השבת בספרות הגאונים

ד"ר יהושע הורוביץ

מחניים פ"ה, תשכ"ד
הודפס ללא ההערות


תקציר: קדושת יום השבת ושמירתו הם היסודות ועמודי התווך אשר עליהם נשענת תורת ישראל. תפילות שבת, דיניה ומנהגיה שמשו נושא מקיף בתקופת וספרות הגאונים, נושא שהגאונים עסקו בו בכל לבם ונפשם, כדי להבליט את ערכו הגדול של יום המנוחה ולסמל שיום השבת אינה רק שביתה ממלאכה ומנוחת הגוף, אלא היא מנוחת הנפש מעין עולם הבא.

מילות מפתח: תפילה, קידוש, שלוש סעודות, לחם משנה, קדושה.


קדושת יום השבת ושמירתו הם היסודות ועמודי התווך אשר עליהם נשענת תורת ישראל. מיום מתן תורה שבו נצטוו בני ישראל על השבת הזהירו הנביאים, הסופרים ואנשי כנסת הגדולה, תנאים ואמוראים, גאונים ורבנים את בני ישראל בדורותיהם על שמירת השבת וגוללו לפניהם את משמעותו העצומה של השבת כאות ברית קודש בין בני ישראל ובין ה'. - ענקי הוא ההיקף של דיני שבת והלכותיה שבו נכללים המצוות, אזהרות וסייגים שונים של מצוות עשה ולאווים השייכים לשבת. דור דור ובעיותיו השונות והמיוחדות שהתעוררו מסביב לשבת, אבל משותף לכל השאלות והויכוחים במשך הדורות הוא השאיפה הנצחית בקרב לבותיהם של מנהיגי ישראל הרוחניים לבסס את השבת על יסודות איתנים ולהחדיר לתודעתם של המאמינים את ההכרה של השבת וקדושתו המוחלטת.

אחרי דורות המקרא, דורות בית שני, דורות תנאים ואמוראים שתרמו את חלקם בהגברת ההכרה בקדושת יום השבת, נאלצו הגאונים בתקופתם לגשת ביתר תוקף ועוז לפתרון השאלות השונות בקשר ליום השבת. פזורי עם ישראל בתפוצות הגולה, התרחקותם מהמרכזים הרוחניים הגדולים בא"י ובבבל, רפיון דתי ורוחני גרמו בתקופת השנים 600 -1040 לספירה להתרופפות מסוימת במסורת ישראל והגאונים הרגישו את הצורך לרומם את עם ישראל משפלותו ורפיונו ע"י קביעת תקנותיהם והגברת הלימוד בישיבותיהם המפורסמות.

דיני שבת והלכותיה עוברים כחוט השני בכל ספרות הגאונים ומשמשים נושא מרכזי לדיוני הגאונים. בפירושיהם ובתשובותיהם דנים הגאונים בענייני תפילה וקביעת הנוסחאות, בתפילות שבת, מנהגי שבת וציון, מקורותיהם וענו לשואליהם על הלכות מרובות מתחום השבת.

ר' אחא משבחא - בעל ס' השאלתות - מציין בהתחלת ספרו
"דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה קודשא בריך היא לעלמיה ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאיניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הלול בתי דכתיב ויכל אלוקים ביום השביעי, ואמר לן רחמנא: ינוח ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו". ובעל השאלתות ממשיך ואומר שאסור "לאיענויי ביה, אלא מתבעי ליה לבר ישראל לאיענוגי ביה במיכלא ובמשתיא ויקוריה בלבושא ובכיסויא מעליא",

בעל ס' הלכות גדולות מעבד בפרקים מרובים את דיני שבת לפי סדר הפרקים במסכת שבת ופותח את דיוניו באגדת חז"ל:
"ת"ר לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה:
משה - מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה,
ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיע אותם".

ר' סעדיה גאון דן במקומות שונים של חיבוריו בהלכות שבת. בפירושו על התורה מבאר הגאון את הפסוק:
וישבות ביום השביעי - השבית מלברוא בו שום דבר מעין הבריאה שעשה.

