|
מילות מפתח: רומי, מרד, צלם בהיכל תקציר: תיאור של מרי אזרחי של אנשי יהודה בשנת 40 כתגובה לגזרה שגזר הקיסר קליגולה 
להעמיד צלם בהיכל.
|
|
סובלנותם הדתית של הרומאים היתה סובלנות סובייקטיבית. השלטון היה נוח לגבי העמים שנשתעבדו לו מרצון. החיכוכים בין ישראל לרומי נתגלו חיש-מהר, כאשר עמד השלטון הכובש על "קשי עורפם" של היהודים, ולמעשה החל המאבק בין שני העמים למן שנת 63 לפני הספירה. כאשר התערב פומפיוס בריב האחים ביהודה וכבש באותה שנה את ירושלים, הבקיעו הרומאים את "חומת ההתנגדות" הראשונה במלחמתם עם היהודים. ואולם מלחמה זו נערכה בשלושה שלבים: הראשון חל בשנת 40 למניינם, עת התקומם העם נגד העמדת צלמו של הקיסר קאליגולה בהיכל על-ידי נקיטת השיטה של מרי אזרחי; השני מקיף את השנים 70-66, כלומר המרד הצבאי נגד רומי שנסתיים בחורבן הבית השני; והשלישי, נפילת מצדה בשנת 73, הקרב שלאחר יאוש. מסכת הגבורה של עם ישראל בשנת 40 היא איפופיאה מלאת-הוד. באו בה לידי גילוי מסירות נפש ותבונה מדינית מאין כמותן. פרופ' קלוזנר קרא לאותו מאורע היסטורי בשם "רגע גדול בחיי האומה"; ועם זאת אין פרק מופלא זה בתולדות עמנו ידוע לרבים; לכל היותר מזכירים אותו בספרי-הלימוד כאפיזודה, בה בשעה שראוי להתעכב עליו במיוחד, להצביע על לקחו ההיסטורי, האנושי-כללי והיהודי כאחד, ולהפכו למקור השראה להמונים הרחבים. יש בו מתח דראמאטי רב-רושם, ואישים דגולים פועלים בו בשלושת מרכזי העולם של אז; ירושלים, רומא ואלכסנדריה. נוסף לכך יש במסכת זו סממנים מושכי-לב בשלל תמורותיהם. קיצורו של דבר; מעיין לא-אכזב של נושאים להגות מדינית, להמחזה וליצירה ספרותית. |
|
מן הראוי להקדים כמה דברי-רקע לאותו מאורע: ב- 16 במארס 37 עלה קאיוס קאליגולה על כס-המלכות ברומא. הידיעה נתקבלה על-ידי היהודים מתוך קורת-רוח מרובה, כי הקיסר שקדם לו, טיבריוס, היה שונא-ישראל. הלה סטה מדרך הסובלנות שסללו הקיסרים יוליוס ואוגוסטוס לפניו. (יתכן, שיוליוס קיסר אפילו גילה חיבה ליהודים, שכן ההיסטוריון הרומאי סוויטוניוס מספר, כי לאחר שנרצח הקיסר והועלה על המוקד לפני הלוויתו, כמנהג הרומאים, "ישבו היהודים לילות רצופים במקום השריפה".) בטיבריוס קשורה גם גזירת הגירוש הראשונה בתולדות עמנו; הוא ציווה על גירוש היהודים מרומי (קדמוניות, י"ח, ג', ה'). בימיו הרימו ראש גם צוררי-ישראל באלכסנדריה (לאמפון, איסידורוס וראש חבורת הדמגוגים המצרים-המתייוונים אפיון), ובעיר זו הוקם לראשונה (בתקופת כהונתו של הנציב פלאקוס) גיטו יהודי. טבעי היה איפוא, כי בעלות קאליגולה לשלטון היתה הרווחה ליהודים, וכאילו לאות התפרקות מסיוט גזירות - אף הקריבו קרבנות לשלומו. ואולם התוחלת נכזבה. שנה אחת בלבד התנהג קאליגולה כשורה, אף נטה חסד לבני-עמו ולעמים זרים, כנראה מתוך רצון לקנות את לב ההמונים. ב-38 נתגלה אופיו האמיתי. הוא הפך לשליט העריץ והמתועב ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית אי-פעם. מטורף היה לחלוטין ונהג באכזריות בלתי משוערת. פלא הוא איך לא קם נגדו העם הרומאי מיד עם גילוי שגעונו והניח לו להשתולל בפראותו ובתעלוליו כשלוש שנים. פילון (ידידיה) האלכסנדרוני, אנין-הדעת ויפה-הנפש, נרתע אף מלהעלות על הכתב את פרטי פשעיו של הקיסר מחמת גודל הזוועה, ואלוו סוויטוניוס הולך ומונה אותם כרוכל. הוא מציין, כי מילדותו ניכר הקיסר באופיו הפראי והשפל. בני-משפחתו עצמם העידו עליו שהוא בבחינת "פתן