|
תקציר: משמעותם של המושגים "גבורה" ו"קידוש ה'" לאורך ההיסטוריה היהודית. מילות מפתח: גבורה, קידוש ה', חלוציות, אידיאלים. |
|
משימה לא קלה היא לעמוד על משמעותם של המושגים "גבורה" ו"קידוש ה'", ולנסות להבהיר את הקשר שבין שני המושגים הללו באופן עיוני בכלל ואצל עם ישראל בפרט, העם שאצלו היו המושגים הללו בעבר כה מרכזיים בתודעתו וכה קשורים זה בזה. אם למותר לומר, הרי ההבנה ההמונית הבלתי-מדויקת של הגבורה היא: עניין הקשור בגרימת מוות לזולת על ידי הגיבור, וקידוש ה' הוא לפי הבנה מסולפת זו, עניין הקשור במוות של האיש, הנגרם על-ידי הזולת. זאת ועוד, שבשני המקרים המוות אינו נגרם על-ידי רצח פשוט, אלא הוא מתבצע בנסיבות כמעט חגיגיות, דרמטיות ופאתטיות. להמון העם נראה לפעמים שמעשי הגבורה וקידוש ה' אינם עניין יומיומי, אלא מקרים, מעשים, הקשורים במוות, המתהווים באווירה של התנגשות בין שני רעיונות או בין שני רגשות עזים, כה עזים עד שעוז דרגתם מעלה אותם מתחום העליונות הברוטאלית. ברור שהבנה זו של גבורה וקידוש ה' היא באנאלית, בלתי נכונה ופוגעת בקדושת שני המושגים הללו. ברם קל להגדיר את ההבנה המסולפת, וקשה לרדת לעומקם של שני המושגים הללו. נפתח בדיון במושג הגבורה: המושג שנראה כל כך פשוט, כמושג הקשור ביחיד בענייני מלחמה, היה נושא להגדרות מהגדרות שונות ומשונות החל מראשית הפילוסופיה היוונית הקלאסית ועד היום הזה. הגדרות מהגדרות שונות תמצא בדברי הפילוסוף היווני אפלטון ששם אותם בפיו של סוקרטס מורו ובפי האנשים שהתווכחו עמו. אחת ההגדרות המעניינות ביותר היא, שהגבורה היא ידיעת הדברים הטובים והרעים הצפויים לאדם. בהגדרה זו כלולה כמובן ההכרה שהגיבור, היודע מה צפוי לו, מתנהג, עם התגשמות העתיד, לפי הנסיבות. הגדרה זו מזכירה לי מעשיה מפורסמת מימי מלחמת העולם הראשונה. במקום מסוכן מאד בחזית היו יחד שני חיילים: גרמני פשוט, בור, מהשכבות הנמוכות של העם, מחוסר השכלה ורגישות אינטלקטואלית, ופרופסור יהודי. והנה באחת השעות הקשות גילה הפרופסור סימני פחד. שאל אותו חברו הבור: |
"האם אתה מפחד?"
ענהו הפרופסור: "בוודאי, אולם אילו היית אתה במקומי היית מזמן בורח מן מערכה!" |
|
מעשיה זו והגדרת הגבורה שבדברי אפלטון היווני גם יחד מלמדות אותנו, שלפי שיטה מסוימת הגבורה היא תכונה שמקומה בתודעה השכלית והרצונית של האדם. לפי שיטה זו הגבורה היא עמדה נכונה במצבי סכנה הבאה מתוך הכרעה מודעת. אם נקבל השקפה זו, הרי הגבורה אינה נובעת מתוך אי-ידיעה, בורות או תגובה יצרית עזה. הגבורה אינה, לפי השקפת-עולם פילוסופית זו, סיפוק של יצר האכזריות ותאוות הרצח שהאדם מגיע אליו במצבים שבהם סיפוק יצר רע זה עשוי להציל את האדם עצמו, את חבריו או את העדה כולה הנתונה בסכנה. אם אפוא סיפוק יצר הנקם והאכזריות אינו גבורה אמיתית, הרי מעשי הגבורה האמיתיים מצטמצמים למעשה בהרבה לעומת אותם המעשים הידועים שהעם נוהג לקרוא להם מעשי גבורה. ואפילו במקרים שהאדם מגלה גבורה מתוך תודעה, מתוך הכרת הדברים הטובים והרעים