|
תוכן המאמר: הנכונות להישחט כנכונות לשחוט אברהם נוטל את נפשו עצמו שמחת קידש השם אכזריותו של אברהם הרחבת הדרכים של קידוש השם פולמוס נגד מארטירים-גויים תקציר: מאמר זה מנתח מדרשי אגדה על סיפור עקידת יצחק ההופכים את העקידה למעשה של קידוש ה' הן מצד אברהם והן מצד יצחק. כמו כן דן המאמר בסיפורים נוספים של קידוש ה' במהלך הדורות. מילות מפתח: עקידת יצחק, קידוש ה', חנה ושבעת בניה |
|
בראייה ראשונה אין צדדים שווים רבים בין סיפור העקידה ובין מושג "קידוש השם" כפי שנתגבש בתודעת עם-ישראל. המקדש את השם, ה"קדוש", מוסר את נפשו. אגב עמידת גבורה וגאווה דתית לאומית, בפני לחץ מן החוץ, בפני דרישת האויב לחלל את קדושת אלהי ישראל ותורתו. הוא מעדיף. "מות גבורים בני חורין" (כלשון אלעזר אל מגיני מצדה) על חיי כניעה, ובמותו - מות הקדושים - הוא מביע את שלמותו עם אמונת ישראל. משמעות מסורתית זו של "קידוש השם" אינה זהה עם משמעותו ועם סמליו של סיפור העקידה המקורי (בראשית פרק כ"ב). אמנם יש בסיפור נכונות מוחלטת של ירא-האלהים להקריב את היקר לו ביותר, אגב עמידה בניסיון ומילוי הצוו העליון, אך הדורש את הקרבן והמעמיד את אברהם בניסיון הוא האל ולא נציג אומות העולם. אברהם אינו נדרש לחלל את קדושת האל, כי אם להוכיח לכתחילה ע"י היענותו נכונותו וציותו את יראת-השמים השלמה שלו. כן אין הוא נדרש להעלות את עצמו לעולה הקרבן הוא בנו-יחידו. על הבדלים מהותיים אלה בין סיפור העקידה והנסיון בו מכאן ובין מעשי-המרטירולוגיה המאוחרים והנסיונות בהם מכאן עמדו כבר חז"ל. כך, למשל, בתנחומא בובר, וירא, עמ' 110: |
"בוא וראה מה מן הראשונים לאחרונים, שהראשונים היו מתנסים ע"י הקב"ה, שנאמר: והאלהים ניסה את אברהם... אבל האחרונים נתנסו על-ידי האומות..."
|
| למרות ההבדלים היסודיים האלה, נראים לעיין לא רק קשר רעיוני הדוק בין ראש-השנה והעקידה, כי אם גם שילובו של רעיון קידוש השם בעקידה ובראש-השנה. כך, למשל, בסליחות לערב ראש-השנה: |
"אנא הבט בצדקת עבדיך חסידיך, אשר הערו נפשם למות עליך ולא חסו על נפשם ועל זרעם, וקצו ומאסו בחיי העולם הזה, וביטלו רצונם מפני רצונך, וקידשו שמך הגדול... ופשטו צוואר ועמדו בנסיון... את אלה מזבחות זכור, ואלה עקידות תראה... וחדש עלינו שנה טובה..."
|
|
ועוד הרבה כגון זה בסליחות, בפיוטים ובתפילות גם הצמדת המדרש "אלה אזכרה" (עשרת הרוגי מלכות) אל יום הכיפורים (במוסף למנהג פולין למנחה למנהג אשכנז) קשורה לרעיון משולש זה: ימים הנוראים - עקידה - קידוש השם.
