|
תוכן המאמר:
מפענח הניגון החסידי הבעש"ט - ריש-דוכנא בגליציה הבעש"ט וניגונו אחרי ההתגלות תקציר: בשנות נעוריו ערגה נפש הבעש"ט למרחבי הטבע. כחובב טבע שאהב להתבודד, נוכח לדעת שהטבע שופע צלילים ונגינה. הבעש"ט מצא את כוח השפעתה הרבה של הנגינה על האדם במקרא. בתפקידו כריש דוכנא היה שר ומזמר עם הילדים בלכתו עמם לבית הכנסת, ושירתם נשמעה למרחוק. לאחר התגלותו נחשב הבעש"ט לגדול המוסיקה היהודית. הוסיף תרומה כבירה לנגינה היהודית בדמותה של הנגינה החסידית, שהייתה מוסיקה ווקאלית טהורה ללא ליווי כלי נגינה. מילות מפתח: ריש דוכנא, ניגון, שמחה, דבקות. |
|
מפענח הניגון החסידי מעטים הם המקורות על חייו של הבעש"ט - כלל, ומעטים עוד יותר המקורות על חיבתו ושאיפתו בשטח הניגון. כבר החסידים הראשונים לא דקדקו בתאריכים וברישום שיטתי, אולי, עקב סבך המאורעות של פורעניות ופגיעות וכת הפרנקיסטים שרשמיהם טרם נעלמו מרחוב היהודים. כאן נעוצים שורשי העובדה, שפרטים רבים וחשובים מקורות חייו של הבעש"ט נשארו לוטים בערפל. ואם בספרי החסידות הראשונים מצויים פה ושם פרטים שונים להתהוות החסידות, הפרטים על חיבת הבעש"ט לנגינה וראשית מעשיו בחידוש הנגינה כאמצעי לעבודת ה' - נער יספרם. ויותר מתורה שבכתב נמסר לנו במסורה כתורה שבעל-פה, כשם שהניגונים עצמם שיצאו מבית-מדרשו של הבעש"ט לא נרשמו בתווי-נגינה אלא עברו מפי אב לבן ומדור לדור, והם מושרים עד היום בפי החסידים בקלויזים, שקבלו תורת החסידות מורשה מאבות החסידות הראשונים. ודאי שיש הבדל בין המוסיקה של חסידי זמננו לבין המוסיקה של החסיד הקדמון מתקופת הבעש"ט. אך ההבדל איננו מבחינה אימפולסיבית או יהודית; יתכן שמבחינות אלה עמדה נגינת בני דורו של הבעש"ט במדרגה יותר נעלה. אבל בדורות ראשונים היו רבים ששאלו (ממחנה המתנגדים והתוהים על דרכי התנועה החדשה): מה טיבה ותכונתה של נגינת החסידים? אותותיה וסימניה - מה הם? כיום רבים מן הנשאלים יענו בתמיהה: וכי כה שאלה היא זו? נגינת חסידים - משמעה אמנות הצלילים ברוח הצדיקים והחסידים מאז יסוד החסידות. דבר זה ידוע לכל בר בי רב. ברם השאלה נשארה נוסרת בחלל עולמנו: ממי ירשו החסידים את יסודות תורתם המוסיקלית? האם נגינת החסידים היא "פרשה חדשה" ביהדות, או שאינה אלא המשך בצורה מחודשת מסוגי הנגינה השונים שביהדות המסורתית? האם יש קשר בין תקופת התחייה של נגינת עמי התרבות האחרים לבין תקופת ההתחדשות בנגינת החסידים? ומי היה המגלה הראשון של הניגון, הבעש"ט או מקורביו וחבריו, חסידיו ותלמידיו, ומי הם? מנין שאב הבעש"ט את הכוח לחיזוק ההנחה שהזמרה היא צרי לכאב וביטוי לשמחה, ששימשה יסוד לכמה מאמרותיו המוסיקליות המיוחסות לו? עוד בשנות נעוריו כאשר נפש הבעש"ט ערגה למרחבי הטבע ובילה בהם שנים ספורות, הוא מצא בכל מקום ובכל התקופות והדורות ביהדות עניין ער וחם בשיר וזמר, והרגיש בבני-אדם הנכספים אל יופייה ושלוותה, עצמתה ונחמתה של