וכגון זה ציין רס"ג בספרו אמונות ודעות (מאמר ב' פרק י"ב):
"ובשער הבריאה אמרו בדבר והפכי ויעש אלוקים וישבת וכאשר ויעש איננו בתנועה ולא ביגיעה אבל הוא המציא הדבר המחודש כן בלי ספק וישבת לא מתנועה ולא מיגיעה אבל הוא עזיבת המציא הדבר המחודש, ואע"פ שאמרו וינח איננו דבר יותר מעזיבת החידוש והבריאה".

פירוש דומה נמצא בס' והזהיר לספר שמות [הוצ' פריימן כ"ט ב']:
"וינח ביום השביעי:
וכי יש לפניו יגיעה, והלא כבר נאמר הלא ידעת אם לא שמעת אלוקי עולם ה'...
ומה ת"ל וינח ביום השביעי?
אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי,
על אחת כמה וכמה אדם שנ' אדם לעמל יולד".

את הפסוק:
ויקדש אותו - מסביר רס"ג:
וקדשו כיון שהשבית מלברוא בו שום דבר מעין בריאה שעשה". -

וב"אזהרות" [=פיוט על תרי"ג מצוות] מזכיר רס"ג בקשר לדבר זכור:
"תענוגי שביעי לשבות אתה ובניך ועבדך ואמתך ובהמתך ממעבד - בל יצא תצא מתחומך כי צנצנת המן זכר למשנהו הזבד - שנ' תמידי חוק כל יום כפלם בו ועירוב להתכבד וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד".

- בסידורו מציין הגאון את דיני שבת, קובע סדר תפילות ואת נוסחם המדויק ומעיר בקשר לתחום שבת:
"ואסור לצאת מהעיר יותר מאלפים אמה ולא ממהרון ללכת אלא לשם מצווה.
ובערך חצי היום אנחנו עומדים בבית הכנסת בתפילה וקריאת התורה,
וביאור מה ששייך לאותו היום ובנשאר אנו אוכלים ושותים,
ועם זה איננו פוסקים מלהזכיר את אדוננו ותורתו".

מתוך פירושי הגאונים למשנה ותלמוד יש להזכיר את פירוש רב האי גאון למס' שבת. פירוש זה נזכר ע"י רב נסים בס' המפתח וכבר אנשי קירואן מזכירים אותו באחת משאלותיהם לרב האי:
"ולא יקרא לאור הנר אמר רבה אפילו גבוה שתי קומות ומצאנו בפירושי אדוננו נטריה רחמנא דהלכה כרבה ומנהגנו כאן בקירואן בבתי כנסיות מתקבצין אנשים בכל ליל יום הכיפורים ופעמים בלילי שבתות וקורין תהלים לאור העששית במקראות".

בהתאם לדברי השאילתות והלכות גדולות שאסור לבן אדם להתענות בשבת, אלא
"מיחייב אינש לאיענוגי בשבתא"
נמסר בהל' קצובות של ר' יהודאי גאון:
"ישראל שקדש עליו את השבת בדרך רחוקה או קרובה ואין עמו פת מותר לישראל לאכול מאותר פת של גויים ולשתות מן המים.
מאי טעמא?
וקראת לשבת עונג - עונג אתה עושה ממנו ואין אתה עושה ממנו עינוי".
גם פירקוי בן באבוי - תלמיד תלמידו של רב האי גאון - מעיר:
"וכל היושב בתענית בשבת ועושה אותה כחול במזיד אין לו חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שכך כתוב: מחלליה מות יומת - מת בעולם הזה ויומת לעולם הבא.
ואם אתה אומר מחלליה מי שהוא עושה מלאכה בשבת, והרי כתוב באותו פסוק: כל העושה מלאכה ונכרתה אבל מחלליה אינו אלא 'מי שאינו מענגה ועושה אותו כחול...
ושנו חכמים: כל המענג את השבת זוכה ונוטל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח.,.
ושנו חכמים: כל המקיים שלוש סעודות בשבת נצל משלוש פורעניות:
מחבלו של משיח,
וממלחמות גוג ומגוג,
ומדינה של גיהנם...
אבל צום ותענית אין מגינין על האדם אלא בעולם הזה וגדול עונג שבת אחד יותר ממקריב אלף קרבנות ומאלף תעניות שעונג שבת חובה ומצווה, מגין על אדם בעולם הזה ולעולם הבא".