מן הראוי לעמוד על תהליך ההרחבה האגדית של סיפור-העקידה המקראי במדרשי-חז"ל ובספרותנו העממית הקדומה, תהליך, שמגמתו היתה: להפוך את מעשה-העקידה למעשה-מופת ולאבטיפוס של קידוש השם. הרחבה זו מתבטאת בעיקר בתוספת מוטיבים סיפוריים באגדות העקידה של הנ"ל, שרובם הם פועל יוצא מן המציאות ההיסטורית-החברתית וממעשי מרטירולוגיה בתקופות של גזירות, רדיפות ושמד. אמנם יש בסיפור המקראי על חנניה, מישאל ועזריה כל הסממנים של "קידוש-השם" לפי המושג המקובל בתקופה הבתר-מקראית, וחז"ל מדגישים אספקט זה של הסיפור, אך מובנת הנטייה לייחס את קידוש-השם הראשון לאברהם דווקא, שהוא, אבי האומה, ולהעמיד במרכז את העקידה. הנכונות להישחט כנכונות לשחוט ואין עמידת-הגבורה של הבנים מתמיהה את קוראי חשמונאים ד' כלל. כי מחבר הספר שם בפרקו האחרון (המופנה אל "בני ישראל צאצאי זרע אברהם") בפי אם הבנים את תיאור הדרך שבה חינך בעלה המנוח את בניה. דרך זו כללה גם את לימוד סיפורי התורה. והאם מפרטת (שם 13-11) סיפורים אלה: "והוא קרא לפניכם על רצח הבל בידי קין, על עקידת יצחק ועל יוסף בבית האסורים, ודיבר עמכם על קנאת פינחס ולימד אתכם את דבר חנניה ועזריה מישאל באש, ושיבח את דניאל בגוב האריות..." הדמויות המקראיות שברשימה זו הן, כנראה, דמויות של נרדפים ומעונים, ועובדת היותם נרדפים מקרבת אותם אל מקדשי השם המסוגלים לעמוד בנסיון סבל ועינויים והרי גם בדרשות חז"ל לקוהלת ג' 15 ("והאלהים יבקש את נרדף") מצוי הרבה רעיון זה. השווה ויקרא רבה כ"ו ה', ובחילופי הנוסחאות שם (מהד' מרגליות עמ' תרל"א): "לעולם הקב"ה מבקש את הנרדפים ואוהבם", אין ספק כי במעשים המנויים בידי מחבר חשמונאים ד' תפסה "עקידת יצחק" את המקום החשוב ביותר. מעיד על כך גם סיום הספר: "אולם הבנים צאצאי אברהם יחד עם האם הנושאת את פרס הנצחון נוספו על מקהלות האבות..." ואכן, האגדה מפעילה את יצחק והופכת אותו לגיבור ראשי בעלילה, שתפקידו אינו קטן מזה של תפקיד אברהם. באותה מידה עצמה שאברהם נכון לשחוט נכון יצחק להישחט, ונכונות זו באה לביטוי אף לפני שאברהם אביו נצטווה על כד מפי הגבורה. יצחק הוא גבר בוגר ובויכוחיו עם ישמעאל אחיו הוא מכריז ומודיע: |
"ואני יודע כשיבקש הקב"ה אותי לשחוט עכשיו, ואני בן שלושים ושבע שנים, והקב"ה אומר לאבא יקריבני ואיני מעכב" (תנחומה בובר, וירא, עמ' 109).
|
| ובניסוחים אחרים: |
"באותה שעה אמר יצחק: הלוואי ייגלה עלי הקב"ה ויאמר לי שאחתך אחד מאיברי ולא אעכב" (בראשית רבה נ"ה, ה', תיאודור-אלבק עמ' 588)
"היה יצחק מצטער ומהרהר בליבו ואומר: אין לי חביבה יתר מן נפשי, הלוואי יאמר הקב"ה אל אברהם אבי שיקריב אותי לשמו ואני פושט צווארי" (קטע ממדרש "ילמדנו", גנזי שעכטער א', עמ' 56-55). |
|
אברהם ויצחק, ההולך לשחוט וההולך להישחט, הם שותפים מלאים במעשה העקידה: |
"שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים. אברהם דומה כמי שעושה חתונה לבנו, ויצחק דומה כפי שעושה חופה לעצמו"
|
|
(ילקוט שמעוני לבר' כ"ב ומקבילות רבות בשינוי נוסח, כגון: "אברהם היה בונה את המזבח ויצחק מושיט לו את העצים ואת האבנים". השווה רמ"מ כשר, תורה שלמה לבר' כ"ב, אות ק"ד).