הנגינה. אלא שהמנהיגים הרוחניים, רועי ישראל, השתדלו לעצור בעד הרגש הזה, מסיבות שנזכרו פה ושם. הרבנים התייחסו לחזנים, ואף לחזנות, פעם באדישות ופעם בבוז ובשנאה, והיו שהעמידוה כמטרה לחיצי לעג... הבעש"ט חפש את הגורם הנגדי ומצא כי אין איסור מפורש נגד הזמרה והנגינה, אלא שמאז חורבן הבית וגלות ישראל נהגו מטעמים לאומיים להמעיט בשירה ולצמצמה לכל היותר בתחומי בית-הכנסת וחיי הדת. מאידך, כחובב הטבע, כאוהב להתבודד בין דשאים ויערות, בין עצים ושדות מוריקים, הוא נוכח לדעת שהטבע עצמו שופע צלילים והוא מלא נגינה, האדם נולד והוטל אל עולם מלא צלילים. מאידך הוא מצא שאין להשוות את עם ישראל והתנועות שבו לעמי-קדם אחרים ביחס לתרבות ולצלילי-בראשית. עמי הקדם - תחילתם בפרימיטיביות בכל שטחי חייהם, ונגינתם אינה יוצאת מהכלל. חוקרי הנגינה מונים דורות של פיתוח איטי בשטח הצלילים עד שהחלו לצאת למרחב הפיתוח. ודבר זה נאמר הן בשטח הזמרה והן בשטח הנגינה בכלים. ואילו עם ישראל קם ביום לא עבות אחד ביוצאו מעבדות לחרות ומשעבוד מצרים לגאולה, כשבפיו רינת "אז ישיר", היא שירת-הים ההסטורית החיה בפינו יום-יום בתפילות ובפזמונים. עד כה טרם גלינו את המקורות של שירת העם העברי שיצא ממצרים, אם הושפע משירת העם המצרי הקדום שבתוכו ישב, או שהמשיך בשירה שקבל מפי אבות העם: אברהם יצחק ויעקב. ברם נעלה מעל כל ספק הוא כי "שירת הים' שפרצה מפי העברים המשוחררים ביוצאם ממצרים הייתה המשך משירת העברים שישבו בכנען שליוותה את פעולתם וחייהם תוך הכרה כל הרינה עוזרת בהרבה להתפתחות רגשי מוסר ומחזקת את האמונה באל-יחיד. השיר והניגון היו אמצעי חשוב להבעת מצבי-רוח המתוארים בספרי המקרא. הבעש"ט מצא דוגמאות מעניינות לעוצם כוח השפעתה של הנגינה על האדם בספרי המקרא. דוד המלך נגן בכינורו כדי להניס את הרוח הרעה מעל המלך שאול. אלישע הנביא משתמש בנגינה כדי לעורר בו את כה נבואה. שני מלכים הפכו לסמל של עם זה חובב מוסיקה: דוד המתואר תמיד בתמונות כשהוא מחזיק בידו את הנבל, ובנו יורש כסאו שלמה, שהבנתו בשטח המוסיקה עוררה התפעלות בכל המזרח, עד כי אורחים - כמו מלכת שבא - באו ממרחקים אל חצר מלכותו כדי להכיר את פעלו. בתולדות העם העברי מסופר על מאורעות מוסיקליים רבים, על חומת יריחו שנפלה תחתיה בהישמע קול תקיעת השופרות, ועד לטיפוח המוסיקה בבית המקדש הגדול אשר בירושלים. העברים, שלא גילו נטייה יתירה לפיסול ולציור ריכזו את כל כוח יצירתם האומנותי בשטח השירה והמוסיקה, שעמדו במידה רבה בשטח האמונה. עוד בימי שבת ישראל על אדמתו הייתה האמונה והנגינה אחוזות ודבוקות זו בזו. הנגינה הייתה חלק מחיי עם ישראל, והבעש"ט שאל את עצמו: מדוע לא נפיק גם אנחנו תועלת מהנגינה המקננת בנפש כל אחד? ההחלטה לא אחרה לבוא. הבעש"ט - ריש-דוכנא בגליציה |
"להוליך ולהביא תינוקות של בית רבן אל בית התלמוד ולהוליכם אל בית-הכנסת לאמור אמן יהא שמיה רבא, קדושא ואמן בקול נעים".