לעם הרומאי", והתנבאו, כי "אם ישאר בחיים יביא אסון עליו ועל כל בני-האדם". באחד העמודים הראשונים של פרק זה על קאליגולה מעיר סוויטונוס: "עד כאן דובר עליו כעל קיסר; מכאן ואילך יש לספר עליו כעל מפלצת". משתאות הוללות וזימה ומעשי רצח לרוב היוו את סדר-יומו. פסוק אחד היה שגור בפיו: "ישנאוני ובלבד שיראוני!", ורק על דבר אחד היה מיצר: "מי יתן ולעם הרומאי היה צוואר אחד בלבד!", כדי שיוכל להתיזו בהנף-חרב אחד. עד-מהרה החל קאליגולה מטפח את פולחן אלוהות עצמו. הוא רצה שהכל יסגדו לו, התקין מקדש מיוחד ברומא וציווה על הצבת פסל-זהב בצלמו ובדמותו בכל בתי-המקדש של העמים המשועבדים לרומי. הידיעה על התאלהותו של קאליגולה ודבר הגזירה החדשה הסעירו את הרוחות ביהודה. דומה היה על יהודי ארץ-ישראל ששוב הם נקראים למסור נפשם על קדושת אלוהיהם, כבימי אנטיוכוס אפיפאנס. הרעה נפתחה ביבנה. היוונים שישבו בה ביקשו לנצל את שגעון-הגדלות של קאליגולה כשעת-כושר להציק ליהודים. הם בנו מזבח לנגד עיני היהודים, ומשלא יכלו הללו לשאת את התועבה הזאת בארצם, קמו והרסוה. דבר המעשה הועבר על-ידי משטינים לקיסר, שהתקצף על העם המתמרד וציווה מיד על הנציב הרומאי בסוריה, פובליוס פטרוניוס, להעמיד את צלמו בבית-המקדש בירושלים בכוח הזרוע ותוך דיכוי כל התנגדות בעזרת צבאו. ימי מבחן ומסה פקדו איפוא את יהודי ארץ ישראל, והשמועה שעשתה לה כנפיים זעזעה גם את כל יהודי התפוצות. אופיינית היא תגובתם של צירי "המלאכות אל קאיוס", שישבו באותו פרק זמן ברומא והשתדלו אצל הקיסר למען יהודי אלכסנדריה. משלחת זו בת חמישה צירים (או שלושה, לפי יוסף בן מתתיהו) נתייצבה לפני הקיסר והוכרחה להתדיין כנגד מלאכות יריבה של גויי אלכסנדריה, בעקבות הפוגרום הראשון שערכו היוונים ביהודי העיר. בראש המלאכות היהודית עמד פילון, שיחד עם חבריו נתלבט קשה בדרך שעליו לנקוט בפולמוס הטענות עם שונאי-ישראל הדמגוגים במעמדו של הקיסר המטורף כשופט. ואולם משהגיעה אליו השמועה על הסערה ביהודה, נעכרה עליו רוחו עוד יותר. באותם הימים עדיין היו כל ישראל ערבים זה לזה, בכל מקום מושבותיהם, וירושלים עדיין היוותה מרכז דתי ולאומי לכל קהילות-ישראל הפזורות. פילון מספר ("המלאכות אל קאיוס", פרק כ"ט): |
"בעוד שאנחנו דאגנו לדבר משפטנו וקיווינו בכל רגע להיקרא (לפגי קאיוס), הופיע איש אחד מביט בעיניים סומקות כדם ומפיקות מבוכה ונושם בכבדות. הוא קרא לנו הצידה, במרחק-מה מן האחרים - כי בקרבתנו היו אנשים אחדים - וענה ואמר: 'השמעתם את החדשות?' הוא חפץ לספר, אבל הפסיק באמצע וזרם דמעות פרץ מעיניו. ושוב התחיל והפסיק, וכן בפעם השלישית. ואנחנו התחלחלנו למראה האיש וביקשנו ממנו, שיספר לנו את דבר המקרה אשר קרה, שהרי לשם כך בא לפי דברי עצמו: 'כלום באת רק כדי לשפוך את דמעותיך בפני עדים? ואם אירע דבר שראוי לבכות עליו, אל תתאבל אתה לבדך, כבר מנוסים אנחנו בצרות והוא ענה בקושי מתוך דמעות וקוצר-רוח כדברים האלה: 'בית מקדשנו אבד! קאיוס ציווה להקים פסל ענקי בקודש פנימה ולכנותו בשם זיאוס'. אנחנו נדהמנו למשמע אוזנינו ולבנו נפעם מרוב בעתה ופחד ולא יכולנו למוש ממקומנו. מאין אונים ניצבנו נלאים ונדכאים וגידי בשרנו התרופפו בקרבנו, והנה באו עוד אנשים אחרים, והבשורה המדאיבה ההיא גם בפיהם. אחרי כן נעצרנו כולנו במקום אחד ונשאנו קינה כאבל יחיד וציבור ושפכנו שיח איש כיד רוחו החזקה עליו, כי מטבעו של האיש האומלל להאריך בדברים..."