ולא זו בלבד, אלא שיצחק, "ראש הנעקדים" (איכ"ר פתיחה י'), מפעיל, מעודד ומדרבן את אביו: "כפתני יפה יפה", "כפות אותי יד ורגל באלכסון" (שם ק"ח-ק"ט), ואברהם צריך לבלום את מרצו וזריזותו של יצחק בנו המוכן לשאת את רגליו ולרוץ לקיום מצוות קידוש השם (מדרש הגדול לבר' כ"ב ח', מהדן מרגליות עמ' שנ"ג). וכאשר בוכה אברהם ותולש בשערו, מוכיח יצחק את עליונותו בפנותו אליו: "אבי, על תצער עצמך, עשה בי רצון אביך שבשמיים. יהי רצון שיהיה רביעית דם שלי כפרה על כל ישראל" (שם ובמקבילות). ביטויים רבים מדגישים את נכונותו של יצחק, ואת חלקו הפעיל במעשה העקידה: "שהיה נעקד (מתעקד) בכל לב" (פדר"א ל"א). ולא נתקררה דעת בעלי האגדה עד שהפכו את הנסיון למעשה קידוש השם ממש. תחילה בא, כנראה, השימוש בביטויים מליציים ונוסחאיים, כגון: "יצחק שעקד עצמו על גבי המזבח" (ספרי דברים ל"ב); אח"כ מדובר על קידוש-השם אגב מילת הסתייגות "כאילו": "וישב אברהם אל נעריו. ויצחק היכן הוא? אלא אמר ר' אלעזר בן פדת: אע"פ שלא מת יצחק, מעלה הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח" (מדרש הגדול עמ' ש"ס). אך בסוף נשמט גם ה"כאילו": נטמן יצחק בגן עדן שתי שנים כדי לרפאותו מן החתך שחתך אביו כשהתחיל לשחטו (מדרש המובא בפירוש התוספות על התורה, הדר זקנים י' ב'). מכאן גם הזכרת "דם העקידה", כשאין הכוונה לדם האייל כי אם לדמו של יצחק ממש. לביטוי קיצוני בא מוטיב זה ב"אגדת תפלת שמונה עשרה" (בית המדרש ה', עמ' 54): |
"כשנעקד יצחק על גבי המזבח ונעשה דשן, והיה עפרו מושלך על הר המוריה, מייד הביא עליו הקב"ה טל והחייה אותו. לפיכך אמר דוד ע"ה: כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כטל שהחיה הקב"ה בו את יצחק אבינו".