בקשר לשאיפת הבבלים להתפאר ולהתנשא על אנשי א"י ולהכריח אותם לשנות את מנהגיהם ולקבל מנהגי בבל, מעיד בן באבוי:
"ותדע לך שכן היא ותקנת שמד הוא שאין אומרים שמע בין קדוש לימלוך אלא בתפילת שחרית של שבת בלבד, אבל במוספין ובמנחה וכל ימות השבת אין אומרים עד עכשיו אין אומרים בארץ ישראל קדוש ושמע אלא בשבת או בימים טובים בלבד בשחרית בלבד חוץ מירושלים ובכל מדינה שיש בה בבלאין שעשו מריבה ומחלוקת, עד שקבלו עליהם לומר קדושה בכל יום, אבל בשאר מדינות ועיירות שבא"י שאין בהם בבלאין אין אומרים קדוש אלא בשבת ובימים טובים בלבד".

מתוך שו"ת שונות של הגאונים הדנות בהל' שבת משתקף היחס המייחד בין ישראלים וגויים בתקופת הגאונים. דיוני הגאונים בנידון זה מסתמכים על ההלכה התלמודית ומלמדים אותנו על משלח ידם של היהודים באותה תקופה וסדרי חייהם. בתשובה אחת מוסר ר' חננאל בשם הגאונים שמותר לישראל,
"להשכיר לגוי בין פונדק בין חנות בין הצר בין ספינה והגוי מפליג בה בשבת הנו כולהו שריין אפילו בא"י דכבר איפסיקא הלכתא כר' יוסי וכל שכן בשאר ארצות וליכא למיחש אלא למרחץ בלבד ולאו לכל מרחץ אלא במרחץ הקרואה בשם ישראל ומפני מראית העין אסור ולא משום שביתה".

ובתשובה אחרת נשאל הגאון:
"מי שהיה שרוי בין הגויים בשבת ולא היה לו מה יאכל נכנס לבתיהם של גויים ומצאם אוכלים לחם חם וחלב, שחלבו אותו היום ופירות תלושים מן הקרקע ודרכו לאכול עימהם בחול, א"ל פלוני אכול, ואכל, או שאכל בלתי רשותם ונאמר לו מה אתה עושה בשבת ואמר לעצמם עשו ומותר, יפה אמר או לא יש עליו מן הדין... כנ"ל כי לא יפה עשה ועובר ופושע הוא בדבר זה...".

התשובה הבאה - לרב האי גאון - מלמדת אותנו על חיי היהודים במצרים בתקופת הגאונים ועל סדר הפלגתם באניות. השאלה מיוסדת על הלכת הגמרא (שבת י"ט א'):
אין מפליגין בספינה פחות מג/ ימים קודם לשבת -
והגאון נשאל:
"מהו לנהוג מנהג זה בנהרות גדולות כגון דגלת ופרת ונילוס של מצרים וליכנס אדם בספינה שלושה ימים קודם לשבת ולישב בה בשבת כשהיא מהלכת,.. ובני מצרים וכפריה היו נוהגין אסור חמור בנילוס שלהם והיו ממהרין לצאת מן הספינות בערב שבת עד שבא אצלם מי שהתיר להם... היאך ראוי לעשות, אנו לא שמענו מאבותינו ולא מחכמי שתי ישיבות מעולם מי שהתיר לישב בספינות הנהרות ולא בדגלת ולא בפרת... ואסור הן נוהגין בדבר זה, ומי שבא והתיר את הדבר הזה במצרים לא יפה עשה.

בנוגע לשמירת עבדים לשבות ממלאכה בשבת - כתב ר' שרירא גאון:
"זהו דבר שאין לנו אלא לתת להם נפישה ומנוחה ולהודיעם כבוד שבת ואם משמרין מוטב ואם לאו הרי אנו פטורין וכבהמה אנו עושין להם בלבד ומשמרין אותם בבתינו מן המלאכה שלא לעשות כל עיקר".

