גבורתן של נשים בישראל

שלמה אשכנזי

מחניים פ"ז

תקציר: תיאור גבורתן של נשים יהודיות בתולדות עם ישראל.

מילות מפתח: אנוסים, קידוש השם, מסע צלב, איסלאם, נצרות, כנסייה, שמד, מוסלמים, נוצרים.

הגיבורה הראשונה בתולדות ישראל היא דבורה הנביאה אשת לפידות, השופטת את ישראל, המצילה אותו מכף אויביו ושהנציחה את מלחמתה נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא באפופיאה הנפלאה הידועה בשם "שירת דבורה".

במלחמה זו עזרה לדבורה החכמה הגיבורה, יעל אשת חבר הקיני, שהכניסה את סיסרא לתוך אוהלה, שם לקחה את יתד האהל ואת המקבת "ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת" ¹.

על ידי פעולתה זו השלימה יעל את ניצחונה שדבורה החלה בה.

גיבורה אחרת מפורסמת בזמן הקדום שבתולדות ישראל, היא יהודית בת מררי, אלמנת מנשה. בחכמתה, כמסופר בספר יהודית, הצליחה לבוא לפני הולפורנס שלחם בישראל. בזמן שהולפורנס נרדם:

"ותשלח את ידה ותיקחהו בציצית ראשו ותאמר: 'ה' אלוקים, חזקני נא ואמצני אך הפעם!' כשראו בחזקה פעמיים על צווארו ותכרות את ראשו".

כשראו מחנה הולפורנס את ראש שר צבאם הכרות מוקע על החומה נפל פחד גדול עליהם ו"נסו לנפשם".

"ותיקח יהודית ענפי זיתים ותחלקם לנשים אשר אתה ותעשינה מהם עטרות - - - ותלך במחול לפני הנשים וכל אנשי ישראל חגורי חרב ועטורי ענפים הלכו אחריהן, הולכים וחוגגים בשירים ובזמירות" ².

התקופה שלפני מרד החשמונאים, בזמן שאנטיוכוס הרביעי (אפיפנס-הנאור או המפואר, או כפי שכינוהו בלעג - אפימנס-המשוגע. 163-175 לפני הספירה), מלך סוריה, שמשל גם בארץ ישראל, המוגדרת בפי חכמינו ז"ל כ"דורו של שמד". עד התקופה ההיא התכוונו שונאי ישראל, בעיקר, להשמדה גופנית, אולם הוא, אנטיוכוס הרביעי, רצה להכריח את היהודים גם לסור מחוקי אבותיהם ולעזוב את תורת ישראל ולטמא את המקדש בירושלים.

לפי פקודת אנטיוכוס "בנו היוונים - בט"ו כסלו שנת 168 לפני הספירה - שקוץ משומם על המזבח" ובכ"ב בו זבחו זבחיהם על המזבח אשר הקימו והקריבו עליו חזיר. בנו במות בכל ערי יהודה והכריחו את היהודים לזבוח זבחיהם מדי חודש בחדשו, לשים מקלעות פרחים על ראשיהם לכבוד האליל בככוס. ספרי התורה נקרעו לגזרים ונשרפו באש, וכל אשר נמצא אתו ספר תורה נהרג. "הנשים אשר מלו את בניהן המיתו". המון יהודים "אשר מהרו להתאסף במערות הקרובות לעשותו את יום השביעי בסתר" הוקפו על ידי הסורים מכל צד ונשרפו עד אחד.

אז קמו בישראל מומרים, אנוסים ומקדשי השם.

בין הקדושים שנהרגו אז מציינים בייחוד את "אלעזר, אחד הסופרים הראשונים", שהיה כ"בן תשעים" שנה. וכשפצר בו נציב המלך להערים ולאכול בשר טהור על יד מזבח היוונים, למען יאמרו הרואים כי אכל מבשר זבחיהם, דרש הזקן האמיץ,

"כי ימהרו לשלחו שאולה - - - ולצעירים אשאיר מופת האומץ למות ברצון ובגבורה בגלל התורה המצוינה והקדושה - - - וכן החליף את החיים בהשאירו את מותו למופת גבורה ולזיכרון רוח נדיבה לא רק לצעירים כי אם גם לרבים מאד מן העם. והוא היה מבכר מות מפואר על חיי זלזול" ³.

נס חנוכה נתרחש, כפי שמובא בתלמוד ובמדרשים, הודות להקרבה עצמית, שהראתה בת חשמונאים אחת בהגנה על כבודה.

ישנה מסורה שמעשה גבורתה של יהודית הייתה בזמן מרד החשמונאים.

מסופר:

"מתתיה בן יוחנן כהן גדול מרד באנטיוכוס מלך יוון והלך ניקנור משנהו עם תשעים אלף יוונים - - - וזאת הישועה בקבלה על פה יש לנו שנהרג ניקנור באמצעות יהודית בת מתתיה" שהמיתה אותו והביאה את "ראשו לאחיה. ואז היהודים הלכו על היוונים וימיתום ויגרשום מארץ ישראל" ⁴.

בתלמוד אנו מוצאים:

"ובמה היו מצרין להם מלכי יוון? שהיו מושיבין קסטראות (=פקידים) בעיירות להיות מענים את הכלות, ואחר כך היו נישאין לבעליהן וכו'".

ועוד נאמר שם:

"ובת אחת הייתה למתתיהו בן יוחנן כהן הגדול, וכשהגיע זמנה להינשא, בא הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו, וקנאו מתתיהו ובניו וגברו על מלכות יוון ונמסרו בידם והרגום"⁵.

ב"מדרש מעשה חנוכה" מסופר על תעמולתה ומעשיה של בת מתתיהו כדי לבטל את הגזירה הזו, עד

ש"נכנסו יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו את ראשו ובזזו כל אשר לו, והרגו את שריו ועבדיו ודרסו את היוונים עד גמירא"⁶.