|
|
אף פעולתו זו באה כצעדים ראשונים להכרזת החסידות, באומרו בלבו: |
לא אטיף תחילה אלא לילדים, קטני עולם, ומתוכם אכין חסידים לרעיוני. אין אלה יודעים ספקות אלא התפעלות ואמונה. אהבתם - אהבה שלימה ויראתם יראה שלימה ועיקרם הלב, ורחמנא ליבא בעי.
|
|
התחיל מטפל בילדים והיה מדבק נפשם בנפשו, כי נסך ללבותיהם אהבה רבה, זו שנגזלה ממנו בילדותו המיותמת, ולסברתו - כל בן-אדם הוא כיתום הזקוק לאהבת אם ואם. את מלאכתו כעוזר למלמד-תינוקות עשה בשמחה ובחשק, באמונה ובחיבה, ובדרך חמרה של ניגון מסורתי, ועתים גם בורך עניה אנטיפונית, הקולות הרכים מלאי נועם שיצאו מפיות הילדים היה בהם כדי לזעזע את נימי הנשמה ולהצית בלב ניצוצי קודש. כגלים קלילים, המתרפקים על סלע איתן, דבקו בו הילדים. והוא - פעמים הביט ולא ראה, ראה ולא הביט - בית הוריהם היה לילדים כמקלט ארעי. היו משכימים קום ומאחרים לשוב לביתם כדי לראות את רבם עוד ועוד. הילדים היו מהלכים אתו לביתי הכנסת באהבה רבה, כמוהו היו עוצמים עיניהם בתפלה, רוקדים כמוהו, מתלהבים ואינם שמים לב למלעיגים, קוראים "אמן, יהא שמיה רבא -" כקוראים לעזרה, ומזמרים מלים שכל הקהל קורא אותן בחטיפה ואינו נותן לחזן להיחפז ולסיים. הם כריש דוכנא שלהם והוא כמוהם. הם כאילו נכללים בתוכו והוא נכלל בתוכם, וכולם יחד - גוש אחד. וזמרה משותפת זו של העוזר והילדים נשמעה לא רק בחדר ובבית-הכנסת, אלא גם בפומבי, ברחוב ובשוק. הילדים הלכו ברחוב בסך לבית-הכנסת, ובפיהם שירים וזמירות בעלי תוכן דתי. |
"בכל עת הלכו עם התינוקות לבית-הכנסת - היה מזמר עימהם בקול נעים ובחשק רב וישמע למרחוק".
|
|
וההליכה בחוצות לבית-הכנסת - גם היא כשירה כתפילה, וקולו המבוגר מתמזג עם קולות צלולים ורעננים, פורצים לעצמם דרך אל מרחק ונישאים אל על. מהלכים תוך תוהו-ובהו של מיקח וממכר. יהודים רכוני ראש תחת כובד מצוות ודאגות-פרנסה, מטהרים ומקדשים מחשבותיהם לפני התפילה. וכאן קהל קטנים, ובהם אחד גדול שגם הוא כאהד מהם מזמרים כל מה שמבטאים ובתחנונים... פה ושם נהרו המוני העם לראות במחזה תהלוכת הילדים ולהקשיב לצלילי זמרתם הדתית, ובלבם נתעורר רגש אהבת היראה וכבוד שמים, והיו גם שראו בפעולה זו סטייה מדרך המסורת, ולאט לאט החלו להשמיע מחאתם באזני הפרנסים. עמדו ההורים והוציאו ילדיהם מאותו "חדר". אך מה לעשות, והילדים לא קבלו עליהם את הדין? הם נשלחו לחדרים אחרים והם התגנבו ובאו ל"חדרו" הוא. והיו שספרו נפלאות: ילד שחלה - רשם ר' ישראל אותו בסידורו-שבכתב, והילד הבריא. ומתוך חדר סמוך ששהה בו לבדו שמעוהו מתווכח. הוא מדבר ומישהו עונה. אם מישהו פקפק בדבר - שיתקוהו הילדים. בילדותו היה ר' ישראל עצמו בורח מה"חדר" אל החורשה; עתה היה בורח עם תלמידיו יחד לחורשה ומלקט עשבי רפואה. מצאו נחש - קם והרגו, ולאחר מעשה: יידו גם הילדים בו אבן. ור' ישראל אומר: |
יש נחשים בטבע וגם באדם וצריך לעקרם.