הצפויים לו, - האם אפשר לומר שאדם "פילוסופי" כזה אינו פועל בשעת ביצוע המשימה הנועזת גם מתוך סיפוק יצריו - או למשל, גם מתוך תקווה לזכות בתהילה הודות למעשהו הנועז? מן האמור ברור, שקשה להבדיל, לפי השיטה המתוארת לעיל, בין גבורה צרופה ובין גבורה שנתלוו אליה תופעות לוואי, ואפילו קשה להבדיל בין גבורה אמיתית לבין גבורה מדומה. מכל מקום ברור שמעשים נועזים אין פירושם גבורה, לפי הגדרתו של אפלטון. יש להם תועלת, לפחות זמנית, לגבי העם הנמצא בסכנה מלחמית. אין, למשל, ספק שעמדתו האמיצה של אותו הבור במעשיה הנזכרת לעיל הייתה אולי מועילה יותר בשעת המלחמה מאשר הפחד המובלג של הפרופסור היהודי. ברם אמרנו, שהגבורה ה"בלתי-פילוסופית", זו שנובעת אולי מתוך הצד הבלתי-שכלי של נפש האדם, יש לה תועלת זמנית. ברור שהגבורה התודעתית, שיסודה בהכרת הסכנות הצפויות לאדם ואשר מקורה בהשקפת-עולם היודעת על מה האדם נלחם ובגלל אילו אידיאלים האדם מוכן לקבל על עצמו את כל הסכנות ואפילו את סכנת המוות, ברור שגבורה פילוסופית ואידיאולוגית זו היא היחידה שיכולה להבטיח את קיום האומה לזמן ממושך. שכן העם והמדינה מתקיימים הודות לאותם האידיאלים שמהם נתהוו העם והמדינה. אילו אפשר לנסות ולהגדיר את הגבורה כנכונות להגן בכל הנסיבות על אותם האידיאלים שמתוכם נוצרה החברה אשר האדם מוכן להגן עליה. אם הדבר כך, הרי כבר התקרבנו לקשר שבין הגבורה לבין קידוש ד', והדבר יתברר עוד יותר, אם נפתח את תפיסתנו לגבי המושג קידוש ה'. ברם, לפני שנייחד את דיבורנו על עניין קידוש ה', עלינו עוד להרחיב את מושג הגבורה ולכלול לתוכו גם תופעות החורגות מתחום המלחמה. הרי ברור שלפי תורת ישראל המלחמה אינה נחשבת למצב התקין של האנושות והשלום נחשב לברכה המיוחדת, למתנה הגדולה ביותר של ה' לעמו; וידוע לכל בר בי רב, שתקופת המשיח תהיה תקופה של שלום מוחלט לעם ישראל ולכל האנושות כולה. אם כן, האם גבורה היא תכונה אופיינית לשדה קרב, או אולי מקומה גם בתנאי שלום? הגבורה שבנסיבות שלום ניתנת אולי להתחלק לשני סוגים: הגבורה האזרחית והגבורה הציבורית. הגבורה האזרחית היא גבורה של יחיד או של קבוצת אנשים בנסיבות של סכנות יומיומיות. אנחנו מכירים את האזרחים המסכנים את חייהם כדי להציל בן-אדם טובע או חבר שנפל בבור, ואנו מעריכים גיבורים כאלה אם אנו זוכים להיפגש עמם או אם אנו קוראים עליהם בעיתונים ובספרים. גבורה אזרחית כזאת קרובה ללבנו במיוחד, כי יש בה מאותה ההכרעה התודעתית, אותה הנכונות להסתכנות עצמית, שהיא החלק הנעלה והמכובד ביותר של מושג הגבורה. אולם קיימת עוד גבורה של שלום, גבורה קולקטיבית, שבמקרים רבים אינה קשורה בסכנת מוות, אולם יש בה כדי לפתח חיים חדשים, חיים רעננים, חיים של גוף ושל רוח; אותה הגבורה הממריצה בני-אדם לעזוב את החיים הנוחים ולבצע משימות חשובות; אותה הגבורה שנקרא לה חלוציות - במובן רחב של המלה. זו גבורתם של אלה, אשר הלכו לפי צו מצפונם לבניית את ארצנו ולייסד ישובים. זוהי הגבורה של מייסדי האוניברסיטה העברית, שעזבו