רבים מחכמי ישראל היו חולקים בדעותיהם ביחס לשאלה, אם אלה היהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם ובלבד שלא לפגוע, חלילה, בתורתם ובדתם, או אמהות היהודיות אשר שחטו את ילדיהן במו ידיהן בימי גזירות ופורעניות, בבכרן את מות ילדיהן כיהודים על חייהם כגויים - אפשר לקרוא בשם גיבורים. דעתם של רבים הייתה לחיוב. גבורתם נחשבה לגדולה יותר מזו של גיבורי מלחמות שאצל עמים אחרים. חובשי בית-מדרש אלה, שלא היו בקיאים בהוויות העולם, ועל פי מצבם היו פוחדים מקול עלה נדף, יהודים פשוטים, זקנים ותשושים, והחלשה שבחלשים - האשה העבריה - היו לגיבורים בשעת סכנה, ובאומץ רוח נפלא סבלו ייסורים נוראים ומסרו עצמם להריגה, כדי שלא לעשות את האידיאה והאמונה שלהם פלסתר. המושג גבורה לא היה למענם כוח פיסי בלבד, אלא גבורה, קדושה וקידוש השם. גיבורים אלה עולים ברוח גבורתם על כל הגיבורים אנשי-שם שבהם מתפארים הגויים.

גבורת האשה העבריה נמשכת מימות דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, האשה מתבץ, חנה אם שבעת הבנים וכו', דרך כל הדורות עד לשואה הנאצית, בעת שבנות ישראל, גיבורות, מילאו תפקידים מסוכנים בגטאות שונים בפולין, ברוסיה ובארצות אחרות שבאירופה.

בהמון רשימות על קידוש השם אנו מוצאים, שרוב מקדשי השם היו נשים. גם באגדה הישראלית הקדומה תופסת האשה מקום חשוב בקידוש השם ובמסירות הנפש על קדשי האומה והדת.

לדוגמה: הסיפור המופלא על חנה אם שבעת הבנים.

חנה ושבעת בניה הובאו לפני אנטיוכוס אפיפנס הנ"ל ונדרשו לאכול חזיר ולהשתחוות לאליל.

"אמרו ליה (לבן הראשון): 'פלח (=עבוד) לעבודת כוכבים'.
אמרו להו: 'כתוב בתורה: אנכי ה' אלקיך' ⁷.
אפקוהו וקטלוהו (הוציאו אותו והרגוהו). ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר (הביאו את הבן השני לפני הקיסר),
אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'.
אמר להו: 'כתוב בתורה: לא יהיה לך אלקים אחרים על פני' ⁸,
אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך -
אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'.
אמר להו: 'כתוב בתורה: זובח לאלקים יחרם' ⁹,
אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך -
אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'.
אמר להו: 'כתוב בתורה: לא תשתחווה לאל אחר' ¹⁰,
אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך -
אמרו ליה:, פלח לעבודת כוכבים'.
אמר להו: 'כתוב בתורה: שמע ישראל ה' אלקינו, ה' אחד' ¹¹,
אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך -
אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'.
אמר להו: 'כתוב בתורה: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' ¹²,
אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך -
אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'.
אמר להו: 'כתוב בתורה: את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום ¹³, כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו, שאין מעביר אותנו באומה אחרת'.
אמר ליה קיסר: 'אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו, קביל עליה הרמנא דמלכא' (=אזרוק טבעת ואתה תתכופף ותרים אותה ואחרים יחשבו שאתה משתחווה לאליל).
אמר ליה: 'חבל עלך קיסר! חבל עלך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה'!
אפקוהו למקטליה,
אמרה ליה אימיה: 'יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא' (ביקשה האם, שירשו לה לנשק את בנה לפני הוצאתו להורג).
אמרה לו: בניי, לכן ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני- עקדתי שבעה מזבחות.
'אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה'" ¹⁴.

סיפור המעשה של חנה ושבעת בניה מצאו לה הד בפיוט עז ביטוי, אשר מובא בקינה ט' באב - נוסח ספרד. בקינה הזאת גם אומר המקונן:

"בת עמי תיליל ביגוניה
על חנה ועל שבעת בניה -
כי נשחטו שבעתם אל עיניה,
והיא נפלה ומתה על בניה.

קול נשמע צווח במעונה:
אשריכם שבעתכם ניני חנה!
נחלתכם בגן עדן מוכנה,
כי עבדתם אלקיכם באמונה -
ואם שמחה בעדן עם ניניה.

רבים הם המקרים על קידוש השם של בת ישראל בדברי ימי עמנו, הדומים לאלה של חנה ושבעת בניה. לדוגמה נביא קטעים מהמעשים הנוראים שהתרחשו במגנצה בשנת תתנ"ו (1096) בימי מסעי הצלב.

לא נקפח את סגנון כותבם ונמסור אותו כהוויתו בלשונו:

"מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה זאת הצדקת,
אשה החסידה מרת רחל בת ר' יצחק בר' אשר, אשת ר' יהודה.
ותאמר אל חברותיה: 'ארבעה ילדים יש לי, גם עליהם אל תחוסו,
פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעותם.
גם בהם תקדשו שם האל הקדוש'!

ותבוא אחת מחברותיה ותיקח את המאכלת לשחוט את בנה (של רחל).
ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת,
ותצעק צעקה גדולה ומרה, והייתה מכה על פניה ועל החזה, ואומרת:
'איה חסדיך ה'?'
ותאמר האשה אל חברותיה במרת נפשה:
'אל תשחוט את יצחק לפני אהרון אחיו, שלא יראה במיתת אחיו'.
ויברח אהרון ממנה.
ותקח האשה את הנער יצחק ותשחוט אותו, והוא היה קטון ונעים מאד.
והאם הייתה פורסת בתי ידים שלה לקבל דמים וקיבלה בכנפיה הדם תמור מזרק דם, והנער אהרון כשראה שנשחט אחיו, היה צועק:
'אמי, אל תשחטיני!'
והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת.