|
|
צרת ירושלים השכיחה לרגע קט את צרת יהודי אלכסנדריה, כדברי פילון: "לא יתכן לפי הצדק והיושר, כי נלחם (על זכוייתינו), כדי להוכיח שאזרחי אלכסנדריה אנחנו, בשעה שנשקפת סכנה כללית לקיומה של המדינה היהודית". |
|
אף שהקיפה החרדה את כל בית ישראל בתפוצות, עדיין היה מרכז ההתרחשויות ביהודה. יהודי ארץ ישראל קמו כאיש אחד נגד החלטת קאליגולה; הרי על חילול-שם כגון זה נאמר: "ייהרג ולא יעבור!" כדי למלא את צו הקיסר נצטווה פטרוניוס לקחת עמו את מחצית הצבא (לפי יוסף בן-מתתיהו, שלושה לגיונות), שחנה על הנהר פרת כדי לשמור על גבולות קיסרות רומי מפני הפרתיים, ולכוף את הצבת הצלם בהיכל בחוזק-יד. בסוף הסתיו של שנת 40 הגיע פטרוניוס עם חילו לעכו, ובצידון שקדו באותה שעה אמנים כנעניים על עשיית פסל הזהב. משנודע ביהודה דבר תנועת צבאו של הנציב הסורי, החליטו ראשי העם על נקיטת צעדים ללא דיחוי. פעולת-ההתנהגות שתוכננה היתה מקורית ומפתיעה, שכדוגמתה לא ידעה ההיסטוריה עד אז. הן יוסף בן-מתתיהו והן פילון האלכסנדרוני מספרים עליה. בתחילת הקציר (אייר, 40) נהרו מערי הארץ ומכפריה, לבקעת עכו, המוני המונים של יהודים, לאלפים ולרבבות, ונתייצבו לפני חילות פטרוניוס. והרי תיאורו של פילון: |
"...אחדים מאנשי פטרוניוס ראו המון רב הולך וקרב, וחשבו, כי פרצה מלחמה והודיעו מהר על הדבר בקול רם, כדי שיתייצבו אנשים על המשמר. עוד הם מבשרים את הבשורה, והנה המון היהודים בא חיש קל כענן וכיסה את פני ארץ פיניקה והבהיל את האנשים אשר לא ידעו (עד הנה) את המספר הרב של עמנו. והנה לראשונה נשמע קול צעקה ויללה וסיפוק כפיים נורא מאוד, עד שאוזני השומעים לא יכלו כלכל אותו. והקול הזה לא חדל בחדול האנשים (לצעוק), אלא הדו נשמע גם לאחר שכבר נשתתקו... והיהודים התחלקו לשש מערכות: זקנים, נערים וילדים מצד אחד, וזקנות, עלמות ונערות מצד שני. כאשר הופיע פטרוניוס, נפלו כל המערכות ארצה, כאילו לפי הפקודה, והשמיעו קול תחנוניהם מתוך יללה ובכי תמרורים..."
|
|
פטרוניוס נדהם למראה עיניו. מחזה כזה לא ראה מעודו, אף לא הבין פשרו. הוא ציווה על ההמונים לקום, ובאי כוחם הגישו לפניו את עצומותיהם בדברים, שלפי קלוזנר, "אך גיבורי-הגיבורים, העזים שבאומות, יכולים היו לאמרם": |
"לא להילחם באנו, כי מי יכול לדון עם שתקיף ממנו - עם הקיסר? אבל יש רק שתי אפשריות! או לא להעמיד את הצלם, או להשמיד את כל עם יהודה עד אחד. ובכן, אם החלטת להעמיד צלם בהיכל, השמידה-נא קודם לכן אותנו כולנה ואחר כך תעשה מה שלבך חפץ. כי כל עוד אנו יכולים לנשום אפילו אך נשימה אחת אין אנו רשאים להרשות, שייעשה דבר נגד תורתנו. לא חסרי-דעה אנו להרים יד באדוננו התקיף. הנה צווארותינו, פשוטים לטבח ונפשנו להורגים. אבל מה לך ולחיילים? - אנחנו, אנחנו - הכוהנים, שמילאו את ידיהם לזבוח את זבחי-הצדק האלה. את נשינו נזבח תחילה על מזבח-קדשנו ונהיה רוצחי-נשים, ואחריהן - את אחינו ואחיותינו - ונהיה רוצחי-אחים, ואחריהם - את בנינו ובנותינו - ונהיה רוצחי-בנים, ואחר-כך נערב דמינו בדמי קרובינו ששפכנו, ואז, כשלא ישאר מאתנו אף אחד, תקיים את פקודתו של קאיוס".