את מקומותיהם הבטוחים בגולה, כדי לבסס בתנאים קשים ביותר חכמת ישראל בארצנו, על אף חוסר התנאים המתאימים. זוהי הגבורה של עליית האנשים החסידים שעלו ארצה מתוך אידיאלים של תורת ישראל, מתוך אהבתם לארצם ולמולדתם הרוחנית. זו גבורתם של חסידי הגאון מוילנא שבניהם ובני בניהם חיים בירושלים. אם מותר לומר, קיימת גם גבורה - שרבים אינם מכירים בה - באותם בני הישיבות המתמידים בלימודיהם, ועד כמה שידוע לי רבים אינם רואים במסירות לבם את תכונותיהם הנעלות. גבורה כזאת יכולה להיות גם גבורתו של היחיד, כגון זו של אברהם אבינו אשר הלך לו מארצו וממולדתו אל ארץ בלתי ידועה לו. זוהי הגבורה שמצאה את ביטויה באותה המימרה המפורסמת: |
"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש!" |
|
גבורה יומיומית זו, שהייתה רגילה אצלנו, אצל בני אברהם אבינו, כרוכה באידיאלים והיא מצויה לא רק אצל עמנו, אלא גם אצל אומות העולם. אם כן, נאמנות לאידיאלים, הן בימי שלום והן בימי מלחמה, מהווה - אם איני טועה - אחד מסממניה של הגבורה, או של תופעות רבות שבתחום הגבורה. כמובן שאין זה פוסל את הגבורה כשלעצמה, אם האידיאלים עצמם הם מוטעים ובלתי נכונים. מצויים אנשים המוכנים לחיות ולמות בעד אידיאלים שאין בהם אמת, או שרק חלקם הוא אמת, ובכל זאת לא נהסס לקרוא להגנה נועזת זו על אידיאלים בלתי-נכונים בשם גבורה. אולם, ברור כי במידה שהאידיאלים הם נכונים יותר, אמיתיים יותר, נעלים יותר, הגבורה בהגנה עליהם היא יותר נעלה, יותר נשגבת, יותר יעילה ויותר יציבה. כי הרי השקר מסוגל להלהיב את האדם לרגע, לזמן קצר, לתקופה מצומצמת, לפעמים להתלהבות כבירה, אולם, היות והמניע לגבורה בשקר יסודו, הרי לגבורה עצמה מתלווה טעם מר והגבורה עצמה עשויה אחר זמן קצר לדעוך ולחדול. - ואילו צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה! מן האמור מתברר, מפני מה היה ישראל בזמן שישב בארצו עם שהצטיין בגבורה. העובדה שבימי החשמונאים הצטיינו היהודים בגבורתם מוזכרת אפילו בספרות ההלניסטית האנטישמית של אותם הימים. ואם לא יכלו להשמיץ את היהודים ולומר שהיו מוגי-לב, אמרו לפחות, שאמנם היו גיבורים בהתקפה אך לא ידעו לסגת. היהודים היו גיבורים הודות לגדולת האידיאלים שלהם, גדולת תורת ישראל, וקדושת ארץ-ישראל. היהודים נחשבו בארצות הגלות, ובייחוד באירופה, למוגי לב בעניינים מלחמתיים, מפני שחלקם הגדול לא ראו באופן ברור במלחמות שבהם חויבו להשתתף בעת המודרנית, את מלחמתם שלהם, את המלחמה על האידיאלים שלהם. לכן אמת הדבר - ואנו יכולים היום להודות בכך - שבמאות האחרונות ניסו באירופה יהודים רבים להתחמק מתפקידים מלחמתיים בימי מלחמה והשתדלו להישאר בעורף ולא להשתתף בקרבות. ברור שזו לא הייתה תופעה כללית והיו גם גיבורים יהודיים, אולם, אם איני טועה, גיבורים אלה היו בעיקר מחוגי היהודים המתבוללים אשר ראו באידיאלים של העמים הנלחמים, את האידיאלים שלהם. בגלל היחס המיוחד הזה אל הגבורה המלחמתית מצד יהודי אירופה נחשבו הללו בעיני