|
|
הוא היה מביא את הילדים אל המעין ואל הבריכה ואל המערה האפלה ומתפלל, רגע הוא נדמה להם כנמוג ורגע כמתעצם, ממלל באור ובחשכה. לאלוקים ולנפשות שבעצים ושבמים. האמהות היו באות ליטול ילדיהן הביתה ושומעות תורה מפיו כמסיני. וההורים נלאו לסרב לילדיהם. הם הוקסמו מזמרתם עם זמרת רבם בחוצות, שאוזני רבים קלטוה באהבה. עיני רבים ברכו ילדים אלה ועיניהם דמעו וחייכו למראיהם, לוחשים |
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"
|
| ומדמים זמרה זו לזמרת הלוויים בבית-המקדש. וכותב תולדותיו של הבעש"ט מעיד: |
"כי עבודת הבעש"ט זו עלתה למעלה, וגדול היה נחת הרוח כמו מהשיר שהיו הלוויים אומרים בבית-המקדש".
|
|
ר' ישראל המשיך בעבודה אידיאלית זו, ובמשך הזמן השפיע שפע רב ברחוב היהודים בזמרת הילדים ובהשמעת שירים יהודים בראש חוצות, ונראה שזמרה זו בציבור עם התינוקות לא הייתה אלא התחלה לאותה נגינה שהייתה לראש פנה בחסידות. כי עם קולות זמרתו וזמרת הילדים נפתחו שערים, וצליליהם נשתפכו דרך צינורות הגידים אל הלב ואל המוח. גלי קול הזמרה נשאו על כנפי רוח והתערבו עם אלפי קולות זמרה השטים באוויר, ונתקבל הרושם כאילו כל העולם כולו מזמר. ומתוך ילדים אלה קמו חסידים נאמנים לאותו ריש-דוכנא, וגם הם משכו המונים אחריהם. הבעש"ט וניגונו אחרי ההתגלות הבעש"ט ריכז סביבו חבורת יודע-נגן שרכשו לעצמם עמדת-בכורה מכובדת בחידוש הזמרה היהודית בפי החסידים. בין בני החבורה נראו פני גיסו |
רבי אברהם גרשון מקיטוב,
רבי דוב-בר המגיד ממזריטש, רבי יחיאל-מיכל המגיד מזלוצ'וב, רבי לייב מפיסטין, רבי יעקב קופל בעל-התפילה בבית מדרשו (אבי מיסד שושלת החסידות בקוסוב-וויזניץ), רבי דוד'ל פרקוס ורבי דוד'ל מניקולאיוב, ר' זאבוולף קיצס, ורבים אחרים. |
|
ברם המוסיקה החסידית לא שמה לב לאישי היצירה כי-אם ליצירה עצמה. הרי ביסודו של דבר לא ראה הבעש"ט כל שינוי בין הנגינה החסידית המתחדשת ובין הנגינה המסורתית ההיסטורית שהושרה ללא הפסק בתקופות ודורות שונים בבית-הכנסת. מאז היות החסידות, ואף לפני זה, שימשה המוסיקה בצורותיה השונות כלי-ביטוי לרגשותיו של היהודי בחייו הדתיים: שמחה וצער, תקווה ויאוש, מפלה ונצחון - כל אלה הובעו במוסיקה. בהם היא נבדלה בזה שלא שמו לב לדקדוק המוסיקלי. מחוללי הניגון החסידי לא למדו נגינה במדרשות מקצועיות למוסיקה, שלפיהם כלל גדול במוסיקה היה, שיסודות המוסיקה הם הצליל, הקצב והסדר שבו ערוכים הצלילים. החסידים לא נזקקו לתורת הניגון הכללי ולא למדו ממנה גזירה שווה ביחס