והיו לה עדיין שתי בנות, בילא ומדרונא, נוות בית, בתולות היפות -- -- --
ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה, שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן,
וזבחה האשה אותן לה' אלוקי צבאות, אשר צוונו לבלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו וכו'.

וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה אהרון:
'אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם!'
ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונשא. ותשימם בשתי בתי ידיה, ב' מכאן וב' מכאן, אצל מעיה, והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפשו האויבים את החדר, וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם.
ויאמרו אליה: 'הראי לנו את הממון שיש בבתי ידים שלך!'
ויהי כאשר ראו את הילדים והנם שחוטים, ויכוה ויהרגוה עליהן,
וברחה רוחה ונפשה השלימה.
ועליה נאמר: 'אם על בניה רטשה',
והיא על ארבעה בניה, כאשר מתה הצדקת על שבעת בניה
ועליהן נאמר: 'אם הבנים שמחה'.

והאב צווח בבכי ויללה, כאשר ראה במיתת ארבעה בניו, יפי תאר ויפי מראה, והלך והפיל עצמו בחרבו שבידו, ויצאו מעיו. והוא מתגולל בדם בתוך המסילה עם ההרוגים המתגוללים והמפרכסים בדמם"¹⁵.

ועל אלה קיננו המקוננים:

מי ישמע ולא ידמע
הבן נשחט והאב קורא את "שמע" --
מי ראה כזאת מי שמע.

נוות בית היפה, בתולת בת יהודה
צווארה פשטה ומאכלת השחיזה וחדדה --
עין ראתה ותעידה.

צדקה דינה פורייה כהקריבה ענפיה
ותמור מזרק דם קבלה בכנפיה --
תתייפח תפרש כפיה¹⁶.

הנה כמה קטעים נוספים מהרשימות על השחיטות, שנערכו בתקופת מסעי הצלב, המראים על מסירות נפשן לקידוש השם של נשי ישראל, ובעיקר על רוח הגבורה שפיעמה בהן.

בזמן מסע הצלב הראשון

"בשמונה באייר, ביום השבת (אסרו חג שבועות תתנ"ו - 3 למאי 1096), קמו האויבים על קהל שפירא (Speier) -- -- -- ושם הייתה אשה חשובה וחסידה ותבחר מוות מחיים, ותיקח את המאכלת לשחוט את עצמה, מאנה גם היא להמיר את כבודה בלא יועיל ותהי הראשונה לשוחטים ולנשחטים, ותאמר: 'חלקי ה' -- -- -- על כן אוחיל לו'"¹⁷.

הנפש הראשונה מישראל, שמסרה את נפשה על קידוש השם בימי מסע הצלב, הייתה אפוא אשה.

במגנצה היו

"הנשים הטהורות, בנות מלכים זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים. כדי שיהיו טרודים ללקט את הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהן ובנותיהם. וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהן כדי לעשות רצון יוצרן".

"-- -- -- הצדקניות היו משליכות אבנים בעד החלונות על האויבים, והאויבים מסקלים כנגדן באבנים, והיו מקבלות האבנים עד שנעשה כל בשרן ופניהן חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים (=נוצרים) בשם התלוי" (=ישו).

בין נשי וירמיישא (Worms) הצטיינה

"אשה אחת, אשר העירוניים ושרים רבים ונכבדים היו רגילים לבוא אל ביתה -- -- -- ואחרי אשר נהרגו כל בני הקהילה -- -- -- דברו על לבה, כי תמיר דתה ותישאר בחיים, ואולם היא עמדה בניסיון ותמות על קידוש השם".

במגנצה

"הובאו הטהורות לפני חצר עבודה זרה והיו התועים מתפייסים להן שירחצו עצמן במי צחנתם. ויהי כאשר הגיעו אל בית תרפתם (=הכנסייה), לא רצה להיכנס שם בבית עבודה זרה. ותתקענה רגליהן על המפתן בעל כורחן ולא רצו להיכנס בעבודה זרה שלהם להריח ריח העורות תועבה (=קטורת).

וכאשר ראו התועים שלא היו מתרצות בגיעולם, ואף כי היו בטוחות ומחזקות באל חי בכל לבן, אז קפצו האויבים עליהן ויכון בקרדומות ובמהלומות. ושם נהרגו הטהורות על קדושת השם.

ועוד היו שם שתי חסידות, האחת מרת גוטא, אשת רבנא ר' יצחק בר משה שנהרג בתחילה, והשנית מרת שקולשטר, אשת מר יצחק שנשרף על קידוש השם -- -- -- ויתקבצו עליהן התועים והעירונים, ויבקשו מהן לצחנן במים הזידונים שלהם, ותשימנה ביטחונן בקדוש ישראל ויפשטו צווארן ויכון התועים בלי חמלה. שם נהרגו הקדושות על קידוש השם"¹⁸.

בהרבה מקורות היסטוריים אנו מוצאים, שהאשה העבריה הצטיינה בגבורת הרוח יותר מהגברים.

בזמני השמדות ידעו הרוצחים, שהנשים מעודדות את בעליהן לקדש את השם. כשרצו נוסעי הצלב, למשל, להכריח את היהודים שבעיר טריר שיסכימו להמיר דתם, הרגו חלק גדול מהם, וכאשר בכל זאת לא נפחדו והחליטו למות מות קדושים

"אמרו (נוסעי הצלב) איש אל אחיו: כל זאת עושות הנשים שמסיתות את בעליהן להחזיק ידם למרוד בתלוי" (=בישו).

בספר "שבט יהודה" מסופר, שבשנת ר"נ (1490). בזמן הגזירות בסאבויה, פיימונט, לומברדיה, פלורנץ וסרדיניה - המירו את דתם הרבה יהודים וחיו חיי אנוסים,

"אבל ביתר עוז שמרו הנשים בהצנע את יהדותן"¹⁹.

