתנחלות וראשית המלוכה התפצלו ארץ ישראל וסוריה לממלכות רבות בהעדר מעצמה שתטיל את צילה על האזור כולו. קשה להניח שמושג זה יכול היה להיווצר אז, כאשר אפילו גבול לבוא חמת הפך כבר לעניין ארכאי, רחוק מן המציאות. אם לא נרחיק לכת ונטען שהגבול המופיע בסיפורי האבות שייך לפרק זמן מאוחר יותר של תקופת המלוכה, נצטרך להניח שזו מסורת מאמצע האלף הב' בקירוב, שקדמה להתגבשות גבולות הפרובינציה המצרית במשך ימי הממלכה החדשה.

מנהר פרת עד נהר מצרים, מלבוא חמת עד נחל מצרים, מדן ועד באר שבע כל אחד מגבולות שונים אלה היתה לו ממשות בתקופות האבות, הכיבוש וההתנחלות, ובמושגים אלה המשיכו והגדירו את גבולות הארץ גם בתקופות מאוחרות יותר בהתאם למסיבות המשתנות.