|
|
ברוח זו דיברו נציגי העם, אם גם לא בדיוק במלים אלה, שהרי כדרך ההיסטוריונים הקדמונים, נהגו גם יוסף בן-מתתיהו ופילון לחבר נאומים ולשימם בפי גיבוריהם. ואין בכך כרי להעלות או להוריד, כי כן התוכן עיקר, לא הצורה. פטרוניוס נתפעם והיה שרוי במבוכה גדולה בעת ובעונה אחת. בתחילה היה אובד עצות. מצד אחד חשש שלא למלא את מצוות הקיסר; הרי על גילויי אי-ציות וסרבנות פעוטים מאלה נתחייב אדם מיתה; אם הוא ממרה את פי קאיוס, הרי חייו תלויים לו מנגד. ומצד שני היה חסר-אונים לעשות דבר נגד המוני היהודים שנקהלו עליו. כוח-אדירים כשלהם אפילו כלי המלחמה הרומאיים וחילות הקיסרות כולה לא יוכלו למגר. הוא ראה בעליל, כי פעמים יש יתרון לרוח על הברזל! ואמנם, בפני העם המחרף נפשו למות על אמונתו ואלוהיו נרתע פטרוניוס; הוא נמנע מליתן צו לצבאותיו להסתער על חסרי-המגן. בתחילה עדיין אכפה עליו מצוות הקיסר, והוא החליט להרוויח זמן ולנסות להכניע את היהודים בדברי-כיבושין. הוא השאיר את חילו בעכו ויצא אל טבריה (במרחשון 40) כדי להיפגש שם עם ראשי היהודים. יוסף בן-מתתיהו מספר ("תולדות מלחמת היהודים", ספר ב', פרק י', ה'): |
"בימים הבאים קרא אליו פטרוניוס את טובי היהודים, להיוועץ אתם בלבד, וגם הקהיל את כל בני העם לאסיפה והפציר בהם ודיבר על לבם, ועוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ושיווה לנגד עיניהם את חוזק-יד הרומאים ואת זעם הקיסר קאיוס וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בשל הדבר הזה",
|
| אולם העם לא שעה לדבריו. ההתקהלות בטבריה הפכה שוב להפגנת-המונים מופלאה, עת זנחו רבבות יהודים את שדותיהם (והימים ימי זריעה), ובמשך ארבעים (או לפי גירסה שניה, חמישים) יום התפרשו על פני הקרקע תחת כיפת-השמיים, בגשם ובטל, יומם ולילה, ולא זזו משם עד שיעביר הנציב הרומאי את רוע הגזירה. כאשר פנה אליהם פטרוניוס בשאלה: |
"האמנם רוצים אתם להילחם בקיסר?"
|
|
השיבו: |
"חלילה! אבל טוב לנו למות מלעבור על תורתנו".
"ומיד נפלו רבבות היהודים על פניהם, פשטו את עורפם והודיעו, כי נכונים הם למות בו-ברגע". |
|
ויוסף בן-מתתיהו מוסיף: |
"בראותו, כי אין העם מטה אוזן לדבריו... אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: 'אני נוטל עלי לסכן את עצמי, אולי יעזור אותי אלוהים להשיב את מחשבת הקיסר, למען נשמח כולנו יחד בישועתנו, - ואם יפקוד עלי הקיסר את חמתו, הנה אני נכון והקריב את נפשי כופר כל העם הרב הזה".
|
|
|
|
האמנם עשה פטרוניוס מה שעשה משום שנטה חיבה ליהודים? אולי. ד"ר מנחם שטיין כולל אותו בין חסידי אומות העולם ומשווה אותו לתלמי מאקרון, מאנשי החצר של המלך הסורי, שהתאבד בימי השמד הסורי משום שהתנגד לכפיה הדתית של אנטיוכוס (חשמונאים ב', פרק י'). פילון האלכסנדרוני קושר אף הוא כתרי-תהילה לאופיו של נציב סוריה. הוא כותב עליו, שהוא "היה מטבעו ענו ונוח לבריות", הוא |
"עצמו סיגל לו, כנראה, שמץ דבר מן הפילוסופיה של היהודים ומיראתם את האלוהים. אפשר שהכיר זאת משכבר, שכן היה שוקד תמיד לרכוש לו חכמה והשכלה, או מן הזמן שנתמנה על המדינות אשר בכל עריהן, באסיה (הקטנה) ובסוריה, נמצאים יהודים לרבבות... דרכו של האלהים לתת עצות הגונות בלב אנשים הגונים, כדי לגלגל זכות על ידי זכאי".
|
|
ויוסף בן-מתתיהו, כאמור לעיל, עוד הפליג בתיאורו וייחס לו כוונות אלטרואיסטיות: פטרוניוס נכון להקריב את משרתו ואת חייו למען עם ישראל. אלא, שיוסף בן-מתתיהו חשוד עלינו באהבתו היתירה לרומי, ולא עוד, אלא שאת ספריו כתב אחרי שכבר עבר לצד הרומאים והיה מעוניין למצוא קו זכות לשליטים ואישי-חסד "פילושמיים" בקרב אדוניו. הדעת נותנת, כי אם גם נטה פטרוניוס חסד ליהודים מעצם טבעו, ואולי בעיקר לאחר התפעמותו ורגשי-ההערצה שרחש להמוני בית ישראל המגלים נכונות לקדש שם שמיים, הנה בכל זאת היה צעד הנסיגה שנקט מבוסס על חישוב איסטרטגי מובהק. בצד המומנט