בעניין מצור על עיר בשבת מסתמך ר' חפץ בן יצליח בס' המצוות שלו על דין התורה (דברים כ' 20-19) ומציין:
"שנתחיל במלחמה ג' ימים קודם השבת או יותר,
כאומרם: ת"ר אין צרין על עיירות וכו'
ואם התחילו הם להלחם נגדנו ובאו על עסקי נפשות, מותר לנו להלחם נגדם בכל זמן שהוא ואפילו ביום השבת, כאומרם: ואם התחילו אף בשבת אין מפסיקין וכך היה שמי הזקן דורש: עד רדתה ואפילו בשבת".

שו"ת הגאונים מכילים דיונים מפורטים על תפילות שבת ומנהגיה - מזמן הדלקת נר שבת ועד סדר ההבדלה ותפילות מוצאי שבת. בשאלה לרב שרירא ורב האי אם
"עיקר ברכה להדליק נר של שבת מנהגא או הלכתא ואי הלכתא היכא כתובה בתלמוד",

נקבע שברכת נר של שבת הלכתא היא. בספר "הלכתא גבראתא" לר' שמואל הנגיד נזכרת עדותו של מר רב צמח גאון שנוהגין
"אצלנו החזנין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים להתפלל אבות וגבורות ואח"כ אומרים גדלך תקדש בנו בא"י האל הקדוש, דעה וחכמה למדנו בא"י חונן הדעת... ואמרו שקבלו קצור זה מהחזנים הראשונים שקבלו ממר רב יהודאי ז"ל וכו' ".

בסדר רב עמרם (כ,ה א') צוין שבלילי שבתות מקדימין ומתפללין שכך אמרו:
"עיולי יומא כמה דאפשר מקדמינן ליה, אפוקי יומא כמה דאפשר מאחרונן ליה".

בקשר לקדוש נאמר בס' והזהיר:
"לקדשו בברכה, מיכן אמרו:
קדשהו על היין בכניסתו, אין לי אלא קדושה ללילה,
קדושה ליום מנין?
ת"ל ושמרתם את השבת".

בשם מר רב מתתיה נמסר:
"בין איכא אורחים דאכלי בבית הכנסת ובין ליכא מקדשין ומבדילין בבית הכנסת,
דבעינן זכרהו על היין בכניסתו, דילמא איכא איניש דלא שכיח ליה חמרא ונפיק בקידושא דבית הכנסת". -

בהסתמך על השאילתות קובע בעל ס' העתים שהנשים גם חייבות
"לקדושי ביממא דשבתא... ואמר מר רב האי נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואע"ג דזמן גרמא דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה".

בין "חלופי המנהגים בין בני א"י ובין בני בבל"
צוין שבני א"י "בוצעין בשבת על ככר אחד
שלא להכניס ערב שבת בשבת,
בני בבל בוצעין על שתי ככרות בשבת שהן דורשיו בלחם משנה"

וכגון זה בספרות הגאונים:
"אנשי מזרח בוצעין על שתי ככרות בשבת משום לחם משנה
ובני א"י אין בוצעין אלא אחד שלא להכניס כבוד ע"ש בשבת",

בנוגע לקביעת זמן של תפילת שחרית בשבת לפי דברי רב פפא:
אי רגיליתו לאקדומי אחרוה,
אי רגיליתו לאחרוה אקדמוה [שבת קי"ט א'],

ניתן טעם לאחור התפילה בשבת
"שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד
ובשבת ישנים יותר בשחרית,
זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר
ובתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר, אלא וביום השבת.
ולשון זה משמע אחור... וטעם זה שמע ר' יצחק בר' יהודה בעיר רומא מפי רב האי גאון".

בנוגע לקביעת נוסחת הברכה:
ברוך אתה ה' מקדש השבת, מציין חילוף המנהגים
שבני א"י אומרים מקדש ישראל ויום השבת,
בני בבל אומרים מקדש השבת וישראל.

מסורת הגאונים קובעת:
"בני בבל אומרים מקדש השבת
ובני א"י אומרים מקדש השבת,
מציין חלוף המנהגים שבני א"י הייתה לומר "ויכולו" מעומד "מפני שהיא כמעיד על הב"ה שברא את העולם ואין עדות אלא מעומד".
"מנהג הצדיקים הראשונים היה שאדם מתפלל "בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לביהמ"ד יקרא וישנה עד המנחה ויתפלל, מנחה ואח"כ יקבע סעידה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת" ".