בזמן ההתנפלויות של האנוסים, שנחשדו בנטייה ליהדות - היו הנשים העבריות

"מוסרות את גופן וממונן על קדושת בוראן - - - עמדו בניסיונן (למרות שרבים מן הגברים המירו את דתם) ותבחרנה במוות" מלבגוד בה' ועמו. והיו כאלו ש"באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם יתברך".

על הדברים האלה מעידים רבים וביניהם - ר' יוסף יעבץ, אחד מגולי ספרד בשנת 1492, בספרו "אור החיים", ר' יום טוב צהלון (1557-1638) ב"שאלות ותשובות" ועוד²⁰.

על התלהבותה העצומה של האשה העבריה בספרד, בזמן הגירוש, למסירות נפש ולקידוש השם ועל עמידתה בכל הניסיונות שיהודי ספרד נתנסו בהם, מעידה העובדה, שבין קורבנות האינקוויזיציה היה מספר הנשים היהודיות פי שלושה מהגברים²¹.

הזכרנו שורת דמויות של נשים עבריות גיבורות שהצטיינו בגבורה פסיבית. כשהציעו לפניהן להציל את עצמן על ידי המרה, אז באומץ לבן פשטו צווארן לשחיטה ומסרו את נפשן על קידוש השם. היו שהקדימו את הרוצחים והרגו את עצמן או זו את זו והיו גם כאלו שהרגו את בניהן ובנותיהן

"פן יבואו הערלים ויתפשום חיים ויהיו מקוימים בתעותם".

כהמשך לאמור, נסקור שורה של נשים עבריות, בצורה כרונולוגית, שנגדיר אותן כגיבורות אקטיביות. שידעו לעמוד על נפשן בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" וגם להשכים ולהרוג את הבא להרגן. אמנם ברוב במכריע של המקרים האלה, סיכויי הניצחון שלהם היו קלושים מאד והיה בו משום הליכה לקראת מוות בטוח.

הבישוף סוורוס מהעיר מגונה גמר אומר להכניס את יהודי המקום תחת כנפי הנצרות וחשב להוציא את רעיונו אל הפועל ביום חגיגה נוצרית שנערכה שם.

בשנת 418 לספירה הובאו לשם שרידי העצמות של המעונה הנוצרי הראשון, סטפנוס, שנהרג ביהודה אחרי מות ישו הנוצרי. מכל קצות האי נתלקטו המוני נוצרים כדי להסתכל בגוף הקדוש המחולל נפלאות. הבישוף סוורוס והכוהנים העומדים לימינו הלהיבו את קנאת ההמון ודרשו מהם לקום ולהתנקם בצאצאי היהודים, שרצחו את סטפנוס. נמנו וגמרו להרוס את בית הכנסת ולהכריח את היהודים להתנצר, ואם לא - לעשות בהם כלה. אז החליטו היהודים לעמוד על נפשם; התבצרו בבית הכנסת והיו מוכנים למלחמה. ההמון התנפל על בית הכנסת וכשהתגברו על התנגדות היהודים הציתו אותו באש, ואת היהודים תפסו חיים והטבילו אותם בעל כרחם, באיום של מיתה. רבים נכנעו מתוך אונס. אבל נמצאו יהודים שעמדו על נפשם בכל כוחם. בייחוד הצטיינה חבורת נשים שעלו על גבעה גבוהה והמטירו משם אבנים על ראשי הפורעים, לבסוף נהרגו בידי הפורעים או שמתו ברעב.

הנציב של מדינת קטלוניה, גווילירמו מסצירו (Guillermo Mascero), בזמן השמד בשנת קנ"א (1391) בקשטיליה, ארגוניה וקטלוניה, בעת שיהודים לרבבות נהרגו שם ויותר ממאתיים אלף המירו את דתם, מספר ע"ד ההרג בברצלונה כדלהלן:

"חמישה ימים נרדפו (היהודים) באש ומוות, גם בהמצודה החדשה (אשר שם אסף אותם נציב המדינה, גווילירמו הנזכר) צרו עליהם וילחמו בם בחמה שפוכה, עדי הודיעו, כי נכונים הם לקבל את הטבילה, גם הקימו היהודים ברובם את הבטחתם וימירו דתם, אך הנשים עמדו בניסיונן ותבחרנה במוות מהמרת הדת".

פרט ראוי לציון: ברוב מקרי השמד, בין מאונס בין מסיבת התבוללות נשארת דווקא האשה נאמנה ליהדות, אף על פי שבעלה המיר את דתו. נביא דוגמאות אחדות:

בזמן "גזירת הרועים" (1320) המירו כל יהודי טולוזה את דתם "ולא נשאר בדת היהודים לבד אשה אחת".

בשנת קנ"א (1391), שנת הפקודה וההריגה ליהודי ספרד, כראות הרב המפורסם דון שלמה הלוי (1350-1435) כי כלתה הרעה לבני עמו, בגד הוא וכל בני משפחתו באחיו והמירו דתם בבורגוש עיר מושבו. ורק אשתו הקשתה לו ותמאן לבוא בברית החדשה, ונשארה באמונתה כל ימי חייה.

הרב לוי אווצ'ינסקי, בספרו "תולדות ישיבת היהודים בקורלנד", בכתבו על תנועת השמד בקורלנד בזמנו של מנדלזון, מביא מקרה דומה על

"רב גדול אחד אשר שרת במשרת הרבנות בעיר גדולה, שכמעט כולם יצאו לתרבות רעה, ואך בת אחת נשארה יהודית".

ההיסטוריון י. בער, בספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית", מוסר שאם אחד מהזוג השתמד, האשה היא ש"כרגיל נשארה ביהדותה".

החוקר לודוויג באטו, בספרו על תנועת השמד בין יהודי ווינה, במחצית השניה של המאה השמונה-עשרה, מעיר, שבהמרה של אחד מהזוג - נשארה לרוב האשה נאמנת ליהדות, הוא מבסס את מסקנותיו על עובדות רבות.