האנושי, החשבון הצבאי הוא שהכריע. פטריניוס היה שרוי במבוכה רבה ונתון בין הפטיש והסדן. אין ספק, שהוא ערך התייעצויות קדחתניות עם שרי צבאותיו, ולבסוף גברה בו נאמנותו לארצו, לרומי, על נאמנותו לקיסר המטורף. אף שמלוז לא היה בארץ-ישראל בשעה שהגיעו הדברים למשבר, הבין, כי פטרוניוס "הביא בחשבון גם את המספר העצום של בני עמנו, אשר לא יכיל אותם שטח מדינה אחת שנפלה בגורלו ככל יתר העמים, אלא (התאחז) כמעט בכל ארצות הישוב. הם נפוצו בכל חלקי היבשה ובכל האיים, עד שישוו כמעט לתושבי הארצות האלה במספרם. וכלום אין זה מסוכן לעורר שונאים רבים כאלה לאלפים ולרבבות? ואם יבואו חלילה אנשי בריתם מכל מקומותיהם לעזרתם, יתלקח קרב אשר אין לדכא אותו. זולת זה גם מספר יושבי ארץ יהודה רב מאוד, והם מצטיינים גם בגבורת גופם וגם באומץ רוחם... ובאמת האצילה והנשגבה, והם נכונים למות על קדשי אבותיהם". ופילון מוסיף ומצביע על הקשר האמיץ שבין יהודי הארץ לבין יהודי התפוצות, ומסכם, כי "בצדק היה איפוא מקום לחשוש, שמא יוודע ליהודים דבר חילול (בית המקדש) והקמת הפסל, ויתעוררו כרגע ויתנפלו עליהם מעברים ויחנו עליהם מסביב... הרהורים כאלה הביאו את פטרוניוס לידי היסוס". דעה מוטעית רווחת בקרב רבים לגבי סיכויי כל מרד יהודי נגד רומי בשנים שקודם לחורבן הבית. ההנחה, שעמנו היה קטן מדי כדי להתמודד עם הקיסרות הרומאית הכבירה, וכי על כן היה המאבק היהודי מאבק של יאוש מלכתחילה, אין לה על מה שתסמוך. לא רק קנאות עיורת דחפה את היהודים למרד, אלא חישוב סביר של אפשרות לנצח על סמך גודל אוכלוסיה היהודית הן בארץ-ישראל והן בתפוצות. רבים הם החוקרים שנתנו דעתם לקביעת מספר היהודים במאה הראשונה לספירה. ואף שאין אחידות דעות לגבי מסקנותיהם, מדברים כולם על מיליונים רבים. בספרו "היסטוריה חברותית ודתית של עם ישראל" (כרך א', עמ' 138) כותב פרופ' שלום בארון: "עלינו להניח שלמעלה מ-4.000.000 יהודים ישבו בתוך תחומי המעצמה הרומית, מחוץ לארץ ישראל. לפחות עוד 1.000.000 יהודים ישבו בבבל ובארצות אחרות של התפוצה, שלא היו כפופים לשלטון הרומאי. אוכלוסיה יהודית בת 8.000.000 איש בכל העולם היא איפוא דבר שהוא לגמרי בגבול האפשרות". אחרים ממעטים במקצת באומדן. ז'אן ז'יסטר (בספרו: "היהודים במלכות רומי") מעריך את מספר יהודי ארץ-ישראל עד 5.000.000, ואילו לכל יתר שטחי המעצמה הרומית הוא מניח רק מיליון או שני מיליונים. שמואל קליין מעריך שבגליל בלבו ישבו 1.200.000 יהודים. לפי קלוזנר (במאמרו בספר יובל כ"ה של רמת-גן) ישבו "בארץ-ישראל השלימה בסופה של מלכות בית-חשמונאי כשלושה מיליוני יהודים, חוץ מחצי מיליון שומרונים, כנענים-סורים, ערביים ויוונים, בעוד שבכל ארצות-הגולה ביחד היו 4 מיליוני יהודים". פרופ' בארון מוסיף ועושה את חישוב הכוח המספרי היחסי של היהודים. הוא קובע, כי כל "רומי" (כלומר, תושב קיסרות רומי) עשירי היה יהודי, ומאחר שהרוב המכריע של היהודים ישב ממזרח לאיטליה הרי הגיע אחוז היהודים באזורים אלה ל-20 בקירוב. |
|
כי אמנם עשויה היתה הצבת הצלם בהיכל לחולל מרד בארץ-ישראל, הננו למדים מכמה רמזים בספרי יוסף בן-מתתיהו. ואולם, כנראה, שהעם עדיין לא היה מוכן להתמודדות צבאית. גזירת קאליגולה ועליית פטרוניוס עם לגיונותיו לארץ באו על עם יהודה במפתיע. "רבים מן היהודים לא האמינו לשמועה כי הרומאים יוצאים עליהם למלחמה", כותב יוסף בן-מתתיהו ("תולדות מלחמת היהודים, ספר ב', פרק י', א'), "והמאמינים בדבר לא מצאו עצה לעמוד על נפשם". והנה, משטיכסו ראשי העם עצה כיצד לקדם את פני הרעה, העלו על לבם רעיון גאוני: הם החליטו להביס את חילותיו של פטרוניוס בדרך המרי האזרחי. דומה, כי בין שאר רעיונות מקוריים שהביאו היהודים לעולם יש למנות גם את דרך לוחמה מעניינת זו; הם שהמציאו את שיטת ההתנגדות הפאסיבית, שנתפשטה לאחר מכן בכל רחבי תבל, והיא היא שננקטה, למשל, על ידי גאנדי והביאה בסופו של דבר