שונאיהם, וגם בעיני אוהביהם, כעם שאינו מסוגל לגבורה מלחמתית בכלל. קראתי לפני זמן מה מחזה מצחיק של מחבר קומדיות אוסטרי דגול, שכתב לפני יותר ממאה שנה, ושמו "נסטו". המחזה הוא פרודיה משעשעת של ספר יהודית, שהוא בעצמו ספר הלל לגבורה יהודית בימי בית שני, כנראה מתקופת פרס. המחבר האוסטרי שכתב את הפרודיה המופלאה על אותו ספר יהודי קדמון, מתאר שם את היהודים כסוחרים פחדנים שאין להם מושג בענייני מלחמה, ואין לומר שהמחבר מצייר תמונה אנטי יהודית מובהקת. לא יפלא אפוא שאומות העולם לא הבינו איך זה קרה שהיהודים גילו פתאום תכונות של גיבורים באותה מלחמת השחרור ובמאבק שקדם לה בארץ ישראל. לנו הדבר ברור מאוד: בני ישראל גילו תכונות של גבורה באותם המבצעים בארץ-ישראל, מפני שהפעם הם נלחמו את מלחמותיהם שלהם. הם נלחמו על ארצם ועל מולדתם, למען חייהם, בתיהם, בני ביתם וילדיהם, ואפשר לומר, על האידיאלים הנשגבים של היהדות - אפילו היהודים הנקראים "חילונים", וגם כשלא ידעו בבירור למען מה הם בעצם נלחמים. אולם כדי לברר את המצב הזה, וכדי להזהיר את קוראי מפני הסכנות לגבורה היהודית בארצנו בעתיד, עלי לפנות למושג השני, הוא המושג קידוש ה'. הקושי בהגדרת המושג במקרה זה אינו מהותי, אלא סיבת הקושי היא במונח עצמו. שמו של המושג אצלנו נקבע על ידי המסורת היהודית הדתית הפנימית, ואילו המושג עצמו אינו בהכרח יהודי ואפילו אינו בכל המקרים דתי. קידוש ה' כמושג מציין את הנכונות שלא לוותר על האידיאל של האדם מפני לחץ חיצוני, מפני שום סכנה, מפני כפיה או שידול המבטיח תועלות חומרניות. קידוש ה' כמושג מציין את נאמנות האדם לאידיאל שלו בכל התנאים ובכל הנסיבות. האדם הדוגל במושג זה יודע שהאידיאל שלו יקר לו מחייו הוא, והוא אף יודע שברגע שיעזוב את האידיאל שלו, הוא מפסיק להיות הוא עצמו. על כן הוא מוכן למות בעד האידיאל שלו, מפני שטוב למות ולא להיות בוגד, שכן אם יבגוד באידיאל שלו, הרי זה מהווה בין כה וכה את מותו הרוחני, ומה שיישאר בחיים לא יהיה הוא עצמו אלא ייצור אחר שיהיה נוסף על כך איש פגום, טמא עקב בגידתו באידיאל שלו ובעצמו. העובדה שבכל האנושות כולה קיימים מעשי "קידוש ה'" היא לדעתי, הוכחה מופלאה לעליונותו של הרוח על החיים החומריים, ואולי - כך נראה לי לפחות - אחת ההוכחות החשובות להשארות הנשמות. כאמור, מעשי "קידוש ה'" מצויים לא רק אצל ישראל, אלא גם אצל האנושות כולה. כמו בעניין הגבורה לא תמיד האידיאלים הם של אמת, לפעמים יש בהם אידיאלים של אמת ושקר גם יחד ולפעמים כולם בטעות יסודם. אולם גם במקרים כאלה יש לדבר על "קידוש ה'". ושוב, כמו בעניין הגבורה, האנשים מוכנים לעמוד נגד הכפייה במרץ רב יותר ולבצע מעשים נשגבים יותר, ככל שהאידיאלים שעליהם אינם מוכנים לוותר הם אידיאלים, הם אמיתיים יותר, נשגבים יותר; יש להוסיף כי לא מן ההכרח הוא שהאידיאלים יהיו תמיד מתחום הדתות. הם יכולים להיות גם אידיאלים חילוניים, או חילוניים למחצה. הם יכולים להיות אידיאלים של הומניזם, של אהבת הבריות, של הצדק