עמידתן האיתנה של נשי ישראל בזמן ההמרות העלתה עליהן לפעמים את חמת המושלים. כן, למשל, פרסם לודוויג התשיעי (1270-1215), מלך צרפת, פקודה, שלפיה בני המומרים, אשר נשיהם נשארו נאמנות לדתן, ייגזלו מחיק אמותם.

בעת שפתח מחמד (632-570) בפעולותיו היו בערב כמה שבטים יהודים חופשים עצמאיים.

מחמד אמר, שהיהודים השחיתו את ברי אברהם אבינו שהוא אביהם של היהודים והערבים גם יחד, וכי הוא מחמד רוצה להחזיר את עטרת דתו של אברהם אבינו ליושנה. על היהודים שחיו אז בערב חיי כבוד ושלוה, באה תקופה קשה ומרה.

מחמד בא אל היהודים ודרש מהם כי יקבלו עליהם את דת האיסלאם. היהודים סרבו. היו מקומות ששם הרגו המוסלמים את הגברים היהודים ואת נשיהם וטפם מכרו לעבדים ולשפחות. במקומות אחרים נושלו היהודים מאדמתם, ובכמה מקומות הורשו לעבד את האדמה בתור אריסים משועבדים, אחר ששאר רכושם נגזל.

השבטים היהודים העצמאיים שבקינוקה, נדיר, קוריטה, בני חיבר חוסלו ופוזרו. וישובי היהודים ביתרב, תימא, אדרעא, פארך וואדי אלקבה ובקרח בירתה, חדלו להתקיים.

מחמד שלח להגיד לבני קוריטה, שבט יהודי בערב, כי אם יקבלו עליהם את דת האיסלאם, לא תאונה להם רעה. שלושה או ארבעה מהם עשו כדבריו והצילו את נפשם, אולם כל בני קוריטה שמעו לדברי רבם חיי, לבלי לבגוד בדתם מורשת אבות - ויעבור עליהם מה. הם הכינו עצמם למסור את נפשם על קדושת השם, אבל לא ערבו את לבם לעמוד על נפשם, בחשבם אולי ירחם עוד מחמד עליהם ביצאם אליו לבקש כי ישאירם בחיים.

כאשר פתחו את שעריהם, ניגשו בני אוס, בעלי בריתם של היהודים, לבקש מאת מחמד כי יחון את היהודים, כאשר חנן את בני קינוקה, על פי בקשת בני חזרג. אולם מחמד ענה להם:

"אני איני דיין בדבר, כי אם אמסרם בידי סעד בן מעד, אחד מאנשיכם, שכטוב בעיניו יעשה".

סעד נפצע במלחמת המוסלמים עם אנשי מכה וידע בנפשו כי הוא הולך למות, ולכן היה לבו רע על היהודים אשר הסבו אז את הקשר על מחמד. כאשר שם אותו מחמד לשופט בדבר הזה, אשר בו היה תלוי משפט שש מאות נפש לחיים או למוות, ניגשו בני אוס אליו והפצירו בו כי יגזור על היהודים בני בריתם לחיים. אולם סעד, אשר ידע את מחשבת מחמד לארוב לבני קוריטה, ענה:

"כן משפטי אשר חרצתי: הגברים לטבח, והנשים והטף ימכרו בשבי לעבדים ושפחות".

בני קוריטה ישבו בינתיים בחצר אסאמה וידיהם אסורות ונשיהם וטפם נסגרו בחצר בנת-חארת. כל הלילה עמדו האנשים בתפילה לאלקים, גם למדו פרקי כתבי הקודש ואיש את אחיו חזק יסעד, כי לא יבגדו בדתם, אלא ימותו באומץ לב על קדושת השם. למחרת היום, בבוקר השכם, ציווה מחמד לחפור בורות עמוקים בשוק ולהוציא את היהודים אליו. שם שחטו אותם, ואת המומתים השליכו אל הבורות. כל היום ארך הטבח האיום הזה, וגם בלילה שחטו את היהודים לאור האבוקה, עד כי תמו לשחטם כולם, כשש מאות איש במספר. מחמד, רב הטבחים, עמד לנצח על המלאכה, כי בגאוותו ובשיגעונו נהפך כבר לחיה טורפת ולא ידע רחם.

פרטי המאורע הנורא מבהילים ומחרידים. אשה אחת בראותה, כי שחטו את בעלה, קראה בקול אל המוסלמים:

"הלא תדעו, כי בעת ששמתם מצור על בתינו הושלכה אבן אחת על ראש אחד המוסלמים - ותפצעהו; אנכי השלכתי את האבן, הגידו זאת לנביאכם".

מחמד גזר על האומללה למות.

על הקדושה מבנות קוריטה כותב י. י. ריבלין בספרו "חיי מחמד":

"באותו יום (שנהרגו בני קוריטה) נהרגה אשה אחת מן היהודים. אותה אשה באה אל עאישה (אשת מחמד האהובה) והייתה משוחחת עמה וצוחקת בפניה, בעצם הזמן שהגברים היו מובלים לטבח בשוק לעיני שליח האלוהים. וכשקרא הקורא בשמה לאמור: 'איה פלונית?' אמרה: 'הנני באלוקים!' היא מכריזה בשמחה: 'אני מובלה לטבח!' אחרי כן נכרת ראשה. עאישה הייתה אומרת: "באלוהים! לעולם לא אשכחנה, אשת פלאים הייתה. לא אשכח טוב לבה וצחוקה הרך, אף כי ידעה כי היא מוצאת להורג'". ²³

זינב, בת המצביא היהודי אלחרת, אשת סאלים, ואחותו של מרחב הגיבור - כולם בני שבט חיבר, אחד משבטי היהודים העצמאיים בערב שהושמדו על-ידי מחמד.