|
|
אברהם נוטל את נפשו עצמו 1. אברהם מוכן ליטול את נפש עצמו בשעת העקידה, אם דבר זה יידרש ממנו (פתרון קדום); 2. אברהם הוכיח כבר את נכונותו בכבשן האש של נמרוד (פתרון מאוחר יותר). 1. כפי שמוכן יצחק מתוך הכרה ברורה להשחט, כך מוכן גם אברהם ליטול את נפש עצמו ולא רק את נפש הזולת: "אפילו ביקש המקום מאבינו אברהם גלגל עיניו, היה נותן. ולא גלגל עינו בלבד, אלא אף נפשו היה נותן לו, שחביבה עליו מן הכל..." (ספרי דברים שי"ג ובמקבילות). המציאות המרטירולוגית דרשה את הדגשת האספקט הזה, כי המוכן לשחוט מוכן גם להשחט. יש לשער כי מקרים של איבוד-לדעת קיבוצי היו שכיחים יותר ממה שאפשר להסיק על-פי העדויות הספרותיות המעטות שבידינו. המעודד אחרים לקידוש השם ידע כי הדורש נאה צריך להיות גם נאה מקיים. אם הבנים בס' החשמונאים "השליכה את עצמה אל האש" (חשמ"ד י"ד 1) אחרי שעודדה וזירזה את בניה למות-קדושים. וכן גם מקדשי השם במצדה. השוחטים תחילה היו נכונים להשחט אחר-כך: "כי חטוא יחטאו להרוגים אם ייוותרו בחיים אחריהם אף שעה קלה. על כן בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם אשר ישחטו את כולם... והאנשים האלה שחטו את כולם בלא רעד, ואחרי כן הפילו גורל ביניהם למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו, ואחרי המיתו את כולם, יטרוף נפשו בכפו. וכולם בטחו איש ברעהו והאמינו כי אף אחד מהם לא ישנה אחרי המשפט אשר יצא עליו לשחוט או להשחט" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ז' ט') בהתאם לכך מוכן גם אברהם לא רק לשחוט כי אם גם לתת את נפשו: |
"כיוון שראה השטן שלא קיבלו (אברהם ויצחק) ממנו, הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים... כיוון שהגיעו עד חצי הנהר, הגיעו המים עד צווארו. באותה שעה תלה אברהם את עיניו לשמיים, אמר לפניו: רבש"ע... ועכשיו באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני טובע, מי יקים מאמרך? על מי יתייחד שמך; (תנחומא וירא כ"ב).
|
|
מן הירידה הנחשונית של אברהם למים אנו מבינים שאברהם היה מוכן לטביעה, אלא שמעשה זה התנגד לצוו העקידה, ומכאן הפניה לרבונו של עולם.
2. הפתרון השני קבע, כי אברהם לא היה צריך להוכיח את נכונותו לנטילת נפשו, כי נכונות זו מובנת מאליה. והרי היא הוכחה כבר שעה ש"ירד אברהם לכבשן האש" (ב"ר ל"ח). לפני הפלתו לכבשן האש מתריע אברהם כלפי נמרוד (כבר בבראשית רבה שם; וכן בתנא דבי אליהו ו') בטון דומה לזה של מקדשי השם הניצבים גאים ומלאי בטחון מול עריץ-אויב: "לא אדון העולם אתה... לא תינצל מן המיתה". משפט זה דומה למשפטים הרבים שבפי האחים בס' החשמונאים. לשון המקורות הנ"ל המספרים על הטלת אברהם לכבשן האש דומה לטרמינולוגיה של העקידה ושל הסיפורים המרטירולוגיים בכלל. כך למעשה: "כפתוהו, עקדוהו והניחוהו על גבי אבן, והקיפוהו עצים מארבע רוחותיו... והציתו בהם את האור". כאילו רצה בעל-האגדה לומר כאן: אברהם נעקד כבר זמן הרבה לפני שעקד את יצחק, ולא היה צורך בהוכחה נוספת לנכונותו ליטול את נפשו. וכזאת היא גם דרשת חז"ל ל"עמך נדבות" (תהלים ק"י ג'): "אמר הקב"ה לאברהם: עמך הייתי ביום שנדבת לשמי לירד לכבשן האש". כמו בתחומים אחרים הכרוכים באמונות ודעות, כך אין לבעלי האגדה דעה אחידה וקבועה גם על