לעצמאותה של הודו. יש אמנם חוקרים המייחסים את ראשיתו של מושג המרי האזרחי להודו, אך מן הראוי להצביע על הבדל העמוק הקיים בין רעיון זה בהודו לבין זה, שננקט נגד צבאות פטרוניוס בשנת 40 בבקעת עכו ובטבריה על-ידי היהודים. עד שהקים גאנדי את תנועת-המחאה ההמונית שלו, שנקראה בשם "חארטאל" ("אבל ציבורי", לפי משמעו) בשנות ה-20 למאה הנוכחית, נשאה ההתנגדות הפאסיבית בהודו, בכל גילוייה, אופי של תנועת יחידים. עד היום, למשל, עוד נוהג לעיתים ההודי כפרט, כיחיד, לעשות דין לעצמו, ובמקום להגיש קובלנה לערכאות המדינה נגד שכנו, שלא פרע את רובו, הוא מבכר לשבת על סף דלתו של זה, ועד שלא ישלם לו את המגיע ממנו, ירעיב עצמו עד מוות. חזקה על רוח המת שתרדוף את עושה העוולה עד סוף ימיו! פעמים נהגו לעשות כן גם כיתות אנשים, אם בהודו ואם בסין, בשבתם למול שערי ארמונו של שליט עריץ, בדרך-מחאה, ולאחרונה העלו עצמם על המוקד כמה כמרים בודיסטים בסייגון, בדרום וייאטנאם, כמחאה על דיכוי הבלדיסטים על ידי השליט הקאתולי. ואולם בכל המקרים האלה לא קיבלה תנועת-מחאה זו צורה של מרי אזרחי. היא לא ננקטה כאמצעי-תחליף להתמודדות צבאית. התאבדותם של הכמרים בסייגון היתה עילה והיוותה רק חומר התלקחות להפיכה שנתחוללה אחרי-כן בעזרת כוחות צבא ממש. גם בעולם המערבי היו בעבר ניצוצות של מרי אזרחי, אך גם במקרה זה יש להקפיד על דיוקם של מושגים. הסטואיקנים ביוון, למשל, לא קראו מעולם להתנגדות פאסיבית. כל-עצמה מתבטאת האסכולה הסטואית בפסימיזם של הפרט; בן-אדם מתנזר מן החברה משום שאין הוא מצפה ממנה מאומה. אין הוא יוצא להילחם ברע, אלא מתעלם ממנו. תורתו היא בבחינת "שב ואל תעשה", וממילא היא שונה תכלית שינוי מתנועת מרי אזרחי, שהיא כביכול אקטיבית בפאסיביותה. הוא הדין לגבי הנצרות. מוסרה של זו, כידוע, אינו מן "העולם הזה", ולא זו בלבד שאין היא קוראת למלחמה בעריץ וברע, אלא שהיא מבקשת ל"מוגגם" על ידי כניעה. גאנדי, כאמור, הוא שפיתח, תחילה בדרום אפריקה אחר-כך בהודו גופה, את שיטת המרי האזרחי ואי-השיתוף עם השלטון הבריטי, שהתבטאה באי-תשלום "מס המלח", מחאות שקטות נגד תחיקה משעבדת וכיוצא באלו פעולות. תנועת המרי ההמונית הראשונה שחולל גאנדי ב-1919 עלתה יפה, למרות "טבח אמריצאר", ושרשרת פעולות המרי מני אז - היא שהביאה לעצמאותה של הודו ב-1947. מן הראוי לציין, כי הצלחתה של תנועת מרי אזרחי תלויה בכמה גורמים. ראשית, היא מחייבת סולידאריות כללית , פריצת גדר, פרישה מן הכלל, מציאותם של קוויזלינגים וחסידי השלטון הזר למיניהם - כל אלה עשויים להיות בעוכרי המאמץ. שנית, בחזית המערכה, במקום בו מתחוללת תנועת המרי, צריך העם להיות רוב. כאשר החליטו, למשל, ה"קולאקים" (האיכרים ה"בורגנים") בברית-המועצות להתקומם נגד המסע לקולקטיביזציה של סטאלין בשנת 1932, לא הביאו בחישוביהם לא את ידו התקיפה של השלטון הקומוניסטי המרכזי ולא את העובדה, שהם, כמעמד, כבר היוו מיעוט בעם. משהחליטו לטבוח את בהמותיהם ובלבד שלא למסרן לשלטון ולעבד את אדמותיהם רק בחלקה כדי סיפוק צרכי משפחותיהם, לא העריכו כי סטאלין ידכאם ביד ברזל, ובעטיו של משגה זה שילמו ה"קולאקים", לפי אחד האומדנים, ב-6 מיליון נפש, מתי-כפן. ושלישית, תנועת מרי אזרחי מן ההכרח שתמשך זמן קצר בלבד. אי-אפשר לקיים נרגנות ומרדנית של המונים לאורך ימים. השביתה הכללית (שאף היא, כמובן, צורה מסויימת של מרי אזרחי), שהוכרזה בגרמניה בשנת 1920 שמה לאל את ה"פוטש" של קאפ תוך "סוף-שבוע" אחד! כל הנתונים הללו היו מצויים בארץ-ישראל בשנת 40. המאורע שהביא למרי האזרחי היה ספונטאני, אך ארגון התנועה נעשה מן הסתם לפי הוראות מלמעלה, מן ההנהגה היהודית. "כפי הנראה", כותב קלוזנר, "נמצאו אנשים מישראל, שניהלו תעמולה נמרצת בערים ובכפרים של ארץ-ישראל במשך החדשים, שעברו מסוף החורף עד תחילת-הקציר, ועוררו את העם, שלא יתן לפטרוניוס להפיק את זממו של קאיוס - ויהי מה!" מרי