החברתי, של חופש המצפון, חופש החקירה המדעית, וכיוצא באלה אידיאלים לא דתיים. ואפילו במקרים כאלה יש והאדם מוכן למות כדי שלא יבגוד בעצמו ובמטרה הנעלה של חייו. ועוד יש להוסיף שהמושג "קידוש ה'" חל גם על האדם העומד על האידיאל שלו לא רק מול סכנת המוות, אלא גם כשהוא מגן על השקפתו מפני אי-הבנה, בוז וחירופים וגידופים. גם במקרים שבהם האדם מגן על השקפתו ועומד בגאווה מול האחרים מבלי שיצטרך לסכן את חייו, גם אז האדם מקדש את שם השמים ברבים. מן האמור אנו למדים, שקיימת קירבה גדולה בין מושג הגבורה לבין מושג קידוש ה'. בשניהם תמצא את הנכונות להכרעה, בשניהם תמצא פעמים רבות את היסוד של האידיאל, עליו אנחנו מוכנים להגן אפילו מתוך סכנה לחיינו. יתכן שקידוש ה' אינו סוג מסוים של הגבורה; גבורה שמתבטאת בשעה שאדם עומד מול לחץ חיצוני שכוונתו להרחיקו מן ההשקפה שהוא דוגל בה. מכל מקום לקידוש ה' יש צורך בגבורה. אין כאן המקום לדבר על קידוש ה' של העם היהודי במשך קיומו, החל מימי אברהם אבינו ועד ימינו. נזכור רק שאמרנו שיציאתו של אברהם מאור כשדים היה עניין של גבורה, וגבורה זו הוליכה למעשה קידוש ה' הראשון בתולדות עמנו, לעקידת יצחק. לעניין זה רומזים דברי התורה עצמה. הרי נאמר: |
"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ובעקדה נאמר: ויאמר: קח-נא את-בנך את-יחידך אשר אהבת את יצחק ולך-לך אל ארץ המוריה".
|
|
ועל ארץ המוריה נאמר: |
"ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה". |
|
אם כן כבר התורה רומזת לכך שמטרת גבורתו של אברהם היה קידוש ה' שבעקדת יצחק. הקשר שבין גבורה וקידוש ה' בישראל היה קיים תמיד בעבר כל עוד חי העם בארצו, ועדויות לקשר זה קיימות בכל ימי בית השני וגם אחריו, החל מתקופת החשמונאים ועד מרד בר-כוכבא. כידוע בימי החשמונאים אנו שומעים על הנהרגים בעד התורה ושמירתה וכן גם על מעשי גבורה של לוחמי בית חשמונאי. ואותו הדבר אנו שומעים מימי הורדוס וידוע הסבל הרב של עמנו בימי מלחמתם ברומיים בימי פולמוס של טיטוס וכן אנו מתפעלים ממעשי הגבורה של הקנאים כשאנו קוראים את דברי יוסף בן מתתיהו הכהן. הקשר שבין גבורה לקידוש ה' בולט בפרשה הטראגית של לוחמי מסדה. אותם שני הצדדים של המטבע תראה גם במרידות שלאחר חורבן הבית בגלויות מגלויות שונות. כשאתה מהרהר בימי בר-כוכבא, הנך רואה שלאחר המעשים הנפלאים של הלוחמים הגיבורים באים ימי עשרת הרוגי המלכות. ואם נעבור על התקופה שלאחר מכן, על תקופת הגלות המרה והנמהרה, בה לא היה לנו כוח להילחם באויבינו ונתקרב לימינו, בוודאי שנזכור את קידוש ה' הגדול ביותר של תולדותנו הקשור במרד הגטאות. ואם תאמר שמעשי הגבורה שבארצנו אינם קשורים בקידוש ה', אין לך לשכוח שהרוח המפעמת את גיבורינו ניזונה מאותו הסבל היהודי האיום שבימי היטלר הרשע. אמרתי שאצלנו גבורה וקידוש ה' הם שני הצדדים של אותה המטבע. הסיבה הראשונה לכך טמונה בגורלו הטראגי והפתטי של עמנו, שיישאר כזה במידה מסוימת עד לימות הגאולה, הן בארצנו והן בחוצה לארץ. הסיבה