לניגון החסידי. בעולם המוסיקה הכללי היו חלוקי דעות וויכוחים על היקפו והרכבו של סולם הצלילים המשמש עד היום מקור חשוב ללמוד ולמחקר. היו שהתחקו על סוד הצלילים ועל. תנודות האוויר הגורמות להתהוות הצלילים, ולאור חקירתם קמו מונחים שבלעדם אין תורת המוסיקה שלמה, כמו מודוסים, טטרכורדים, כתב התווים וכיוצא בזה. הנגינה החסידית הייתה מראשיתה ווקלית ולא נזקקה. לכלי-ניגון ככלי-עזר. והרי שלוש המשפחות של כלי-הנגינה: כלי נקישה, כלי נשיפה וכלי מיתר תבעו מאמצים רבים מהאדם עד שהגיעו למה שהגיעו:, הרבה תופים יש לו לאדם, גדולים וקטנים, בעלי. צורות שונות, שבכל שעת שמחה או מאורע חשוב הוא מוציאם ומתופף בהם, והוא בא לידי שימוש אף אצל העברים ביציאת מצרים ובאירועים אחרים. מעניין לציין: שהתוף, ראש משפחת כלי הנקישה, שנחשב לכלי עיקרי אצל רוב עדות המזרח, אינו נמצא בשימוש בחיי הנגינה החסידית, ויש להניח, מפני שהתוף בא בעיקר להדגיש את הקצב של השיר והניגון, והחסידים מבליטים את הקצב בתנועותיהם בניגון, ללא תוף. החליל - אף הוא היה אב וראשון למשפחת כלי הנשיפה, ובמשך הזמן חלה התפתחות בתפוקת החליל. נוצרו חלילים מחלילים שלנים, ומהם מורכבים ביותר וכולם מיטיבי נגן ומשמיעי זמר. ונפש האדם לא הסתפקה מעולם בהישגים בשדה תפוקת החליל. נפשו ערגה לחלילים עדינים יותר, ממושכים, יוצאים מן הלב ומזעזעים את הנפש. לחסידים אין צורך בחלילים, החליל העיקרי ממלא אצלם קול הזמר. ומה רבה העבודה שהשקיע האדם בכלי-נגינה חדש, כלי-המיתר, שעיקרו הוא, שמיתר ארוך משמיע צליל נמוך, ובכל שיקצר המיתר יגבה הצליל. אך לחסידים לא היה צורך בכל אלה. אצלם היה מספיק הקול שבא להם מלידה. נגינת החסידים נתייחדה לצורך הדתי בלבד. הזמר החסידי היה נחלת הכל. בתפילת ימי חול, שבת ומועד ובמסיבות מצווה הרבו החסידים לשיר ולרקוד. החסידים לא התעמקו בממלכת המוסיקה ולא עשו חשבון לעצמם על משטר, חוק ומסדר הקיימים בה. אבל ידעו שישנם בה נתונים רבים: גבוהים ונמוכים, חזקים וחלשים, עליזים ועצובים ואידך זיל גמור... החסידים, שהעמידו במרכזם את רגשותיהם לשוכן מרום בחרו בסגנון החד קולי (הומופוני) שכוחו יפה להשתפכות הלב ומתאים להבעת תמורת הרגשות המתחוללות בלב היחיד. הבעש"ט וחסידיו הכריעו בבחירת הצורה לניגון החסידי, המחולק לנוסחות שונים: לניגון האינטימי המביע את הבכי הטמיר שבתפילה ובפזמון, ועל הכל בפיוטי הזמירות של שבת ומועד, והניגון לשמחה וריקוד בעל הבעה מרובה ונעימה שוטפת וקלה, שאפשרו הנאה מרובה לכל המשתתפים