איבוד לדעת ועל קידוש השם בכל הנסיבות. לא תמיד הסתכלו החוגים הפרושיים בעין יפה על קידוש השם ועל ההתאבדות שבצידו. רוב חכמינו כיבדו את החיים וראו את הנפש כפקדון, אשר אדם מצווה לשמרה. הם התנגדו לזלזול בחיים ולשאיפה למוות המשחרר את הנשמה מכבלי הגוף, ומכאן השתקת מעשי-גבורה אשר ביסודם הונח המוטיב הסיפורי של "תמות נפשי עם פלשתים", והם מצויים הרבה בספרות החיצונית. מבחינה זו זהה דעתו של יוסף בן מתתיהו (מלחמות ג' ח' ה': נאומו נגד התאבדות מגיני יודפת) עם דעתם של הפרושים, אם כי הנמקותיהם שונות לגמרי: "מי ששולח יד בנפשו, מעשה של מורך-לב הוא עושה. הטרם תבינו כי יקצוף אלהים בראותו את האדם בועט במנחתו? נשמות האנשים אשר טרפו נפשם בכפם תרדנה אל השאול, מקום צלמוות, והאלהים יפקוד על בניהם את רשע אבותיהם. כי את הדבר הזה שנא האלהים והמחוקק החכם מכל אדם גזר עליו עונש. ועל כן חוק לנו להשליך את כל השולח יד בנפשו בלי קבורה ער בוא השמש... ואם נגזר עלינו למות, נמות תחת יד כובשינו". השקפה פרושית זו שונה לגמרי מעמדתו של אלעזר איש מצדה, עמדה שהיתה רווחת בוודאי בחוגים רחבים של לוחמים וקנאים: "צדקה עשה אלוהים בתתו בידינו למות מות גיבורים בני חורין... הרשות נתונה לנו לבחור מות-גיבורים, אנו ומחמדי עינינו יחד... תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות... ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי קבר". דעות שונות אלו באות לביטוי גם באגדות המקראיות המורחבות שבמרכזן עומד נושא קידוש השם, ובכללן אגדות-עקידה. המגמות השונות, המשלימות זו את זו מכאן והנלחמות זו בזו מכאן ("ייהרג ועל יעבור" מכאן ו"חי בהם" מכאן; השווה ב"ב. דף ס' סע"ב, סנהדרין ע"ד ועוד), ניכרות בבין השיטין של אגדות-העקידה. אך החיוב של קידוש השם גובר, ואתו המגמה להעמיד את השוחט והנשחט במישור חיובי אחד. מכאן ההדגשה היתירה של המלה "יחדיו" שבפרשת העקידה (פסוקים 6, 8) והדרשות עליה: "זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט" (ב"ר נ"ו). מכאן גם הדגשת השמחה, שמחה של מצווה, המלווה את קידוש השם, והדגשת האכזריות ("כיבוש הרחמים") הכרוכות במעשה זה. בפרשת העקידה במקרא אין זכר לא לשמחה היתירה ולא לאכזריות, אך האגדה המורחבת כוללת יסודות אלה השגורים במיוחד באגדה המרטירולוגית המאוחרת שלנו. שמחת קידש השם זו, כנראה, גם משמעות האגדה, המובאת בשם ר' יהודה על פריחת נשמתו של יצחק: |
"כיוון שהגיעה החרב על צווארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. כיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים... חזרה הנפש לגופו ועמד על רגליו. וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, שכל המתים עתידים לחיות. באותה שעה פתח ואמר: ברוך אתה ה' מחייה המתים" (פדר"א ל"א).
|
|
אגדה זו מדגישה את תחייתם לעתיד לבוא של מקדשי השם, הנוטלים את נפשם. יצחק משמש איפוא אבטיפוס לכל אלה שיקומו לתחייה, אם כי איבדו במו ידיהם את הפיקדון היקר שניתן להם לשמירה עד סיום חייהם. מכאן השאלות בסיפורים כגון: |
מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנישבו לקלון. הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעים בים, אנו באים לחיי העולם הבא? (גיטין נ"ז ב').