השניה לקשר חזק זה בין קידוש ה' ובין הגבורה בתולדות עמנו היא האידיאל הגבוה והמזהיר כזוהר הרקיע של תורת ה' שעלינו להגן באופן פעיל ובאופן פסיבי גם יחד, והרי במידה שהאידיאל גבוה יותר ונעלה יותר מתרבות תופעות של גבורה ו"קידוש ה'" גם אצל קבוצות חברתיות אחרות. אפשר תאמר כי אלה שגילו כאן בארצנו גבורה מופלאה. רבים מהם רחוקים מתורת ה', כביכול, ואפילו מתיימרים להתנגד לה. ברם, אל-נא נשכח שאותם החילוניים, אם אינם נביאים, הריהם לפחות - ולפעמים נגד רצונם - בני נביאים; כל אפיים של ה"חילוניים" נקבע עד עתה על-ידי העבר הדתי שלהם או של אבותיהם. הרי הם בעצמם מודים בכך שהפתוס וההתלהבות שלהם ונכונותם למאבק ולסבל, הם תופעות דתיות. נכון שהיסוד החילוני נעשה אצלנו יותר ויותר חזק, אולם טרם התרחקנו מן הבסיס במידה כזאת שנוכל לציין את ה"חילוניים" כמחוסרי דת. על כן נראה לי שהגבורה שהתחדשה בארצנו, למרות שנושאיה אינם פעמים הרבה אנשי התורה, ניזונה, לדעתי, ממעיינות המסורת הדתית של עמנו. כמובן איני בא לומר שאין גבורה מחוץ לישראל ושאין גבורה מחוץ לתחום הדתי. ברור שהיו אצל אומות העולם גיבורים אשר יסוד גבורתם היה אך ורק ברעיון הלאומי, אולם הגבורה שיסודה בלאומיות בדרך-כלל אין קיומה נמשך יותר מדור או שני דורות ואנו זקוקים כאן בארצנו, במצבנו הקשה, לנכונות מתמדת לגבורה. עלינו להיות היום בעלי ידיעה ברורה אודות הדברים הטובים והרעים, הצפויים לנו בעתיד. וגבורה מתמדת זו בוודאי שהרעיון הלאומי אינו מספיק לה. נוסף על כך יש להביא נימוק שני לחשיבות היסוד הדתי לגבורתנו בעתיד: בשעה שמאסריק, נשיא צ'כוסלובקיה הראשון, עזב את משרתו הרמה, אמר: |
"זכרו שהמדינות מתקיימות על-ידי אותם האידיאלים שמתוכם נוצרו" |
|
ומשפט דומה אמר כבר חכם רומי קדום ומשפט זה נכון. האידיאל שלנו שנותן לנו חיים, הוא, לפי כל הדעות תורת ישראל שהיא תורת חיים. אם איני טועה האידיאל החלוצי והאידיאל הלאומי שלנו אינו אלא ביטוי חילוני לאידיאל דתי הקדום שבזכותו נהיינו לעם. לכן נראה לי שאם נשכח את עברנו הדתי צפויה לנו סכנה ממשית, אותה הסכנה שפקדה את מלכות ישראל בימי בית ראשון. שהרי רבים מבני אותה המלכות לא היו מסוגלים להחזיק מעמד אפילו במשך אותם השנים של סבלי גלות אשור ואילו אנחנו, מתוך נאמנות לתורת ה', החזקנו מעמד במשך כמעט כאלפיים שנה. ברור שאבדן האספקט הדתי בחיינו עשוי כמעט בוודאות להביא לאבדן הגבורה היהודית הידועה והמהוללת וברור מה משמעותה של סכנה זו בזירה הפוליטית שלנו! על כן מתפקידה של היהדות הדתית לקרב את לבבות כל העם כולו לתורת ישראל, שאם לא כן צפויה לנו סכנה חמורה. אם התיאולוגיה היהודית, החל מימי המקרא, קובעת שהחטאים מביאים לעונש מידי השמים הרי הדבר נכון אפילו מבחינה של סיבתיות היסטורית פשוטה: אם נעזוב את תורת ישראל, נעזוב את עצמנו, ייעלם כוח התגוננותנו ומי יודע, איך נוכל להתקיים? אכן יש בתורת ישראל לא רק חובה כלפי השמים, אלא אף תועלת לקיומנו המדיני והפיזי עלי אדמות ובארצנו הקדושה. |