וצליליהם היו מתאימים לרוחם. בן שלושים ושש, מספרת המסורת, היה הבעש"ט בהתגלותו, ורבות אגדות-חן סופרו בעם על מאורע ההתגלות. שנות התבודדותו של הבעש"ט היו לו כור-מבחן גם לדרכו בניגון ושמחת ההוויה, וכשיצא ממערת התבודדותו קידם פני עולם ופני הבריות בחיוך של זוהר והקרין ברכת חיים על סביבותיו - ברכת חיים זו הזורמת ומתרוננת עד היום בעורקי החסידים. כידוע, שעד התגלותו של הבעש"ט היו עורכים את השבת במצב-רוח עגום למחצה. המצב הקשה של היהודים באשכנז וגזירות ת"ח-ת"ט כשבפולין נספו כשש מאות אלף יהודים בידי חמלניצקי הצורר וכנופיותיו העיק על היהודים במועקה כבדה ובדיכאון של ייאוש. ענני עצב רבים העיבו את שמי הקהילות -היהודיות. ובייחוד ניכרו רשמי הדיכאון באוקראינה שבה סבלו היהודים פורעניות קשות ומרות מידי הקוזקים המרצחים. את ימי השבתות היו מבלים בתפילות, בלי לשיר זמירות וניגונים עד שבא הבעש"ט והחזיר ל"שבת מלכתא" את שמחתה. הוא הורה לתלמידיו: - הוו שמחים במתנת מרום. כל מה שתרבו בשמחה בשבת, בזמירות ובדבקות, תקלו על הלב לחדור לתוך "רזא דשבתא", ובכל ליל שבת, אחרי שהבעש"ט ותלמידיו ומקורביו חזרו מבית-הכנסת, היה עורך את סעודת השבת בזמירות ובריקודים ובהתדבקות עילאית, עד ששכחו עולם ומלואו והתעלו למרומים שמעל למציאות. ופעם אחת, באמצע הזמירות והריקודים, כשנשמות התלמידים התרוממו לספירות העליונים, קרא תלמידו רבי מיכל מזלוטשוב: |
אשריכם, שזכיתם ליהנות משמחתו ודבקותו של הבעש"ט.
|
|
הבעש"ט והחסידות חדשו את שמחת השבת ונתנו לה מבע ע"י זמרה, ניגון ורקוד. בבתי היהודים נשמע שוב קול הניגון והרינה בשעת הסעודה של, שבת. ובייחוד רבה השירה בסעודה השלישית בשעת רעוא דרעוין, עם צאת השבת. על שלש הסעודות באו והוסיפו את סעודת מלוה-מלכא במוצאי-שבתות, שגם בה הלו מזמרים זמירות מיוחדות ומבלים באווירה עם דוד המלך. ברור, כי גם הנגינה החסידית לא נוצרה כהרף עין אלא שלב אחרי שלב, נדבך אחרי נדבך. ההשראה הייתה חיה וקיימת. ובכל זאת אף היא דמתה לזרע זעיר טמון באדמה, אשר לא יצמיח אילן רב פארות, אלא אם יושקעו בטיפוחו עמל ויגיעה, עקשנות והתמדה. הבעש"ט היה המתחיל בפיתוח ויצירה, ואחרי באו מאורות גדולים של צדיקים מנגנים וחסידי-פלא ששימשו מקור לא אכזב לניגון בחסידות. ועל אף מלחמת-השואה האיומה של הגרמנים הנאצים שעשתה שמות ביהדות ובחסידות - ממשיכה החסידות להתקיים, וניגוניה נשמעים ברצון ובהתלהבות, ונמצאו להם ממשיכים--יוצרים בגולה ובישראל הנושאים את דגל היצירה בניגון - ברמה. |