התעוררות לקראת למוד בשבת יש לראות בדרשה על פ' בהר (מקרא פכ"ה):
"כשם שהגוף צריך לאכול, כך הנפש צריכה ללימוד,
על כן דרוש שחלק מזמנו של האדם יהיה מוקדש ללימוד,
כלומר בשעות הפנאי, בשבת ובמועדים".

וגם רב נטרונאי מעיד:
"כך הראוני מן השמים שישראל שמשכימין ובאין בבה"כ בשבתות ובי"ט ולומדים,
מידה יפה הן עושין".

בהמשך לדברי הגמרא:
ובנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא (שבת קט"ז ב') מובא בס' העתים:
"ובנוסחא עתיקתא לגאון חזי לן דרגילי האידנא למפסק סדרא בכתובי".

ובהתאם לזה קבע רב שר שלום גאון:
"מותר להתעסק בתלמוד במנחה בשבת, ולא עוד אלא שמנהג בית רבנו שבבבל שאחר תפילת מנחה בשבת שונין אבות וקנין תורה.
ועוד רגילין ישראל שתפילת מנחה בשבת מקדימין אותה,
ותפילת ערבית מאחרין אותה הרבה,
בין תפילה לתפילה ישב וידום, מ"מ להתעסק בתורה טפי עדיף". -

וראיני שכתב רב שר שלום גאון:
מתא מחסיא שתקנו לומר צידוק הדין (=צדקתך צדק),
על שם שנפטר משה רבינו ע"ה באותה שעה.

בקשר לסעודה שלישית בשבת "נחלקו הגאונים,
"יש מהן אומרים שאין מקדימין סעודת הצהרים (=סעודה שלישית) לאכילה קודם ד' שעות".
"ובמוצאי שבת עומד ש"צ ופותח כך והוא רחום..,
ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין הצבור ברוך ה' המבורך,
ומבעי ליה לאינש לאוגודי (=למשוך) בברוך ה' המבורך באפוקי שבתא
דניתצל מן הזיקא דהאי שבתא".

בסדר רב עמרם נזכר גם הטעם לאמירת ויהי נועם וקדושא דסדרא "בנעימה ובעריבות" במוצ"ש:
"כדי שישתהו ישראל בהשלמת סדריהם,
כדי להאריך מנוח לרשעים מלחזור לגיהינום".

בנוגע לשאלה אם מותר להבדיל על הפת במקום שאין יין נמסר בשם מר רב צדוק גאון:
"שבשאר ימות השנה אין מבדילין על פת שאין דומה הבדלה לקידוש מפני שקידוש אי אפשר לו שלא לסעוד וקא אמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה וכיון ששולחן קבוע וסעודתו קבועה ואי אפשר לו שלא לסעוד, מקדש על הפת... אבל שבת ויו"ט שיש קדוש והבדלה אם אין לו יין מבדיל על הפת".

אמנם לפי מסורת אחרת של הגאונים נמצאה התשובה:
"מהו לאבדולי אריפתא: הכין חזינא דלית מנהגא בתרתין מתיבאתא לאבדולי אריפתא ולא חזי לנא ולא שמיע לנא".

בנוגע למנהגי הבדלה קובע רב נטרונאי שבמוצ"ש
"בבורא מאורי האש כך עושין בשתי ישיבות שמביטין בכפות ידים...
וכך אנו רגילים להטיל מים בכוס של ברכה לאחר ששותהו ושוטפים אותו ושותהו וכו'.

בתור סיכום ניתן לומר שתפילות שבת, דיניה ומנהגיה שמשו נושא מקיף בתקופת וספרות הגאונים, נושא שהגאונים עסקו בו בכל לבם ונפשם, כדי להבליט את ערכו הגדול של יום המנוחה ולסמל שיום השבת
"יום השלימו לבריותיי היא יום היותכם משלימים לנפשותיכם בהיותכם נפסקים מענייני העולם... ותהיה אז מנוחתכם על שתי פנים: מנוחת הגוף ומנוחת הנפש".