אזרחי היה אמצעי יעיל ביותר לאותה שעה. יש להניח, שאילמלא נסוג פטרוניוס מתכניתו, היתה התנועה הופכת למרד צבאי גלוי. אמנם נכון, שהעם היה מוכן להקריב עצמו ובלבד שלא יוצב הצלם בהיכל, אך אם גם עולה הד מוקדם של מעשה מצדה בהכרזת ההמונים, שהשתטחו לפני נציב סוריה בבקשת תחנונים, אין ספק, שהכוונה לא היתה התאבדות מתוך יאוש. היה זה אמצעי התגוננות ראשון לקראת המערכה הצבאית הגדולה. והמופלא בדבר, שכל העם נתן ידו לתנועת המחאה. הכל - פרושים וצדוקים, איסיים ומשכילים הלניסטים - קמו כאיש אחד נגד הגזירה. איחוד העם היה גדול אף משהיה בימי אנטיוכוס, שהרי אז היו "מרשיעי ברית" ומתייוונים למיניהם, ואי-אפשר היה לסמוך עליהם בשעת הכרעה. ואילו הפעם, בשנת 40, היתה הסולידאריות שלימה. |
|
התנגדות היהודים נשאה פרי ופטרוניוס החל מחפש תחבולות שונות כדי להפיס את דעתו של קאליגולה ולדחות את עניין הקמת הפסל. על המאורעות שקרו בשנת 40 יש לנו שתי גירסות, השונות זו מזו בכמה פרטים - זו של יוסף בן מתתיהו וזו של פילון. באביב אותה שנה כתב פטרוניוס מכתב לקיסר, בו הוא מסביר לו, כי יש לדחות את הקמת הפסל משתי סיבות: האחת, היהודים יזניחו את עיבוד שדותיהם בעונת הקציר והדבר יפגע בתכניתו של קאליגולה לבקר בארצות המזרח; לצבאותיו יחסר מזון. ושנית: כיון שהקיסר לא שלח את הפסל מרומי, יש צורך לעשותו בצידון, והעבודה מתעכבת. לפי פילון לא קיבל קאליגולה את טענותיו של פטרוניוס, אף עמד על ערמתו של הנציב וחשד בו בקבלת שלמונים מידי היהודים. תחילה יש בדעתו לכתוב לו דברים בוטים: "אתה המצאת את התחבולה בדבר הקציר, עוד מעט ותחול על ראשך יד הקוצר אשר אין תחבולה נגדו", אך לבסוף נמלך בדעתו, הסתיר את כעסו ורק חידש דרישתו מאת פטרוניוס להוציא לפועל את פקודתו ללא דיחוי. כך נמשכו ההשהיות עד סוף שנת 40, ובינתיים מופיעה באופק פעילות אגריפס המלך, ואנו עדים לפרק של שתדלנות מדינית ברומא. אגריפס זה - אישיות מסוכסכת היה, מעין פאוסט קדמון, ששתי נשמות נתרוצצו בקרבו. הטוב והרע שימשו בו בערבוביה. בשנות-חייו הראשונות היה הולל ומופקר, אך בסוף ימיו - הטיב דרכיו. השניות הזאת היתה פרי מוצאו הכפול: הוא היה מזרעו של הורדוס, העבד האדומי, ומבית החשמונאי גם יחד. בשנת 37 הגיע לרומא ושם נאסר בפקודת הקיסר טיבריוס. אגריפס היה ידידו וחסידו של קאליגולה, ומשלא הסתיר דעתו זו בלבו ודיבר על כך ברבים - ביקש טיבריוס להתנקם בו. מובן מאליו, כי כאשר נתקסר קאליגולה - עלה אגריפס לגדולה, והוא אף קיבל מידי השליט הרומאי את נחלת פיליפוס דודו והוכתר בתואר מלך היהודים. גם אגריפס, כצירי "המלאכות אל קאייס" מאלכסנדריה, קיבל את הידיעה המרעישה על גזירת הצלם בהיכל בהיותו ברומא. פילון מספר, כי אגריפס נזדעזע מן הבשורה עד כדי התעלפות, ומהשיבו הרופאים את רוחו, נזדרז לכתוב מכתב אל הקיסר, בו התחנן לפניו להעביר את רוע הגזירה. פילון מביא את מכתבו של אגריפס במלואו, ושוב, יש להניח, כי פילון עצמו ניסחו והביע בו את השקפת-עולמו על היהדות ואת ההכרה העמוקה, שבאותם הימים היתה נחלת כל יהודי התפוצות, שירושלים היא המטרופולין, המרכז הלאומי של כל העם. ברם, תוכן המכתב בעיקרו הוא בוודאי של אגריפס, שידע בתקופת-משבר זו להתרומם למדריגה נעלה ביותר. התנהגותו בגאון, כבן לעם היהודי, מסבירה את יחס החיבה שהעם ביהודה רחש לו, ואת עדות המקורות שלנו, בהן מסופר כי חכמי ישראל שיבחוהו על אורחותיו הדמוקרטיים (ביכורים, פ"נ, משנה ד', וכן כתובות י"ז, ע"א), והפרשה הנוגעת אל הלב בקשר לקריאת התורה (סוטה, פ"ז, משגה ח'), עת זלגו עיני המלך דמעות והקהל ביקש לנחמו: "אל תתיירא, אגריפס, אחינו אתה! אחינו אתה!" בין שאר הדברים כותב איפוא אגריפס לקאליגולה: |
"אין דבר יקר לי מכתר-המלכות, שחוננתני בו; בבקשה ממך: קח ממני כתר זה - ובלבד שלא תחלל את הקדוש לעמי. ואם החלטת להעמיד את הצלם ולהשמיד את עם היהודים קח את נפשי תחילה".