|
|
מן השאלה הזאת אנו יכולים להסיק כי בחוגים מסויימים היתה קיימת הסתייגות מאיבוד-לדעת, גם כשהוא בא כמעשה-לוואי לקידוש-השם, כי לדעתם (השווה יוסיפוס, מלחמות ג' ח' ה') רק הנשמות המוחזרות לה' בטהרה ובסיום טבעי של תקופת הפיקדון זוכות למקום מקודש בשמיים. הדם של חילוקי הדעות בנידון זה נשמע גם בתיאור קידוש השם של ר' חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי המלכות. כאשר יעצו לו תלמידיו לקצר את עינוייו האיומים ע"י מעשה המזרז את הקץ והנוטל את הנפש ("אף אתה פתח פיך ותיכנס בך האש"), השיב: "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו". אך התשובות לשאלות אלו, השלובות פה ושם באגדות החורבן, מחייבות את קידוש השם אגב הבטחה לחיי העולם הבא: |
דרש להם...: אמר אדני מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים (תהל' ס"ח כ"ג)... אלו שטובעים בים. כיוון ששמעו ילדות כך קפצו כלן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמם... אף הם קפצו לתוך הים, ועליהם הכתוב אומר (שם מ"ד כ"ג): כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (גיטין שם).
|
|
ייתכן כי גם בסיפור המובא לעיל על קידוש השם של ר' חנינא בן תרדיון נוסף סיפור הקוסטנר, שקנה עולמו בשעה אחת, כדי ליטול את העוקץ מדברי ר' חנינא השוללים את האיבוד לדעת: הקוסטנר, שזירז את יציאת נשמתו הטהורה של ר' חנינא, "קפץ ונפל לתוך האור", כלומר נטל את נפשו בעצמו והבת קול שיצאה אמרה: "ר' חנינא בן תרדיון וקוסטנרו מזומנים הם לחיי עולם הבא".
קיים קשר ברור בין האגדה על יצחק שעקד את עצמו על גבי המזבח ובין קידוש השם של ר' חנינא בן תרדיון ואחרים. כשלב ביניים יש לראות את הסיפורים המרטירולוגיים מן התקופה ההלניסטית, שהיו נמסרים, כנראה בעל-פה ורובם ככולם נקלטו באגדות על חורבן בית שני ועל תקופת השמד. בסוף חשמונאים ד' שם המחבר בפי אבי הבנים את הכתוב בדברים ל"ב י"ט (לפי נוסח השבעים): אני אמית ואחייה והוא דורש אותם; אלה הם חייכם ואורך ימיכם. בהסמכת דרשה זו אל סיפור מותם של שבעת הבנים יש לראות מגמה של פולמוס נגד אלה השוללים את תחיית המתים ואת חיי העולם הבא מן המקדשים את השם בהתאבדותם. ודוגמת חנה, אם הבנים הגיבורים והקדושים, תוכיח. אכזריותו של אברהם ואכן, לא די שאברהם "בא להעלות ליצחק בנו לעולה בכל לבבו ובכל נפשו' (תנחומא צו י"ג). כאשר מבקשים האבות רחמים על עם-ישראל בשעת חורבן, הם מזכירים לקב"ה את העקידה. אברהם מזכיר לקב"ה: "אמרת לי, העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני עצמי כפתתי אותו. ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?" (איכה רבתי, פתיחה כ"ד). וכן טוען יצחק: "ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צווארי תחת הסכין. ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני? (שם). באכזריות זו יש לראות מוטיב--אב לתיאורי האכזריות של השוחטים בסיפורים מאוחרים יותר, בעיקר בסיפורים המרטירולוגיים מתקופת מסעי הצלב, ודווקא "כיבוש-רחמים" תחתון זה (השווה ב"ר נ"ו: "כבשתי רחמי לעשות רצונך") הוא הוא המביא לגילוי-רחמים עליון. הרחבת הדרכים של קידוש השם פולמוס נגד מארטירים-גויים לרמזי-פולמוס אלה, שיש בהם צידוק הדין מכאן והתקפות נגד נוצרים ועכו"ם מכאן, מן הראוי לייחד את הדיבור באופן מיוחד, ואין כאן המקום לכך. |