כשהכריע מחמד את בני חיבר, שחט את כל הגברים, את נשיהם ובניהם מסר לשפחות ועבדים, ואילו את זינב היפה לקח לו לאשה.

זינב החליטה לנקום נקמת דם עמה השפוך. כלפי חוץ גילתה פנים שוחקות למחמד. אולם בסתר לבה רקמה מזימת נקם. יום אחד הגישה לו למאכל בשר שיה צלויה שהכניסה בו רעל. מחמד נטל זרוע מן השיה והחל מלקק ממנה. לפתע נפלו פניו של ידידו הטוב - בשר בן אלברא - שאכל מן הבשר ההוא צנח ומת. מחמד עוד הספיק להקיא את הבשר וכך ניצל ממוות.

כשהביא את זינב לפני מחמד, שאל אותה:

"למה עשית זאת?"

"הבאת על עמי ייסורים נוראים", אמרה, "על כן אמרתי בלבי: אם סתם כובש אתה אמציא מנוחה לעמי אם אמיתך, ואם נביא אתה יזהירך אלוקים ויצילך ממוות".

מיד ציווה מחמד להרגה.

ימים רבים הרגיש מחמד את פעולת הרעל הממאיר, ולאחר שנים אחדות, כשנטה למות, סבור היה שמיתתו היא תוצאות אותו הרעל.²⁴

דהיה אל כהינה (שמה המלא: דהיה אל כהינה, בנת טביתא אבן טרפן. חצי השני של המאה השביעית), בת לשבט של יהודים אשר הגלה פרעה נכה השני לצפון אפריקה, בין הרי אטלס (עיר הבירה - סכרה) אחרי הכותו את יאשיהו מלך יהודה בקרב ליד מגידו (608 לפני הספירה). שבט זה החדיר את תרבותה של ארץ ישראל ואת מסורת ישראל הקדומה לכל מבואות מדבר סהרה.

כהינה הייתה יפת-תאר להפליא ובת יחידה לאביה. זקני השבט הגראים (כזה היה שם השבט שהתערב בין שבטים ברברים בהרי אטלס), בחרו בה למלכת בני גרא והאורס המערבי.

בשנת 689 לספירה, שלח הכליף עבד-אל-מלך (משל בדמשק ב- 705-685) את שר צבאו, חסן בן נעמן, בראש ארבעים וחמישה אלף חיילים ללחום בכהינה ולכבוש את ארצה.

המלכה פתחה במשא ומתן לשלום, ושלחה שליחים לחסן להציע לו כי יעלה מן הארץ. המפקד קיבל את האנשים בכבוד אולם העמיד שני תנאים:

1) כי תכיר באדנות של הכליף,
ו- 2) כי תקבל את אמונתו.

בתשובה שלחה המלכה להגיד לו, כי לעולם לא ייכנעו היא ועמה למושל זר וכי בדתה אשר נולדה בה, בה תמות.

מכל עברי ארצה באו מחנות מחנות ללחום לצדה. המלחמה החלה על יד נחל מסכינה. המלכה נחלה ניצחון מזהיר, וחסן נאלץ לברוח עם מתי מעט מגדודיו לערבות טריפולי ולהודיע לכליף על מפלתו.

ברדיפה אחרי חייליו של חסן הגיעה כהינה עד לקרתגו.

אולם חסן בן נעמה אסף מאה ועשרים אלף חייל וכסף רב, שנשלח אליו מן הכליף, ועלה ללחום על מלכות כהינה בשנית.

בהגיע שמע מחנהו הרב של חסן אל העמים שעמדו לצדה של כהינה, נפחדו ועברו לצדו, רק עמה, עם גרא, שמר לה אמונים. בראש חיל קטן נלחמה כהינה נגד חסן בגבורה גדולה ובחירוף נפש (קיץ שנת 703 לספירה) והכתה בחיילותיו מכה רבה. אולם לסוף גברה יד הערבים, וכהינה הטילה עצמה לבאר עמוקה, למען לא תיפול בידם. הערבים הוציאו את גופתה, כרתו את ראשה ושלחוהו לכליף. הבאר נקראת "באר הכהינה" עד היום הזה.

"בכל קורות 'היבשה השחורה' - אומר פרופ' נחום סלושץ בספרו 'דהיה אל כהינה - ואלי גם בכל תולדות המין האנושי, לא קמה אשה גדולה ונאזרת גבורה כבת אפריקה זו"²⁵.

לעיל כבר הזכרנו את העובדה, שבזמנים האיומים והנוראים ליהודים והאנוסים הספרדיים והפורטוגאליים, כמו בכל הגזירות והשמדות כן גם כאן, התעוררה התלהבות עצומה בלב האשה העבריה למסירות נפש ולקידוש השם.

נסיים בעובדות אחדות שהיו להן מקום בתקופה הטראגית הזו.

בעיר הירירה (Herera, מחוז ולנסיה שבספרד), קמה, בשנת 1500, עלמה מבין האנוסים שסיפרה, בין השאר, כי עיניה ראו את מלך המשיח, והוא העלה אותה למרומי שחק ותחזה שם את כל המומתים על קידוש השם יושבים על כסאות זהב, מקווים כי עוד מעט יופיע הגואל ויוציא את בני ישראל העשוקים מארץ עניים ויעלם אל ציון לחרות עולם.

דבריה היו לאנוסים כטל של תחיה. לבסוף נודע הדבר לאינקוויזיציה, והם שרפוה, אותה ושלושים איש עמה.

"נבואה" שניה קמה, בערך, באותו הזמן, בעיר שיליון (Chillon, מחוז סיאודור-ריאל), אשר סיפרה, כי ראתה בשמים את:

"הטובות המוכנות לאנוסים שיתענו וישמרו את השבת ויקיימו מצוות אחרות של תורת משה. כולם עתידים להיות מובאים אל ארץ הקודש המיועדת וכו'"²⁶.

המוני אנוסים שיחרו את פניה, והיא עודדה את רוחם בשם אלוקי אבותיהם.