|
|
לפי פילון, נעתר הקיסר לבקשתו של אגריפס, אך חיש-מהר התחרט על חסדו וציווה על אנשיו להכין את הפסל ברומי כדי להעבירו משם לירושלים בהגנב, מבלי שיתעורר בלב היהודים חשד מבעוד מועד ויביא לידי התמרדות צבאית. ואילו יוסף בן-מתתיהו מספר, כי מעולם לא חזר בו קאליגולה מדעתו להציב את פסלו ואיים על פטרוניוס במשפט מוות אם "יתרפה למלא את פקודתו". מכתב בנוסח זה יצא מלפניו והסערה ביהודה היתה מתחוללת מחדש, אילמלא אירע נס, כדברי יוסף בן-מתתיהו: "במקרה נעצרו נושאי אגרות הקיסר שלושה חדשים בסער-הים, וצירים אחרים, אשר הוליכו אתם אל פטרוניוס את בשורת מות קאיוס, נסעו בשלום. ועל כן קיבל פטרונייס את הבשורה הזאת עשרים ושבעה יום טרם הגיעו אגרות הקיסר אליו". קאיוס קאליגולה נרצח בידי אחד המתנקשים, קאסיוס כיריאה, במסדרון תת-קרקעי, בדרכו לתיאטרון, ב-24 בינואר שנת 41, וממילא בטלה גזירתו להקים את הצלם בהיכל, והרוחות ביהודה שככו. זכר למאורע הגדול הזה נמצא גם בספרותנו העתיקה, שכדרכה מקצרת בסיפור התופעות הממלכתיות בישראל, וכאילו אגב אורחא מזכירה את העניין המדיני לשם הסברה של הלכה, או נוהג. אף על פי כן, יש בסיפור-המעשה המתומצת אישור לדברי יוסף בן-מתתיהו ופילון. במגילת תענית, פרק י"א, אנו קוראים: |
"בעשרין ותרין ביה (בחודש שבט) בטילת עבידתא, דאמר סנאה להיתאה להיכלא, דלא למספד ביה ("בעשרים ושניים בו - בשבט - בטלה המלאכה - של הצלם בצידון - שאמר השונא להביא להיכל, שלא לספוד"), יום ששלח גסקלה (שיבוש של קאליגולה) את הצלמים להעמיד בהיכל ובאתה השמועה בערב יום טוב הא' של חג (סוכות).
אמר להם שמעון הצדיק: עשו מועדיכם בשמחה, שאין אחד מכל הדברים ששמעתם יקויים, כי מי ששיכן שמו בבית הזה וכשם שעשה נסים לאבותינו בכל דור ודור, כך יעשה לנו נסים בזמן הזה. מיד שמע קול, מבית קדש הקדשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא, דאמר סנאה להיתאה להיכלא, אקטול גסקלס (נרצח קאליגולה) ובטלו גזירותיו, וכתבו אותה שעה וכוונו אותה. וכיון שראה שהיו ממשמשין ובאין, אמר להם: צאו וקדמו לפניו (לפני פטרוניוס). יצאו כל גדולי ישראל, אמרו: נמות כולנו ולא תהא לנו כזאת וכו'. כיון שהגיע (פטרוניוס) לכרכין, ראה בני אדם שהם מקדימין אותו מכל כרך וכרך, היה מתמיה, אמר: כמה מרובין אלה? אמרו לו המסורות: אלה היהודים שהקדימו לפניך וכו'. כיון שנכנס לכרך ראה בני אדם שמוטלים בשוקים על השק והאפר. לא הגיע לאנטיפרס, עד שבאה לו האגרת שנהרג גסקלס ובטלו גזירותיו. מיד נטלו את הצלמים וגררו אותם, ואותו היום עשאוהו יום טוב". |
|
מן הראוי להעיר, כי "שמעון הצדיק" בברייתא זו איננו שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה, שחי מאתיים שנה קודם לכן. לפי השערת גרץ הוא שמעון קנתראס, שנתמנה כהן גדול על-ידי אגריפס הראשון אחר-כך, ולפי יעבץ, הוא שמעון הצנוע שנזכר בתוספתא.
כך התמודד עם ישראל בגבורת-נפש בלתי-רגילה במאבק-איתנים עם מלכות רומי ויצא מן המערכה כשידו על העליונה. |