באחד מימי פברואר, שנת 1501, נערך בטולידו אוטו-דה-פה גדול, ו- 38 מחסידי אותה אשה הועלו על המוקד. למחרת היום הועלו על המוקד ששים ושבע נפש - כולן נשים.

ב- 19 לאפריל, שנת 1506, התאספו אנשי ליסבון בכנסיית הדומיניקנים כדי להתפלל על הגשמים. נזירי הדומיניקנים אמרו שבגלל חטאות האנוסים באה עצירת הגשמים. ההמון המוסת התחיל להתגודד בחוצות קריה, עשו הרג ואבדן ביהודים וישחיתו כארבעת אלפים איש מן האנוסים.

ההמון, ובתוכו נזירים, עינו נשים ובתולות. נשים רבות שמו קץ לחייהן, ובלבד שלא ליפול בידי פרוצי חיות אלה. אחד הנזירים נכנס לבית אנוסים, ובראותו שם נערה יפה רצה לטמאה. הנערה החלה להיאבק אתו עד שכוחותיה התחילו לעזבה, אך ברוב אמונתה התחזקה הנערה האמיצה-התמימה, ובשארית כוחה הוציאה מיד הנזיר את המאכלת ושמה קץ לחייו.

מיד התנפלו הפורעים בשצף-קצף וברמחיהם ובחרבותיהם גזרוה לגזרים ²⁷.

אין בדעתנו להתגדר, שהתמונה על גילויי הגבורה העילאית של האשה העבריה, שתיארנו פה, היא שלימה או שמיצינו בנושא זה כל מה שאפשר היה למצות. רוב מקרי גילויי הגבורה של האשה העבריה היא עטופה סוד הדורות וערפילי אי הידיעה. כדאי להדגיש שדורות הקודמים נמנעו מלרשום מקרים אלו. בכל זאת, לולא המסגרת של כתב עת, אפשר היה להרחיב את היריעה ולהוסיף כהנה וכהנה.

אולם דיה לסקירה זו, להיווכח שהאשה העבריה בעת עמדה במבחן, שמרה על כבודה וערכה האישי והלאומי, כבוד דורות ותפארת המוסר, והראו שנחצבו מכור הטהרה והגבורה גם יחד.

הערות:

1. שופטים פרק ד'.
2. לסיפור מעשה יהודית ישנם כמה מדרשים בנוסחות שונות. שתי נוסחות ב"בית מדרש" לאהרן יליניק, חדר ראשון, 137-130 וחדר שני 22-12. נוסחא אחרת בספר "חיבור יפה מהישועה" לרבנו נסים.
3. חשמונאים ב' ו' כ"א-ל"ח.
4. שלשלת הקבלה הוצ' וורשה, תרל"ז, 14. ראה גם במגילת אנטיוכוס.
5. מגילת תענית פ"ו.
6. א. יליניק: בית מדרש, חדר ראשון 138-132.
7. שמות כ, ב.
8. שם, ג.
9. שם, כ"ב, י"ט.
10. שם, ל"ד, י"ד.
11. דברים ו' ד.
12. שם, ד' ל"ט.
13. שם, כ"ו. י"ז-י"ח.
14. תהלים קיג, י"ט. גיטין נ"ז:
הסיפור הזה מובא במקומות שונים בשינוי פרטים. בס' מקבים ב' אשר חובר כעשרים שנה אחרי המאורעות, שבימי אנטיוכוס אפיפנס, לא נזכר שם האשה. בס' מקבים ד' נמצא סיפור על "אשה ישישה ושבעת בניה מחמס עריץ, אשר אמר להכרית את מדינת העברים ואלה הצילו את העם בנשאם עיניהם לאלקים וסבלו את העינויים עד מותם". גם במדרש "עשרת הדברות" (א. יליניק: בית המדרש, חדר ראשון), לא נזכר שמה, רק "מעשה באשה אחת שהיו לה שבעה בנים וכו'". אבל במקומות שונים בתלמוד ובמדרש (גיטין נ"ז: איכה רבתי א' נ"ג; ילקוט שמעוני, רמז תתעג: יוסיפון פרק י"ט ועוד) היא נקראת פעם בשם חנה, פעם בשם מרים בת נחתום.
נוצרי אנטיוכיה היו מעריצים זיכרון האם ושבעת בניה. בני אנטיוכיה האמינו שמאורע זה אירע בעירם. על גבי הקבר המדומה של הקדושים נבנה בית תפלה נוצרי, ובכל שנה ושנה, בראשון לאוגוסט, היו חוגגים את זכרם. הבישוף הידוע לתהילה בפי חכמי הדת הנוצרית, יוחנן כריסוסטומוס (כריסוסטומוס - פה מפיק מרגליות. 407-347 לספירה) היה משתתף בחגיגה זו ודרש לפני הקהל. משונה הדבר, שהבישוף הנוצרי הזה, שבדרשותיו הלהיב את המון העם למעשי זוועה בישראל, משבח גבורתם של קדושים שמסרו נפשם על אותו החזיון עצמו, שהוא גופו נלחם בו בדרשותיו.
מסורת עברית בת הדורות האחרונים מאתרת את קבריהם של חנה ושבעת בניה בארץ ישראל, בתל קטן הבולט על פני בית הקברות של צפת. אגדה אחת מספרת, שקברי חנה ובניה טמונים בסמטה צרה ומעוקמת ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים. בסמטה זו נמצא בית המדרש "אור החיים" והיא יורדת במדרגות אחדות אל בית-הכנסת ה"חורבה". מספרים שמתחת למדרגות טמונים הקברים. הסמטה נקראת על שמה של חנה ובניה הקדושים (ד"ר ז. וילנאי: - מצבות קודש בארץ ישראל, הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"א, רמב-רמג).
15. Hebreische Berichte uber die Juden-vervolgungen der Kreuzegung, A. Neubauer und M. Stern, Berlin, 1982, 196.
16. קטעים מקינה לתשעה באב כמנהג אשכנז לר' קלונימוס, המתחילה במלים: "אמרתי שעו מני בבכי אמרר".
ברשימה אחת אנו מוצאים "אל מלא רחמים" על אשה "צדקנית אשת החסיד והגאון מהור"ר דוד זצ"ל במדינת מרק על נהר איו (ברנדנבורג) עבור ששחטה את עצמה על קידוש השם, כי היא הייתה יפהפייה מאד, ותילקח בית המלכות, והמלך גזר עליה לתת אותה לאשה לאחד משריו, ושחטה בלילה את עצמה ואת שלושת בניה בחדר המשכב".
מקרה ראוי להעלותו הוא זה של "חזן אחד, יוסף צבהון שמו", שהיה בין מגורשי ספרד שהפליגו באחת הספינות לאיטליה, "ולו בן ובנות. ותדבק נפש רב החובל באחת מבנותיו, ותשמע אשתו זאת אשת יוסף ותשלך את בנותיה הימה ותיפול אחריהן - - - ושם אחת מהאחיות פאלומה" (בספרדית - יונה). האב האומלל אשר האסון בא עליו בחתף, קונן על הנפשות האהובות לו קינה, המתחילה במלים: "ויקחו את היונה ויטילה אל הים" (עמק הבכא, הוצ' לטריס, עמ' 100).
17. עמק הבכא, שם, 26; ניבואר-שטרן, שם, 37.
18. ניבואר-שטרן, שם, 9-13.
19. שם, 27; שבט יהודה, ורשה 1911, 26.
20. אור החיים, פיררה, שי"ד ה' וי"ב. לפי: ש. אסף: לתולדות החינוך בישראל, כרך ב' פט-צ; ש. אסף: באהלי יעקב, 163; י. בער: תולדות היהודים בספרד הנוצרית 368; M. Kayserling: Geschichte der Juden in Portugal, Leipzig, 1887, 92.
21. מ. קייזרלינג, שם.
22. ידוע שבראש קבוצת האנוסים במכסיקו, אחרי גילוי אמריקה, עמדו נשים.
בשנת 1571 נוסדה האינקוויזיציה בעיר מכסיקו. מהידיעות שהגיעו אלינו נודע שבדצמבר 1596 נשרף שם האנוס לואיס דה-קארוחאל הצעיר יחד עם אמו ושלוש מאחיותיו. ב- 26 במרץ 1601, נשרפה הצעירה שבאחיותיו של לואיס דה-קארוחאל. בת 17 שנה הייתה בהישרפה, היא ידעה הרבה תפילות ואת כל ספר התהילים - בעל פה.
האופייני ביותר, מבחינה זו, היא העובדה שבאוטו-דה-פה, שנערך שם, בעיר קואימברה ב- 23 במאי, 1660, נשרפו 18 אנוסים, חמשה גברים ושלוש עשרה נשים (ססיל רות: תולדות האנוסים, ת"א, תשי"ב, 126, 134-195, 245. האנוס האחרון שנשרף על ידי האינקוויזיציה בלימה, בירת פרו, הייתה יהודיה, בשם מריה אננה דה קוסטה).
בזמני הפרעות, הטביחות וההריגות, שאירעו בספרד ובפורטוגאל, בין בזמן שהגויים העמידו בפני יהודים את הברירה להרג או להמיר ובין בזמן ההתנפלויות על האנוסים שנחשדו בנטייה ליהדות - "עמדו הנשים בניסיונן" ולא בגדו בה' ועמו (גרץ-שפ"ר: ד. י. ו. ח"ב, 442, ח"ה 99 וח"ו 464; שבט יהודה, שם, 16; הרב לוי אווצ'ינסקי; תולדות היהודים בקורלנד, תרס"ח, 39; י. בער: שם, כרך ב', 369, 387, 392; ש. דובנוב: ד. י. ע. ע., כרך ד', 26, 31.
Ludwig Bato: Die Juden im Alten Wien, 1928, 111.
23. י. י. ריבלין: חיי מחמד, תל-אביב, ח"ב, 160 ואחרים. במאה השש עשרה מרדו הפלשים במלך חבש וצבאות המלך ניהלו מלחמה קשה עם המורדים והכריעו רבים מהם לפי חרב והרבה מהם אנשים ונשים נמכרו לעבדים ולשפחות. "מקרה אחד נפלא קרה אז לאשה אחת שבוייה, אשר הוליך אותה חיל חבשי, ידה קשורה בידו, ויהי כי ילכו על שפת גיא גדול, צעקה: 'ה' עזרני!' - ותפיל את נפשה אל הגיא ותמשך עמה את האיש אשר בעל כורחה קשר את ידה אל ידו. מה נפלאה גבורת האשה הזאת, אשר חרפה נפשה תחת האחז בקהל הנוצרים! אמנם, לא היא לבדה עשתה כן, נשים רבות אחרות עשו כמוה, אך היא הראשונה אשר מעשיה ראיתי" (מזיכרונות המלך שלחם עם הפלשים, שנדפסו על ידי קוסטו-רוסיני בפאריס, בשנת 1907 ומובאת על ידי א. ז. אשכולי: ספר הפלשים, ירושלים, תש"ג 152-150).
24. ד"ר ישראל בן זאב: היהודים בערב, תל-אביב, תרצ"א ש. דובנוב: ד. י. ע. ע., ת"א, כרך ג, 277. גרץ-שפ"ר: ד. י . י., ח"ג 119.
25. נ. סלושץ: דהיה אל כהינה, הוצ' "אמנות". 1933, תל-אביב.
26. ציון, ספר חמישי, ירושלים, תרצ"ג: מאמרו של פרופ' י. בער: התנועה המשיחית בספרד בתקופת הגירוש, עמ' ס"ז-ס"ט.
27. עמק הבכא, שם. שבט יהודה, שם. ר' שמואל אושקו: נחמה לתולדות ישראל.